גרסה ראשונית להתרחשות תאונת דרכים במסמכים הרפואיים 1. זוהי תביעה כספית - תביעת נזקי גוף - עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. לטענת התובע, בתאריך 10/2/00 סמוך לשעה 23:00, הוא נפגע בתאונת דרכים עת רכב על אופנוע. בעת אירוע התאונה היה האופנוע מבוטח אצל הנתבעות. אין מחלוקת על הכיסוי הביטוחי. המחלוקת מתמקדת בשאלת החבות והנזק. לטענת הנתבעות, הנזק הנטען לא נגרם כתוצאה מתאונת דרכים והאירוע אותו מתאר התובע, כלל לא אירע. 2. דיון - אחריות בתצהיר אותו הגיש התובע לבית המשפט סיפר התובע: "3. בתאריך 10/2/00 בשעה 23:00 או בסמוך לכך רכבתי על אופנוע מ.ר. 2963201 מסוג סוזוקי יפן. נסעתי מלוד לת"א לבילוי יחד עם אשתי (אז היתה חברתי לחיים) (להלן - "אשתי") ורד חג'ג' ועוד שני חברים תיבי אלי ורועי בורגנה אשר רכבו על אופנוע אחר (להלן - "החברים"). 4. נסעתי לכוון אלנבי דרך רח' קינג ג'ורג' ברמזור פניתי ימינה ואז נפלתי לצד ימין כתוצאה משמן שהיה על הכביש. 5. כתוצאה מהנפילה הרגשתי כאבים במרפק ימין כמו-כן, ורד חג'ג' (אשתי) התלוננה על כאבים ברגל ימין והיה לה סימן כחול. יצויין כי היות והורינו התנגדו בכל תוקף לשימוש על ידינו באופנוע חששנו מייד מלהזעיק אמבולנס ומשטרה. חבריי המוזכרים בסעיף 3 לעיל עזרו לנו לקום ולהרים את האופנוע. 6. למרות הכאבים העזים שחשתי בידי נסעתי ונהגתי במהירות נמוכה ביותר עד לחזרתי הביתה בלוד. 7. למחרת בבוקר פניתי מייד לרופא משפחה ד"ר פלדמן אשר הפנתה אותי לבית חולים "קפלן"". תצהיר עם עובדות זהות, הגיש התובע עוד ביום 11/8/00, קרי, מחצית השנה לאחר האירוע הנטען. התיעוד הראשון על השבר בידו של התובע, הוא מיום 11/2/00. באותו יום פנה התובע לקופת חולים. רופאת קופת החולים - ד"ר פלדמן - אשר בדקה את התובע, החליטה לשלוח אותו לחדר המיון של בי"ח "קפלן", היות ומצאה כי לתובע יש שבר ביד ימין. במכתב הפניה זה, כתבה ד"ר פלדמן, בין השאר: "אבקש לקבל לבדיקה, נפל אתמול". אין במסמך זה כל איזכור כי התובע נפגע ב"תאונת דרכים". עם הפניה זו הגיע התובע לבית חולים "קפלן". בבית החולים נרשם בתעודת חדר המיון כדלקמן: "בן 22. אמש נפל על היד בביתו". לאור תיאור זה של התובע את התרחשות האירוע בו נפגע, נרשם האירוע בחדר המיון כ"תאונה אחרת". בתאריך 15/2/00 ביקר התובע פעם נוספת בחדר המיון של בית החולים "קפלן", ונרשם מפיו: "בן 22. לפני 4 ימים נפל ונחבל במרפק + שורש כף יד ימין...". גם הפעם אין איזכור כי התובע נפגע ב"תאונת דרכים", ועל כן נרשם האירוע כ"מחלה". בתצהירו, הסביר התובע: "יצויין כי הן בבית חולים והן במרפאה לא מצאתי לנכון לציין את נסיבות הפציעה היות ואימי ז"ל היתה חולה במחלת סרטן וחששתי שהודעה בעניין פגיעתי תפגע במצבה הבריאותי הירוד דאז. מצ"ב כ"נספח א1" תעודת פטירה וסיכום מחלה". עיון בנספח א1 מלמד כי גילוי המחלה אצל אם התובע היה רק בחודש מאי 2000 - קרי, שלושה חודשים לאחר האירוע הנטען. התובע הסביר כי "באותה תקופה אני חוזר ואומר שהיתה בעיה בקופת החולים ובבתי החולים ואמי לא קיבלה שום טיפול. אמי שקלה 120 ק"ג ובתוך זמן קצר היא ירדה בצורה דרסטית במשקל ואז הבנו שיש בעיה". בהחלט יתכן כי עוד לפני חודש מאי היו אותות של המחלה אצל אמו של התובע, והמחלה התגלתה רק בחודש מאי 2000. עוד הסביר התובע כי לאחר רכישת האופנוע, התנגדו הוריו והורי חברתו - אשתו כיום - שהם ירכבו על האופנוע. למרות שהתובע וחברתו רכבו על האופנוע מידי יום, הם ניסו להסתיר זאת מההורים. בהחלט סביר בעיני כי ההורים התנגדו שהם ירכבו על אופנוע, על אחת כמה וכמה שלתובע היתה תאונה קודמת - בשנת 98 - עת רכב על הקטנוע. לאור האמור, מוכן אני לקבל כי בתחילה העדיף התובע להסתיר את העובדה כי הוא נפגע כתוצאה מהחלקת האופנוע ונפילתו. בשלב מסוים - 8 ימים לאחר האירוע - התפכח התובע והחליט שאין טעם, וגם זה לא לטובתו, להסתיר את העובדה כי נפגע ב"תאונת דרכים". על כן, מסר הודעה על כך למשטרה ומכאן ואילך בכל המסמכים הרפואיים מופיע כי הוא נפגע ב"תאונת דרכים". לראשונה למדים אנו על אשר אירע מהודעתו של התובע שניתנה ביום 18/2/00 במשטרת ישראל. בהודעה קצרה זו אמר התובע: "בתאריך 10/2/00 נסעתי מרח' בוגרשוב לכיוון רח' אלנבי. בשעה 23:00 לקחתי פניה ימינה ברמזור והחלקתי עם האופנוע. נפלתי על היד, נפגעתי, הגעתי לבי"ח קפלן ושם גובסתי ביד ימין. ש.ת. הכביש היה יבש. ש.ת. מהירות נסיעתי 20 קמ"ש. היה שמן על הכביש". הודעה זו הנה הודעה קצרה ואינה מפורטת. אין בה איזכור כי חברתו של התובע רכבה איתו באותה עת וכי גם היא נפגעה קלות. אין בה איזכור כי שני חברים נוספים היו עדים לאירוע, עת רכבו על אופנוע נוסף יחד עם התובע. בעדות מאוחרת יותר - מיום 11/11/03 - נשאל התובע על כך, והשיב: "בתקופה שהגשתי את התלונה בתל אביב, הייתי תחת השפעת כדורי הרגעה של כאבים ובגלל זה לא זכרתי פרטים וגם לא שאלו אותי וגם אם שאלו אותי לא הייתי זוכר ולא הודעתי שהיו איתי אנשים אבל בתצהיר לחברת הביטוח מסרתי שהיו איתי אנשים אלי תיבי וורד החברה שלי ונוסף על זה אפילו טעיתי במקום של התאונה ואמרתי להם ברח' בוגרשוב למרות שהתאונה היתה באלנבי קינג ג'ורג'". תשובה זו של התובע לא שכנעה אותי. הרבה יותר סביר בעיני, כי התובע נמנע מלספר מי היה עמו באירוע על מנת שלא יפנו אליהם ויטרידו אותם בנדון, בוודאי לא את ורד חברתו, שהוריה התנגדו כי תרכב עמו על האופנוע. ניתן ללמוד זאת גם מהודעתו של אלי תיבי - נ/7 - המעיד כי התובע פנה אליו ושאל אותו אם הוא יכול לתת את מספר הטלפון שלו, על מנת לחתום על תצהיר. לזכותו של התובע יכולה לעמוד גם העובדה כי במסגרת השאלות והתשובות שנשאל על-ידי החוקר, הוא לא נשאל אם רכב לבד, או אם היו עדים נוספים לאירוע - שאלה המתבקשת בד"כ. העדות על פניה נראית יותר כהודעה על אירוע תאונה, מאשר חקירה על אופן התרחשות אירוע התאונה. בנסיבות אלו, אין אני מוכן לזקוף לחובתו של התובע את המנעותו מלספר בתחילה לרופאה מקופת החולים ולבית החולים כי נפגע ב"תאונת דרכים", ו/או כי הודעתו במשטרה מיום 18/2/00, אינה מפורטת דייה. ראוי לציין, כי החל ממועד ההודעה למשטרה ואילך, כבר מצוין בטיפולים אותם קיבל התובע בבית החולים כי מדובר באירוע של "תאונת דרכים". לגרסת התובע, נמצאו גם תימוכים רבים. מצויה בפני עדותה של הגב' ורד אלמוזלינו המתארת את התרחשות האירועים בדיוק כשם שתיאר אותם התובע. מצויה בפני עדותו של מר תיבי אלי, המתאר אף הוא את התרחשות האירועים, בדיוק כפי שתיאר אותם התובע. ההבדלים הלא מהותיים בעדויות - כמו איזה אופנוע נסע ראשון, זה של התובע או של חבריו, או מי הלך לרופאה להביא את ההפניה לבית החולים (התובע או חברתו ורד) - אין הן סתירות מהותיות הפוגעות במהימנות הגרסה, אלא נובעות מהשנים שחלפו ועמם הקושי לזכור פרטים מדויקים. הבדלים בלתי מהותיים אלה, יכולים ללמד כי אין המדובר בגרסאות מתואמות אלא בעדויות אמת. העיד בפני העד אילן זהבי, מי שהיה מעבידו של התובע, ביום התאונה. קדם לעדותו בבית המשפט, אישור בכתב אותו מסר לתובע, בו נרשם כי התובע היה מעורב בתאונת דרכים מיום 10/2/00 ומאז נעדר מן העבודה. ללמדך, על אמינות גרסתו של התובע ועל כי כבר למחרת האירוע סיפר למעבידו כי נפגע ב"תאונת דרכים" ומאז למעשה עזב את העבודה אצל אותו מעביד אילן זהבי. התובע הציג בבית המשפט את התמונות המתעדות את הנזק שנגרם לאופנוע. הנזק המופיע בתמונות תואם את הנזק היכול להגרם מאירוע "תאונת דרכים" כמתואר על-ידי התובע, נזק אותו ראה גם העד אלי תיבי ועליו העיד. האופנוע נמכר לאחר במצבו הניזוק. אמנם בדברי הסיכום טוענת ב"כ הנתבעות כי לא ברור מתי צולמו התמונות ולאיזו מטרה, אולם שאלות אלו היתה צריכה ב"כ הנתבעות לשאול את התובע בעת הגשת התמונות ולא להעלות שאלות אלו רק עתה בדברי הסיכום. על כן עומדת לתובע החזקה כי תמונות אלו צולמו בסמוך ובקשר לאירוע "תאונת הדרכים". ללמדך, כי בפני בית המשפט ראיות מצטברות התומכות זו את זו, המביאות אותי לידי מסקנה כי ביום 10/2/00, נפגע התובע ב"תאונת דרכים", כפי המתואר על ידו. במהלך הדיון ובדברי הסיכום אמנם טענה ב"כ הנתבעות, כי קשה להאמין כי אופי פציעתו של התובע וחומרתה, היו מאפשרים לתובע להמשיך ולנהוג באותו ערב באופנוע בדרכו הביתה, ולמחרת היום להגיע למקום העבודה; ואולם, תמיהה זו קיבלה מענה על-ידי המומחה הרפואי מטעם בית המשפט - ד"ר ליברטי - אשר העיד כי בהחלט יתכן כי בפגיעה מסוג זה הכאב הולך וגדל עם הזמן, תוך שהוא מציין דוגמאות מעבודתו היומיומית לפיהן פונים אליו חולים ומספרים שלפני יום או יומיים הם נפלו וכואב להם המרפק, ובבירור מכוון מתברר שיש להם שבר בראש הרדיוס. אשר על כן אני קובע כי על הנתבעות, ביחד ולחוד, לפצות את התובע כפי הנזק שנגרם לו בתאונה הנדונה. 3. הנזק המצב הרפואי התובע נבדק על-ידי מומחה מוסכם על הצדדים - ד"ר ליברטי. את מצבו - תוצאת התאונה - מסכם המומחה בחוו"ד אותה הגיש ביום 8/7/01: "דיון: מר אלמוזלינו סבל משבר עם תזוזה בראש הרדיוס במרפק ימין בעקבות תאונת דרכים מ-10.2.00. טופל שמרנית. בעקבות השבר פתח הגבלה ניכרת בישור המרפק. שתי ניסיונות של מניפולציה בהרדמה מלאה הביאו לשיפור חלקי בלבד. בצילום רנטגן מתאריך 10.7.00 נראה שבר מחובר תוך דחיסה נכרת של ראש הרדיוס במרפק ימין. אין לראות שנויים ארטריטיים שלאחר טראומה במרפק, למעט העוות המתואר בראש הרדיוס. בבדיקה במרפאתי ב-20.6.01 מצאתי הגבלה של °60 בטווח היישור. סיכום: נכותו הצמיתה של מר אלמוזלינו בשל מגבלת היישור שנותרה במרפק ימין בעקבות תאונת הדרכים בה היה מעורב ביום 10.2.2000 היא בשיעור של 15% לפי סעיף 41 (7) ב' II, לתקנות המוסד לביטוח לאומי". כאב וסבל התובע יליד 18/5/77. התובע היה מאושפז בבית חולים "קפלן" לתקופה מצטברת של 16 יום. לתובע נקבעה נכות צמיתה בשיעור 15%. מכאן ועפ"י תקנה 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו - 1976, זכאי התובע לפיצוי כספי בסך 32,500 ש"ח בראש נזק זה. הפסד השתכרות התובע הציג בפני בית המשפט תעודת גמר כי בשנת 1997 עמד בהצלחה בבחינות הגמר במקצוע של מכונאות רכב במסגרת לימודיו בבית ספר "עמל". עוד הציג בפני בית המשפט תעודת מקצוע של "ספרות נשים" בתוקף מ-22/3/99. עובר לתאונה עבד התובע בספרות נשים אצל אילן זהבי. התובע השתכר 3,200 ש"ח נטו לחודש (ראה תלושי משכורת). לטענת התובע, בנוסף לשכר זה, היה מקבל 800 ש"ח לחודש תשר. בהחלט סביר, כי התובע קיבל תשר בסכום זה. לאמור, התובע השתכר כ - 4,000 ש"ח לחודש, משוערך להיום 4,358 ש"ח. על-פי אישורי המחלה שהציג התובע, היה התובע בתקופת אי כושר של 10 חודשים, בהם לא קיבל כל שכר או תגמול ממיטיב כלשהו. כפועל יוצא, זכאי התובע לתשלום בסך 43,580 ש"ח, בגין תקופת אי הכושר המלא. עם תום תקופת אי הכושר חזר התובע לעבודות שונות. תחילה, ב"רכבת ישראל" כדייל וקופאי. לאחר מכן כמאבטח בחב' "רשף בטחון בע"מ". לאחר מכן, כנהג הסעות בחב' "אשמורת בע"מ" ובעת עדותו בית המשפט עבד בחב' "טמפו" בתור נציג שירות המגיע לחנויות שונות, בודק את הסחורה, מקבל הזמנות לסחורות חדשות ודואג לאספקת הסחורות לחנויות. לטענת התובע לא חזר לעבודתו כסַפָּר, למרות מקצועיותו בתחום זה, רק בשל מגבלותיו עקב התאונה. התובע סומך ידו על אישור אותו קיבל מרופא תעסוקה לפיו אין הוא יכול לחזור לעבודתו כסַפָּר. לאחר ששמעתי את הראיות ואת עדותו של המומחה הרפואי - ד"ר ליברטי - מוכן אני לקבל כי לתובע קיימת נכות תפקודית הפוגמת בכושר העבודה שלו. עם זאת אין אני מקבל כי נכות תפקודית זו מונעת מן התובע מלשוב לעבודתו כסַפָּר. כך גם העיד במפורש ד"ר ליברטי עת נשאל על כך: "ש. אני מבינה מחווה"ד שאתה לא מצאת הגבלה בתנועות סיבוב היד. ת. נכון. ש. גם לא מצאת חוסר נוירולוגי, מוטורי ותחשותי. ת. נכון. ש. וגם בכיפוף אין הגבלה. ת. אין הגבלה שיש בה נכות. הוא מכופף 135 מעלות. ש. כלומר בהנחה שהתובע צריך לעבוד עם דברים עדינים כמו מספריים קטנות או מסרק והוא עומד ליד מישהו שיושב ומטפל לו בראש, האם יש בעיה של שימוש במכשירים עדינים? ת. בטיפול בראש עצמו בזמן ביצוע התספוקת, אני לא רואה בעיה. יכולה להיות לו בעיה בהושטה של חפצים לעבר המדף שלפניו, בשליחת היד לפתיחת מגירה, אז הוא יצטרף לכופף את גופו לעבר המגירה כי היד לא תתיישר. אפשר לפצות בתנועות גוף אחרות". מעדות זו למד אתה, כי במגבלה מסוימת, אין כל קושי שהתובע יעבוד כסַפָּר, אם יחפוץ בכך. התובע כנראה מעדיף, בשלב זה, עבודות אחרות. ב"כ התובע שבה ומפנה לאישור שניתן לתובע על-ידי הרופא התעסוקתי וכן לדבריו של ד"ר ליברטי כי רופא תעסוקה מקצועו והתמחותו בהתאמת סוג המגבלה לסוג העבודה. במקרה הנדון, עדיפה עלי עדותו של ד"ר ליברטי על פני האישור שניתן ב-23/11/00, על-ידי רופא התעסוקה. אישור זה, בן מספר מילים, ניתן עוד בתקופת אי-הכושר המלא של התובע. אין בדיקה חוזרת של רופא תעסוקה, עת הסתיימה תקופת אי-כושר זו. מנגד, ד"ר ליברטי בדק את התובע 9 חודשים מאוחר יותר, שהיא תקופה משמעותית בפגיעה מסוג זה. אז גם היה בפני ד"ר ליברטי חומר רפואי נוסף שלא היה נגד עיני הרופא התעסוקתי, לרבות תוצאת המניפולציה אותה עבר התובע במהלך אשפוזו בחודש ינואר 2001 ותקופת החלמה נוספת. על כן, עדיפה עלי בענין זה חוו"ד של ד"ר ליברטי על פני אישור רפואי של מומחה תעסוקה בתקופת אי-הכושר הסמוכה לתאונה. עם זאת כאמור, אין אני יכול להתעלם מכך כי אכן מדובר בנכות תפקודית לגבי מי אשר הכשרתו היא בעבודות כפיים. סבור אני, כי מן הראוי לפסוק לתובע פיצוי כספי גלובלי, אשר יבטא נכות תפקודית זו והשפעתה על כושר ההשתכרות של התובע, מאז חזרתו מתקופת אי-הכושר ואילך. סבור אני, כי פיצוי כספי גלובלי בסך של 125,000 ש"ח, יהיה הולם את הנסיבות. עזרת הזולת בבית בתצהיר אותו הגיש התובע לבית המשפט, טוען התובע כי כתוצאה מן התאונה והפגיעה, אשתו נאלצה לעזור לו בכל העבודות הפשוטות ואפילו בהלבשה ונקיון. בהחלט יתכן כי בתקופה שבה ידו של התובע היתה נתונה בגבס, בוודאי באותם ימי אשפוז בבית חולים, נדרש התובע לעזרת צד ג'. סבור אני, כי בהעדר נתונים מדויקים ועדות מפורטת על עזרת צד ג' אותה קיבל התובע, פיצוי כספי בסך 1,000 ש"ח יהיה הולם את הנסיבות. מעבר לכך, אין התובע זכאי לעזרת צד ג'. הוצאות לטענת התובע, נגרמו לו הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. הוצאות כאלה לא הוכחו במסמכים. עם זאת, אין אני יכול לשלול כי היו הוצאות כאלה, אך בהעדר מסמכים התומכים זאת, אפסוק סכום גלובלי של 1,000 ש"ח. לא הוכח לי כי לתובע תהיינה הוצאות עתידיות הנובעות מן התאונה. ניכויים התובע קיבל תשלומים תכופים מן הנתבעות בסך כולל של 35,400 ש"ח, כשסכום זה כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ. סכומים אלו יש לנכות מן הסכום הכולל לתשלום, כשהם נושאים הצמדה מלאה למדד המחירים לצרכן וריבית חוקית מיום תשלומם ועד מועד תשלום פסק הדין. 4. סוף דבר אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סך של 32,500 ש"ח - כאב וסבל סך של 168,580 ש"ח - הפסד השתכרות סך של 1,000 ש"ח - עזרת צד ג' סך של 1,000 ש"ח - הוצאות סה"כ 203,080 ש"ח הסכומים ישאו הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. בנוסף, תשלמנה הנתבעות ביחד ולחוד, לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מהסכום הכולל לתשלום ביום התשלום בפועל, בתוספת מע"מ כחוק ואגרת בית המשפט. מהסכום הכולל לתשלום, ינוכה התשלום התכוף כפי המפורט בפרק "הניכויים" כשהוא נושא הצמדה מלאה למדד המחירים לצרכן וריבית חוקית מיום ביצוע כל תשלום ועד למועד תשלום פסק הדין. מסמכיםרפואהתאונת דרכיםגרסאות לתאונה