נזיקין - שלט האוסר כניסה מתנער מאחריות בפני תביעת נזיקין שהגיש התובע כנגד הנתבעות לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, עת החליק על רולרבליידס בספורטק בתל אביב. העובדות 1. התובע יליד 5.8.61, צלם עיתונות במקצועו, נפגע ביום 9.2.95 במהלך החלקה על גלגליות במשטח החלקה המיועד לכך, במגרשי הספורטק בפארק גני יהושע בתל אביב. 2. במהלך החלקתו, נתקעה רגלו השמאלית בחריץ שנפער במשטח ההחלקה, כתוצאה מכך סובב את קרסולו ונפגע (להלן: "התאונה"). 3. התובע הובהל לבית חולים איכילוב וביום 10.2.1995 נותח ברגלו ובוצע לו שחזור השבר, בעזרת פלטות וברגים. התובע שוחרר מבית החולים ביום 13.2.95, לאחר ארבעה ימי אשפוז. 4. ביום 17.2.95 גובסה רגלו בשנית עקב כאבים ברגלו שנבעו מהתרופפות הגבס. 5. יומיים לאחר מכן, ביום 19.2.95 חש התובע בחילות וסחרחורות ונאלץ לשוב ולפנות לחדר מיון, שם אושפז במחלקה האורטופדית. יום לאחר מכן, ביום 20.2.95, הוסר הגבס שוב והתובע שוחרר לביתו. 6. בלילה שלאחר שחרורו חש התובע לחצים בחזהו והרגשה כללית רעה וביום 22.2.95 לפנות בוקר, אושפז התובע שוב, הפעם אובחן שהתובע עבר אוטם חריף של שריר הלב. התובע שהה באשפוז במחלקה לטיפול נמרץ מיום 22.2.95 ועד ליום 28.2.95. 7. יצוין כי ביום 28.8.01 אושפז התובע עקב אוטם נוסף בשריר הלב. 8. התובע הגיש תביעתו נגד עיריית תל אביב (להלן:"העיריה"), בעלת המקרקעין ונגד חברת גני יהושע (להלן:"החברה") המתחזקת את משטח ההחלקה. נסיבות קרות התאונה: 9. נסיבות קרות התאונה נשמעו מפי התובע בלבד. על פי עדותו הגיע אל משטח הגלגליות עם רולרבליידס השייכים לו. לפני ארוע התאונה נהג להחליק על רולרבליידס פעמיים או שלוש בשבוע. התובע נהג להחליק בעיקר על משטח ההחלקה בספורטק. על פי עדותו נהג להחליק שעה וחצי שעתיים, בכל פעם. 10. ביום התאונה הגיע אל משטח הגלגליות בשעות הערב המוקדמות. במקום היתה תאורה. התובע החליק קודם התאונה כשעה וחצי. בעת קרות התאונה ניסה לבצע כל מיני תרגילים. אז החליק התובע לאחור. על פי עדותו כדי לעבור מהחלקה לאחור להחלקה קדימה לוקחים רגל, מניחים ואז מעבירים עוד רגל. התובע החליק לאט, הניח רגל, גלגלי הרולרבליידס נכנסו לתוך החריץ שבמשטח ואז נפל ושבר את קרסולו. (ראה עמודים 2 ו- 3 לפרוטוקול מיום 13.2.2002). התובע נשאל אם נעזר במורה לצורך לימוד החלקה על רולרבליידס והשיב שלמד לבד. על פי עדותו היה מחליק מיומן. במועד התאונה ידע להחליק לפנים, לאחור ולעשות סיבובים. (ראה עמ' 7 שורה 10). 11. התובע אישר בעדותו כי היו חריצים במשטח גם לפני מועד התאונה. בעניין זה התובע העיד: "ש. אמרת למישהו שיש בעיה עם חריצים. ת. לא שמתי לב, לא ראיתי את הסכנה. ש. שמת לב לחריצים ולא ראית בהם סכנה. ת. לא, לא שמתי לב לחריצים. ש. ראית שיש חריצים, לא חשבת שהם יגרמו לך לסכנה? ת. נכון. לא חשבתי שהחריצים האלה יכולים להוות סכנה". 12. הנתבעות אינן כופרות באירוע התאונה כפי שתואר על ידי התובע. הטענה היחידה שהעלתה העירייה בסיכומיה ביחס לאירוע התאונה מוצאת ביטויה בסעיף 25-26 לסיכומי העירייה, לפיה לא עלה בידי התובע להוכיח כי הסדקים המצולמים הם הסדקים אשר כתוצאה מהם מעד. התובע העיד כי תמונות הסדקים ת/1 צולמו על ידי חברו שהגיע עמו למשטח ההחלקה שלושה ימים לאחר התאונה. התמונות צולמו לאחר שהתובע הראה לחברו היכן נפל. "ישבתי בצד והוא עלה על המשטח, כיוונתי אותו למקום בו נפלתי ושם הוא צילם. אני ישבתי מחוץ למשטח במרחק פחות מ- 50 מטר מהמקום בו עמד חברי וצילם, לאחר שכוונתי אותו". (עמ' 2 שורות 18-19). 13. ב"כ התובע טען בסיכומיו בהקשר זה כי כנראה נפלה טעות קולמוס בפרוטוקול והכוונה היתה ל- 5 מטר, שכן התובע העיד כי הסדק שגרם לנפילתו ממוקם כ- 2 מטר מהגדר. בין אם נפלה טעות קולמוס בפרוטוקול ובין אם לאו, התובע הדגיש בעדותו שהתמונות צולמו שלושה ימים לאחר התאונה וכי היה נוכח בעת הצילום וכי כיוון את חברו למקום התאונה. העירייה לא הביאה כל ראיה לסתור ולא הציגה צילומים של הסדק, מטעמה. בנסיבות אלה מוצאת אני לאמץ את גרסת התובע במלואה, לגבי נסיבות קרות התאונה. האחריות לתאונה 14. על מנת לקבוע אחריותן של הנתבעות לארוע התאונה יש לבחון שלוש סוגיות משפטיות ואלו הן: - א. האם הנתבעות חבות חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הניזוק. ב. במידה והתשובה לשאלה זו חיובית האם הפרו הנתבעות חובת הזהירות המוטלת עליהן. ג. האם קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם לתובע. חובת זהירות מושגית 15. חובת הזהירות המושגית נקבעת על פי מבחן הציפיות. המבחן הוא האם אדם סביר צריך היה לצפות התרחשות הנזק. 16. ביחס לעיריה, שהיא בעלת המקרקעין נראה כי התשובה לכך היא חיובית. בע"א 145/80 וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) 113, נקבע בעמ' 117/118: - "... נמצא כי הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. הבעלות במקרקעין יוצרת לעיתים אפשרות למנוע סיכונים, גם לאחר שהשליטה נסתיימה. מכאן הצידוק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הבעלים לבין מבקר במקרקעין". 17. החברה, הינה חברת תפעול אשר הוענקו לה זכויות שמוש במקרקעין מכח הסכם בינה לבין העיריה. בסעיף 1 להסכם נכתב:- "החברה תפעל כחברת ניהול ותפעול בכל הקשור להקמתו, החזקתו ותפעולו של הפארק... תקים ו/או תפעיל מתקנים, מבנים, פינות נוי, מפעלי בידור, נופש, ספורט... 18. ניהול, תפעול והחזקה של הפארק יוצרים זיקה וקשר של שליטה ופיקוח על מתקנים המצויים בפארק לרבות משטח ההחלקה בספורטק. קשר זה מקים חובת זהירות מושגית כלפי הניזוק. 19. הנתבעות טוענות בסיכומיהם כי אין לייחס להם חובת זהירות מושגית מאחר וקיימים שיקולים של מדיניות משפטית, כמו שיקולים של מעמסה כספית, שיקולי תקציב, סדר עדיפויות של רשות ציבורית וכו', השוללים קיומה של חובה כאמור. עוד טוענות הנתבעות כי קיים חשש שמא מתקני ספורט רבים, לרבות משטח ההחלקה, לא יוכלו להתקיים במידה ויהא צורך בפיקוח ואחזקה. 20. אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעות. התרת שימוש במתקן החלקה על גלגליות, כאשר המתקן אינו מתוחזק כראוי וטומן בחובו סכנה, חורג מגדר הנורמה והסבירות ויש בו כדי להביא לפגיעה במשתמשים. זאת ועוד, לא מצאתי בתחזוקה נאותה של המתקן, הכבדת יתר או מעמסה שיש בה כדי לשלול את חובת הזהירות המושגית כלפי המשתמשים במתקן. לפיכך קובעת אני כי הנתבעות חבות חובת זהירות מושגית כלפי התובע. חובת זהירות קונקרטית 21. במסגרת בחינת חובה זו על בית המשפט לשאול עצמו האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק ואם התשובה לכך היא חיובית האם אדם סביר צריך היה, כענין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. פיצוי לתובע יינתן רק במקרים בהן נוצר סיכון בלתי סביר, בניגוד לסיכונים סבירים וטבעיים לחיי היום יום. השאלה הנשאלת היא האם העירייה ו/או החברה יכולים היו לצפות שכתוצאה מתחזוקה לקויה של משטח ההחלקה, יבקעו חריצים שיכולים לגרום לחבלה לגולש על משטח החלקה המיועד לספורט זה. נראה כי לא יכול להיות ספק שהתשובה לשאלה זו הינה חיובית. 22. הנתבעות צריכות היו לצפות שכתוצאה מתחזוקה לקויה של משטח ההחלקה יבקעו חריצים שיש בהם לגרום לחבלה כמו זו שנגרמה לתובע. בענין וקנין הנ"ל נקבע:- "הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". 23. משטח ההחלקה בספורטק מזמין את המחליקים על גלגליות להחליק בו ולמטרה זו הוא נועד. המשתמשים בו חשים מוגנים כשהם מגיעים להחליק במקום הבטוח ביותר מבחינתם: מקום מואר, ששטחו גדול, משטח מגודר ומסודר, הרחק ממקום בו עוברים הולכי רגל או כלי רכב כלשהם, במקום שנועד בדיוק להחלקה. 24. התובע שהתגורר ברמת גן, באותה עת, לא הסתכן בהחלקה במדרכות או בכבישים אלא נסע במיוחד אל משטח ההחלקה בספורטק כי זה המקום המיועד להחלקה מסוג זה. התובע גם הצטייד במגיני ברכיים ובכפפות וחש כי נקט בכל אמצעי הזהירות כדי להימנע מפגיעות. 25. בדיעבד הסתבר שבמשטח ההחלקה נפערו חריצים וסדקים שטמנו בחובם סכנה למוזמנים להחליק במשטח. הסיכון שהתובע ימעד בשל החריצים והסדקים אינו סיכון סביר, שנוטל על עצמו מי שבוחר להחליק במשטח החלקה. 26. אמצעי הזהירות שהיה על הנתבעות לנקוט על מנת להסיר הסכנה אליה נחשף התובע, פשוטים הם. כל שנדרש מהנתבעות היה לערוך ביקורות ובדיקות בפרקי זמן קצובים, על מנת לבדוק שלא נוצרו במשטח ההחלקה מפגעים כלשהם שיש בהם כדי לסכן, סיכון בלתי סביר, את המחליקים ובמידה וקיים מפגע כזה, להסיר אותו או לסגור את המשטח, עד לתיקון המפגע. כשם שהנתבעות או מי מהן תחזקו את הספורטק כולו מבחינת עבודות גינון, תחזוקה, אספקת ציוד ספורט תקין למינהו וכדומה, כך היה עליהן לפקח ולתחזק את משטח ההחלקה. בנסיבות אלה מוצאת אני לקבוע כי קיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעות כלפי התובע. הפרת חובות הזהירות על ידי הנתבעות 27. מהראיות שהובאו בפני שוכנעתי כי אכן הנתבעות הפרו את חובות הזהירות כלפי התובע. 28. העד מטעם העירייה מר בירנצוויג העיד כי:- "כל תיקוני האחזקה והתשתית היו באחריות פארק יהושוע". (עמ' 26 שורה 15). "אנו מפעילים את הספורטק, אם אנו מבחינים במפגעים אנו מפנים את תשומת לב הנוגעים בדבר. אם זה בבית הספר להנהלת בית הספר אם זה בפארק להנהלת הפארק" (ראה עמ' 25 שורה 24). עוד העיד מר בירנצוויג:- "אנשיי מסתובבים בשטח כל יום. מי שמבחין בזה מביא את זה לתשומת לב האחראים שהם גני יהושוע". (עמ' 29 שורה 7). 29. מהעדויות הנ"ל עולה כי אנשי העירייה נמצאים פיזית בספורטק, על בסיס יום יומי ולהם הנגישות למפגעים, כשאלה נוצרים. ההבחנה בין תפעול ספורטיבי לבין אחזקה הינו מעורפל ולא ברור. גם בהסכם שבין העירייה לחברה, נושא זה לא הוסדר. אין המדובר במצב בו העירייה העבירה את תפעול משטח ההחלקה לגורם חיצוני, על כל הבטי התפעול וחייבה את המתפעל לשאת באחריות המלאה לתחזוקה. העירייה ניהלה את הפעילות הספורטיבית במקום ואילו החברה עסקה בתחזוקה ותשתיות. אף בשלט שהוצב בכניסה למשטח ההחלקה, במועד התאונה ובו הוראות שימוש במשטח ההחלקה, מופיע סמל העיריה. במצב דברים זה מוצאת אני שהעיריה הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע בכך שהעיריה לא סיפקה לתובע משטח החלקה ללא מפגעים. 30. ובאשר להפרת החובה על ידי החברה, הרי שחובתה היא לתחזק את משטח ההחלקה באופן שוטף, תוך קביעת מנגנון בקרה ופיקוח, מפני מפגעים מסוכנים. החברה שהתחייבה לתחזק את משטח ההחלקה, לא קבעה כל מנגנון או נוהל עבודה ופיקוח על תקינות המתקנים, שבתחום אחריותה. על כך העידה מנכ"ל החברה:- "אנו אחראים על התחזוקה, ואנו מקבלים שיש איזה שהיא תקלה, אז אנחנו מתקנים, חלק במימון העירייה וחלק במימון החברה, אבל אנו מתקנים. אנו מקבלים דיווח מהאדם האחראי מטעם העיריה". (עמ' 30 שורה 10). ובהמשך:- "ש. אמרת שמנחם מלמד הוא אחראי התחזוקה אני מניח שיש לו צוות. ת. כן. ש. הצוות מסתובב בספורטק ודואג לתחזוקה של המקום. ת. כן. (עמ' 32 שורה 11 ואילך). 31. עוד העידה המנכ"ל כי הצוות מטעם החברה הוא צוות שאמור לעסוק בענייני תחזוקה בלבד כמו ריצוף, מסגרים ובינוי וכי הוא עורך ביקורת, אחת לשבוע. (ראה עמ' 31 שורה 18 ועמ' 32 שורה 10). עם זאת העידה עדה זו: "אם לא מודיעים אז אנו לא יודעים". (עמ' 32 שורה 29). 32. מדברים אלה עולה בבירור כי הגם שהחברה היתה ערוכה לבצע בדיקות וביקורות מפני היווצרות מפגעים, והיה לה צוות עובדים שעסק בתחזוקה, אשר ערך ביקורות לפחות אחת לשבוע במתקני הספורטק, עדיין ציפתה החברה שדיווחים על מפגעים יגיעו מהעירייה, ובהעדר דיווח מהעירייה לא ידעה החברה על קיומם. משמעות הדברים הינה כי צוות התחזוקה של החברה לא מילא את תפקידו כנדרש, אחרת היה מגלה את המפגע בביקורות שנערכו על ידו, כטענת החברה. 33. זאת ועוד. מעדותו של התובע עולה כי החריצים במשטח ההחלקה היו קיימים עוד קודם לתאונה ולא היו חריצים "טריים" שנפערו זמן קצר לפני התאונה. בנסיבות אלה ברור כי חובות העיריה והחברה כלפי התובע הופרו. חלוקת האחריות בין הנתבעות לבין עצמן 34. מעדויות הנתבעות עולה כי האחריות לתחזוקה ולמניעת מפגעים לא הוסדרה והותנתה כראוי בין העירייה לבין החברה, כשכל צד מתנער מאחריות ומטיל אותה על האחר. הן העד מטעם העירייה והן העדה מטעם החברה לא הצליחו לשפוך אור על חלוקת התפקידים הברורה וחלוקת האחריות בין העירייה לבין החברה. לא הוצגו נוהל וסדרי עבודה בין השתיים. נראה כי בכך כשלו העירייה והחברה, כאחד. 35. כל אחת מהנתבעות, אף לא הביאה לעדות את העובדים בשטח, הגם שאלה יכולים היו לשפוך אור על נהלי העבודה, אם קיימים כאלה, באופן ברור ומפורט יותר. 36. בשל ההסכם בין העירייה לחברה לפיו התחזוקה היתה באחריות החברה מוצאת אני לקבוע כי חלקה של החברה באחריות כלפי התובע גדול מזה של העיריה אך לא באופן משמעותי וזאת בשל נוכחות עובדי העיריה בספורטק באופן שוטף ורצוף וניהולו הספורטיבי של משטח ההחלקה באופן שחייב את העיריה לגלות את החריצים במשטח. 37. לפיכך מוצאת אני לחלק האחריות בין הנתבעות באופן שהחברה תשא ב-60% מהנזק והעיריה תשא ב-40% מהנזק. קשר סיבתי וגרימת נזק 38. נראה כי במקרה שבפני הוכח בבירור כי לו היה משטח ההחלקה מתוחזק כראוי ואלמלא נפערו בו חריצים, לא היה התובע שובר את קרסולו. בנסיבות אלה לא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומו של הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעות לבין הנזק האורטופדי שנגרם לתובע. 39. התובע טוען כי קיים קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעות לבין אוטם שריר הלב שארע לו מספר ימים לאחר התאונה. בשאלה נכבדה זו הוגשה חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט אשר מונה לאחר שכל צד הצטייד בחוות דעת מטעמו, כשזו מטעם התובע קבעה כי קיים קשר סיבתי כאמור וזו מטעם הנתבעות שללה קיומו של קשר סיבתי כזה. 40. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר בראון (להלן: המומחה) קבע:- "להערכתי הארועים הטראומטיים מבחינה גופנית והשפעתם הנפשית הקשה על מר פלדמן בימים ובשעות הסמוכות לארוע האוטם היו בבחינת אירוע נפשי חריג ורב עוצמה אשר היווה את "מנגנון ההדק" (TRIGGER) להתפתחות התהליכים להווצרות האוטם במועד שארע". המומחה אינו מתעלם מגורמי סיכון נוספים ללקות באוטם שריר הלב, בנסיבותיו האישיות של התובע, כמו עישון במשך שנים רבות ושכיחות משפחתית של מחלות לב, אשר הגדילו את סיכוייו של התובע ללקות באוטם הנ"ל. עם זאת, מציין המומחה:- "עם זאת, היווצרות האוטם במועד שבו התרחש נגרם כתוצאה מארועים הנפשיים החריגים בהמשך לפגיעה הטראומטית בקרסול. לולא ארע ארוע זה, יתכן שהאוטם היה מתרחש במועד מאוחר אחר או לא מתרחש לעולם". לפיכך מצא המומחה כי קיים קשר סיבתי בין ארוע התאונה לבין האוטם. 41. המומחה נחקר בבית המשפט על חוות דעתו. בחקירתו חזר על האמור בחוות דעתו. המומחה העיד: "ש. אתה מסכים איתי שהארוע הנפשי המשמעותי היה התאונה. ת. לא. ש. למה? ת. התאונה היתה תאונה גופנית אורטופדית. הארועים הנפשיים התפתחו בעקבות אותה תאונה והם כרוכים באשפוז ובטראומות סביב הסיבוכים שבעקבות הניתוח הראשון. ש. הדחק הנפשי הוא הארוע הראשון, ארוע הנתוח. ת. אני לא בטוח שאפשר להכנס לכזה פרוט. מדובר על 13 ימים שבהם היה נתון התובע למיטב הבנתי בדחק נפשי עולה ויורד. אני מעריך שאותו דחק נפשי בתקופה הזו היה טריגר לאותו ארוע". 42. במצב דברים זה מצאתי כי הוכח הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לתובע מבחינה קרדיולוגית לבין ארוע התאונה. 43. התובע טוען בסיכומיו כי קיים אף קשר סיבתי בין ארוע התאונה לבין אוטם נוסף שעבר בשנת 2001. ב"כ התובע הציג למומחה בדיקות אקו לב שעבר התובע ביום 7.6.02, ת/4, וביקש כי המומחה יחווה דעתו האם על סמך בדיקה זו, קיימת מגבלה על עבודתו של התובע. המומחה הדגיש כי נתבקש לחוות דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין האוטם הראשון לבין אירוע התאונה ולקבוע את הנכות שנגרמה כתוצאה מהאוטם הנ"ל. המצב שבע שנים מאוחר יותר, כפי שמשתקף בת/4, שונה מזה שהיה בעקבות האוטם הראשון. 44. המומחה נשאל האם ההתקף הראשון מגדיל את הסיכון לקבל התקף שני ועל כך השיב:- "ת. עצם ההתקף לא מגביר את הסיכון. מה שמגביר את הסיכון זה המחלה שנמצאת בגופו ועשויה במשך השנים לגרום להתקף. המחלה באה לידי ביטוי ראשון בשנת 95. יתכן שהמחלה קיננה בגופו לפני כן וייתכן שתהיה בעתיד. מדובר על מחלת לב כלילית. זו מחלה שגורמת להיצרויות של כלי דם כליליים ובעקבות כך לסתימה שלהם, שגורמת לאוטם". (ראה עמ' 16 שורה 24). 45. סמוך לפני סיום עדותו של המומחה ביקש התובע כי יותר לו להגיש חוות דעת נוספת ע"י המומחה ביחס להחמרה המשמעותית במצבו של התובע בשנת 2002. הנתבעים התנגדו לכך. בעקבות כך נשאל המומחה שאלות על ידי בית המשפט:- "ש. האם לאחר הארוע הראשון שקרה בעקבות אותה מחלה לא קיים סיכון גדול יותר לקבל אוטם נוסף. ת. לא בהכרח. הסיכון הוא עצם קיום המחלה שהיתה קיימת לפני 95 ממשיכה לקנן בגופו". (ראה עמ' 23 שורה 16 ואילך). המומחה הדגיש כי אוטם אחד אינו מהווה טריגר לאוטם נוסף. כל אוטם גורם נזק לשריר הלב. חלק משריר הלב מפסיק לתפקד. ככל שיש יותר אוטמים, הנזק מצטבר אך הנזק המצטבר אינו תוצאה מארוע האוטם הראשון. 46. בנסיבות אלה דחיתי את בקשת ב"כ התובע להגיש חוות דעת נוספת לגבי הקשר הסיבתי בין האוטם הראשון משנת 1995 לבין האוטם השני. 47. המסקנה העולה מדברים אלה הינה כי לא הוכח קשר סיבתי בין האוטם השני שעבר התובע בשנת 2001 לבין ארוע התאונה. הסתכנות מרצון 48. הנתבעות מעלות בסיכומיהן הגנת ההסתכנות מרצון הקבועה בסעיף 5 לפקודת הנזיקין. הגנה זו מחייבת הוכחת שני יסודות. האחד: התובע העמיד עצמו ברצון ובפזיזות בסכנת פגיעה, כלומר היתה לו מודעות לסכנה. השני: כי הוא הסכים שאם יאונה לו נזק, יהא זה עליו ולא על המזיק. נראה כי הנתבעות כשלו בהוכחת ההגנה הנ"ל. 47. התובע אשר נקט באמצעי זהירות כמו החלקה על משטח שנועד לכך, שימוש באמצעי מגן, קיום אחר ההוראות וההנחיות המצוינות בשלט המוצב בכניסה למשטח, לא נהג כמי שהעמיד עצמו ברצון ובפזיזות בסכנת פגיעה. עדותו של התובע לפיה הבחין בסדקים שבמשטח אך לא היה מודע לסכנה הנשקפת מהם, מצביעה על העדר מודעות לסכנה ולא ההיפך. כמו כן אין כל בסיס ראייתי לטענה שהתובע הסכים כי במידה וייפגע, יפול ההפסד על כתפיו ויפטור את הנתבעות מאחריות. לפיכך טענה זו של "הסתכנות מרצון" נדחית. אשם תורם 48. לצורך הכרעה בשאלה אם היה לתובע אשם תורם אם לאו יש לבחון תחילה האם בנסיבות הענין נהג התובע כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה ואם נמצא שיש להשיב על שאלה זו בשלילה יש לחלק את האחריות לפגיעה בין המזיק לבין הניזוק, על פי מבחן האשמה המוסרית. ראה ע"א 5120/92 מגיזל נ' חורי תק-על 94 (3) 1018, עמ' 1021. 49. לטענת הנתבעות אשמו של התובע נובע ממספר גורמים ואלה הם: א. התובע התעלם מהחריצים המסוכנים למרות שהעיד כי ראה אותם. ב. התובע ביצע תרגילים חדשים על המשטח. ג. התובע החליק על רולר בליידס ואילו משטח ההחלקה נועד לגלגליות בלבד. 50. באשר לסדקים שהתובע הודה כי ראה אותם אך לא היה מודע לסיכון הקיים מהם, מאמינה אני לתובע שהעיד:- "לא חשבתי שזה משהו שיכול לקרות ממנו נזק". להשלכה שיש לעובדה זו על האשם התורם של התובע אתייחס בהמשך. 51. באשר לביצוע תרגילים חדשים על המשטח, לא מצאתי איסור כלשהו לבצע תרגילים חדשים על משטח ההחלקה. הדבר לא נאסר בהוראות שהוצבו בשלט בכניסה למשטח ההחלקה. שוכנעתי כי התובע היה מחליק מיומן, אחראי ומתון והתרגילים החדשים שביצע, תאמו את המיומנות שצבר ולא היה בהם כדי לסכנו. התובע אף העיד שהחליק באיטיות תוך נקיטת אמצעי מיגון ולכן לא מצאתי דופי בכך שהתובע ניסה לבצע תרגילים חדשים במשטח ההחלקה, המיועד לכך. מעידת התובע, כפי שהוכחה בפני, נגרמה כתוצאה מכך שגלגל הרולרבליידס נתקע בתוך סדק מהסדקים שהיו במשטח ולא מכל סיבה אחרת. 52. ובאשר לטענת הנתבעות כי המשטח היה מיועד לגלגליות ולא לרולר בליידס טוענות הנתבעות שהשלט שהוצג בכניסה למשטח נקבע כי "המשטח מיועד למחליקי גלגליות בלבד". (ראה נ/6 החלק העליון בלבד, הוא השלט שהיה מוצב בכניסה למשטח ההחלקה במועד התאונה). עוד נקבע בשלט הנ"ל כי הכניסה אסורה לאופניים, לסקטבורד ולבעלי חיים. לא נאסרה הכניסה למחליקי רולרבליידס. 53. הוכח כי זמן מה לאחר התאונה הוסף שלט נוסף, בצד השלט שהיה קיים בעת התאונה (ראה נ/6 החלק התחתון) ובו הוספה תוספת: "רולר בליידס. בעקבות השימוש הגובר ברולר בליידס והדרישה להפעלת החוג בשטח להלן הנחיות המחלקה לספורט ובהתאם להנחיות משרד החינוך התרבות והספורט:- א. אין להחליק על הכביש ובכל מקום שנוסעות בו מכוניות או במקום חניה לרכב. ב. השימוש בגלגליות הינו רק במגרשי הספורט ובמקומות שקיים בהם משטח מיוחד לכך. ג. יש לחבוש קסדה (דוגמת אופני הרים) בזמן השימוש בגלגליות. . . ". 54. א. עינינו הרואות, אף בשלט עצמו שימשו המונחים "גלגליות" ו"רולרבליידס" בערבוביה. ב. לא היה קיים כל איסור להחליק במשטח ההחלקה ברולרבליידס. ג. לא הוכחה בפני המשמעות המילולית על כל אחד משני אביזרי ספורט אלה, יתכן ש"גלגליות" הינו המונח בעברית הכולל גם "רולר בליידס". ד. התובע לא נשאל שאלה וחצי שאלה מדוע החליק על משטח שהיה מיועד לגלגליות אך לא לרולרבליידס. התובע לא נשאל אם מישהו העיר לו על כך או אסר עליו להחליק במשטח וכו'. ה. מההנחיות שהוצאו לאחר התאונה לגבי רולרבליידס ניתן ללמוד על כך שמשטח ההחלקה היה מיועד לגלגליות ולרולרבליידס, כאחד. על פי ההנחיות החדשות מותר היה, לאחר התאונה, להחליק גם על רולרבליידס, באותו משטח החלקה, מבלי שנתבצע שינוי כלשהו במשטח עצמו. אמנם הוספו בשלט הנוסף הוראות בטיחות נוספות, אך אלה נועדו למחליקי גלגליות ומחליקי רולרבליידס,באותה מידה. לפיכך דוחה אני את טענות הנתבעות, בענין זה. 55. השאלה שנותר לדון בה הינה האם יש ליחס לתובע רשלנות תורמת כלשהי ואם כן באיזה שיעור, בשל העובדה שראה את הסדקים לפני ההחלקה והתעלם מהם. סבורה אני כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. התובע העיד כאמור, כי ראה את הסדקים קודם לתאונה ולא צפה כי נשקפת מהם סכנה כלשהי. נותנת אני אמון מלא בעדות התובע, בענין זה ועם זאת סבורה אני כי בכך תרם לאירוע התאונה. אמנם התובע נהג בזהירות וכאדם אחראי בכך שהחליק על משטח החלקה, הצטייד באמצעי מיגון והחליק באופן שמרני וזהיר. עם זאת הבחנת התובע בסדקים ועצימת עיניו ביחס לקיומם של סדקים אלה, מצביעים על קיום אשם תורם מצידו. בנסיבות הענין מצאתי לקבוע את האשם התורם של התובע בשיעור 10%. ההודעה לצד שלישי 56. העירייה הגישה הודעת צד ג' נגד החברה. בהודעתה נסמכת היא על ההסכם שנכרת בין השתיים ועל כך שהותנה כי אחזקתו ותפעולו של הפארק תהא באחריות החברה. על חלקה של כל אחת מהנתבעות דנתי בהרחבה בפרקים המתייחסים לאחריות כל אחת מהן. אין אני מוצאת לקבל את ההודעה לצד ג' מאחר ומצאתי שהיחסים בין הנתבעות ואופן הסדרת נהלי העבודה ביניהן, לא נעשה באופן ברור ורב המעורפל בהם על הברור. 57. בנסיבות אלה מצאתי כי דין הודעה לצד ג' להדחות. הנכות הרפואית 58. לאחר התאונה התובע פונה לחדר המיון של בי"ח "איכילוב". התובע טופל ובוצע בו ניתוח לשחזור השבר בפיבולה עם קיבוע בפלטה והוכנס בורג סינדוסמוטי. התובע אושפז למשך 4 ימים. השתלשלות הארועים הרפואיים לאחר הניתוח פורטו בהרחבה בפרק "העובדות" בפסק דין זה. ביום 22.2.95 שב התובע לחדר המיון ואובחן כסובל מאוטם שריר הלב. התובע עבר צנתור ואושפז עד ליום 28.2.95. התובע נבדק ע"י מומחים רפואיים בתחום האורטופדי והקרדיולוגי מטעם שני הצדדים: הנכות האורטופדית: 59. ד"ר בלנקשטיין, מטעם התובע, קבע נכויות כדלקמן: נכות זמנית בשיעור של 100% מיום התאונה ועד ליום 9.5.95,סה"כ למשך 3 חודשים. נכות זמנית בשיעור של 50% מיום 10.5.95 ועד ליום 21.6.95,סה"כ למשך 6 שבועות. נכות צמיתה בשיעור של 10% החל מיום 22.6.95. לעומתו קבע ד"ר יעקב נרובאי, מטעם הנתבעות נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 5%. בדיון מיום 13.5.02 הסכימו הצדדים, כי הנכות האורטופדית הצמיתה של התובע תהא בשיעור 8%. (עמ' 11 לפרוטוקול). הנכות הקרדיולוגית: 60. שני המומחים הקרדיולוגים לא חלקו על שיעור הנכות, והסכימו שהנכות הרפואית הקרדיולוגית של התובע בשיעור 10% על פי סעיף 9 (ו) ג I לתקנות המל"ל: - "מסוגל לעבודה רגילה ללא הפרעות וללא הגבלות כלשהן". 61. המומחה, ד"ר בראון קבע כי נכותו של התובע בשלושת החודשים הראשונים לאחר אירוע האוטם הינה בשיעור 100% על פי סעיף 9 (1) (א) לתקנות המל"ל. בתקופת שלושת החודשים הבאים ב-50% על פי סעיף 9 (1) (ב) לתקנות המל"ל ולאחר מכן נכות צמיתה בשיעור 10% כאמור. מן האמור לעיל עולה, כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הנה בשיעור 17.2% החל מיום 11.8.95. הנכות התפקודית: 62. ב"כ התובע מעלה בסיכומיו מספר טענות לתמיכה בטענה כי יש לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור 30% עוד לפני אירוע הלב השני. נימוקי ב"כ התובע הינם כדלקמן: א. בשל אופי עבודתו של התובע כצלם חדשות בעיתון יומי. לטענתו, עבודתו "כרוכה בצורך בכושר גופני טוב, התמודדות מהירה ויעילה עם אירועים קיימים ועם קריאות לאירועים חדשים, כמו גם התרחשויות בשטח, הנובעות מאופי הפעילות ומהעובדה (שמן המפורסמות היא) כי עיתונאים מוצאים עצמם חדשות לבקרים מותקפים בעת מילוי תפקידם (מילולית ולעיתים גם פיזית) בעת סיקורם של אירועים אלו או אחרים." (עמ' 8 לסיכומים, סעיף 3) בתמיכה לטענה זו הציג ב"כ בסיכומיו (נספח ז' לסיכומים) כתבה עיתונאית ממנה עולה כי עקב מגבלות התובע שנגרמו כתוצאה מהתאונה, לא עלה בידיו לנוס מתוקף שניסה לדקור אותו בקלשון, בעת שצילם ארוע חדשותי. ג. התובע יכול היה לעבוד בצורה מקצועית יותר כפרי-לנסר, אלמלא הפגיעה. ד. גם חיי החברה וחיי המין של התובע נפגעו עקב התאונה. 63. הנתבעות מצידן כופרות בכל טענות התובע. הנתבעות טוענות כי הוכח שהתובע עבר תאונות נוספות בהן נפגע, אלה הוסיפו לנכותו ומגבלותיו ללא כל קשר לתאונה נושא תיק זה. 64. אכן התובע העיד כי נפגע בכמה תאונות דרכים לאחר התאונה דנן. באחת נפגע בעצם הבריח, בשניה נפגע בראשו ונגרמה לו נכות בשיעור 5% ובשלישית נפגע בעינו ונקבעה לו נכות בשיעור 5%. ברי כי לתאונות אלה ולנכויות שנגרמו לו בהן, השפעה על יכולת תפקודו של התובע. 65. עם זאת, מצווה אני לקבוע את נכותו התפקודית של התובע עקב התאונה בשים לב למגבלות מהן סובל, בעטיין של הנכויות האורטופדית והקרדיולוגית. התובע הינו צלם עיתונות כאמור הנמצא לא אחת בחזית האירועים החדשותיים, לרבות בקשים שבהם. לשם כך נזקק התובע לכושר פיזי, ניידות ו"לב חזק". 66. המומחה ציין בחוות דעתו כי הנכות הקרדיולוגית אינה מונעת מהתובע לעבוד בעבודה רגילה, ללא הגבלות כלשהן. בהקשר זה נדרש המומחה, בעדותו בבית המשפט, לשאלה האם בנסיבות עיסוקו של התובע, אין לתובע הגבלה תפקודית. ת. "...עבודה של 18 שעות וודאי לא נחשבת לעבודה רגילה. על בסיס הנתונים שעמדו בפני לגבי המצב, לא היתה מגבלה גופנית לעבודה רגילה. מפאת הזהירות אנו ממליצים לאנשים אחרי אירוע כזה להימנע ממאמצים חריגים ויש מקצועות מסוימים שאנשים נמצאים בלחץ וגם להם נמליץ להימנע ממצבים כאלה. הגישה המודרנית היא שממעטים מאוד בהמלצות האלה ורובם של אנשים במצבו של התובע ממשיכים לתפקד בצורה רגילה. ההמלצות נטענות מפאת הזהירות ולא מפאת חוסר היכולת לעמוד בה. ש: אמרת שאדם כמו התובע שמטופל בקומדין האם בטוח עבורו לעבוד בעבודה שבה הוא צריך לרכב על טוסטוס להגיע במהירות לסחוב ציוד צילום כבד לעיתים אפילו להשתתף בקרבות שהוא נאלץ להשתתף בהם האם זה דבר בטוח עבורו. ת: קומודין זה חומר שניתן כדי למנוע את קרישויות הדם. אנשים שמקבלים תרופה זו הנטייה שלהם לדימומים גדולה יותר. לא מפאת חוסר היכולת שלו לנהוג טוסטוס". (ראה עמ' 18 שורה 1 ואילך). 64. לגבי אופיה של עבודתו העיד התובע:- "... נכון שבכל יום מעבר לסיקור בביהמ"ש אני נשלח למשימות נוספות, אין ממוצע, אני מקבל גם משימות לילה, לצערי גם פיגועים וכדומה. זה יכול להיות שאני עובד 7 שעות עבודה נטו מפוזר על פני 12 שעות, זה גם יכול להיות 12 שעות עבודה או 16 שעות עבודה. נכון שאם צריך לעשות 16 שעות עבודה אני עושה אותם. כשהיה הפיגוע בדולפנריום עבדתי הרבה מאד שעות אך לא רק אז. חזרתי מחו"ל ב 5.4.02, שבוע אחרי זה במשך כל השבוע עבדתי מינימום 12 שעות ביום, כל יום בשבוע הזה צילמתי לוויה, לפני שבוע צילמתי 3 לוויות ברצף. ... אני צלם מצויין. אני בין הצלמים הטובים. נכון שאני מקבל את המשימות היותר הרציניות של העיתון, כולם בעיתון עובדים מצויינים, כולם נשלחים למשימות. כולנו מקבלים את אותם משימות, לא כולנו עובדים אותן שעות, אני עובד יותר מאחרים בעיתון." (עמ' 5 לפרוטוקול). 65. זאת ועוד, בהמשך מוסיף התובע ואומר: "... לכל משימה גדולה יש צילומים של סוכנויות אחרות, ידיעות לעומת עיתונים אחרים בוחרים את התמונה הטובה ולא משנה מי צילם אותה. מעט מאד מקרים בוחרים תמונה של מישהו אחר ולא שלי." (עמ' 10 לפרוטוקול) 66. מהראיות שהובאו בפני עולה כי מחד טיבן של הנכויות ואופי הפגיעה שנפגע התובע בתאונה הן כאלה שיש להן משמעות תפקודית בעיסוקו של התובע. מאידך נראה כי התובע ממשיך לעסוק בעיסוק בו עסק ערב התאונה, מבלי שנכויות אלו יפגעו משמעותית בתפקודו בפועל. הגם שבשלב זה בחייו של התובע יתכן שהנכות הרפואית לא נותנת אותותיה על תיפקודו של התובע בתחום עיסוקו, סבורה אני כי עם חלוף השנים והתבגרותו של התובע יכול שהנכות הרפואית תשפיע על יכולת התיפקוד של התובע. 67. בנסיבות אלה מוצאת אני לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע אינה עולה ואינה נופלת מנכותו הרפואית, דהיינו נכותו התפקודית הינה בשיעור של 17.2%. הפיצוי הכספי: כאב וסבל: 68. התובע היה מאושפז למשך 12 ימים בעקבות התאונה. התובע טוען בסיכומיו כי צריכת התרופות בשל האוטם שעבר, פוגעת בכושרו המיני. בעניין זה גם נשאל המומחה ע"י ב"כ התובע אך הנתבעים התנגדו להרחבת חזית. (עמ' 18 שורה 17). אכן בצדק התנגד ב"כ הנתבעים לשאלות בתחום זה. התובע לא העלה נושא זה בכתב התביעה, בתצהיריו או בעדותו בבית המשפט. לפיכך, אין בידי לקבל הטענות בעניין זה לפיהן התרופות שהתובע צורך מאז עבר האוטם, גורמות לו סבל נוסף, בשל הפגיעה בכושרו המיני. לאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים ובחוות הדעת ולאור השתלשלות האירועים מעת אירוע התאונה ועד לשחרורו של התובע מהיחידה לטיפול נמרץ ובשים לב לטיב הנכויות שנגרמו לתובע מהן הוא סובל ועתיד לסבול אני קובעת לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך 90,000 ₪. הפסד השתכרות בעבר: 69. עובר לתאונה התובע עבד כצלם free lancer. על-פי דיווח רואה החשבון מטעמו, השתכר התובע, ערב התאונה סכום של 4,750 ₪ ברוטו, שכר זה כשהוא משוערך להיום מגיע לסך של 7,250 ₪. בשל אופי עבודתו של התובע, וכפי שהעיד בחקירתו מיום 13.5.02, הדיווח בגין חודשים שלא עבד נעשה בדיעבד. כך העיד התובע: "התאונה קרתה בתחילת פברואר, כל הסכומים של מרץ אפריל וחלק ממאי הם חודשים שלא עבדתי אך נתתי חשבוניות רק אחרי. משמעות הדבר שאת ההכנסות במרץ אפריל ומאי יש לייחס לחודשים שאחרי התאונה וזה הסכום שבכתב התביעה אם כי אני לא יודע אם זה הסכום המדוייק." (עמ' 3 לפרוטוקול). 70. על פי חוו"ד הרפואית, בשלושת החודשים שלאחר התאונה נקבעה לתובע נכות בשיעור 100% ובשלושת החודשים שלאחר מכן נכות בשיעור 50%. לאור חוות הדעת הנ"ל, זכאי התובע לפיצוי בגובה מלוא שכרו עבור החודשים פברואר - אפריל 1995 ול - 50% משכרו עבור החודשים מאי - יולי 1995. לפיכך בגין תקופת אי כושר מלא זכאי התובע לסך של 21,750 ₪ כערכם דהיום ובגין תקופת אי הכושר החלקי זכאי התובע ל - 11,000 ₪, כערכם דהיום. לכל אחד מהסכומים הנ"ל יש להוסיף ריבית ממחצית כל אחת מהתקופות ועד למועד התשלום בפועל. 71. ואילו באשר לפיצוי הכספי עבור התקופה מאז סיום תקופת אי הכושר ואילך, התובע לא הוכיח הפסדי השתכרות בעבר מעבר לאישור רו"ח המתייחס להכנסות התובע בשנת 1995 ביחס להכנסותיו בשנת 1994 וכן אישור על תשלומים שקיבל מהעיתון "ידיעות אחרונות" בחודש ינואר 2001 ובחודש מרץ 2001. מהאישורים הנ"ל עולה כי לא היו לתובע הפסדי השתכרות בחודשים הנ"ל. על פי החלטה מיום 13.5.02 (עמ' 12 לפרוטוקול) היה על התובע להמציא דוחות מס הכנסה משנת 1994 ועד שנת 2001 וכן חשבוניות בגין שנת 2002. התובע לא הגיש מסמכים אלה. כידוע, הפסדי השתכרות בעבר הינם נזק מיוחד ועל התובע להגיש פרטים וראיות ביחס אליהם. ראה בעניין זה ע"א 448/87 המרמן נ' עו"ד איברהים חסן פד"י מ"ג (3) עמ' 810. התאונה ארעה כשמונה שנים לפני שנשמעו הראיות ולו אכן היה התובע סובל הפסד השתכרות בעבר, סביר להניח שהיה מציג מסמכים, בקשר לכך. 72. לפיכך לא מצאתי לפסוק לתובע בראש נזק זה סכומים נוספים מעבר לאלה שנקבעו לעיל. אובדן השתכרות לעתיד: 73. בבוא בית המשפט לקבוע את הפסד השתכרותו של ניזוק לגבי העתיד עליו להביא בחשבון את ההפרש בין מה שהניזוק היה משתכר אלמלא נכותו וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר, במומו. בנכות שנגרמה לתובע בתאונה יש כדי להשפיע על כושר השתכרותו בעתיד בשל סוג הנכות וטיב עבודתו, כפי שאלו פורטו בהרחבה בפסק דין זה. הגם שהתובע לא הוכיח הפסד השתכרות שנגרם לו בפועל בעבר, אין בכך כדי להוביל לקביעה שהתובע לא איבד מכושר השתכרותו בעתיד. 74. בנסיבות מקרה זה יש לפסוק לתובע פיצוי כספי גלובלי, אשר יבטא חשש ואפשרות זו, בשים לב לנכות התפקודית שנקבעה לתובע. לפיכך אני מוצאת כי בראש נזק זה יש מקום לפצות את התובע בסך 130,000 ₪ כערכם דהיום. הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: 75. התובע טוען, כי בגין ראש נזק זה הוא זכאי לפיצוי כולל לעבר ולעתיד. התובע הציג קבלות על תרופות שרכש ועתיד לצרוך באופן קבוע (ראה ת/2). (ראה עדות המומחה בעמ' 18 שורה 15). בנסיבות אלו יש לקבוע פיצוי בסכום גלובלי עבור ההוצאות הרפואיות הנ"ל לעבר ולעתיד בסך של 30,000 ש"ח, כערכם דהיום. אובדן פנסיה ותנאים סוציאליים: 76. התובע טוען, כי בגין ראש נזק זה הוא זכאי לפיצוי, בעוד הנתבעות טוענות, כי אין מקום לפיצוי כאמור. אובדן פנסיה אכן יובא לעיתים בחשבון בקביעת הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות בעתיד, זאת כאשר יוכח הפסד הפנסיה עקב נכותו של התובע. ואולם, בענייננו, נראה כי לא הוכח כל קשר בין נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה לבין אובדן פנסיה ותנאים סוציאליים אחרים. יתרה מכך, התובע לא הציג ראיה בדבר קיומן של זכויות פנסיוניות. לאור זאת, בראש נזק זה, אובדן פנסיה ותנאים סוציאליים, לא זכאי התובע לפיצוי כלשהו. אובדן זכויות ביטוחיות עתידיות: 77. לטענת ב"כ התובע, התובע נמצא בחוסר ודאות לאור מצבו הרפואי וכן נוכח העובדה שנשללת ממנו האפשרות לבטח עצמו בביטוחים רפואיים/ביטוחי חיים, ככל אדם. בחקירתו על-ידי ב"כ הנתבעות 2 ו 4, השיב התובע: "... פניתי לאבא של חבר שלי מר ליפשיץ כפי שציינתי קודם, הוא הפנה אותי לרופא, שבדק אותי וקבלתי תשובה. בנוסף באיזשהו שלב, דברתי עם עוד סוכן ביטוח, לא זוכר את שמו, הוא לא לקח אותי לרופאים ואמר לי שזה לא שווה לי לבטח." הנתבעות טוענות כי אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה. גם כאן הצדק עם הנתבעות. לא הוצגה כל פוליסת ביטוח שנרכשה/עתידה היתה להירכש עובר לתאונה, לא הוצגו הפרשי הפרמיה בין אדם בריא לבין אדם שנמצא במצבו של התובע, לא הוכח כי התובע ניסה לרכוש ביטוחים כאמור ונדחה ואפילו טענתו כי הופנה על ידי סוכן הביטוח לרופא, לא אומתה באמצעות מסמך כלשהוא. לאור זאת, בראש נזק זה, אובדן זכויות ביטוחיות עתידיות,לא זכאי התובע לפיצוי כלשהו. השתתפות בהוצאות לשם הקטנת הנזק: 78. לטענת התובע הוא הוציא כספים לצורך הקטנת נזקיו, ולכן זכאי הוא לסך של 50,000 ₪ בגין ראש נזק זה. התובע ניסה מזלו כבעל מסעדה, כאשר לא ברור לחלוטין מה גרם לו להסב את מקצועו: מחד טען בתצהירו (בסעיף 15), שעשה כן משום שלא ידע מתי ואם בכלל יוכל לעבוד כצלם, ולמעשה ניסה להשתקם ולהקטין נזקיו בדרך של הסבה מקצועית. מאידך בחקירתו בביהמ"ש, כשנה לאחר חתימתו על התצהיר, העיד התובע: "... אחרי ההתקף המשכתי לעבוד כצלם, חשבתי שאני חייב לעשות משהו כדי להבטיח את העתיד שלי, פגשתי חבר שרצה לפתוח מסעדה, אמרתי שאני אפתח איתו מסעדה, אחותי גם היתה רשומה, חשבתי שאחותי תהיה במסעדה ואני אחזור לצילום, אך המסעדה לא עבדה והפסדתי הכל." (עמ' 8 לפרוטוקול). נראה כי התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין החלטתו לפתוח מסעדה לבין התאונה ותוצאותיה. לאור זאת, בראש נזק זה, לא התובע זכאי לפיצוי כלשהו. 5. סוף דבר: אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע, כל אחת על פי חלקה כאמור לעיל את הסכומים הבאים: סך של 90,000 ₪ בגין כאב וסבל. סך של 32,750 ₪ בגין הפסד השתכרות עבר, בתוספת ריבית כמפורט לעיל. סך של 130,000 ₪, בגין אובדן כושר ההשתכרות. סך של 30,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות. מסכומים אלה יש לנכות 10% בשל רשלנותו התורמת של התובע. הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד מועד התשלום המלא בפועל וכן יתווספו עליהם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכומים שנפסקו בתוספת מע"מ. שלטנזיקין