א. מבוא וטענות הצדדים 1. בתביעה זו עסקינן באכיפת הוראות חוק איסור הפליה במוצרים בשרותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים תשס"א - 2000, (להלן: "החוק"). 2. הרקע לחקיקת חוק זה היה בין היתר הישנות התופעה של הפליה בכניסה למקומות בידור ציבוריים, וכך מעיד סעיף 1 לחוק עצמו, כי: "חוק זה נועד לקדם את השוויון, ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושרותים". בהצעת החוק (פורסם בהצעות חוק - רשומות - 2871) מובהר כי סעיף מטרה זה לא בא אלא לעגן את העקרונות על פיהם יפורשו שאר סעיפי החוק והם הזדמנות שווה ואיסור הפליה. 3. ואכן, מנהג הרווח במקומות בילוי ובידור במחוזותינו להעסיק שומר/שומרת סף הקרוי בכינוי "סלקטור", שתפקידו לחלוף במבטו על הקהל הצובא על פתחי המועדון ולהחליט בהבל פה, מי נכנס ומי יוותר בחוץ. 4. למרבה הצער, תופעה זו נפוצה ושכיחה כמעט בכל מועדון בילוי הפותח את שעריו בפני הציבור הצעיר, מועדוני דאנס-בר, פאבים, דיסקוטקים וכיוצ"ב. לעיתים, מדובר בסלקציה הנערכת לפני רכישת כרטיסים כמו בדיסקוטק, ולעיתים קרובות בפתח המועדון, מקום אליו נכנסים ללא רכישת כרטיס. תופעה זו תוארה בהרחבה בהצעה לסדר היום על התגברות תופעת הסלקציה במקומות בילוי בישיבה 146 של הכנסת ה- 16, שנתקיימה ביום 23.6.04, וראה ביחוד דברי ח"כ אלי בן מנחם ותגובת שר המשפטים דאז ח"כ לפיד (צורף כנספח ב' לסיכומי ב"כ התובע). 5. יש להניח כי תופעת "הסלקציה" הנערכת ע"י "סלקטורים" לא נובעת תמיד ובהכרח משיקולים של העדפות והשקפה בלתי שיויונית של בעלי המועדון, אלא נובעת משיקולים כלכליים גרידא. על מנת להאדיר את יוקרת המקום והביקוש אליו, בוחרים בעליו להכניס קהל "יפה" הקולע לטעמם של באי המועדון וקהל היעד. ולפיכך, תעדיף הסלקטורית במבטה הבוחן את גבוהי הקומה והתואר, את בהירי העור והשיער, את צרי המותן ואם אפשר את מי שידו משגת לרכוש את הבגד הנכון עם סימן המותג הנכון בצד הנכון של הבגד. על רקע תופעה מכוערת זו נחקק החוק ולא בכדי, מדינת ישראל כמדינה נאורה ושיויונית, צריכה היתה לחוקק חוק שיאפשר לכלל הציבור להנות מאותם שרותים שמעניק מקום ציבורי הפתוח לכל. גם נמוך הקומה ועב המותן ששיערו ועורו כהים, ואין ידו משגת לקנות את הלבוש האופנתי עם המותג הנכון, ראוי שייכנס בשעריו של מקום ציבורי כאוות נפשו ומבלי שעינה הבוחנת של הסלקטורית תבחן אותו ותחליט אם הוא ראוי להיכנס בשעריו אם לאו. 6. בענין זה ראוי להזכיר את דברי המבוא להצעת החוק , ה"ח 2871, 370: "אחת הבעיות הקשות בתחום החברתי היא הפליה בהספקת מוצרים ושירותים ובכניסה למקומות ציבוריים... בעת האחרונה נודע כי במקומות בילוי, למשל, נמנעה כניסה מאנשים בעלי חזות מזרחית... חוק איסור הפליה במוצרים, שירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, המוצע בזה, שראשיתו בהצעה שהוכנה על ידי האגודה לזכויות האזרח בישראל, נועד להתמודד עם תופעה שלילית זו ולהקנות לכלל האוכלוסיה הזדמנויות שוות בהנאה ממוצרים, משירותים וממקומות המיועדים להיות פתוחים לציבור הרחב... מדינת ישראל התחייבה בכמה אמנות בין-לאומיות למגר באמצעות חקיקה כל צורה של הפליה (האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, האמנה בדבר ביעור הפליה גזעית, האמנה בדבר ביטול הפליה נגד נשים לצורותיה)... הרעיון הבסיסי העומד ביסוד חקיקה זו, הוא שיש מקום להחלת עקרון השוויון גם על עסקים פרטיים, הפונים לציבור הרחב בהצעת מוצר, שירות או מקום ציבורי... החובה שלא להפלות, מוטלת על מי שפתח את שעריו לציבור הרחב... החוק המוצע, עולה בקנה אחד עם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא בא ליישם את התפיסה של כבוד האדם, להגן עליו מפני הפליה גם בתחום המשפט הפרטי, ולהקנות עילת תביעה אזרחית בשל הפליה, בסייגים הקבועים לו"... 7. באשר לשקולים הכלכליים של בעלי העסקים הפרטיים, ראה מאמרו של משה כהן-אליה "החירות והשיוויון בראי החוק לאיסור הפליה במוצרים ובשרותים", עלי משפט ג' תשס"ג בעמ' 15, בעמ' 21 שבו נאמר כדלקמן: "סביר יותר להניח שהמניע העיקרי לפעולתו המפלה הוא האינטרס הכספי שלו. כך למשל, מי שמונע מכהה עור לפקוד מקום בילוי שבבעלותו אינו מונע בהכרח מההשקפה שלפיה כהה העור הם בעלי ערך נחות. לרוב הוא עושה כן מכיון שאלו הן ההעדפות המפלות של לקוחותיו ואם לא יכבד העדפות אלה עלולים להיגרם לו נזקים כלכליים. 8. זה המקום להעיר, כי המחוקק לא רואה הפליה לפי סעיף 3 לחוק מקום בו הדבר מתחייב מאופיו וממהותו של המוצר, השרות הציבורי או המקום הציבורי (סעיף 3 (ד) (1) לחוק). כך היה, לו אותו "שומר סף" היה איש בטחון שתפקידו לסנן אלמנטים שליליים, כגון מסוממים, שיכורים, סוחרי סמים, עברייני אלימות, נושאי נשק, כייסים וכיוצ"ב. במקרה זה, לא היתה מתקבלת טענה להפליה אסורה. לא זו בלבד שזכותו של בעל מקום פרטי הפתוח לציבור לדאוג לצבור לקוחותיו אלא אף חובתו היא. ואולם למרבה הצער, אין מדובר בסלקטור/ית שתפקידו המקצועי הוא לסנן אלמנטים שליליים המסכנים את שלום הציבור, או מפריעים לו הפרעה ממשית, אלא תפקידו לסנן קהל שאיננו קולע לטעמו של קהל היעד בעיקר בגלל חזותו החיצונית בלבד, ומבלי שירואיין או יתושאל במה עיסוקו וכד'. 9. ומן הכלל אל הפרט. בענייננו, התובע הינו גרוש כבן 36 שנה, אשר חזותו וצבע עורו לא מותירים ספק בדבר מוצאו. התובע חפץ לבלות במועדון אסקו-בר, היא הנתבעת 1 (להלן: "המועדון" או "אסקו - בר"). לדבריו, הגיע לפתח המועדון ביום 16.12.04 לאחר חצות (להלן: "האירוע הראשון"), והסלקטורית במקום שתפקידה כאמור "לסנן" את המבקרים סרבה להכניסו. לגירסתו, משפנה אליה התובע לברר את סיבת אי כניסתו, השיבה כי מדובר ברשימה סגורה של מוזמנים מראש תוך שהיא אוחזת בידיה קלסר שנחזה להיות קלסר ובו רשימת המוזמנים. התובע שעסק באותה עת בחקירות פרטיות והיה בעל ציוד הקלטה זמין ברכבו, סר לרכבו הביא מצלמת וידאו וביקש לתעד את הנעשה במקום, משסורב בשנית, גמר אומר בליבו לעמוד על זכויותיו החוקיות. התובע שלח מכתב באמצעות באת כוחו ביום 28.12.04 (ראה נספח א' לכתב התביעה) ונענה במכתב מיום 27.1.05 . הנתבעת הכחישה כי ביצעה סינון בפתח המועדון, ובהזדמנות זו אף הביעה שאט נפש מהביטוי "סלקציה". הנתבעת הזמינה את התובע לאחר כבוד להזמין מקום באסקו-בר ולהנות משירותי המסעדה והבר. 10. התובע ניסה להיכנס בשנית לאסקו-בר ביום 17.2.05 (להלן: "האירוע השני") יחד עם חברו בשם איתן כהן, אשר העיד במשפט זה כעד תביעה מס' 1 (להלן: "כהן"). במועד זה הצהיר כהן כי נפגש עם התובע בכניסה לאסקו-בר באותו מועד ועמד יחד עם התובע בתור לא ארוך של אנשים אשר ביקשו להיכנס למועדון. לאחר המתנה של זמן מה, הותר למר כהן להיכנס למועדון בעוד התובע נותר בחוץ. מר כהן הצהיר בעדותו, כי לאחר שהייה והמתנה של כ- 30 דקות במועדון, הבין שלא מתירים את כניסתו של התובע ולפיכך יצא מהמועדון. 11. הנתבעת מכחישה כי נעשתה הפליה כלשהי, או בלשון ההתובע "סלקציה אסורה". כבר בסעיף 1 לכתב ההגנה ו"בפתח דבר", טוענת הנתבעת בסעיף 1.1 לכתב ההגנה כי תביעה זו איננה אלא תביעתו של "טרחן בלתי נלאה המנסה לסחוט כספים מן הנתבעים, תוך שהוא אינו בוחל בשימוש ציני בטיעונים גזעניים". לגירסת הנתבעת, התובע פשוט "בנה תיק" כשהוא פונה לנתבעת באופן אקראי מצוייד בציוד הקלטה וצילום (ראה סעיף 1.2 לכתב ההגנה). עוד טוענת הנתבעת, כי קנטרנותו של התובע באה לידי ביטוי בעצם העובדה כי נמנע מלהזמין מקום ישיבה במסעדה קודם לשעה 23:30. לו אכן היה רצונו הכן להנות משירותי המקום, יכול היה לעשות זאת בקלות ולהזמין מקום טלפונית כיתר באי המקום. כמו כן, מוסיפה הנתבעת כי לאחר השעה 23:00 הכניסה היא על בסיס מקום פנוי כאשר ניתנת עדיפות בעניין זה ללקוחות הקבועים של האסקו-בר (ראה סעיף 1.3.4 לכתב ההגנה). 12. הנתבעת דחתה בשאט נפש כל ניסיון לייחס לה הפליה גזעית ועל מנת לשכנע את ביהמ"ש מרתיעתה מנושא זה, ציינה כי מר ציון פרג'ון נתבע 4 מבעלי למעלה ממחצית מניות הנתבעת הינו ממוצא טריפולטאי. עוד ציינה הנתבעת, כי מעיון ברשימות המוזמנים מהתאריכים המיוחסים לאירוע הראשון והשני, ניתן ללמוד כי חלק נכבד מאותם מוזמנים הם יוצאי עדות מזרח. לטענת הנתבעת, כך ניתן היה להתרשם מסרט הוידאו אותו צילם התובע עצמו, שם נצפו יוצאי המועדון כשהם בעלי חזות מזרחית. ב. המסגרת הדיונית 1. כתב התביעה בסעיפים 32- 36 שבו, מפרט מספר עילות תביעה אשר ביניהם הפרת חובה חקוקה, חוק איסור לשון הרע, חוסר תום לב, ופגיעה בעיקרון חופש ההתקשרות. 2. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומי הצדדים, אינני סבורה שתביעה זו הרימה את יסודות העוולות שפורטו בסעיפים 32-36. סבורני שתביעה זו כפי שפורט בכתב התביעה ובסיכומי ב"כ התובע, מתמקדת בעיקר בעוולה על פי חוק איסור הפליה במוצרים, ושירותים ובכניסה למקומות בידור מקומות ציבוריים תשס"א - 2000. ולפיכך, בפס"ד זה אבחן את העוולה על פי חוק זה בלבד. 3. סעיף 3 (א) לחוק קובע כדלקמן: "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות". בהגדרת "מי שעיסוקו" קובע סעיף קטן (ג') כי מי שעיסוקו הכוונה לרבות בעלים, מחזיק או מנהל של העסק, וכן האחראי בפועל על הספקת המוצר או השירות הציבורי, או על הפעלת המקום הציבורי או הכניסה אליו. בענייננו, לא הוכחש בכתב ההגנה כי הנתבעים 2-5 הינם בעלי מניות בנתבעת 1, ומכאן עונים הם להגדרת "בעלים" של המקום. (ראה סעיף 2.3 לכתב ההגנה). 4. אין מחלוקת בין הצדדים, כי מועדון האסקו-בר עונה להגדרת הפעלת מקום ציבורי, המקום משמש מסעדה ובשעות הערב כדאנס-בר. בהגדרת "מקום ציבורי" בסעיף 2 (א') לחוק, נקבע כי בהגדרה זו יבוא כל מקום המיועד לשימוש הציבור לרבות מסעדה, ואולם המשמש למופעי בידור ותרבות, דיסקוטק וכן הלאה. מכאן, אין עוד מחלוקת כי מדובר במקום ציבורי. 5. סעיף 6 לחוק, קובע חזקה שבדין כי לו הוכיח התובע בהליך אזרחי את אחת מהחלופות בסעיף, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3 כל עוד לא הוכיח אחרת. סעיף קטן (1) קובע, כי לצורך החזקה על התובע להוכיח כי נמנעה כניסתו למקום ציבורי לאחר שהנתבע בירר פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3. סעיף קטן (2) קובע, כי לצורך החזקה על התובע להוכיח כי נמנעה כניסתו למקום ציבורי, והנתבע לא סירב כאמור באותן נסיבות למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה. סבורני, כי בענייננו הסעיף הרלבנטי אותו ביקש התובע להוכיח, הינו סעיף 6 (2). התובע ביקש להוכיח לביהמ"ש כי הנתבעת סרבה להכניסו למועדון בשני מקרים ולפחות במקרה השני הוכח כי אף חבר שהיה עימו, מר כהן, נכנס מבלי שיהיה לו כל קושי. 6. באשר לשאלת הפיצוי - קובע סעיף 5 (ב') לחוק, פיצוי סטטוטורי בלא הוכחת נזק, על פיו רשאי ביהמ"ש לפסוק בשל עוולה לפי אותו חוק פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪. התובע מבקש כי ייפסק לו סכום זה לכל אירוע בנפרד, ולפיכך הגיש תביעתו ע"ס של 100,000 ₪. ג. ד י ו ן 1. התובע תמך גירסתו כאמור בעדות חברו מר כהן ובקלטת וידאו שנצפתה בשעת הדיון. עוד צרף התובע לתצהירו תמליל שיחה שהוקלטה בינו לבין נציגי הנתבעת באשר למסירת כתב התביעה, ובאשר לניסיון להזמין מקום מראש אצל הנתבעת. 2. מטעם ההגנה לא הובאה אלא עדותו של מר ציון פרג'ון הנתבע מס' 4, אשר משמש כאחד מבעלי המקום. אף אחד מהנתבעים האחרים לא הגיש תצהיר עדות ראשית ולא הובא לעדות. לא מצאתי כל הסבר בכתב ההגנה או בתצהיר עדות ראשית, מדוע לא הובאו יתר העדים לעדות. יתרה מכך, הנתבעת אף לא הביאה לעדות את איש הביטחון או את הסלקטורית שנכחו באותם אירועים המאוזכרים על ידי התובע. גם לכך לא מצאתי כל הסבר שיניח את דעתי. 3. הגם שעדותו של כהן היתה מהימנה בעיניי ככל שהיא מתייחסת לאירוע השני, לא אוכל לומר זאת בוודאות לגבי התובע ועד ההגנה. עדותם של שני אלה היתה מגמתית. עד ההגנה מר פרג'ון העיד באופן כללי בלבד באשר לנוהלי העבודה של אסקו-בר, ולא יכול היה להעיד ספציפית לגבי האירועים נשוא התביעה. התובע עצמו העיד באופן מגמתי, ניכר היה כי הוכן מראש לתביעה זו. אינני מאמינה לגירסתו כי ציוד ההקלטה הזדמן במקרה לרכבו, וסבורני כי ציוד זה הוכן מבעוד מועד לצורך תיעוד המקרה ולצורך הבאת הראיה לביהמ"ש. עניין זה אין בו כשלעצמו כדי לפגוע בעילת התביעה, שכן לא בכדי קבע המחוקק את החזקה הקבועה בסעיף 6 לחוק, וזאת משום שצפה את הקושי בהוכחת עילת התביעה במקרה כזה. כך נקבע בדברי ההסבר להצעת החוק שהתייחס לסעיף החזקות, (סעיף זה קיבל את מס' 7 בהצעת החוק). וכך נאמר בדבר ההסבר: "סעיף זה בא לצמצם את הקושי בהוכחתה של הפלייה פסולה לפי החוק. שאלות או בירורים הנוגעים לעילות ההפליה, שקדמו לסירוב או למניעת כניסה יוצרות חזקה להפליה. גם התנהגות עקבית של סירוב לספק את המוצר או השירות, או של מניעת כניסה כלפי מי שנמנים עם קבוצה מופלית עשוי להצביע על הפליה. הנתבע רשאי כמובן גם להוכיח אחרת". 4. בענייננו, ביקש התובע להוכיח התנהגות עקבית של הנתבעת ביחס לסירוב לספק את השירות לתובע ולמנוע את כניסתו, וזאת מחמת צבע עורו המצביע על השתייכותו לארץ המוצא. בכל הקשור לאירוע הראשון, אינני סבורה שהתובע הרים את הנטל לשכנע כי כניסתו נאסרה מחמת צבע עורו. מאחר ומדובר ביום ה' בשבוע בו הביקוש לאסקו-בר גדול מיכולת ההיצע, הסביר מר פרג'ון כי ניתנת עדיפות ללקוחות המקום הבאים וסועדים בו במשך כל ימי השבוע בשעות הבוקר. וכך מעיד העד: "אני זוכר שבמקרה הראשון זה היה בעיה של מקום, כי בד"כ ב- 01:30- 02:30 ביום חמישי בלילה המקום עמוס מעל ומעבר. קודם כל לא אמרתי שלא הייתי שם בפעם הראשונה, שאלת אותי אם הייתי בזמן, אם היה התובע, אל תשכחי שהוא היה שם 4-5 שעות. והוא צילם וצילם , לא זוכר את הזמן הנתון. אבל סביר להניח, שביום חמישי משעה 24:30 אנחנו עמוסים מעל ומעבר, ואנחנו מטפטפים קהל טיפה טיפה מתי שאפשר, ואם אפשר". (ראה עדותו בעמ' 24 לפרוטוקול שורות 5-10). באשר לאירוע זה, כאמור לא הובאו עדויות למעט עדותו של התובע, ולמעט תיעוד קלטת וידאו שתיעדה את השתלשלות הארועים לאחר הסירוב לכניסת התובע, אין בה מאומה. לפיכך, ביחס לאירוע הראשון אינני סבורה שהתובע הוכיח את כל הפרטים הנחוצים על מנת להקים את החזקה הקבועה בסעיף 6 (2) או (1). אכן התובע הצליח להוכיח כי נמנעה כניסתו למקום, ואולם לא הצליח להוכיח את סייפת הסעיף, האם זה מחמת שביררו פרטים הנוגעים לעילות ההפליה? לא כך טען התובע, או שמא הכניסה הנתבעת באותן נסיבות אנשים אחרים שאינם נמנים עם אותה קבוצה. התובע לא הצליח להוכיח כי באותו אירוע ראשון נכנסו אנשים אחרים שאינם נמנים עם אותה קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3. ייתכן, ואכן מניעת כניסתו של התובע לאסקו-בר היתה מחמת צפיפות וחוסר מקום בלבד כפי שאף נמנעה הנתבעת מלהכניס קהל אחר. בענין זה למעט עדותו של התובע, שכאמור מהימנותו מוטלת בספק בעיניי, לא הובאה ולו כל ראיה נוספת. קלטת הוידאו בה צפיתי, לא יכלה לסייע לתובע בהוכחת העובדות לבניית החזקה הקבועה בחוק. קלטת זו צולמה על ידי התובע לאחר הסירוב להכניסו, ומשום כך הינה מגמתית ולא צילמה אלא את הויכוח שבין התובע לבין מנהלי המקום. יש להניח כי לאחר התלהמותו של התובע ואיומיו בהגשת התביעה, הבאת המצלמה למקום וצילום באי המקום, כל אלה גרמו למנהלי הנתבעת שלא להכניסו וזאת לאו דווקא מהסיבות המפורטות בסעיף 3 לחוק אלא מחמת היותו מהווה סיכון לשלום הציבור או גורם מפריע או מקלקל את הנאת הציבור. סיבות שכאמור אינן מנויות בסעיף 3, ואשר ניתן לראות בהם הגנה כקבוע בסעיף 3 (ד') לחוק. 5. לא כך באשר לאירוע השני. באירוע השני התלווה אל התובע חברו מר כהן, מר כהן עשה רושם מהימן בעדותו, עדותו היתה סדורה ורציפה ולא נסתרה בכהוא זה. ניכר כי העד ענה את האמת מליבו מבלי שבדה עובדות לצורך המשפט. העד נשאל, אם תיאם מראש את הכניסה לאסקו-בר וידע כי התובע סורב להיכנס באירוע הראשון? העד השיב בכנות כדלקמן: "לא זוכר. אני לא שואל אותו אם הכניסו אותך לפה או לפה, אנחנו יוצאים לבלות לא חושבים הרבה". (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 6). משנשאל מדוע לא נותנים לתובע להיכנס למקומות בילוי בעיר, השיב: "אני יודע מהרגשה, בגלל שהוא שחור והוא תימני. יש לו דמות של עבריין ולא אוהבים להכניס למקומות האלה, עושים סלקציה. יש כמויות של אנשים גם אם עומדים ביחד, אנחנו לא עומדים לבד בכניסה. לפעמים הוא בא להיכנס וחוסמים אותו, זה משתנה ממקום למקום, זה לא מתוכנן". (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 24-27). על אף נסיון ב"כ הנתבעים בחקירה נגדית לשכנע כי העד כהן בעל ענין בתוצאות התביעה כשותף לרווחים, אני מאמינה לעד כהן כי אין לו כל ענין בתביעה זו. העד העיד בצורה גלוייה ופשוטה כי הוא עצמו חש שלא מכניסים את חברו התובע למספר מקומות בילוי, אך ורק בשל חזותו הכהה במיוחד אשר משווה לו "דמות של עבריין" (עמ' 6 שורה 24 לפרוטוקול). אכן, קשה שלא להבחין בחזותו הכהה של התובע אשר כאמור לא מותירה ספק באשר למוצאו העדתי. מחזות חיצונית בלבד לא ניתן לעמוד על אופיו של אדם, ויש להצטער על כך כי נוצרה הרגשה בליבו של מר כהן כי מייחסים לחברו "דמות של עבריין". מסקנה זו יש לקבל לאחר שעומדים על אופיו של אדם ולא ממראהו בלבד, וכל עבודתו של "שומר הסף" היא אך ורק הסתכלות חפוזה בחזות החיצונית של באי המקום ותו לא. 6. באשר לאירוע השני - מעיד כהן כדלקמן: "אנחנו הגענו לבד ביחד, לא היו איתנו אנשים. הרעיון היה שניכנס שנינו ונבלה יחד. עמדנו אחד ליד השני. באיזה שהוא שלב פנתה אליי הסלקטורית עמדנו עד הגשר איפה שנמצא איש הבטחון. התובע חיכה מאחוריי טיפה, שאלה אותי אם אני רוצה להיכנס ואמרתי שכן, אני נכנסתי. איך שעברתי ונכנסתי בפנים, ניסיתי למשוך את התובע איתי. ז"א, שהוא כאילו איתי ביד, ואז חסמו אותנו, יש מן ברזל כזה כמו וו שסוגרים את זה". (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 28 ואילך) . עדותו זו של מר כהן, סייעה בידי התובע להוכיח את היסודות הנדרשים על מנת להקים את החזקה הקבועה בסעיף 6 (2) לחוק. משהוכיח התובע כי כניסתו נמנעה בעוד כניסתו של אחר שצבע עורו בהיר יותר לא נמנעה, וזאת באותן נסיבות ובאותו מועד בדיוק, קמה החזקה כי האסקו-בר פעל בניגוד להוראות סעיף 3 ומנע את כניסתו של התובע אך ורק מחמת ארץ מוצאו כפי שהסיקה הנתבעת מצבע עורו. מכאן ואילך, על הנתבעת להרים את הנטל ולשכנע כי לא כך. 7. הנתבעת כאמור ניסתה לשכנע את ביהמ"ש כי אין דרכה שלא להכניס קהל למועדון אך ורק מחמת ארץ מוצא או צבע עור. הגם שמר פרג'ון מוצאו טריפולטאי, והגם שרשימת המוזמנים מצביעה על כך כי חלק ניכר מהם מעדות המזרח, אין בכך כדי לשכנע את ביהמ"ש כי באותו אירוע ספציפי לא נעשתה הפליה אסורה. שכן מר כהן שעמד ביחד עם התובע, ואשר צבע עורו בהיר לאין ערוך משל התובע, זכה להיכנס בשערי המועדון ללא כל בדיקה אחרת ונוספת. אף אחד מבאי המקום לא נשאל על השכלתו, העדפתו, ארץ מוצאו, וכיוצ"ב. "הסלקטורית" שעמדה בפתח המועדון ועוד לפני שבאי המקום עברו בדיקה בטחונית, החליטה אך ורק מתוך הצצה על פניהם של באי המקום, מי יכול להיכנס ומי לאו. לא יכול להיות כל הסבר אחר לאי הכנסתו של התובע למקום למעט צבע עורו וחזותו. לא שמעתי כל טענה כי קיים היה חשש שמדובר באדם אלים או אדם המסכן את בטחון הציבור, וטוב שכך. שכן לא ניתן לעמוד על אופיו של אדם אך ורק מתוך הסתכלות על דמותו מבלי לעמוד על טיבו וטבעו. לפיכך, המסקנה היחידה כי כניסתו נמנעה בגלל צבע עורו. 8. טענת הגנה נוספת אותה העלתה הנתבעת, היא באשר לעובדה כי אין מדובר בהפליה אסורה שהרי האסקו-בר פתוח לכולם וכל החפץ להנות משירותי המסעדה מוזמן להזמין מקום טלפונית מראש והזמנתו תכובד. אכן, אין מחלוקת כי התובע יכול היה להזמין מקום למסעדה עד השעה 23:00 בלילה, אלא שהתובע לא חפץ לבלות במסעדה ולאכול ארוחת ערב, התובע חפץ לבלות בשתיית אלכוהול בבר על פי אופי המקום לאחר חצות. וכך מעיד התובע: "אני רוצה לבלות בבר ולא במסעדה. אין לי מושג, אני לא יודע. אני רוצה לבלות בבר לא במסעדה". (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 24). מר פרג'ון הודה בחקירתו הנגדית, כי אין דרך להזמין מקום לאסקו-בר לאחר השעה 23:00 , שכן מקום זה משנה פניו והופך לדאנס-בר ובאי המקום מתקבלים על בסיס מקום פנוי. הדרך היחידה להיכנס מבלי לעבור את "הסלקציה", היא להזמין מבעוד מועד מקום למסעדה ולהישאר בה לאחר השעה 23:00 גם לדאנס-בר. אלא שאליה וקוץ בה, שכן משנשאל מר פרג'ון אם ניתן להזמין מקום למסעדה ולשתות רק קולה, השיב: "אני חושב שהייתי ברור, אמרתי לארוחת ערב לא לקולה. יש מנות ראשונות מסלטים ועד פירות ים, שזה נע בין 30 ₪ ל- 70 ₪ . מנות עיקריות נעות בין 80 ₪ ל- 120 ₪. (עמ' 17 שורות 18-19 לפרוטוקול). 9. עיננו הרואות כי על פי שיטה זו מרגע שהזמנת מקום במסעדה לארוחת ערב שעלותה מינימום כ- 110 ₪, צבע עורך איננו רלבנטי יותר. שהרי לכסף כידוע אין צבע ואין ריח... ואולם, אם ברצונך להיכנס חינם לאסקו-בר שהופך לאחר חצות לדאנס-בר מבוקש וידוע, או אז עליך להתאים לטעמו של קהל היעד וכניסתך מוטלת בספק. מאחר ושיטתם של רוב המועדונים לפתוח את שערי המקום חינם אין כסף, מתוך הנחה עסקית כי את הרווח העצום יגרפו מרכישת משקאות אלכוהליים, מטבע הדברים עולה הביקוש על ההיצע, וההמונים הצובאים על פתחי המועדונים מייחלים לאישורה של "הסלקטורית" להכניסם למקום. שיטה זו פסולה בעיניי, איננה תואמת את רוח החוק ומהווה קרקע פוריה להפליה אסורה. שיטה זו מאפשרת לבעלי המועדון לסנן את באי המועדון מתוך התנשאות ויוהרה, כשכל מעייניהם נשואים אך ורק כלפי הרווח הכלכלי העתידי. לו היתה מותנית הכניסה בתשלום, ממילא מספרו של הקהל המעוניין להיכנס בשערי המקום היה מצומצם יותר, ומטבע הדברים לא היתה קרקע נוחה לביצוע אותה הפליה אסורה. 10. על מנת לבחון אם ההפליה אסורה או מותרת, יש להעמיד את התובע באותם תנאים כבאי מקום אחרים. אין כל סיבה כי התובע ייאלץ לשלם עבור ארוחת ערב יקרה אם ברצונו להנות מהבר בלבד אך ורק בגלל צבע עורו, ולפיכך אינני יכולה לקבל טענתה זו של הנתבעת כטענת הגנה. אם בחרה אסקו-בר לפתוח את שעריה בפני הציבור הרחב חינם בשעת חצות, הרי שערים אלה צריכים להיות פתוחים גם בפני מי שצבעו כהה או קומתו נמוכה, או מותניו עבים, או בגדיו אינם ממותגים, וזאת על בסיס מקום פנוי בלבד בבחינת ראשון מגיע ראשון נכנס. עצם העלאת האופציה להזמין מקום מראש למסעדה לפני חצות איננה מתקנת את ההפליה האסורה, שהרי אופציה זו קיימת לכל באי המקום ובכל זאת חלק מהם זוכה להיכנס חינם לאחר חצות. אין סיבה כי אופציה זו לא תהיה שמורה אף לתובע. לפיכך, בכל הקשור לאירוע השני, סבורני שהתובע הצליח להוכיח את העובדות המקימות את החזקה הקבועה בחוק, והנתבעת לא הצליחה להוכיח אחרת. ד. גובה הפיצוי 1. סעיף 5 (ב') לחוק קובע, כי ביהמ"ש רשאי לפסוק פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ בלא הוכחת נזק, סעיף הדומה במהותו לסעיף הפיצוי המאוזכר בחוק איסור לשון הרע. בדברי ההסבר להצעת החוק, נאמר כי מוצע לקבוע פיצוי זה בשל הקושי לכמת ולהוכיח את הנזק שבפגיעה הנגרמת לאדם שנמנעת ממנו כניסה למקום או הספקת מוצר או שירות. סעיפים דומים כאמור נחקקו בחוק איסור לשון הרע התשכ"ה- 1965 , ובחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1998. 2. בת.א. (חיפה) 12482/04, מזרחי יצחק נגד קיבוץ רמות מנשה, קבע ביהמ"ש מפי כב' השופטת כ. ג'דעון בפסה"ד מיום 4.7.06, כי הנתבעת שהפעילה את מועדון "טרמינל" תפצה את התובע בגין עוולה על פי אותו חוק בסכום המכסימלי בסך 50,000 ₪. ביהמ"ש קבע באותו מקרה, כי התנהגותם של הנתבעים מהווה פגיעה אנושה בזכות הבסיסית לשיוויון ופגיעה באמות מידה ערכיות שכל חברה נאורה חפצה למסדן כחלק מתפישות היסוד ומאורחות החיים המקובלים על אזרחיה (ראה סעיף 24 לפסה"ד). כמו כן, קבע ביהמ"ש כי בנוסף לאינטרס הציבורי לא ניתן להתעלם מסבלו האישי של התובע והפגיעה בכבודו, שמן הראוי שיקבלו ביטוי נאות. 3. בת.א. (ת"א) 47045/05, טוקוב אריאל נ' אולטים עסקים בע"מ, קבע ביהמ"ש מפי כב' השופטת נועה גרוסמן בפסה"ד מיום 11.7.06, כי הואיל ומדובר בשני סירובים להכניס את התובע למועדון מצד אחד, אך מצד שני אין מדובר בהתנהלות גורפת מצד הנתבעת, ולפיכך אין להשית על הנתבעת את הסכום המכסימלי. ביהמ"ש באותו עניין חייב את הנתבעת בגין שני אירועים בסכום כולל של 15,000 ₪. יש לזכור כי פס"ד זה ניתן על דרך הפשרה. 4. בת.ק. 7324/05, קנדיטי משה נ' סאלף בר בע"מ, קבע ביהמ"ש מפי כב' השופט י. קורן בפס"ד מיום 30.10.05, כי ראוי לפסוק לתובע פיצוי בסך 7,500 ₪ כולל הוצאות משפט. 5. עיינתי בפסקי הדין דלעיל, שכולם פסקו פיצוי עפ"י סעיף 5 (ב) לחוק במקרה של אי כניסה למועדון, וסבורני שיש לאבחן המקרה שבפניי מהמקרים שנדונו שם. ראשית, בענין זה יש לזכור כי הוכח בפניי אירוע אחד של העוולה הנטענת שלא היה אלא המשך לאירוע אחר שלא הוכחה בו הפליה. הן באירוע הראשון והן באירוע השני היתה פרובוקציה בשלב כזה או אחר של התובע עצמו בשעה ששלף את ציוד ההקלטה וליווה את ההקלטה בקריאות מתלהמות לגבי תביעה עתידית שהוא אמור להגיש. קריאות אלה לא היה להם מקום בפתח המועדון, וממקום של אדם שנפגע ונעלב נמצא התובע פוגע ומעליב. כל זאת כאמור אין בהם כדי לפגוע בכהוא זה בעילת התביעה שהוכחה על פי החזקה הקבועה בחוק, ואולם יש בהם כדי להשפיע על גובה הפיצוי שביהמ"ש פוסק בכגון דא. שנית, אינני סבורה שביהמ"ש אמור לפסוק פיצוי עונשי אלא פיצוי המהווה ככל האפשר מענה הולם לפגיעה שנפגע בה התובע. פיצוי עונשי יש לקבוע במסגרת אחרת. אינני סבורה שביהמ"ש בתביעה אזרחית הנוגעת בעניינו של התובע בלבד, צריך לפסוק פיצוי עונשי. בענין זה, ראוי לאזכר שנית את דברי ח"כ בן מנחם בישיבת הכנסת מיום 23.6.04 הקורא לתקן את החוק ולהוסיף פיצוי עונשי כברירת קנס. הפיצוי צריך להלום את עוגמת הנפש והסבל הנפשי שנגרם לתובע באותו אירוע ספציפי, ובמידה מסויימת בלבד להוות גורם הרתעתי. את מורת הרוח מהתנהלות הנתבעת, הביע ביהמ"ש בגוף פסה"ד ולאו דווקא בגובה הפיצוי שנפסק. בגובה הפיצוי כאמור לעיל, יש בעיקר להביא בחשבון את התנהגות התובע ואת השתלשלות הנסיבות ואופן ומידת הפגיעה בתובע. סוף דבר: לאחר שהוכח בפניי כי הנתבעת עברה על החוק בכך שמנעה מהתובע להיכנס בעוד שאיפשרה את כניסתו של העד כהן באירוע השני, ולאחר ששקלתי את השתלשלות נסיבות האירוע השני ואת עוגמת הנפש שנגרמה לתובע, אני קובעת כי הנתבעת תפצה את התובע בסך של 7,000₪ בתוספת החזר הוצאות אגרת בימ"ש, ובשכ"ט עו"ד בסך של 2,000₪ + מע"מ. הסכומים ישולמו על ידי הנתבעים 1-5 ביחד ולחוד בתוך 30 יום מיום מתן פסה"ד, ולאחר מכן ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק עד התשלום בפועל. המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לבאי כח הצדדים עם אישור מסירה. ניתן היום ט"ו בחשון, תשס"ז (6 בנובמבר 2006) בהיעדר באי כח הצדדים מני-גור אירית, שופטת הפליה / אפליה