כללי 1. בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו ביום 30.12.02 לתובעת, ילידת 1974, בעת שעשתה שימוש בתכשיר ניקוי "מסיר שומנים קר" בשם: "סנט מוריץ" (להלן גם: "התכשיר" או "המוצר"), המיוצר על ידי הנתבעת. התביעה הוגשה בעילות של רשלנות, הפרת חובה חקוקה ואחריות על פי חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם - 1980 (להלן: "חוק האחריות למוצרים פגומים"). הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. בתיק נשמעו ראיות. מטעם התובעת העידו היא עצמה וכן ד"ר אלעזר איל- ביקלס, מומחה בתחום הבטיחות, אשר הגיש חוות דעת ונחקר עליה. מטעם הנתבעת העיד מר גדעון אנגל, מהנדס כימיה וממונה בטיחות, אשר הגיש חוות דעת ונחקר עליה. שני הצדדים הגישו תיקי מוצגים. שאלת האחריות הראיות 2. העדות היחידה לגבי נסיבות האירוע היא עדות התובעת. בהתאם לתצהירה, כשבועיים לפני יום האירוע רכשה מסיר שומנים קר בשם "סנט מוריץ", מתוצרת הנתבעת, זאת לצורך ניקוי התנור בביתה וכפי שנהגה לעשות באופן קבוע. אריזת התכשיר היא מיכל פלסטיק ובו משאבה עם ידית. המשאבה מחוברת למיכל בהברגה. בקצה המשאבה מתז, ממנו יוצא חומר הניקוי. על המתז נצרה לפתיחה ולסגירה. בהתאם לתצהיר התובעת, ביום האירוע רצתה לעשות שימוש בתכשיר. היא סובבה את הנצרה למצב פתוח, לחצה על ידית המשאבה מספר פעמים אך "להפתעתי ובניגוד לפעמים קודמות לא יצא החוצה והמתז לא התיז את התכשיר על פני התנור. ניסיתי לסובב קלות את ההברגה של המשאבה. מיד בסמוך לאחר שניסיתי לסובב את ההברגה פרץ לפתע זרם חזק של התכשיר ופגע לי בפנים ובעוצמה ניכרת. הפגיעה הייתה חזקה וצורבת ישר לעיניים ולא הספקתי להבחין מהיכן היה המוקד ממנו פרץ הזרם החזק או אם היו יותר מאשר מוקד אחד. ברצוני לציין כי נזהרתי ככל האפשר, החזקתי את המיכל רחוק ממני ככל האפשר וכיון שהתכוונתי לנקות את התנור, פתח המיכל היה מופנה כלפי התנור ובשום אופן לא היה מצב שבו כוונתי את המיכל לכוון שלי". צורפו תמונות מיום 13.1.03 המעידות על פגיעה בעין שמאל ובאזור הקרוב לעין זו ומסמכים רפואיים שם נרשם כי נפגעה מכניסת מסיר שומנים לעינה. 3. בחקירתה ציינה כי בעת האירוע השתמשה בכפפות: "תמיד אני משתמשת" (עמ' 7 שורה 7). היא ציינה כי קראה את הוראות השימוש על מיכל התכשיר וכן ציינה: "אני יודעת שזה חומר מסוכן, ובדרך כלל אני יודעת שאם נפגעים צריך לשטוף את העיניים" (עמ' 7 שורות 12-13). היא הסבירה כי פתחה את הנצרה למצב פתוח ואז סובבה את ההברגה מבלי שסגרה את הנצרה. היא ציינה כי ההברגה נפתחה בקלות "זה התחיל להתיז ולא ראיתי מאיפה זה מתיז. התיז לכל הכוונים" (עמ' 7 שורות 14-23). המיכל שהיה מעורב באירוע לא הוצג בבית המשפט: "אני חושבת שזרקתי" (עמ' 9 שורות 2-3, וראה הערת ב"כ התובעת כי המיכל לא נשמר, עמ' 13 שורה 8). הוצגו שלוש דוגמאות של מיכלים על ידי הצדדים. את הברגת מיכל התכשיר שהוצג על ידי הנתבעת בבית המשפט לא הצליחה התובעת לפתוח (עמ' 7 שורה 25, עמ' 13 שורה 2). הברגה של מיכל אחר, שהוצג לה על ידי בא כוחה, הצליחה לפתוח ואכן מדובר בהברגה שונה (עמ' 13 שורות 11-12). התובעת שללה אפשרות שסובבה המתז לכוון פניה: "כי אם הייתי מסובבת שתי העיניים שלי היו נפגעות" (עמ' 8 שורות 8-9). לאחר שנפגעה התקשרה לבעלה שלווה אותה לרופא עיניים ולבית החולים. 4. ד"ר ביקלס הוא בעל הכשרה וניסיון בתחום הנדסת בטיחות. במסגרת חוות דעתו מיום 21.9.05 הסתמך על "מיכל דומה למיכל נשוא התביעה" אשר הוצג בפניו על ידי ב"כ התובעת ואשר "נקנה זמן קצר לאחר התאונה", על גיליון הבטיחות של החומר שהועבר אליו על ידי הנתבעת ועל תעודת בדיקה של התכשיר על ידי מכון התקנים מיום 24.2.02 (להלן: "תעודת הבדיקה"). ד"ר ביקלס קובע בחוות דעתו כי חובה היה על הנתבעת לשווק את התכשיר יחד עם גיליון בטיחות בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה (גיליון בטיחות, סיווג, אריזה, תיווי וסימון של אריזות), תשנ"ח - 1998 (להלן: "תקנות הבטיחות בעבודה (גיליון בטיחות)"), בו מצוי מידע רלוונטי רב לגבי החומר, הסיכונים הטמונים בשימוש בו והוראות בטיחות. כך, לדעת ד"ר ביקלס, חלק מאמצעי הבטיחות שהיה על הנתבעת לציין יחד עם מכירת החומר לצרכנים כפי שמפורט בגיליון הבטיחות הוא שימוש במשקפי מגן או מסכת פנים מלאה. אי צרוף גיליון הבטיחות במלואו מהווה, לדעת ד"ר ביקלס, גם הפרת התקן הישראלי 2302 מדצמבר 1998 בדבר "סיווג, אריזה, תיווי וסימון של חומרים מסוכנים". ד"ר ביקלס מחווה דעתו כי למרות שבתעודת הבדיקה שהנפיק מכון התקנים למוצר נקבע כי המוצר עומד בכל דרישות התקן - הרי שאין הדבר כך ומכון התקנים טעה. בין היתר ציין ד"ר ביקלס כי שמו המלא של המרכיב הכימי של התכשיר, "פוטסיום הידרוכסיד", לא צויין במלואו על גבי אריזת התכשיר. ציון החומר "הידרוכסיד" בלבד אינו מספק ומהווה אי מילוי דרישות התקן. כמו כן לא נרשם על גבי התכשיר כי הוא בסווג R- 35, "גורם לכוויות חמורות", שוב, כנטען, בניגוד לדרישות התקן. 5. בחקירתו חזר ד"ר ביקלס על חוות דעתו וציין כי הוא חולק על תעודת הבדיקה של מכון התקנים למרות שהוא עצמו אינו "מעבדה מאושרת" בהתאם לחוק התקנים, תשי"ג - 1953 (להלן: "חוק התקנים" )(עמ' 15 שורות 25 ואילך). הוא ציין כי במיכל שנבדק על ידו ההברגה לא נפתחה (עמ' 16 שורות 26-28), בדומה למיכל שהוצג על ידי הנתבעת. המיכל הוצג בבית המשפט. עוד ציין כי "אם יש לחץ בבקבוק ופותחים ...באופן אוטומטי כיון שהתבריג כלפי מעלה, הנוזל יברח כלפי מטה" ( עמ' 17 שורות 1-2). 6. מר אנגל הוא מהנדס כימיה ועוסק בתחום הבטיחות. הוא ציין כי מסיר השומנים הקר נשוא התביעה מיועד הן לשימוש ביתי והן לשימוש תעשייתי. לצורך עריכת חוות דעתו ביקר במפעל הנתבעת. המוצר המיועד לשימוש ביתי משווק במיכל פלסטיק בעל קיבולת של 750 מ"ל, זה המיועד לשימוש תעשייתי משווק באריזות של 25 - 30 ליטר. מר אנגל התייחס לאמור בחוות דעתו של ד"ר ביקלס. בהתייחס לצורך בגיליון בטיחות ציין כי תקנות הבטיחות בעבודה (גיליון בטיחות), אינן חלות על מוצרים לשימוש ביתי. לדעתו אין חובה לצרף גיליון בטיחות גם לפי תקן 2302 והדבר אינו מעשי. גיליון הבטיחות הוא חוברת בת 7 עמודים באנגלית, אשר סביר כי הצרכן הביתי הממוצע לא יקרא ואף ימנע מלרכוש התכשיר בשל כך. כל המידע הדרוש על פי התקן נמצא בתווית שעל המיכל ובכך התמלאו הוראות התקן. מר אנגל מפנה לתעודת הבדיקה של מכון התקנים על פיה המוצר עומד בדרישות התקן. הוא הוסיף ופרט כי המיכל בנוי באופן בטיחותי, כי על גבו מפורטות כל האזהרות הנדרשות. הברגת המיכל שנבדק על ידי מר אנגל לא נפתחה וכך הודגם גם בביקורו במפעל הנתבעת. מעבר לכך מסביר מר אנגל כי אופן תאור התאונה על ידי התובעת אינו הגיוני. נאמר כי אין הסבר פיסיקלי לטענה כי הנוזל פרץ מתוך המיכל לאחר שהתובעת סובבה קלות את ראש המשאבה. אחת משתיים - אם הצליחה לסובב לכוון הסגירה - הרי שמכאן יש ללמוד כי המיכל לא היה אטום לחלוטין, האוויר שהוזרם דרך המשאבה דלף ולא יכול היה להיות לחץ יתר בבקבוק שהביא להתזת החומר. אם הצליחה לסובב לכוון הפתיחה - הרי שהאוויר שיצר לחץ יתר קודם לכן בבקבוק דלף החוצה ולא נשאר בתוכו כוח דחף לנוזל. לדעתו של מר אנגל יש ללמוד גם מאופן הפגיעה, אזור מצומצם יחסית, כי המיכל היה קרוב לפני התובעת, פתח ההתזה היה לכוון פניה והאירוע ארע רק בשל שימוש רשלני וחסר זהירות במוצר ולא בשל פגם כלשהו במוצר או בהוראות השימוש. 7. בחקירתו חווה דעתו כי רק בעת מכירת החומר לתעשיה, כאשר החומר מוכנס לאמבט, יש צורך בצרוף גיליון הבטיחות: "גיליון הבטיחות מיועד לתחום אחר של עיסוקים לחלוטין. שם כתוב גם שצריך ללבוש בגדי עבודה ולהיות מתקן לשטיפת עיניים. האם אתה מתאר לך שכל עקרת בית תדע להתקין מתקן לשטיפת עיניים ותלבש בגדי עבודה לפעולה פשוטה יחסית כזו, כאשר כל אמצעי הזהירות רשומים חד משמעית על הבקבוק עצמו" (עמ' 21 שורות 1-4) וכן: "תנאי השימוש הביתי שונים מאלה בתעשיה. שם לא משתמשים במתז. בתעשיה מכניסים את החלקים לתוך אמבט עם 10-15-20 ליטרים של חומר, וחייבים להשתמש בכפפות, במגן פנים ומקלחת חירום. לא כן בתנאים ביתיים" (עמ' 21 שורות 8-12). לעניין ההרכב הכימי של החומר אישר מר אנגל כי מדובר בפוטסיום הידרוקסיד ולדעתו ציון החומר כ"הידרוקסיד" ללא "פוטסיום" אינו בעל משמעות: "מה שחשוב זה תאור הסיכונים והסימון הבינלאומי של חומר משתך - קורוזיבי. איש מן הישוב לא יודע לגבי פוטסיום הידרוקסיד אם הוא מסוכן או לא" (עמ' 20 שורות 14-17). הוא ציין כי לדעתו אין צורך להעתיק על גבי האריזה את פירוט הסיכונים המיוחסים לחומר וגם לא את כל הוראות הבטיחות: "לא חייב היצרן לחזור מילה במילה במה שכתוב בתקנות האלה... מה שחשוב שהוא ישיג את אותה מטרה של בטיחות במילים פשוטות המובנות לכל דיכפין ... המטרה הושגה מבחינת הבטיחות" (עמ' 21 שורות 13 ואילך). הוא חזר וציין בעדותו כי ההסבר הפיסיקלי היחיד לאירוע הוא כוון המתז הפתוח לעינה של התובעת ולא פתיחת ההברגה, כנטען על ידי התובעת. 8. הצדדים הגישו מספר מוצגים שיש לפרטם. בהתאם לתעודת עובד ציבור של מכון התקנים מיום 18.4.07, אליה צורפו התקנים הרלוונטים, הרי שהתקן הישראלי 2302 - סווג, אריזה, תיווי וסימון של חומרים מסוכנים היה בתוקף מדצמבר 1998 ועד יוני 2004. זהו, אם כן, התקן שהיה בתוקף בעת האירוע. ביוני 2004 הוחלף התקן. תקן ישראלי 4272 חלק 1 בדבר תכשירים לניקוי תנורים ולהסרת שומנים המיועדים לשימוש ביתי: דרישות בטיחות, אריזה וסימון, נכנס לתוקף באפריל 2006. תקן זה לא היה בתוקף בעת האירוע. בהתאם לתקן זה, יש לציין כבר עתה, נקבע כי תכשיר עליו חל התקן לא יהיה מן הקטגוריה R-35 , גורם לכוויות חמורות. 9. הוצגו, כאמור, שלוש דוגמאות של מיכלים לגבי התכשיר נשוא הדיון: על ידי ב"כ התובעת, על ידי ב"כ הנתבעת ועל ידי ד"ר ביקלס. כל המיכלים בתכולת 750 מ"ל, עם משאבה מוברגת ופתח התזה עם נצרה. כאמור, המיכל בו נעשה השימוש בעת האירוע ולגביו נטען כי היה פגום - לא הוצג ועל פי דברי התובעת "אני חושבת שזרקתי". שניים מהמיכלים, אלו שהוצגו על ידי הנתבעת ועל ידי ד"ר ביקלס, הם בעלי הברגה שאינה ניתנת לפתיחה בהפעלת כוח סביר. השלישי, שהובא על ידי בא כוח התובעת, הוא בעל הברגה שונה, הניתנת לפתיחה. גם הברגת המיכל שהיה בפני מר אנגל לא הייתה ניתנת לפתיחה בכח סביר, על פי דבריו. 10. על כל המיכלים שהוצגו מדבקות ובהן הוראות שימוש ואזהרות בנוסח זה: "יש להרחיק מהישג ידם של ילדים. יש להגן על הידיים בכפפות בעת השימוש. במקרה פגיעה בעין או בעור יש לשטוף במים זורמים ולפנות להמשך טיפול רפואי. יש לבדוק עמידות הצבע לפני השימוש. אין להשתמש על ראשי הגז או על אלומיניום. אין לכוון פתח המתז לכוון העיניים או הפנים. מכיל: הידרוקסיד, גליקולים, פעילי שטח". בנוסף, מופיע הסימון הבינלאומי בצבע אדום של חומר משתך ונרשם: "חומר משתך קורוזיבי" וכן נרשם "לא למאכל" הן על המדבקה והן בהטבעה על גבי המיכל. במיכל שהוצג על ידי הנתבעת ביום הדיון קיימת מדבקה נוספת בה נרשם: "עלול לגרום לכוויות חמורות. זהירות! יש להרחיק מהישג ידם של ילדים". מדבקה בנוסח זה לא מופיעה על גבי המיכלים האחרים שהוצגו וגם לא נזכרת בחוות הדעת מטעם מומחי הצדדים. 11. הוצגה תעודת בדיקה של מכון התקנים מס' 8212203162/1 מיום 24.2.02 בהתאם לסעיף 12 לחוק התקנים, חתומה על ידי גלייט לאה, טכנאית בכירה ועל ידי מר בני בראון, ראש ענף כימיה. בתעודה נרשם כי נבדקה דוגמת מסיר שומנים קר במיכל פלסטיק בנפח 750 מ"ל מסומן "וול דן סנט מוריץ". מהות הבדיקה - התאמת סעיפים לדרישות התקן הישראלי 2302 משנת 1998 (למעט פרק ג') ולסעיפים במפמ"כ 359. מסקנת הבדיקה: "הדוגמא שנבדקה מתאימה לדרישות התקנים הנ"ל בסעיפים שנבדקו". במסגרת תעודת הבדיקה מפורטות התכונות שנבדקו: אריזה בנויה היטב, אריזה מחומר יציב, אריזה חזקה ויציבה, אריזה קשת פתיחה לילדים - פקק מתברג עם שיניים בעל פתח זליפה צדדי עם נצרה, סימון בעברית כנדרש, סימון אופייני של קבוצת הסיכון באופן בולט והמילים "לא למאכל". כמו כן צוין כי כל הפרטים הנדרשים על פי סעיף 2.3.5 לתקן 2302 מודפסים על האריזה, לרבות הרכבו הכימי של החומר המסוכן, מהות הסיכונים והוראות בטיחות. לכך עוד נשוב בהמשך. תעודת הבדיקה, אשר ניתן לראות כי ניתנה מספר חודשים לפני האירוע וללא קשר אליו, צורפה לחוות דעתו של ד"ר ביקלס אשר אף התייחס אליה במסגרת חוות דעתו. למרות זאת התנגד ב"כ התובעת בהודעתו מיום 11.4.07 לצרופה לתיק מוצגי הנתבעת בטענה כי מדובר בחוות דעת מומחה. בישיבת ההוכחות טען כי לא ברור הקשר בין תעודת הבדיקה ובין האירוע, אך הסכים כי מדובר בשאלה של משקל ולא של קבילות. בסיכומיו טען כי תעודת הבדיקה אינה רלוונטית לאירוע, כי נערכה לגבי מוצר לא ידוע וכי אין מדובר ב"מסמך רשמי" של מכון התקנים אשר הוגש באמצעות עורכו. כבר בשלב זה יש לדחות הטענות בדבר קבילות התעודה ולקבוע כי בהתאם לסעיף 12 לחוק התקנים תעודת בדיקה שניתנה על ידי מכון התקנים, אשר מהווה "מעבדה מאושרת", תשמש ראיה לתכנה כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. תעודת בדיקה אשר ניתנת על ידי מכון התקנים בהתאם לסעיף 12 לחוק התקנים היא בעלת מעמד ראייתי של תעודה ציבורית על פי סעיף 29 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 וראה ע"פ 107/73 נגב נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 640. לעניין המשקל והרלוונטיות של התעודה נתייחס בהמשך. 12. מסמך נוסף אשר הוצג מטעם התובעת הוא "גיליון הבטיחות" של המוצר באנגלית. בין היתר ניתן לראות כי מדובר בחומר המצוי בקבוצת הסיכון R-35- "גורם לכוויות חמורות", קורוזיבי, המכיל פוטסיום הידרוקסיד (הוא אשלגן הידרוקסידי) בריכוז 12.5%. צוין כי החומר עלול לגרום פגיעות בלתי הפיכות לעור ולעיניים. במקרה של מגע בעור או בעיניים יש לשטוף במים רבים לפחות 15 דקות ולפנות לטיפול רפואי. לעניין אמצעי הבטיחות נרשם כי יש להימנע ממגע בעיניים ובעור. יש להשתמש בכפפות ובמקרה של שפיכת החומר - להשתמש במשקפי מגן כימיים. בסעיף 15 לגיליון הבטיחות מופיעים הסימונים של אמצעי הבטיחות לפי הסיווג הבינלאומי (SAFETY PHRASES - "S" ). הסיווגים שנרשמו הם (S) 1/2- שמור נעול, הרחק מהישג ידם של ילדים, 20- אסור לאכול או לשתות בזמן השימוש בחומר, 26 -במקרה של פגיעה בעיניים שטוף עם מים רבים לפחות 15 דקות ופנה לטיפול רפואי, 36/ 37/ 39 - לבש ביגוד מגן מתאים, כפפות מגן והגנה על העיניים /פנים. 45 - בעת תאונה או אם אתה חש ברע פנה מיד לטיפול רפואי והצג את תווית החומר או האריזה, 56 - פנה חומר זה לאתר מורשה. טענות הצדדים 13. ב"כ התובעת בסיכומיו טוען שלוש טענות עיקריות. האחת, כי מדובר בחומר מסוכן וכי עצם הפצתו לשימוש ביתי היא רשלנות. השנייה, כי אריזת התכשיר וההמלצה להשתמש בו בדרך של התזה אינן מתאימות ואינן בטיחותיות וגם בכך התרשלה הנתבעת. השלישית, וזו הטענה העיקרית של התובעת, המתבססת בעיקר על חוות דעתו של ד"ר ביקלס, אי צרוף מידע מפורט ומלא לגבי הרכבו הכימי של החומר, הנזקים שהוא עלול לגרום ואמצעי הזהירות שיש לנקוט בשימוש בו, כפי שהם מפורטים בגיליון הבטיחות של החומר. העדר פירוט זה מהווה, כנטען, הן הפרת הוראות תקנות הבטיחות (גיליון בטיחות) והן הפרת הוראות התקן 2303. בהתאם לכך ובהתאם לסעיף 3 לחוק האחריות למוצרים פגומים מדובר במוצר פגום. 14. הנתבעת טוענת כי יש לתת משקל מכריע לכך שהמוצר עצמו, אשר היה מעורב באירוע, כנטען, לא הוצג, לא נבדק ולא נבחן. מעבר לכך, טוענת הנתבעת, האירוע נגרם אך ורק עקב שימוש לא נכון ולא זהיר במוצר על ידי התובעת, אשר הייתה מודעת לסיכונים שיכולים להיגרם במגע עם החומר בכלל ובעיניים בפרט. נטען כי כל עוד לא הוצג המוצר הספציפי שהיה מעורב באירוע לא ניתן כלל לטעון ולהוכיח שהיה פגום או לקוי ובעניין זה הנטל על התובעת. נטען כי כל קביעות ד"ר ביקלס לגבי המוצר אינן רלוונטיות כיון שלא בדק את המוצר שהיה מעורב באירוע. ד"ר ביקלס גם לא ביקר במפעל, לא פנה לנתבעת כדי לקבל פרטים על המוצר, לא נפגש עם התובעת כדי להבין כיצד נפגעה. הוא כתב את חוות דעתו על פי דף מידע בלבד. נטען כי המוצר, לרבות אריזתו, היה תקין וכי לא הוכח אחרת. נטען כי לא היה כל צורך לצרף את גיליון הבטיחות למוצר המיועד לשימוש ביתי, לא על פי התקנות ולא על פי התקן. נטען כי תאור הסיכונים הופיע על גבי המוצר כמו גם הסימון הבינלאומי של החומר שבמוצר. נטען כי גם אם היה נרשם שמו המלא של הרכיב הכימי לא הייתה הפגיעה נמנעת. הפגיעה ארעה בשל כוון המתז לעינה של התובעת ולחיצה על המתז בעת שהיה מכוון כך. ציון מרכיב כימי זה או אחר לא היה מונע זאת. נטען כי המוצר תואם לתקן, כפי שמעידה על כך תעודת הבדיקה של מכון התקנים. נטען כי גרסתה של התובעת לעניין תאור האירוע אינה הגיונית. ההסבר היחיד לאירוע הוא כוון המתז לפניה של התובעת, בניגוד לאזהרות המפורשות שעל גבי המיכל. דיון והכרעה 15. טרם דיון בטענות בדבר אחריות הנתבעת יש לדון בנסיבות האירוע ובגרסת התובעת באשר לכך. דומה כי גם הנתבעת אינה חולקת על עצם פגיעת התובעת מהתכשיר בעינה. גרסתה הבסיסית של התובעת בעניין זה, אשר מגובה ומקבלת סיוע גם מהמסמכים הרפואיים שנערכו בזמן אמת, מהימנה ומקובלת עלי, למרות שמדובר בעדות יחידה של בעל דין. 16. עם זאת, איני יכולה לקבל את גרסתה של התובעת באשר לתיאור הפעולות שהובילו לפגיעתה. תיאור זה אינו מתיישב עם ההיגיון ועם כללי פיסיקה פשוטים. ראשית, לא ניתן לקבל כל טענה בדבר פגם במוצר הספציפי בו השתמשה התובעת, להבדיל מטענות לגבי המוצר באופן כללי, מקום בו מוצר זה לא נשמר, לא הועבר לבדיקת הנתבעת או לכל גורם אחר ולא הוצג בבית המשפט. התובעת ציינה בתשובה לשאלה כי היא "חושבת" שהמוצר נזרק. לא ברור מדוע נזרק, שהרי טענתה של התובעת היא כי מתג ההתזה והמשאבה לא פעלו כשורה ורק בשל כך החלה "להתעסק" עם המוצר ולנסות לפתחו. אם סברה מלכתחילה שהמוצר אינו תקין חזקה עליה שהייתה שומרת אותו, במיוחד לאור טיב פגיעתה וטענותיה בדבר הפגיעה החמורה שנגרמה לה. יש לזכור כי התובעת דאגה כי פניה יצולמו סמוך לאירוע. בעלה הגיע למקום מיד לאחר הפגיעה. מן הראוי היה לתת הסבר מדוע נזרק המוצר לגביו נטענו טענות בדבר אי תקינות לפח, עוד לפני שהוצג בפני גורם כלשהו. 17. שנית, ההסבר על פיו "מיד בסמוך לאחר שניסיתי לסובב את ההברגה פרץ לפתע זרם חזק של התכשיר ופגע לי בפנים בזרם חזק ובעצמה ניכרת" אינו מתיישב עם הגיון ושכל ישר. גם אם נניח, כטענת התובעת, שניתן היה לפתוח את ההברגה, למרות שבשני מיכלים שהוצגו בבית המשפט וכן במיכל שנבדק על ידי מר אנגל לא היה ניתן כלל לפתוח את ההברגה בכח סביר, וזו המסקנה העולה גם מתעודת הבדיקה של מכון התקנים, אין בכך די. בעניין זה מקובל עלי הסברו של מר אנגל. בהתאם להסבר זה, אם הצליחה התובעת לסובב את ההברגה לכוון הסגירה, הרי שמשמעות הדברים היא כי לא היה לחץ במיכל שהרי הוא לא היה אטום. כיון שכך, עצם הסגירה לכשעצמה אינה יכולה להביא להתזת התכשיר. אם הצליחה לסובב לכוון הפתיחה, הרי שמשמעות הדברים היא שיצא אויר החוצה ואז לא נותר לחץ לדחיפת הנוזל מהמיכל. גם אם היה לחץ במיכל עקב שאיבת הנוזל במשאבה טרם הפתיחה, הרי שלכל היותר, עם פתיחת ההברגה ושחרור האטימה, יכול ויצא מעט נוזל באופן של זליגה ונזילה מפתח ההברגה למטה, אל דפנות המיכל אך בודאי לא בהתזה "בזרם ניכר לכל עבר", שהרי במצב זה לא יכול להיות כל לחץ לדחיפת הנוזל בהתזה, אלא אם נעשה שימוש במשאבה בדיוק באותה העת. יצויין כי גם ד"ר ביקלס, למעשה, אישר זאת בחקירתו (עמ' 17 שורות 1-2). מכל האמור לעיל עולה כי ההסבר אשר מתקבל על הדעת ועל ההיגיון לעניין נסיבות האירוע, בהעדר ראיה לעניין פגם במוצר הספציפי בו השתמשה התובעת, הוא כי התובעת, כפי הנראה בחוסר זהירות ובלי משים, אולי כדי לבדוק אם פיית ההתזה פתוחה או סגורה, כוונה את פיית ההתזה של התכשיר לכוון פניה ובשלב זה לחצה על המשאבה כאשר הנצרה במצב פתוח. כך הותז הנוזל שהיה בתכשיר לכוון פניה ועינה. לאור מסקנה עובדתית זו נמשיך ונדון בדבר הטענות לעניין אחריות הנתבעת, כסדרן. 18. הטענה הראשונה היא כי על פניו מדובר בחומר מסוכן שאסור היה לשווקו לשימוש ביתי. הטענה מסתמכת על תקן ישראלי 4272 חלק 1 - תכשירים לניקוי תנורים ולהסרת שומנים, המיועדים לשימוש ביתי: דרישות בטיחות, אריזה וסימון. תקן זה בתוקף מאפריל 2006, לאמור, בעת האירוע לא היה בתוקף. עוד יוער כי אין מדובר בתקן רשמי בהתאם לסעיף 9 לחוק התקנים אלא בתקן ישראלי בלבד שאינו בעל מעמד מחייב. בתקן זה נקבע כי מוצר עליו חל התקן "לא יהיה מן הקטגוריה- 35 R - גורם לכוויות חמורות לפי הדירקטיבה הארופאית, כמפורט בתקן הישראלי ת"י 2302 חלק 1". בהערת שוליים בתקן אף מובאת דוגמא: "נתרן הידרוקסידי או אשלגן הידרוקסידי בריכוז קטן מ- 5% הוא בקטגוריה של R-34 - גורם לכוויות. נתרן הידרוקסידי או אשלגן הידרוקסידי בריכוז 5% או יותר הוא בקטגוריה של R-35 - גורם לכוויות חמורות". בהתאם להוראות תקן זה, אם כן, אין לשווק לשימוש ביתי את המוצר נשוא הדיון אלא יש להקטין את ריכוז החומר ל- 5% במקום 12%. ב"כ התובעת טוען כי מהוראות תקן זה יש ללמוד על רמת הזהירות הדרושה אותה היה על הנתבעת לנקוט עוד לפני פרסום התקן והיה עליה לשווק המוצר לשימוש ביתי בריכוז נמוך יותר ממה שנעשה בפועל. אין בידי לקבל הטענה ולקבוע כי עצם שווק החומר לשימוש ביתי בשנת 2002 הווה רשלנות. מעבר לכך שבאותה עת לא היה כל תקן, גם לא רשמי, או הנחיה מגוף זה או אחר, ששללו שווק החומר לשווק ביתי כפי ששווק, הרי שלא הוכח כי עמדו בפני הנתבעת באותה העת נתונים ומחקרים לגבי פגיעות בשימוש ביתי מהחומר, פניות מגורמים שונים, כמו ארגוני צרכנים, להפסיק שווק החומר באותו הריכוז, אותות אזהרה או "אורות אדומים" שהיו צריכים להביא אותה למסקנה כי עליה להפסיק לשווק את החומר לשימוש ביתי. לא הובאה כל חוות דעת מקצועית בעניין זה ולא הובאו נתונים אשר יכולים ללמד על המצב שהיה בשנת 2002 בעניין זה. אין ספק כי מדובר בחומר מסוכן אשר יש לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים בשימוש בו. הנתבעת, למעשה, אינה חולקת על כך ובכך עוד נדון. עם זאת, לא אוכל לקבוע כי עצם שיווק החומר בשנת 2002 הווה לכשעצמו רשלנות. 19. הטענה הבאה של התובעת מתייחסת לנושא אופן השימוש בחומר. נטען כי שימוש בחומר מסוכן בדרך של התזה הוא שימוש לא מתאים והמלצה על שימוש כזה מהווה התרשלות. ד"ר ביקלס ציין בחוות דעתו כי בעת השימוש בהתזה אין למשתמש כל שליטה על הכמות הניתזת מהמיכל וזוית פיזור החומר המותז. מר אנגל חווה דעתו כי מבנה המיכל מאפשר בקלות לווסת הן את כמות הזרם והן את כוונו. גם בעניין זה איני יכולה לקבל את טענות התובעת. איני סבורה כי עצם בניית מיכל המוצר כמוצר המיועד לשימוש בהתזה הוא התרשלות או ליקוי. תכשירי ניקוי רבים מצויים בתוך מיכלי התזה וניתן לומר כי דווקא שימוש כזה מונע מגע עם הידיים ומאפשר התזת החומר באופן נקודתי ומדויק ככל הניתן ישירות על המשטח המיועד לניקוי. ניתן לומר כי דווקא שימוש בדרך התזה הוא שימוש מבוקר ונשלט יותר, להבדיל משפיכתו, ובלבד, כמובן, שהשימוש נעשה באופן זהיר ונכון ואין פגם במוצר. 20. הטענה העיקרית של התובעת מתייחסת לאי מתן מידע ואזהרות מתאימות לשימוש ביתי בחומר במסגרת שווק המוצר. הטענה היא טענת התרשלות, מוצר פגום והפרת חובה חקוקה. התובעת מסתמכת גם על תקנות הבטיחות בעבודה (גיליון בטיחות). אכן, תקנה 3 קובעת כי יצרן, יבואן, סוכן או משווק של חומר מסוכן, ובענייננו הנתבעת אינה חולקת על כך שמדובר ב"חומר מסוכן" על פי חוק החומרים המסוכנים, תשנ"ג - 1993 (להלן: "חוק החומרים המסוכנים") "יצרף אליו גיליון בטיחות". אלא שתקנה 7 (א) (4) לתקנות קובעת כי התקנות לא יחולו על "מוצרים כהגדרתם בפרק ז 1 לפקודת הרוקחים, המכילים חומרים מסוכנים כאמור באותו פרק, הנמכרים לציבור לשימוש ביתי והמסומנים באופן המאפשר למשתמש בהם לנקוט אמצעי הזהירות מפני הסיכונים הטמונים בהם". פרק ז 1 לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], תשמ"א - 1981 דן ב"מוצרי צריכה" ומגדיר "מוצר" כ "מצרך לשימוש אישי או ביתי, לרבות אריזתו". המוצר בו השתמשה התובעת בענייננו הוא מוצר הנמכר לציבור לשימוש אישי או ביתי, לניקוי תנורים ביתיים, תבניות וכלי נירוסטה, כפי שמצוין על גבו וכפי שנראה בתמונה שעל המוצר. התובעת גם אינה טוענת אחרת. לכן, אם המוצר סומן באופן המאפשר למשתמש בו לנקוט אמצעי זהירות מפני הסיכונים הטמונים בו, לא הייתה חובת צירוף גיליון בטיחות. אם לא סומן כראוי - קמה החובה לצרף גיליון בטיחות. נושא אמצעי הבטיחות הראויים וסימונם על גבי המוצר ידון בהמשך. 21. התובעת טוענת כי המוצר לא עמד בדרישות התקן הישראלי 2302 שעניינו סיווג, אריזה, תיווי וסימון של חומרים מסוכנים. התקן הרלוונטי למועד האירוע היה בתוקף מדצמבר 1998 ועד יוני 2004. מדובר בתקן רשמי ומחייב (למעט הוראות פרק ג' שעוסק בחומרים שאינם לשימוש ביתי - ראה ת/6 סעיף 1.5). התקן מבחין בין חומרים מסוכנים לשימוש ביתי ולשימוש שאינו ביתי. חומרים מסוכנים לשימוש ביתי הם חומרים "שבתנאים מקובלים או בתנאים סבירים וצפויים מראש של צריכה, החסנה או שימוש עשויים להימצא במקום מגורים או בסביבתו. בהגדרה זו נכללים גם חומרים המסומנים כמיועדים לשימוש מקצועי אך זמינים גם לשימוש לא מקצועי". פרק ב' לתקן כולל את הדרישות הכלליות לחומרים מסוכנים לשימוש ביתי. 22. נבחן את ההתאמה לדרישות התקן בנושאים הרלוונטיים, תוך התייחסות לתעודת הבדיקה, ואת טענות התובעת בהקשר זה. סעיף 2.1 מתייחס לשיווק המוצר. קיימת דרישה כי יועבר מידע למכון הארצי למידע בהרעלות שבבי"ח רמב"ם. בתעודת הבדיקה מצוין כי הנושא לא נבדק. ד"ר ביקלס גם הוא לא בדק זאת. מר אנגל ציין בחוות דעתו כי על פי בדיקתו המידע הנדרש הועבר וממצאיו אלו מקובלים עלי, בהעדר ראיה סותרת. סעיף 2.2 מתייחס לאריזת המוצר. תעודת הבדיקה מציינת התאמה לתקן, לרבות אריזה קשת פתיחה לילדים. גם בנושא זה לא הובאו ממצאים אשר סותרים את תעודת הבדיקה ולמעשה לא נטענו טענות בהקשר לכך גם בחוות דעתו של ד"ר ביקלס. סעיף 2.3 דן בסימון. סעיף 2.3.1 דורש סימון בעברית. בהתאם לתעודת הבדיקה קיימת התאמה לתקן ואין מחלוקת בנושא זה. סעיף 2.3.2. דורש הופעת הסימול האופייני של קבוצת הסיכון, ציון המילים "לא למאכל" באופן בולט וצבע שונה. בהתאם לתעודת הבדיקה קיימת התאמה לתקן ואין מחלוקת גם בנושא זה. סעיף 2.3.3. דורש ציון הפרטים הקבועים בסעיף 2.3.5 על גבי תווית שתודבק על כל האריזות, במידות מסוימות. אם האריזה קטנה - נדרש צרוף עלון. בתעודת הבדיקה צוין כי קיימת התאמה לתקן וכי הפרטים הנדרשים מודפסים על גבי האריזה. ד"ר ביקלס טוען כי מכון התקנים טעה וכי כל הפרטים הנדרשים על פי סעיף 2.3.5 אינם מודפסים על גבי האריזה, כמפורט להלן. 23. סעיף 2.3.5 לתקן דורש כי "הסימון יתאים בתוכנו לגיליון הבטיחות, אם החומר המסוכן מחויב בגיליון בטיחות על פי תקנות הבטיחות בעבודה (גיליון בטיחות) ויכלול את הפרטים האלה: ..." .בין היתר נדרשים פרטים אלו : 2.3.5.1- הרכב כימי, כאשר במקום הראשון יסומן שמו הכימי של המרכיב המסוכן ביותר לפי "הספר הכתום" של האומות המאוחדות ואחריו יופיעו שמותיהם הכימיים של המרכיבים המסוכנים האחרים. בתעודת הבדיקה נרשם כי הרישום על גבי האריזה: "מכיל הידרוקסיד, גליקולים, פעילי שטח" - תואם את דרישת התקן. סעיף 2.3.5.7 - מהות הסיכונים המיוחדים המיוחסים לחומר המסוכן, כמפורט בנספח א', במילים. בתעודת הבדיקה נרשם כי קיימת התאמה לתקן. סעיף 2.3.5.8 - הוראות בטיחות לחומר המסוכן, כמפורט בנספח ב'. בתעודת הבדיקה נרשם כי קיימת התאמה לתקן. התובעת טוענת כי אין התאמה לתקן בשלושת הפרטים שצוינו. נבחן הטענה. 24. ראשית, ציון שם החומר. ב"כ התובעת טוען, בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר ביקלס, כי שמו של המרכיב המסוכן ביותר הוא "פוטסיום הידרוקסיד", אשלגן הידרוקסידי. על גבי התכשיר מצוין החומר "הידרוקסיד" ולכן, נטען, אין התאמה לתקן על פי סעיף 2.3.5.1. ד"ר ביקלס ציין כי קיימים חומרים רבים שהם הידרוקסידים, בעלי דרגת סיכון שונה, ולכן יש לציין כי מדובר ב"פוטסיום". ב"כ התובעת בסיכומיו ציין כי מדובר בחומר המופיע כסעיף 11 או 12 בתוספת השנייה לחוק החומרים המסוכנים בקבוצת החומרים: "הידרוקסידים ותחמוצות של מתכות" או "מתכות אלקליות" וצרף עותק מאנציקלופדית הויקיפדיה כתמיכה לטענה זו. אכן, קיימים מספר חומרים בקבוצת ההידרוקסידים ואכן בהתאם להוראות התקן יש לציין על גבי האריזה את שמו המלא של החומר הכימי. עם זאת, גם אם הייתה בכך משום הפרה של הוראות התקן לא קיים קשר סיבתי בין ההפרה ובין פגיעת התובעת באירוע. איני סבורה כי אם היה מצוין על גבי האריזה "פוטסיום הידרוקסיד" ולא "הידרוקסיד" בלבד הייתה התובעת נמנעת מלהשתמש במוצר או הייתה משתמשת שימוש זהיר יותר. התובעת עצמה לא טענה זאת, אין מדובר בכימאית הבקיאה בסוגי החומרים השונים ולהבדלים ביניהם ולא אוכל לתת כל משמעות לנקודה זו בענייננו. 25. ב"כ התובעת טוען כי קיימת בענייננו אי התאמה גם להוראות סעיף 2.3.5.7 לתקן אשר מחייב ציון מהות הסיכונים המיוחדים המיוחסים לחומר המסוכן, על פי נספח א' לתקן. נספח א' מפרט את רשימת הסיכונים (R- risk) המיוחדים המיוחסים לחומרים על פי סימונים בינלאומיים מקובלים. בענייננו מדובר בחומר השייך לקבוצת R- 35, כמצוין בגיליון הבטיחות של המוצר. הנתבעת אינה חולקת על כך. כיון שכך, נטען, על פי טבלה א-1 נדרש סימון מיוחד של "גורם לכוויות חמורות". אין חולק כי סימון זה אינו מופיע על גבי דוגמאות המיכלים שהציגו ב"כ התובעת והמומחה מטעמה. גם מר אנגל לא ציין כי סימון זה מופיע על המוצר. לעומת זאת, בדוגמת המוצר שהוצגה על ידי ב"כ הנתבעת בדיון מופיעה מדבקה עם סימון זה. בתעודת הבדיקה נרשם כי קיימת התאמה לתקן. ב"כ התובעת טוען כי תעודת הבדיקה ניתנה מבלי שהיה בפני מכון התקנים גיליון הבטיחות ומבלי שמכון התקנים ידע כי מדובר בחומר מסוג R- 35. אכן, איננו יודעים איזה מיכל עמד בפני מכון התקנים ולכן לא ניתן לקבל את תעודת הבדיקה כראיה מכרעת. עם זאת, לא אוכל לקבוע כי הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת כי הסימון והמדבקה "גורם לכוויות חמורות" לא הופיעו על גבי המוצר בו השתמשה התובעת. כאמור, המוצר בו השתמשה התובעת לא הוצג. הוצגו מספר דוגמאות של מיכלים. באחת הדוגמאות הופיעה מדבקה עם סימון זה. לא ניתן לשלול שמדבקה דומה הופיעה גם על גבי המוצר שרכשה התובעת. מעבר לכך, גם הקשר הסיבתי לא הוכח במידה מספקת. התובעת לא טענה בעדותה כי על המוצר לא נרשם "גורם לכוויות חמורות" וכי אם היה רשום כיתוב זה בנוסף ליתר האזהרות הייתה נמנעת מלהשתמש בתכשיר או הייתה משתמשת שימוש זהיר יותר. יש לזכור כי התובעת העידה באופן ברור כי ידעה שמדובר בחומר מסוכן וכי יש להימנע מכוון התכשיר לפנים. 26. טענה נוספת בדבר אי התאמה לתקן ואי סימון ראוי היא לעניין סעיף 2.3.5.8 לתקן אשר מחייב רישום "הוראות בטיחות לחומר המסוכן, כמפורט בנספח ב', במילים". טבלה ב' לתקן מפרטת את רשימת הוראות הבטיחות (S ) בהתאם לסיווגם הבינלאומי. בסעיף 12לעיל פרטתי את רשימת הוראות הבטיחות המתייחסות לחומר נשוא הדיון כמפורט בגיליון הבטיחות. מבין הוראות הבטיחות הרלוונטיות ניתן מיד לראות כי הוראת הבטיחות המסומנת כ S- 39 המחייבת שימוש במשקפי מגן או במגן פנים לא נרשמה על גבי אריזת המוצר. כמו כן לא נרשמה הוראת הבטיחות המסומנת כ S- 36 המחייבת שימוש בביגוד מגן מתאים. הוראת הבטיחות S-26 המנחה לשטוף את העיניים במים לפחות 15 דקות לפני פניה לייעוץ רפואי במקרה של מגע עם העין לא נרשמה באופן מלא ונרשם רק "יש לשטוף במים זורמים ולפנות להמשך טיפול רפואי". הנתבעת טוענת כי אין צורך לרשום אזהרות אלו במקרה של מוצר המיועד לשימוש ביתי אך לא אוכל לקבל טענתה זו. הוראות התקן הן ברורות וגם תכליתן. מדובר בחומר מסוכן, מסוכן יותר מחומרי הניקוי הנפוצים המצויים בשימוש ביתי, כך ניתן ללמוד מגיליון הבטיחות של המוצר שנערך על ידי הנתבעת עצמה. מדובר בחומר קורוזיבי, בעל דרגת סיכון גבוהה, עשוי לגרום לכוויות חמורות ולפגיעות בלתי הפיכות בעיניים ובעור. אין מדובר בחומר ניקוי תמים ולא מזיק. דווקא בעת שימוש ביתי, כאשר לא קיים מעביד אשר אמון על שמירה על כללי בטיחות, אספקת ציוד מגן והדרכת עובדיו במסגרת המפעל, על המשווק אשר בחר לשווק חומר כה מסוכן לשימוש ביתי - להקפיד עד מאד ולהזהיר את המשתמשים. עליו להבהיר כי שימוש במוצר ללא אמצעי הגנה לעיניים ולכל חלקי הגוף הוא מסוכן. הצורך בכפפות אכן נרשם כנדרש אך אין די בכך. הצורך בהגנה על הפנים והעיניים בעת השימוש לא נרשם כלל, תוך התעלמות מהסיכונים המיוחדים לעיניים ולפנים הטמונים בשימוש בחומר ומהוראות מפורשות של התקן. על הנתבעת לקחת בחשבון גם את המשתמש הרשלן אשר בלי משים יכוון את החומר לכוון עיניו ופניו ולדאוג לכך שכל משתמש יגן מראש על כל אזורי גופו החשופים בעת השימוש בחומר כה מסוכן. ייתכן ורישום אזהרות רבות ומפורטות לגבי שימוש במוצר היה מרתיע צרכנים פוטנציאלים מלרכוש אותו, כפי שציין מר אנגל בחוות דעתו (סעיף 6.3.2) אך, כמובן, חובתה של הנתבעת לא להניח לשיקולים מסחריים להכריע את הכף כאשר מנגד עומד נושא בטיחות המשתמש. 27. לא ניתן להתעלם מכך שבתעודת הבדיקה נרשם כי קיימת התאמה לתקן גם בסעיף 2.3.5.8. נרשם "מתאים" מבלי לפרט את הוראות הבטיחות הנדרשות בהתייחס לחומר זה. אמנם תעודת הבדיקה של מכון התקנים מהווה ראיה לתכנה אך בנקודה זו עלי לקבוע כי הוכח היפוכו של דבר ואין לקבל ממצאי התעודה. הוכח כי מדובר בחומר מסוכן עליו חלות הוראות בטיחות כמפורט בנספח ב' לתקן, כאשר לא כל ההוראות סומנו כנדרש על גבי המוצר. אין כלל מחלוקת כי ההוראות לא סומנו, המחלוקת היא בדבר הצורך לסמנן. בנקודה זו, בהעדר פירוט או הנמקה בתעודת הבדיקה מדוע אין צורך לסמן את שנדרש ומדוע יש למחול על הוראות התקן כאשר מדובר בחומר בעל סיכונים כאלו, יש לפרש את התקן על פי תכליתו, לאמור, דאגה לבטיחות ובריאות המשתמשים במוצר. בהתאם לכך, חובה הייתה על הנתבעת לסמן את המוצר גם בסימונים הדורשים שימוש במשקפי מגן או מגן פנים, ביגוד מגן וכן הוראה לשטוף העיניים לפחות 15 דקות במקרה של פגיעה. הנתבעת לא מלאה חובתה זו. יש להזכיר כי בהעדר סימון מתאים על גבי המוצר קמה החובה לצרף גיליון בטיחות, כאמור לעיל וכמפורט בתקנות הבטיחות בעבודה (גיליון בטיחות). אי פירוט הסימונים כאמור מהוה הפרת תקן רשמי ומהווה סטייה מסטנדרט התנהגות סביר והפרת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת. בנוסף, סעיף 3(א) (2) לחוק האחריות למוצרים פגומים קובע כי אם מדובר במוצר אשר "בנסיבות העניין נדרשות אזהרות או הוראות טיפול ושימוש מטעמי בטיחות והן לא ניתנו או שאינן מתאימות בהתחשב בסכנה הכרוכה במוצר" זהו מוצר פגום. בענייננו, לא ניתנו אזהרות והוראות מתאימות לשימוש במוצר ומדובר במוצר פגום. 28. ולשאלת הקשר הסיבתי. מקובלת עלי טענת התובעת כי אם היה נרשם על גבי המוצר באופן מפורש הצורך בשימוש באמצעי הגנה לעיניים ולפנים היא הייתה משתמשת באמצעי כזה, כפי שהשתמשה בכפפות בהתאם לסימון שדרש זאת, או שאולי הייתה נמנעת מרכישת המוצר. כך ניתן היה למנוע את הפגיעה או להפחית הנזק. בהעדר סימון לא העלתה התובעת על דעתה כי יש לנקוט אמצעי הגנה מפני סיכון של התזה לעיניים. 29. לאור מסקנה זו, לא ניתן לקבל טענת הנתבעת בדבר הגנה על פי סעיף 4(א)(1) לחוק האחריות למוצרים פגומים, על פיה הפגם נוצר אחרי שהמוצר יצא משליטתה. מדובר בסימון שלא נעשה כראוי בעת הייצור והגנה זו אינה רלוונטית. 30. לעומת זאת, מקובל עלי כי התובעת נהגה בהתרשלות חמורה וכי יש להפחית את סכום הפיצויים בהתחשב במידת התרשלותה, כמפורט בסעיף 4(ב) לחוק. התובעת אישרה כי ידעה שמדובר בחומר מסוכן, בו אף השתמשה בעבר, וכי ידעה שאין לכוונו לפנים, זאת אף נרשם על גבי המוצר. כפי שציינתי לעיל, דחיתי את גרסתה של התובעת באשר לנסיבות האירוע וקבעתי כי ההסבר ההגיוני לאירוע הוא כוון המתז לכוון פניה של התובעת והפעלת המשאבה באופן זה. אני מעריכה את רשלנותה התורמת של התובעת בשיעור של 35%. הנזק 31. החומר פגע באזור עינה השמאלית של התובעת. היא פנתה לרופא עיניים בקופ"ח שבצע שטיפה בעין והופנתה על ידו לבי"ח ע"ש שיבא. היא אושפזה במחלקה לכירורגיה פלסטית עד ליום 7.1.03. לאחר מכן פנתה שוב למיון עקב תלונות על התעלפויות, כאבי ראש וסחרחורות והייתה במעקב. התובעת מתלוננת על לחץ בעין שמאל, תחושת צריבה במצבים שונים, עין דומעת ודוקרת ודלקות חוזרות. כמו כן מתלוננת על הפרעה קוסמטית במראה העפעפיים. מעברה של התובעת יש לציין טיפול ומעקב בתחום הפסיכיאטרי. 32. התובעת הגישה חוות דעת מומחה מטעמה, פרופ' מרין, אשר קבע כי התובעת סובלת מנכות בעין שמאל כדלקמן: 10% בשל ראיה לקויה, לפי סעיף 52(1)(4)א' לתקנות הביטוח הלאומי(קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ו - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), 10% בשל דלקת לחמית גובלת וקרנית בצורה כרונית לפי סעיף 59(ג) לתקנות הביטוח הלאומי ו - 10% בשל צלקות בעפעף העליון הגורמות לשינוי צורת העפעפיים, לפי סעיף 75(2)ב' לתקנות הביטוח הלאומי, סה"כ 27.1% נכות צמיתה. 33. ד"ר פרידלנד בדק את התובעת מטעם הנתבעת מטעם הנתבעת. בחוות דעתו קבע כי בבדיקתו מצא כי הלחמית והקרנית בעין שמאל תקינים לחלוטין ללא כל נזק, גם העפעפיים תקינים לחלוטין ללא הגבלה פונקציונלית או קוסמטית או הופעת צלקת של ממש. הממצא היחיד שמצא הוא צלקת בקוטר כ- 1 ס"מ מעל הגבה השמאלית. בהתאם לחוות דעתו לא נגרמה לתובעת כל נכות צמיתה עקב האירוע. 34. ד"ר יצחק גוטמן מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט לצורך הערכת הפגיעה של התובעת באירוע. הוא קבע כי לתובעת נגרמה כוויה כימית מדרגה ראשונה עד שנייה. לאחר טיפול תרופתי הולם מצבה של התובעת השתפר. כיום - חדות הראיה היא תקינה. כמו כן אין דלקת לחמית אך יש שינוי בצורה החיצונית של האדנקסה. לאור ממצאיו העריך ד"ר גוטמן כי לתובעת נגרמה נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין צלקת בעפעף השמאלי העליון, עיוותו ומפתח העפעפיים הלא סימטרי, לפי סעיף 55 (א) 1 לתקנות הביטוח הלאומי ובשיעור של 5% בגין היובש בעין שמאל, שנוי לחמיתי וקרניתי כפועל יוצא של הפגיעה, לפי סעיף 56 (2) לתקנות הביטוח הלאומי. הצלקת בקרנית אינה מקנה נכות. סה"כ - נכות רפואית בשיעור של 14.5%. ד"ר גוטמן ציין כי אין מדובר בנכות תפקודית וחזר על כך בתשובות לשאלות הבהרה שהופנו אליו. לגבי נכות זמנית - העריכה ב 30% למשך 6 שבועות מיום הפגיעה ו- 20% לחודש נוסף. התובעת תיזקק לטיפול בתחליפי דמעות, אותם ניתן לקבל מקופת החולים. 35. מומחה בית המשפט לא נחקר על חוות דעתו. בהעדר נסיבות מיוחדות המבססות קביעה אחרת, חוות דעתו של מומחה בית המשפט מקובלת עלי ואני מאמצת את ממצאיה. בהתאם לכך הנכות הרפואית שנגרמה לתובעת עקב האירוע היא בשיעור של 14.5% בגין צלקת בעפעף השמאלי העליון, עיוותו ומפתח עפעפיים לא סימטרי ובגין יובש בעין שמאל, שינוי לחמיתי וקרניתי. מדובר בנכות אסתטית בעיקרה, המלווה בתחושת אי נוחות. אני מקבלת את חוות דעתו של המומחה כי אין לייחס לנכות הרפואית משמעות תפקודית של ממש בהתייחס לעבודתה ועיסוקה של התובעת כעובדת משק בית ומטפלת בקשישים. 36. ובהתייחס להפסדי השכר. עובר לתאונה עבדה התובעת בטיפול בקשישים באמצעות חברת כח אדם "עזר מציון", לפי שעות- "שעתיים שלוש" בשכר של 19.40 ₪ לשעה. משכורתה הממוצעת על פי טופס 106 הייתה כ- 1200 ₪ בשערוך להיום. לטענתה חזרה לעבוד רק בחודש יולי 2003, למרות שתעודות אי הכושר שניתנו לה היו עד 15.3.03 - "אין לי אישורים על זה שישבתי בבית" (עמ' 9 שורות 28-29). לגבי חלק מהתקופה קבלה שכר על חשבון ימי מחלה (עמ' 10 שורות 1-11). לטענתה חזרה לעבוד מספר שעות נמוך יותר, ועבדה באותו המקום עד לחודש ינואר 2005. מפברואר 2005 ועד ספטמבר 2005 עברה לעבוד בחברת כח אדם בשם א.הדר בע"מ ולטענתה השתכרה שם כ- 600 ₪ לחודש. מאוקטובר 2005 החלה התובעת לעבוד באופן עצמאי בעבודות משק בית, בשכר של 35 ₪ לשעה, כ- 31.5 שעות בחודש - "יותר שעות, פחות ימים". בהתאם לטפסי 106 שהוצגו משנת 2003 ואילך לא עבדה התובעת בכל חודשי השנה אלא רק בחלק מהחודשים. על פי תעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי (נ/1) בשנת 2002 קיבלה התובעת דמי פגיעה בסך 3858 ₪ בשנת 2003. תקופת הנכויות הזמניות שנקבעו, כאמור, לתובעת, על ידי מומחה בית המשפט הייתה כחודשיים וחצי. לגבי חלק מהתקופה קיבלה התובעת שכר על חשבון ימי מחלה. החל משנת 2005 משתכרת התובעת, כעובדת עצמאית, יותר ממה שהשתכרה לפני התאונה. מקובלת עלי הטענה כי נגרמו לתובעת הפסדי שכר מסוימים גם לאחר תקופת אי הכושר אך לא הוכח באופן ברור מה שיעורם. לאור כלל הנתונים אני מעמידה את הפסדי השכר שנגרמו לתובעת בעבר, מעבר לדמי הפגיעה המשוערכים והשכר שקיבלה בתקופה זו, על סכום גלובלי של 2000 ₪ בערכים של היום. 37. ובאשר לעתיד. הנכות, כאמור, בעיקרה, אינה תפקודית. התובעת אף השביחה שכרה לאחר התאונה. עם זאת, יש לקחת בחשבון את אי הנוחות שנגרמת ותיגרם לעיתים לתובעת עקב הרגישות בעינה, אי נוחות אשר עשויה לעיתים להביא להפחתת מספר השעות או הימים בהם תוכל לעבוד ולהשתכר. לכן יש לקחת בחשבון מרכיב מסוים של פגיעה בכושר ההשתכרות. לאור כלל הנתונים אני מעריכה רכיב זה בסכום גלובלי של 15,000 ₪ בערכים של היום. 38. את סכום הפיצוי בגין כאב וסבל, בהתחשב בטיב הפגיעה, ימי האשפוז, הטיפולים הרפואיים, גילה של התובעת וכלל נסיבות העניין, אני מעמידה על 70,000 ₪ בערכים של היום. 39. בגין הוצאות רפואיות, נסיעות, עזרת צד שלישי - אני מעמידה את סכום הנזקים לעבר ולעתיד על 5000 ₪ בערכים של היום. 40. סך כל נזקי התובעת בהן מחויבת הנתבעת עומד, אם כן, על סכום של 92,000 ₪. 41. מסכום זה תנוכה רשלנות תורמת בשיעור של 35%, דהיינו, סכום הפיצויים לו זכאית התובעת עומד על 59,800 ₪. 42. לא מצאתי להורות על תשלום פיצויים עונשים, כבקשת התובעת, לאור הממצאים בתעודת הבדיקה של מכון התקנים בהתייחס למוצר, כמפורט לעיל, ולאור הרשלנות התורמת אותה ייחסתי לתובעת. 43. לסכום הפיצויים האמור יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ וכן הוצאות משפט (אגרה ומומחים), כל הוצאה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד ליום התשלום. ניתן היום, ל' באב, תשס"ז (14 באוגוסט 2007), בהעדר הצדדים. המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים. ארנה לוי, שופטת נזקי גוף