תאונת עבודה שארעה לתובע ביום 26.9.93, במהלכה נפל ממנוף מגובה של מספר מטרים (להלן - 'התאונה') היא האירוע העומד לדיון בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שארעו לתובע כתוצאה מהתאונה. התובע, יליד 1965, היה קבלן שיפוצים עצמאי. הנתבעת 1 (להלן:"הנתבעת") היא הבעלים של המנוף ממנו נפל התובע; הנתבעת 2 היא המבטחת של הנתבעת. טענות הצדדים והתשתית שהובאה מחייבות התיחסות למספר שאלות - א. האם חלה אחריות על הנתבעים; ב. אם התשובה חיובית - האם לייחס לתובע אשם תורם, ואם כן - מה שיעורו; ג. גובה הפיצוי המגיע לתובע, כתוצאה מהתאונה. אחריות הנתבעות לטענת התובע לא הרכיבה הנתבעת כראוי את המנוף, ועל כן המנוף איבד את שיווי המשקל, נפל, והתובע עמו, למרות שהתובע הפעיל את המנוף כמקובל; לעומתו סבורות הנתבעות כי אין לקבוע את אחריותן לאירוע התאונה מאחר שהתובע כלל לא הוכיח את תביעתו, כי התובע לקח במעשיו סיכון על עצמו כשהחליט לפרק את הכננת שעל המנוף, ולכך אין הן אחראיות. בעדותו מתאר התובע את קרות התאונה, "אני הפעלתי את השלט של המנוף. אני עמדתי אחרי המנוף והפעלתי את השלט. זה היה למעלה על הגג...כשראיתי שהמנוף נופל צעקתי לפועל למטה שינסה לברוח שלא יפול עליו המנוף וניסיתי בצורה אינסטנקטיבית לתפוס את המנוף...אני לא ניסיתי לפרק את המנוף" (עמ' 5) ביום 25.3.01, מסר התובע דברים דומים לחוקר מטעם חברת הביטוח, "... לפתע המנוף קיבל הטיה ונראה כי הוא עומד ליפול. צעקתי לעבר העובד שהיה למטה, וניסיתי לעצור את נפילת המנוף. המנוף משך אותי למטה... נפלתי על הרצפה וכנראה עץ השסק הציל את חיי. המנוף נפל ....". בתצהיר עדות ראשית תאר התובע את התאונה: "3.7 תוך כדי הפעלת המנוף, שאני עומד מאחוריו ראיתי שהוא מאבד מיציבותו ומתחיל לנטות כלפי חוץ הבנין; 3.8 מחשש לחיי הפועל הממתין למטה צעקתי לו שיברח ובאופן אינסטיקטיבי ניסיתי לייצב את המנוף תוך שאני מנסה לצמיד (צ"ל להצמיד- א.נ.ח.) את רגלי המנוף האחוריות לגג; 3.9 תוך שאני עושה זאת המנוף התהפך כשהוא מעיף אותי אל מחוץ לגג; 3.10 למזלי הרב הפועל למטה הצליח לברוח ואני הוטחתי בעוצמה כזו שהנחיתה אותי בתוך חצר הבנין ממול כשאני נוחת על עץ שסק קטן שריכך את נפילתי לאדמה..." בתיעוד הרפואי שצורף, לרבות תעודת שחרור מחדר מיון, צוין כי מדובר בתאונת עבודה, וכי התובע נפל מגובה של כ- 15 מטרים. הנתבעות טענו כי התובע ניסה לפרק את הכננת, וכשעלה על המנוף, התהפך המנוף בגלל משקלו ומשקל הפסולת, טענה שלא מצאתי לה תמיכה בחומר הראיות. החוקר מטעם חברת הביטוח לא התיצב לדיון ועל כן תצהירו נמחק, ומר ברנר, העד מטעמן, לא ראה את קרות התאונה, ממילא אין דבריו יכולים לתרום לתיאור אופן קרות התאונה; אמנם הצהיר כי השכנים ביקשו מהתובע לפרק את הכננת לקראת חג הסוכות, ולדעתו עמד התובע לפרק את הכננת בהתאם לדברים שמסר לו התובע ביום התאונה - אך אין מדובר בעדות על עובדות, ועדותו כאמור, אינה מהווה תמיכה לטענת הנתבעות. אומר כבר כי נתתי אמון בדברי התובע. בדברי מנהל הנתבעת אף מצאתי תמיכה לגרסתו. על פי עדותו של מר סבן היתה זו הנתבעת שהתקינה את הכננת ואת המנוף במקום התאונה: "אנחנו התקנו את המנוף, לא אני אלא העובדים שלי, .... אני הייתי בקשר עם התובע כשהוא שכר את המנוף. החתמתי אותו על חוזה" (עמ' 9). ובהמשך : "... המחיר כולל כננת בשטח. הרכבה ופירוק עולה היום 500 ₪ לא כולל הובלה...שיטת התמחור בזמן הארוע היתה זהה" (עמ' 12 שו' 9-11). דברים אלה תומכים בטענה כי הנתבעת אחראית היתה על ההרכבה ועל הפירוק והמחיר כלל את שתי הפעולות - הרכבה ופירוק של הכננת. עדותו של מר סבן, שהנתבעת הרכיבה את הכננת, כוללת לטעמי מיניה וביה את המסקנה כי היא זו שגם עמדה לפרק את הכננת, מאחר שהדבר כלול בעסקה שנעשתה עם התובע; אמנם מסקנה זו היא בניגוד לעדות מר סבן שטען שהתובע שילם רק עבור ההרכבה ולא עבור הפירוק (עמ' 12 שו' 18), אלא שלא שמעתי כי יש מחיר להרכבה ומחיר לפירוק, נהפוך הוא, מר סבן נקב במחיר הנהוג עבור שתי הפעולות יחדיו. מאלו למדתי כי התובע לא היה מפרק בעצמו את הכננת אלא הנתבעת קיבלה תמורה עבור פירוק הכננת. יצויין, כי הנתבעות לא הציגו את החוזה שערכו עם התובע, וטענו כי "אין לי עותק ממנו. עברו 7 שנים מאז. כשבן אדם מחזיר לי סחורה והכל בסדר, אני זורק את תעודת המשלוח" (עמ' 9 שו' 16-19). תמוה שהחוזה אינו בידי הנתבעת חרף העובדה שהמנהל, מר סבן, ידע שהתובע נפגע מהכננת (סעיף 6 לתצהירו), וכי הוא צפוי לתביעה משפטית. זאת ועוד, מר סבן הצהיר (סעיף 4 לתצהיר) כי הנתבעת שומרת על המסמכים 7 שנים, ודווקא במקרה זה, בו נפגע התובע (ומר סבן העיד כי לא היו לו מקרים נוספים של תביעות בגין נזקי גוף) לא שמרה הנתבעת את המסמכים למרות שטרם חלפו 7 שנים מיום האירוע. לאור האמור, אני דוחה את טענת הנתבעות לפיה התובע ניסה לפרק את הכננת, וכתוצאה מכך נפל ונפגע. דחית טענת הנתבעות אינה פוטרת את התובע מלהוכיח את גרסתו שהרי המוציא מחברו עליו הראיה. גרסת התובע, כי המנוף נטה ולא היה יציב, וכשניסה למנוע את נפילת המנוף לעבר עובד שלו שהיה למטה, נפל עם המנוף ונפגע, תבחן במבחן מאזן ההסתברות, קרי כי מכלול הראיות שהביא מצביעות על גרסתו "כאפשרות קרובה" לאמת (ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי , פ"ד מט(4), 221 ,עמ' 355-356). גרסת התובע הובאה רק מפיו ומהצהרותיו, הוא לא הזמין לעדות עדים, גם לא עובדים שהיו עמו באתר, עובדה שיכולה לפעול לחובתו. בע"א 2275/90 לימה נ. רוזנברג פ"ד מז(2) 605, נאמר "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." ראה עוד: ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 603-602 (מפי השופט מלץ)" ולענין זה גם בע"א 293/90 גרינהולץ נ. מרמלשטיין דינים עליון ל"ז 439, מכאן שכדי להוכיח טענותיו היה על התובע לזמן עדים שהיו באתר ולהציג ראיותיו במלואן. התובע הבהיר מדוע לא הביא את העדים, "ניסיתי לאתר את הפועלים שעבדו איתי, אבל אין לי קשר עם אום אל פאחם יותר, אני לא הולך יותר לשם ולא יכולתי לאתר אותם" (עמ' 8 שו' 4-5). שקלתי את דברי התובע והתיחסתי לדבריו לענין המצב הבטחוני השורר, מצב שלא היה שונה במועד ישיבת ההוכחות, ואני מקבלת את הסברו לסיבה מדוע לא הזמין עדים לתמוך בגרסתו, ולא מצאתי ליחס לחובתו את החֶסֶר בעדות העובדים. מכל האמור- בפנָי עדות יחידה של בעל דין לנסיבות המקרה. המחוקק ראה לקבוע "כללי זהירות" בהוראה המטילה 'חובת הנמקה' עת מדובר בעד יחיד בעל ענין בתוצאות המשפט. סעיף 54 לפקודת הראיות: "הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: ..... (2) העדות היא של בעל דין או ....". הוראת הדין מחייבת את בית המשפט להזהיר עצמו הזהר היטב בשל הענין שיש לנותן העדות היחידה, שבעתיים כאשר בעל הדין הוא מוסר העדות היחידה ולו ענין מובהק בתוצאות הדיון. בשים לב לכל 'האזהרות' שהזהרתי עצמי, ולאחר שבחנתי את הראיות, אני קובעת כי התובע עמד בנטל מאזן ההסתברות, ואני מקבלת את תביעתו כלפי הנתבעות. כפי שקבעתי לעיל, אני נותנת אמון בגרסתו של התובע בכל הנוגע לאירוע התאונה, התובע חזר על נסיבות אירוע התאונה מספר פעמים, באופן עקבי, לרבות בחקירה שנעשתה על ידי חוקר מטעם חברת הביטוח, ומנגד, מצאתי סתירות בעדות מנהל הנתבעת. לאור האמור אני קובעת כי הנתבעות אחראיות כלפי התובע לאירוע התאונה. הנתבעת הרכיבה את המנוף ועליה האחריות לייצב את המנוף [עמ' 9 ש' 9-16]. אשם תורם הנתבעות טוענות, כי לתובע אשם תורם לקרות המקרה, על פי החובות המוטלות עליו בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה, בהיות התובע קבלן מנוסה ובהיותו מבצע הבניה ומנהל העבודה. אני סבורה כי היה טעם לטענות אלה אם היה התובע 'מרכיב המנוף' או 'מפקח על הרכבת המנוף' אך משהרכבת המנוף נעשתה על ידי הנתבעות, אין הדעת סובלת טענה של מבצע ההתקנה הרשלנית, כי היה על מי שנפגע מההתקנה הרשלנית לבדוק את ההתקנה מאחר שהוא מיומן בעבודה עם מנופים. על כן, אני קובעת כי התובע לא התרשל ואין ליחס לו רשלנות תורמת לקרות התאונה. שיעור הנכות הרפואית הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות, מטעם התובע- חוות דעת ערוכה על ידי ד"ר פטיש הגר שקבעה כי לתובע נותרו 19% נכות, ומטעם הנתבעות, ד"ר וייס שערך את חוות דעת וקבע כי לתובע לא נותרה כל נכות לצמיתות. בשל הפער בין מסקנות המומחים מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר ז'טלני (להלן: "המומחה"). בחוות דעתו קבע המומחה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין הגבלת תנועה בעמוד שדרה צווארי (חוות הדעת מיום 31.5.04). המומחה הבהיר את קביעתו "... אני נותן לנפגע להנות מן הספק, ומעריך את נכותו לפי תקנות הביטוח הלאומי 2533 סעיף 37 (5) א' בדרגה נמוכה מן האמור בסעיף זה ב- 5% לצמיתות על ההגבלה הקלה בתנועה הצדדית של הצואר" (עמ' 3 לחוות הדעת). המומחה קבע את שיעור הנכות בהסתמך על תיעוד רפואי מ- 20/2/94 (המצביע על יישור וכיוון הפוך של הלורדוזיס הפיזיולוגי הצוארי וסובלוקסציה (תת פריקה) של החוליות הצוואריות C4-C5), הטיפולים הרפואיים שניתנו לתובע בעקבות התאונה (שלא היו אינטנסיביים כפי שנדרש לאור הממצאים האמורים), מצילומים עדכניים משנת 2000 ומשנת 2001 המצביעים שלא היתה תת-פריקה של החוליות הצוואריות (בניגוד לרשום בתעודה ממכון ההדמיה מ- 20/2/94) ומתיעוד רפואי נוסף לרבות חוות דעת הצדדים. הנתבעות טוענות כי שיעור הנכות הרפואית נמוך מ- 5%, מאחר שקביעתו של המומחה היתה 'קביעת בינים' לא מחייבת עד להמצאת צילומי הרנטגן שהתבקשו על ידי המומחה. הצדדים לא הזמינו את המומחה להיחקר על חוות דעתו. הלכה היא כי "כמו כל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, כך גם חוות דעתו של מומחה רפואי: היא אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט, אשר בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול דעתו ...אם אין בחוות דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת וראיות אחרות שבפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה..." ע"א 2160/90 רז נ. פרידה לאץ פ"ד מז(5), 170עמ' 171-172). יאמר כי לא הוצגו כל ראיות אחרות המצדיקות שינוי קביעת המומחה, בנוסף אומר כי מצאתי את חוות הדעת של המומחה, נטול כל אינטרסים, מבוססת כדבעי, לאחר שעיין בכל התיעוד הרפואי שעמד בפניו והבהיר היטב את מסקנותיו. את חוות הדעת של המומחה רואה אני לקבל לא רק מחמת העובדה, שיש לה משמעות ראיתית משלא הוזמן המומחה ולא נחקר על חוות דעתו (ע"א 2160/90 הנ"ל), אלא מצאתי לקבל את חוות הדעת בהתבסס על התרשמותי מהפירוט, מהניתוח ומההגיון של דברי המומחה שהתיחס למצבו של התובע ולקשר הסיבתי תוך ביקורת מהותית על ממצאי הבדיקות והתיעוד הרפואי שעמדו בפניו (לרבות התיעוד לענין הפגיעה בשנת 1994 ולרבות אי הצגת צילומי רנטגן שהתובע התבקש), ולא ראיתי להתערב בקביעותיו. לאור האמור, אני מקבלת את חוות דעתו של המומחה וקובעת כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה. על בסיס חוות דעת המומחה, על מסקנותיה אדון להלן בגובה הפיצוי. גובה הנזק אובדן שכר עבר לטענת התובע, הוא עבד בשתי משרות עובר לתאונה- כשחקן כדורגל וכקבלן שיפוצים, ומשכורתו משתי העבודות הסתכמה בשיעור של למעלה מהשכר הממוצע במשק. עוד טוען התובע, כי בגלל התאונה ובגלל מצבו הרפואי איבד לחלוטין את מקור הכנסתו כשחקן כדורגל. לטענת התובע הוא לא מצא עבודה מתאימה בגלל מצבו הרפואי, וניסה במשך שנתיים לנהל עסק כקבלן בנין, ללא שעסק בעיסוק הפיזי של עבודות הבניה, ומשלא צלח, ניסה את כוחו בעבודות שונות. לטענתו היה בתקופת אי כושר זמן ארוך, ושני המקצועות בהם עסק עובר לתאונה "הפכו למעשה ללא רלוונטיים לגבי" (ראה סעיף 18 לסיכומי התובע). טענותיו אלו של התובע הופרכו. בחקירה הנגדית התברר כי התובע נפגע בנובמבר 1994, בתאונת עבודה במהלך שבירת קיר (ראה נ/1), כך הצהיר התובע בהודעה שמסר על פגיעה בעבודה "הרסתי קיר במבנה בסוטין 28 וחתיכת בטון נפל לי על הרגל", קרי, עסק בעבודה פיסית, ועוד נכתב באותה הודעה כי לאחר הפגיעה לא שב לעבודתו בחברה הקבלנית בה עבד, בה שימש כמנהל וגם כבעלים (ראה שָם כתובת העסק וכתובת מגורי התובע- זהים). אינני מקבלת את הסברי התובע כי "הרסתי" משמעו כקבלן אחראי על ביצוע ההריסה, הדברים מובנים לי כפשוטם הבטון נפל על מי שהרס, "הרסתי"! גם לא הובאה כל ראיה לענין שכרו של התובע כשחקן כדורגל, וגם לא הובאה כל ראיה אחרת, כך שהתובע לא השכיל להוכיח קיום נזק כתוצאה מהתאונה נשוא תיק זה. אכן הפסיקה קבעה כי יש מקרים בהם השכר הרבעוני כפי שדווח לרשות אינו משקף את השכר בפועל, אלא שעל הטוען זאת להוכיח כי השכר שנתקבל בפועל עובר לתאונה, היה שונה מהמדווח לרשויות. לעניין זה רואה אני להפנות לפסק הדין של כבוד השופט עמית בת"א (חי') 514/00 אורפלי עצמון נ' ג'רבאן גבי ואח', הענין נדון ע"י השופט בהרחבה ולא אלאה בציטוט נרחב ממנו אלא רק לחלק זעיר, "4. האם רשאי בית המשפט להכיר בהכנסה לא מדווחת, הכנסה "בשחור" או "מתחת לשולחן" או "בראני" (חיצוני בערבית) וביטויים כגון דא? הלכה פסוקה היא, כי נוכח העקרון הנזיקי של השבת המצב לקדמותו, יש להכיר גם בהכנסה שלא דווחה לרשויות המס ... ..."עם זאת, כדי לסתור הצהרה שנתן התובע לשלטונות המס וכדי להוכיח שהכנסתו היתה גדולה מזו שעליה הצהיר, עליו להביא ראיות משכנעות. נוכח המשקל הרב שיש ליתן להצהרה של התובע לשלטונות המס, המהווה גם הודאת בעל דין, מחד, ונוכח האינטרס שיש לו בתביעת פיצויים שהוא מגיש "להגדיל" את גובה הכנסתו לולא התאונה - לא די, בדרך כלל, באמירה כללית של התובע בעדותו בדבר שיעור הכנסתו בעבר, כשזו אינה מעוגנת לא במסמכים ולא בראיות משכנעות אחרות".... ב את שהחסיר התובע עצמו, ביקש בא כוחו למלא וטען בסיכומיו כי יש להעמיד את בסיס השכר של התובע, לפחות על 14,000 ₪ נטו (נציין כי בתחשיב הנזק שהוגש מטעמו של התובע לצורך קבלת הצעת בית המשפט, הועמד בסיס הנזק על הסך של 10,000 ₪)". כמו בת"א 514/00 הנ"ל גם בעניננו, נכשל התובע בהבאת ראיות לענין הפסד השתכרותו לעבר, ולא ניתן למלא את 'החֶסֶר' בטיעונים של בא כוחו. על פי דו"חות שומה שנערכו, ועל פי השכר הרבעוני שנקבע במל"ל, משכורתו של התובע היתה נמוכה בהרבה מהשכר הממוצע במשק (משכורתו היתה אפילו נמוכה משכר המינימום). ערה אני להלכה האומרת כי כשלון להציג נתונים מדויקים שניתן היה להביאם מייתרת את זכות הפיצוי, (למשל, ע"א 355/80 פד"י ל"ה (2) 800, 809; ע"א 605/88 פ"ד מ"ה (2) 10-11; ע"א 810/81 פ"ד לט (1) 477), אלא שעל אף האמור, אין בתי המשפט נוהגים להכביד על תובעים גם בראשי נזק מיוחדים, משהובאו ראיות של ממש לענין ביקורי התובע במוסדות רפואיים, משקיימים דיווחים אודות כאבי גב שהיו לתובע, הרי כל אלו משפיעים על הפסד השתכרות התובע בעבר. אני רואה להעריך את הנזק על בסיס הנתונים שהובאו, בדרך האומדן (ע"א 448/87 המרמן קבלן לבניין נ' חסן, פ"ד מג (3) 810), דרך שהפסיקה ראתה לקבל במקרים שאין בהם כדי לקפח את בעלי הדין (ע"א 348/78 יפה נ' טרם, פ"ד לג (3) 659). מאחר שהתובע 'אחראי למחדל' והוא לא הציג נתונים שבידו היה להציג, אני אומדת את גובה הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר על הסכום המינימלי וה"בטוח" בסך של 5,000 ₪ מעבר לתגמולי מל"ל (דמ"פ). אובדן כושר השתכרות כאמור, התובע שינה את משלח ידו, ולטענתו הוא מפעיל כיום בר, אולם גם לענין השתכרותו זו לא השכיל להציג כל נתונים. המחדל בהצגת מסמכים ונתונים רלבנטיים מלמד כי שכרו של התובע לא נפגע. אלא שאין לשלול את האפשרות שעלול להיווצר בעתיד מצב שיחייב את התובע לחפש מקום עבודה חלופי, ויתכן כי המגבלה שנגרמה לו כתוצאה מהתאונה עלולה לצמצם את אפשרות הבחירה המקצועית שלו, יתכן גם שרמת השתכרותו תיפגע, הגם שעד עתה, מספר רב של שנים לאחר התאונה, לא הוכח כי שכרו פחת; משכך הוא זכאי לפיצוי בגין הסיכון. אמנם, המגמה כיום לפצות את הנפגע על דרך של חישוב אריתמטי, יחד עם זאת אני סבורה כי דרך של אומדן היא הדרך הנכונה במקרה זה, בשל חלוף השנים ממועד התאונה וחוסר מהותי בהצגת נתונים רלוונטיים שהיו יכולים להיות לעזר בעריכת חישובים אריתמטיים. בחרתי בדרך האומדן בהתאם לאמור בע"א 348/78 יפה נ' טרם, פ"ד לג (3) 659, דרך שאין בה לקפח את בעלי הדין ואין להפריז "בדקדוקי החישובים וההשוואות על בסיס התמורות השוטפות בשכר מזמן לזמן, מאיש לאיש, מדרגה לדרגה, וכו'" (ע"א 417/75 בן דויד נ' מפעלי טקסטיל, פ"ד לא (1) 827). לאור האמור, ובהתחשב בחֶסֶר שנגרם בעטיו של התובע, אני מעמידה את הפיצוי בגין אב נזק זה על סכום של 25,000 ₪. עזרת הזולת - עבר ועתיד עזרת הזולת -עבר ועתיד לעבר- התובע הצהיר (סעיפים 24-26 לתצהיר עדותו הראשית) כי נזקק לעזרת צד ג'- בני משפחתו. התובע לא נחקר בבית המשפט על רכיב זה, ולכאורה יש לקבל את תביעתו בראש נזק זה. אולם, דמי הנזק לעולם שנויים במחלוקת (תקנה 84 לתקסד"א) יש לבחון לגופו של עניין את סכום הפיצוי לו הוא טוען. התובע לא מצא לנכון להביא מי מבני משפחתו, שסייעו לו, לטענתו, לתמוך בדבריו; אולם אני סבורה כי הגם שהתובע לא העסיק עזרה בשכר יש מקום לפצותו בגין העזרה שניתנה לו על ידי בני משפחתו, בגין עזרה החורגת מעזרה הניתנת בדרך כלל במהלך רגיל של חיי משפחה, שבעת הצורך נרתמים למתן עזרה. לאור כל האמור אני אומדת את הפיצוי בגין עזרת בני המשפחה, על ה'צד הנמוך והבטוח', בסך של 3,000 ₪ לעבר, סכום זה כולל ריבית והצמדה. לעתיד- בהביאי במסגרת שיקולי את הנכות הרפואית, הנכות התפקודית, גילו של התובע, בהתחשב בעובדה שהתובע עובד משרה מלאה, כי לא הובאו ראיות שהעסיק עזרת צד ג' בשכר וכי התובע שב לאחר התאונה לעבודה פיסית, לא מצאתי לפצותו בגין עזרה לעתיד. כאב וסבל בהתחשב בכל הנתונים שהובאו, בהתחשב בטראומה שחווה התובע עת נפל מקומה חמישית, ובהתחשב בראיות שהיו בפני, אני קובעת כי יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסכום של 30,000 ₪. סוף דבר אני מחיבת את הנתבעות לפצות את התובע בסך של 63,000 ₪. אני מחייבת את הנתבעות לשאת בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ כחוק, וכן אני מחיבת את הנתבעות לשלם לתובע הוצאות משפט בשיעור של 7,000 ₪, סכום הכולל את שכר המומחה בתחום האורטופדיה מטעם התובע ומחצית שכר טרחת המומחה שמונה מטעם בית המשפט. בסיפא לפסק הדין אוסיף, כי הצדדים לא טענו או הביאו ראיות לעניין ניכויים נוספים, לרבות ניכויי תגמולי מל"ל- מענק נכות, ולפיכך, אין התייחסות בפסק הדין לניכוי זה. המזכירות תעביר עותק פסק הדין לצדדים. ניתן היום י"ט בתשרי, תשס"ז (11 באוקטובר 2006) בהעדר הצדדים. אסתר נחליאלי-חיאט, שופטת מנוףתאונות נפילהציוד מכני הנדסי (צמ"ה)נפילהתאונת עבודהנפילה מגובה / מסולם