כללי 1. מחלוקות כספיות בין קבלן ראשי לבין קבלן ביצוע, הם נשוא פסק דין זה. 2. נציג תחילה את הצדדים ואת המערכת ההסכמות ביניהם. לאחר מכן יובאו, בתמצית, כתבי התביעה וההגנה של הצדדים. בהמשך, נסקור את ההליכים בין הצדדים, שתחילתם בבית משפט השלום בעכו, כאשר הדגש יהיה על ההליכים בבית משפט זה, בפני השופטים שטיפלו בתיק זה לפניי, ולאחר מכן, יוצגו ההליכים בפניי. נתרכז במחלוקות העיקריות שבין הצדדים, ולאחר שאכריע בהן אקבע את גובה התשלום שיש לשלם ומי החייב לשלמו. הצדדים 3. גני ירושלים (מורדוך) בע"מ (להלן - "גני ירושלים" או "הקבלן הראשי") הינה חברה פרטית, העוסקת, בין השאר, בעבודות קבלנות ובנייה, והיא התובעת בתיק הראשון (ת.א. 1096/97). בעלי מניותיה של חברת גני ירושלים (מורדוך) בע"מ - אשר נוסדה בשנת 1982 - הם אלה: יעקב מורדוך וחברת גני ירושלים שיווק אבן בע"מ, ואחד ממנהליה הוא אברהם מורדוך (להלן - "אבי מורדוך" או "אבי"; נתונים אלה מופיעים בתדפיס רשם החברות, נספח א1 לתצהירו של מר פארס). כל אלה הם הנתבעים בתביעה השנייה (ת.א. 1358/99). 4. רשא לבנייה ופיתוח בע"מ (להלן - "רשא" או "קבלן המשנה"), הינה חברה פרטית העוסקת בביצוע עבודות בנייה, והיא הנתבעת בתיק הראשון והתובעת בתיק השני. חברת רשא נוסדה בקיץ 1994 (ראה, בין היתר, עדות מר פארס, עמ' 93-92 לפרוטוקול). החברה נמחקה והוחזרה לפנקס החברות על פי החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ג' גינת, כתוארו אז), מיום ד' ניסן תשס"ב (17.3.02) בתיק פש"ר 149/02. אשר להיקף ניסיונה של רשא ופרויקטים קודמים שביצעה - ראה עדות מר פארס, בעמ' 94-93, ו-96 לפרוטוקול. פארס פארס (להלן - "פארס"), הוא מנהלה של רשא ובעל השליטה בה. פארס חתם על כתב ערבות להתחייבויותיה של רשא ביחסים בינה לבין גני ירושלים, והוא הנתבע 2 בתיק הראשון. מערכת ההסכמים והמסמכים שנחתמו בין הצדדים 5. ביום 18.12.94 נחתם הסכם לביצוע עבודות בנייה בין גני ירושלים לבין רשא, שצורף כנספח ב לתצהירו של פארס (להלן - "ההסכם הראשון"). הסכם זה התייחס לבניית פרויקט באתר בנייה הנמצא ברחוב הנשיא בטבריה (להלן - "פרויקט הנשיא" או "הפרויקט"). כאמור במבוא לאותו הסכם, הקבלן הראשי התקשר בהסכם לביצוע עבודות בנייה בפרויקט הנ"ל, והוא - הקבלן הראשי - הסכים למסור לקבלן המשנה את ביצוע העבודות, שכללו בניית 28 דירות במבנה בן 8 קומות על גבי קומת עמודים וקומת מרתף (סעיף 2ו להסכם הראשון). ההסכם בין הצדדים קבע כי קבלן המשנה יבצע את העבודות מחומרים ומציוד שלו (סעיף 7ב להסכם הנ"ל), והכול בפיקוח מפקח (סעיף 7א להסכם האמור). יום תחילת העבודות נקבע ליום 15.12.94, וקבלן המשנה התחייב לבצע את העבודות ברציפות ובקצב סביר ולסיימן לא יאוחר מתום שמונה חודשים מיום תחילת העבודות (סעיף 12א להסכם הראשון). שמונה קומות הבניין כונו גם מפלסים, כאשר ההפרש ביניהם הוא כשלושה מטר. כל מפלס או תקרה כונתה על פי גובהה, כאשר, כפי שנראה להלן, סלע המחלוקת בין הצדדים התרכז במפלס 17 (דהיינו: המפלס שגובהו מעל פני הקרקע הוא 17.05 מטר). התמורה המגיעה לקבלן המשנה נקבעה בסעיף 17א להסכם הראשון, בסך של 3,920,800 ₪ (שלושה מליון תשע מאות עשרים אלף ושמונה מאות ₪), כאשר לסכום זה יתווסף מע"מ (סעיף 17ד להסכם הנ"ל). בנספח התמורה של ההסכם הראשון (עמ' 17), נקבע תשלום עבור השלד, בסך של 1,306,880 ₪, אשר ישולם "עם סיום יציקה של תקרת קומה מקומות המבנה" (סעיף 1.1. לנספח התמורה). על פי סעיף 3 סיפא לתצהירו של אבי מורדוך מיום 27.7.95 שהוגש לבית המשפט השלום בעכו (נ/1), זה ה"תרגום" הכספי של סעיף זה בהסכם הראשון: "בין הצדדים הוסכם כי עם סיום כל קומה מבין 8 הקומות המתוכננות לבנין כולל תשלם המשיבה (=גני ירושלים) למבקשת (=רשא) את החלק היחסי בסך 163,000 ₪, כנגד הגשת חשבון שיאושר על ידי המפקח עם סיום יציקה של תקרת כל קומה מקומות המבנה". אשר לתשלום עבור עבודות הגמר שיבצע קבלן המשנה בפרויקט - נקבעה חלוקה של העבודות ל-140 נקודות, בכל קומה 20 נקודות (4 נקודות לכל אחד מהרכיבים: מחיצות, טיח, ריצוף, חלונות, גמר), כאשר עם גמר כל 4 נקודות יקבל קבלן המשנה 68,562 ₪ (סעיף 1.2 לנספח התמורה). כן נקבע תשלום לסיום עבודות הפיתוח (סעיף 1.3. לנספח התמורה). הסכם זה הוא מודפס ונחתם על ידי שני התאגידים בחותמת ובחתימת יד של מנהליהם, אבי מורדוך מטעם גני ירושלים, ופארס מטעם רשא. 6. בד בבד עם חתימת ההסכם הראשון, חתם פארס, אישית, על כתב ערבות (עמ' 16 להסכם הראשון), שבו הוא ערב לכל ההתחייבויות של קבלן המשנה על פי ההסכם הראשון. בכתב הערבות נאמר כי הקבלן הראשי יכול לפנות אל מר פארס, מבלי שיידרש קודם לכן לפנות לקבלן משנה, כאשר בכל מקרה הקבלן הראשי רשאי לראות בפארס את החייב העיקרי. בסיום כתב הערבות נאמר כי התחייבות הערב על פי ערבות זו דינה כדין התחייבות קבלן המשנה עצמו, וכי הערב, מר פארס מוותר בזה על כל דרישה ו/או שחלה על הקבלן הראשי כלפי ערב על פי כל דין. כבר עתה נאמר כי אין הכחשה ביחס לחתימת מר פארס על הערבות. יתרה מזו, במהלך הדיונים בפניי, במסגרת בקשות גני ירושלים למתן ערובה להוצאות של רשא, התחייב מר פארס לערוב גם להוצאות (ראה סעיף 1ג להחלטה מיום א סיון תשס"ב (12.5.02), עמ' 2 לפרוטוקול המודפס). 7. בין הצדדים נחתם הסכם נוסף בחודש אפריל 1995 (נספח ט לתצהיר פארס), אשר הוא מעין נספח להסכם הראשון. הסכם זה קבע כי קבלן המשנה יקבל סכומים נוספים, שכונו באותו הסכם "פרס", אם יקדים את השלמת הבנייה לפני המועדים המפורטים בהסכם הראשון. הצדדים ראו בסכומים אלה בבחינת "בונוס", ועל כן התייחסו להסכם זה כאל "ההסכם השני" או "הסכם הבונוסים". סכומי הבונוסים היו אלה: 25,000 דולר - אם תוקדם יציקת תיקרה במפלס 14 עד ליום 26.5.95; סך 25,000 דולר נוספים - אם תושלם יציקת התיקרה במפלס 22.85 עד ליום 30.7.95; ופרס נוסף של 50,000 דולר אם יסיים קבלן המשנה את כל יחידות הדיור, שהם בנויות ומושלמות לא יאוחר מיום 30.10.95 (לגבי סעיף אחרון זה נקבע כי איחור של 30 יום מקובל על גני ירושלים). בנוסח המודפס של סעיף 6 להסכם הבונוסים נאמר כי רק מילוי התנאים המפורטים לעיל יזכה את קבלן המשנה בפרס, ומילוי חלקי לא יזכהו בסכום כל שהוא, אך סעיף זה מחוק ומתחתיו נכתב בכתב יד כי "אם הקבלן לא עומד על 30.11.95 הקבלן הראשי זכאי לקזז סכום זה". 8. בשלב מסוים, בקיץ 1995, גבה טורא בין הצדדים. כל צד האשים את רעהו באי ביצוע המוטל עליו על פי ההסכם הראשון: רשא טענה כי גני ירושלים לא המציאו לה תוכניות לבנייה במועד, וגני ירושלים טענה כי רשא לא ביצעה את הבנייה על פי לוח הזמנים שנקבע בהסכם הראשון ובהסכם השני. 9. הצדדים הגיעו לכלל מסקנה כי לא ניתן למשוך יחד את העגלה, ועל כן הסכימו על הפסקת הקשר ביניהם. הסכמה זו באה לידי ביטוי בהסכם השלישי בין הצדדים, שכונה גם בשם "מסמך העקרונות", מיום 2.7.95. בשל חשיבותו הרבה, נצטטו להלן בשלמותו: הנדון: עקרונות לסיום עבודה בפרויקט משכנות הנשיא 1. חב' גני ירושלים תשלם חשבונות בטון אלפא באופן מלא (וחשבון עד 1.7.95 יוגש (ב) 4.7.95). 2. חשבון עובדים לפי רשימה של חב' רשא שתוגש (ב)יום 3.7.95 ולא יאוחר. ישולם ע"י גני ירושלים ביציקה 17:00 בזמן גמר כל עבודות באתר. 3. חב' גני ירושלים תשלם חשבון לפי: א. חומר באתר כגון: בלוקים, מלט , דלתות ממד. ב. עלות שכירות תמיכות 4 ₪ לרגל לחודש ישולם כל חודש עבור תמיכות. 4. חב' רשא מסיימת את העבודה באתר. חב' רשא תסיים את עבודתה במפלס 17:00 (ב)6.7.95 (לא יאוחר) באתר משכנות הנשיא לאחר היציקה באופן מוחלט. ומיום זה אין לה שום אחריות על הבניין והיא תקבל את הערבויות חזרה מגני ירושלים. מתחייבת להשאיר ציוד ופועלים לפי בקשות והחלטות חב' גני ירושלים. כל ציוד יוחזר לחב' רשא בגמר הפרוייקט: עץ - 10 % בסוף הפרוייקט בלאי. פיגומים. חב' גני ירושלים מחזיקה באתר ומנהלת אותו באופן פעיל מיום 1/7/95 ומחליטה על כל הפעולות הדרושות, תשלם לכל הספקים מיום 1/7/95 באופן מוחלט. מסמך זה (נספח יב לתצהירו של פארס) נכתב בכתב יד, על נייר פירמה של חברת רשא ונחתם בסיומו בחותמת של שני התאגידים ובחתימת המנהלים, כאשר מעל החותמת של חברת גני ירושלים מופיע מספר 5662608 , שאבי מורדוך אישר שהוא מספר 10. מסמך נוסף, רביעי במספר, הוגש לבית המשפט בשתי נוסחאות (נספח טז לתצהיר פארס ומוצג נ/2), בשינויים מעטים, כאשר במהלך המשפט הוברר כי החלק המרכזי המשותף לשני המסמכים הוא המקורי, וכי תוספות שנכתבו בכתב ידו של אבי מורדוך, כגון: תאריך 6.7.95, וכן המילים "תחת לחץ", נכתבו שלא במעמד פארס, מרשא, אלא מספר ימים לאחר מכן במשרדו של עורך הדין של גני ירושלים (דברים אלה הובהרו רק לאחר חקירה נגדית לא קצרה, כאשר קודם לכן העיד מר מורדוך שכתב את המילים "תחת לחץ" בנוכחות פארס, שלדברי מורדוך לא ידע עברית, ולכן ניצל מורדוך את המצב; ראה: עמ' 35-33 לפרוטוקול). גם מסמך זה (שכונה על ידי הצדדים "ההצהרה" או "נספח טז") הוא בעל חשיבות להכרעה בתיק זה, ועל כן ראיתי לנכון להביא אף אותו בפסק הדין, בנוסחו המלא: הצהרה אני החתום מתא [כך במקור, צ"ל - מטה] אבי מורדוך יחולק לפי 9.5 תקרות. וישולם לחברת רשא עבור 6.5 תקרות שחברת רשא יצקה עד (היום - מחוק). תקרה (17.05+) סה"כ 936,684 ₪ . בסכום הזה תיגמר יציקה 17 והסכם העקרונות יכנס לתוקפו. אין חולק כי החלק הראשון של המסמך נכתב בכתב ידו של פארס, ועל נייר פירמה של רשא. המשפט האחרון שבמסמך זה - "בסכום זה תגמר יציקה 17 והסכם העקרונות יכנס לתוקפו" - הינו בכתב ידו של אבי מורדוך, אשר העיד כי הוא זה אשר מחק את המילה "היום" במשפט האחרון של הקטע שקדם לתוספת שהוסיף (ראה עדות מר מורדוך והסבריו לשינויים אלה, בעמ' 36 לפרוטוקול). תביעת גני ירושלים וההגנה של רשא (ת.א. 1096/97) 11. בכתב התביעה שהגישה גני ירושלים ביום 11.2.97 , היא עותרת לכך שבית המשפט יחייב את הנתבעים - רשא ופארס - לשלם לה סך של 1,001,000 ₪ . הטענה המרכזית בכתב התביעה היא כי הנתבעת הפרה את ההסכם הראשון הפרות יסודיות ועיקריות, בכך שלא עמדה בלוח הזמנים להם התחייבה לביצוע העבודות, וזאת גם לאחר התראות וגם לאחר שקיבלה ביום 23.5.95 סך 75,000 ₪ לפני המועד. לטענת התובעת, הנתבעת הפרה גם את הסכם העקרונות בכך שהצהירה כי התשלום לעובדים הוא 65,000 ₪, ובפועל נאלצה התובעת לשלם לעובדים 105,000 ₪, והעיקר - רשא לא השלימה את ביצוע יציקת מפלס 17 במועד המוסכם. עמדת התובעת היתה כי היא - התובעת - נאלצה על חשבונה להשלים ולבצע את יציקת מפלס 17 ואת הפרויקט כולו. התובעת העמידה את נזקיה על הרכיבים הבאים (הסכומים הובאו בצורה מעוגלת): (1). הפרש בין עלות הפרויקט בפועל לעומת הסכום שהיה עולה הפרויקט אילו היתה מבצעת אותו הנתבעת - 1.6 מיליון ₪; (2). שכ"ט עו"ד בתיק בבית משפט שלום בעכו - 35,000 ₪; (3). ביטוח הפרויקט - 40,000 ₪; (4). שמירה - 33,700 ₪; (5). פיצוי לדיירים - 61,500 ₪; (6). פיצוי ששילמה התובעת בגין איחור במסירת חדר טרנספורמציה - 12,000 ₪; (7). הוצאות כלליות שהם 15% מכלל ההוצאות הקבלן הראשי - 240,000 ₪; (8). פיצויים מוסכמים - 99,000 ₪ . סך כל הסכומים בעילות התביעה הנ"ל מגיעים לסכום של 2.1 מיליון ₪, אך לצורכי אגרה הועמדה התביעה על סך מיליון ₪, כאמור לעיל. 12. רשא, בכתב הגנתה מיום 12.5.97, חולקת מכל וכל על התביעה, וטוענת כי מטרת התביעה היתה לחסום את תביעת רשא, וזאת לאחר שגני ירושלים ידעה על כך וניסתה להקדים תרופה למכה. בכתב הגנתה מדגישה רשא כי העיכוב בביצוע נגרם על ידי גני ירושלים, שלא המציאה תוכניות, לא חיברה את המקום לחשמל ולמים ולא דאגה למפרטים ספציפיים, כאשר כל אחת מטענות אלה נתמכת בתיעוד של מכתבים ששלחה רשא לגני ירושלים. בכתב ההגנה גם נטען כי גני ירושלים התנהגה בחוסר תום לב, הערימה קשיים על רשא ועובדיה, ובנוסף לכך שינתה גני ירושלים את התוכניות ודרשה שינויים שגרמו לאיחורים, והכל מבלי לשלם לרשא, דבר שפגע קשות במצבה הכלכלי של רשא. גם עניין זה נתמך בתיעוד. ככל שמדובר בהסכם העקרונות מיום 2.7.95 , טענת רשא היא כי היא זו שביצעה את המוטל עליה על פי הסכם העקרונות, והיא זו שעמדה בהתחייבויותיה, בעוד גני ירושלים לא הזמינה ברזל לצורך היציקה, דבר שגרם לאיחור ביציקה של מפלס 17 במספר ימים. הפרה יסודית מרכזית של גני ירושלים, אליבא דגישתה של רשא, היא מימוש הערבויות הבנקאיות בסך של כ-300,000 ₪ . רשא טוענת כי לא רק שאינה חייבת כספים לתובעת אלא התובעת חייבת לה כספים בגין העבודות שביצעה. על פי חשבונה של רשא מגיעה לה כ-1.6 מיליון ₪, והיא קיבלה רק כ-960,000 ₪, אשר סכום זה נטו הוא כ-0.66 מיליון ₪ (לאחר קיזוז הערבויות הבנקאיות בסך כ-300,000 ₪ ), ולכן גני ירושלים עדין חייבת לה כמיליון ₪, ובתוספת ריבית והצמדה עד ליום הגשת כתב ההגנה הסכום הוא כ-1.2 מיליון ₪. רשא טוענת בכתב ההגנה, כי בנוסף לאי חבותה, ולחלופין, הסכומים שתבעה גני ירושלים מרשא הינם מופרזים ובחלקם הגדול אינם בני פיצוי, שכן רשא אינה חייבת את אותם סכומים. כן מדגישה היא כי אינה חייבת פיצויים מוסכמים לתובעת, וזאת לאור הסכם העקרונות שממנו עולה כי אין לגני ירושלים כל תביעה או דרישה מאת רשא. תביעת רשא כנגד גני ירושלים (ת.א. 1358/99) 13. רשא הגישה ביום 7.1.99, כנגד גני ירושלים, מורדוך אברהם, מורדוך יעקב וחברת גני ירושלים שווק אבן בע"מ, תביעה על סך 1.2 מיליון ₪ לבית המשפט המחוזי בנצרת (שם היה מספר התביעה ת.א. 507/99). 14. גני ירושלים ויתר הנתבעים הנ"ל הגישו לנשיא בית המשפט העליון בקשה לאחד את הדיון בשני התיקים ולהעביר את התיק שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת, אל בית המשפט המחוזי בירושלים, כדי שהוא יידון ביחד עם ת.א. 1096/97 הנ"ל. נשיא בית המשפט העליון (כב' השופט א' ברק) קיבל את הבקשה. הוא ציין כי לרשא היתה אופציה להגיש תביעה שכנגד בבית המשפט המחוזי בירושלים, אך היא בחרה להגיש תביעה בנצרת כשנתיים לאחר שהוגשה התביעה בירושלים, ובנסיבות אלה אין מקום לשלול מגני ירושלים את היתרון הדיוני הנובע מקיום הדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים (ראה החלטה מיום ו תמוז תשנ"ט (20.6.99) בבש"א 3424/99 גני ירושלים מורדוך בע"מ נ' רשא לבניה ופיתוח בע"מ ). בעקבות החלטה זו, החליט בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט הווארי זיאד) ביום כ תמוז תשנ"ט (4.7.99) להעביר את התיק לירושלים. התיק הועבר והתביעה קיבלה את המספר ת.א. 1358/99, כאשר שני התיקים אוחדו ונידונו יחד, מכוח החלטתו הנ"ל של נשיא בית המשפט העליון, וזאת בתוקף סמכותו לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 15. בכתב תביעתה טוענת רשא כי הנתבעת, גני ירושלים, הפרה את ההסכם הראשון בכך שלא אפשרה לה להתחיל במועד את הבנייה, לא דאגה לאספקת חשמל ומים לאתר, לא הגישה תוכניות במועד, ועוד. רשא טענה כי היא זו שעמדה בהתחייבויותיה ואף העסיקה פועלים רבים, כדי לעמוד במשימות. רשא ציינה בכתב תביעתה כי הצדדים הגיעו להסכמה לסיום הקשר ביניהם על פי הסכם העקרונות, אשר אותו מילאה רשא, בעוד גני ירושלים הפרה את הסכם העקרונות, הן ביחס לפעולות בשטח והן בעצם מימוש הערבויות הבנקאיות על סך 300,000 ₪ הנ"ל. הסכום שרשא תבעה מבוסס על הרכיבים הבאים: עבודות שלד בסך כ-930,000 ₪; עבודות גמר בסך כ-240,000 ₪; עבודות נוספות שבוצעו לפי דרישת גני ירושלים בסך כ-300,000 ₪; כלים וחומרים שנשארו באתר - כ-190,000 ₪; 50% מן הבונוסים - 150,000 ₪; החזר הערבויות - 300,000 ₪. הסכום המגיע לרשא, על פי חשבונה, כולל מע"מ, הוא כ-2.4 מיליון ₪, וממנו יש להפחית את הסכום שקיבלה בסך כ-0.96 מיליון ₪, ועל כן סכום הקרן המגיעה לרשא הוא כ-1.5 מיליון ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה, כ-2.1 מיליון ₪. בפועל, התביעה הועמדה על סך 1.2 מיליון ₪, מטעמי אגרות. התביעה מופנית לא רק כלפי גני ירושלים אלא גם כנגד המנהלים ובעלי המניות שלה, אשר, לטענת רשא, נהגו בתרמית והטעייה, התחייבו באופן אישי כל חוב המגיע לרשא, וכן זכאית רשא, על פי גישתה שבכתב התביעה, להרים את המסך מעל התאגיד של גני ירושלים ולתבוע את בעלי מניותיה של גני ירושלים, מהנימוקים המפורטים בכתב התביעה. 16. גני ירושלים ויתר הנתבעים טענו בכתב הגנתם, שהוגש ביום 9.3.99, כי אין הם חייבים דבר לרשא, שכן הם קיימו את כל המוטל עליהם, וכי מי שלא עמד בהתחייבויותיו היא רשא ולא גני ירושלים. מסמך העקרונות נכתב לאחר שגני ירושלים הודיעה לרשא על החלטתה להוציאה מן האתר, אך על פי פרשנותה של גני ירושלים מסמך העקרונות נועד להסדיר את העברת האחריות על האתר, אך אין בו כדי למצות את טענותיה ותביעותיה של גני ירושלים כלפי רשא. גני ירושלים חוזרת בכתב ההגנה על טענתה בכתב התביעה בתיק הראשון כי היא קיימה את מסמך העקרונות, בעוד שרשא לא מילאה את התחייבויותיה, ובמיוחד , גני ירושלים נאלצה לבצע את יציקת מפלס 17, במקום רשא, שעליה היה לעשות כן על פי מסמך העקרונות. כן טענה גני ירושלים כי שילמה תשלומים רבים עבור הציוד ועבור הספקים לצורך המשך הבנייה. בסיום כתב ההגנה מכחישים הנתבעים את טענת רשא בדבר החבות של האחים מורדוך והתאגיד שהוא בעל המניות של גני ירושלים, שכן הנתבעים לא התחייבו אישית כלפי רשא ואין כל הצדקה להרים את מסך ההתאגדות של גני ירושלים. ההליכים בבית המשפט השלום בעכו 17. רשא מסרה לגני ירושלים שתי ערבויות בנקאיות שסכומן הכולל הוא 300,400 ₪ , אשר על פי שער הדולר דאז, היה 100,000$. ביום 19.7.95, רשא פנתה לבית המשפט השלום בעכו (המר' 1747/95) בבקשה כי זה יוציא צו מניעה זמני, לפיו ייאסר על גני ירושלים לממש את הערבויות הבנקאיות הללו. פנייה זו לבית המשפט נעשתה לאחר שהבנק מסר ביום 17.7.95 לאשתו של פארס כי גני ירושלים פנתה לבנק בבקשה לממש את הערבויות, במכתב נושא תאריך 30.6.95. בשלב ראשון, ביום הגשת הבקשה, ניתן צו במעמד צד אחד האוסר על גני ירושלים לבקש מן הבנק להפעיל את הערבויות (ראה החלטת כב' השופט א' מגן מיום 19.7.95). 18. הן פארס והן אבי מורדוך הגישו תצהירים לבית משפט השלום בעכו. שניהם נחקרו, ביום 9.8.95, על תצהיריהם לפני השופט שדן בבקשה לגופה (כב' השופט ר' ש' צמח); אנו עוד נזכיר תצהירים ועדויות אלה בהמשך פסק דין זה. 19. לאחר שמיעת הראיות והסיכומים החליט בית המשפט השלום בעכו (כב' השופט ר' ש' צמח) כי מאחר ומדובר בערבויות בנקאיות, ההלכה הפסוקה היא שערבויות אלה הינם אוטונומיות, עצמאיות ואינם תלויות בהסכמים שבין הצדדים אשר יצרו את הערבויות, למעט חריג המירמה, שאינו חל במקרה שלפנינו, כפי שקבע בית המשפט. בית המשפט התרשם מעדויות המנהלים של גני ירושלים ורשא כי "המחלוקת ביניהם נוגעת להתחשבנות הכספית בעניין הבנייה בפרויקט משכנות הנשיא, וכי אין כל טענה על מרמה או זיוף או כל טענה אחרת שיש בה כדי לפגוע בתוקף הערבויות הנ"ל" (עמ' 4 להחלטה מיום 10.9.95 בהמר' 1747/95). בית המשפט השלום בעכו הוסיף כי גם כאשר יש חילוקי דעות בקשר להיקף ההתחייבויות, אין מקום להוציא צו מניעה שיאסור פירעון ערבות בנקאית אוטונומית, עד לסיום ההתחשבנות שבין הצדדים. בעוד שכרגיל, אין לדרוש תשלום אלא אם קיים חשבון, הכלל מתהפך כאשר ניתנת ערבות בנקאית, ובמקרה כזה יש לפרוע את הערבות הבנקאית, ללא צורך להמתין עד לתום ההתדיינויות בין הצדדים. התוצאה היתה כי הבקשה נדחתה. בעקבות החלטה זמנית זו ומימוש הערבויות הללו, חזרה בה התובעת - רשא - מתביעתה בתיק העיקרי (ת.א. 3628/95), בו עתרה לצו מניעה קבוע האוסר את מימוש הערבויות. בעקבות זאת נמחקה התביעה (ראה פסק דין של כב' השופט מ' אלטר מיום 7.3.96). ההליכים בבית משפט זה 20. בבית משפט זה נידון התיק תחילה בפני השופטת א' פרוקצ'יה (עת כיהנה בבית המשפט המחוזי), בשנים 1999-1997. לאחר שניסיונות הסדר, כולל הצעה להעביר התיק לבוררות, לא הבשילו לכלל הסכמה, הורתה כב' השופטת פרוקצ'יה על הגשת תצהירי עדות ראשית, אשר הוגשו: התצהירים מטעם התובע ביום 27.12.99, והתצהירים מטעם הנתבעים ביום 8.5.2000. 21. עקב מינויה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה לבית המשפט העליון, הועבר התיק לטיפולו של הנשיא דאז, כב' השופט ו' זילר. בהחלטה מוסכמת של הנשיא זילר מיום יא אלול תש"ס (11.9.00), נקבע כי התובעת - גני ירושלים - תגיש חוות דעת מומחה מטעמה, וכי לנתבעת - רשא - תהיה אפשרות להגיש חוות דעת נגדית. התובעת הגישה את חוות דעת של המהנדס מר משה ישי (ז"ל), מיום 20.11.00, אשר בה נאמר כי ניתן היה לבצע את בניית הבניין בפרויקט על פי לוח הזמנים שנקבע בהסכם הראשון. מסקנה זו מבוססת על ההנחה כי ניתן לבצע קומה של כל שלד בקצב של שלושה שבועות עבודה, ועבודות גמר של אותה קומה בקצב של שלושה שבועות לקומה, ושימוש בשני סטים של תבניות שלד יאפשר הקמת התקרות בקצב הנ"ל, בלי צורך להמתין בין יציקה לפירוק תבניות להקמת קומה נוספת. בחוות דעתו נאמר כי רשא היתה בפיגור של שלוש קומות מלוח הזמנים. כן מתייחסת חוות הדעת גם לנושאים נוספים, שאין צורך לפרטם. 20. לאחר שהוגשה חוות דעתו של המומחה מר משה ישי (ז"ל), מטעם גני ירושלים, התקיים קדם משפט נוסף, בו נקבעו המחלוקות ואף הותוותה הדרך למיקודן. וכך נאמר בהחלטתו של הנשיא זילר מיום יב תמוז תשס"א (3.7.01): מרשי עו"ד מוחמד עלי [=רשא] לא יגישו חוות דעת מטעמם. אין חולק בין הצדדים כי שלושת ההסכמים נשוא הליך זה הם אכן הסכמים שנעשו בין הצדדים. אין חולק בין הצדדים כי המחלוקת בשעה זו נסובה אך ורק סביב ההסכם השלישי [=הסכם העקרונות]. המחלוקת ביחס להסכם השלישי היא שלטענת מרשי עו"ד שטרית [=גני ירושלים] ההסכם הופר ומזכה אותם בנזקים ובסעדים כמפורט בתביעה, ואילו מרשי עו"ד מוחמד עלי [=רשא] סבורים כי ההסכם הופר על-ידי הראשונים ולכן מגיעים להם נזקים ותרופות כנתבע בתביעה הנגדית, זאת בנוסף לתמורה עבור ביצוע העבודות. נוכח פני דברים אלו אני מורה כי תוך 14 יום יגיש עו"ד שטרית מסמך ובו פירוט העובדות היוצרות את ההפרה ככל שהדבר נוגע לגרסת מרשיו. העובדות הללו יפוצלו לעובדה בכל סעיף שימוספר בנפרד. כל סעיף כזה יכיל אך ורק עובדה להבדיל מפרשנות, טיעון, סיכומים וכל כיוצא בזה. 14 יום לאחר מכן יגיש עו"ד מוחמד עלי מסמך נגדי שיהיה 'תמונת ראי' של המסמך הראשון ובו תגובה עובדתית על כל אחד מסעיפי המסמך הראשון, כשהיא ממוספרת באופן קורלטיבי למספור של המסמך הראשון. גם פה יוגבל המסמך אך ורק לעובדות כמשמעותן לעיל. לאחר כל אלו תקוים ישיבת קדם משפט נוספת, ולאור הנובע מהעימות בין המסמכים הללו ייקבעו דרכי המשך המשפט. 21. הצדדים אכן הגישו בקיץ - סתיו 2001 את פירוט העובדות וביצוען או העדר ביצוען על ידי שני הצדדים, שנובעות מן ההסכם השלישי, הוא הסכם העקרונות, והכול בצורת טבלאות מסודרות, אשר מהן עולה כי המחלוקות בין הצדדים ממוקדות בנושאים הבאים (סדר נושאי המחלוקת הינו על פי הסדר הכתוב במסמך העקרונות, שהובא במלואו בפיסקה 9 לעיל): א. תשלום חשבונות בטון אלפא: גני ירושלים טוענת ששילמה את הכל; רשא טוענת כי לא יודעת אם אכן כך נעשה. ב. תשלום לעובדים: גני ירושלים טוענת שרשא לא הגישה את חשבונות העובדים, בעוד רשא טוענת שהגישה את החשבונות והעובדים קיבלו את שכרם. בתשובה, מאשרת גני ירושלים כי קיבלה את רשימת העובדים מרשא, אך היה זה באיחור ובתוספת של כ-50,000 ₪ מעבר לסכום שנאמר לגני ירושלים לפני חתימת מסמך העקרונות. ג. תשלומים עבור חומר באתר, כגון: בלוקים, מלט ודלתות ממ"ד: גני ירושלים טוענת ששילמה ישירות לספקים עבור המלט והדלתות , ואילו ביחס לבלוקים, הם לא היו תקינים, ולכן לא שילמה דבר. מאידך גיסא, טענת רשא היא שלא קיבלה תשלום בגין המלט והדלתות, וספק המלט והדלתות הגיש תביעה נגד רשא. אשר לבלוקים - טענת רשא שהיו תקינים וגני ירושלים לא נתנה אותה להם. ד. עלות שכירות תמיכות: גני ירושלים טוענת ששילמה בפועל לרשא את מלוא הסכום ואף ביתר; בעוד רשא טוענת כי לא קיבלה כל תשלום. ה. יציקת תיקרה 17: זה היה סלע המחלוקת המרכזי בין הצדדים. גני ירושלים טוענת שרשא לא ביצעה את היציקה, ולכן נאלצה גני ירושלים לבצע את היציקה בעצמה ולשאת בחומרים ובעלויות הכספיות. טענותיה של רשא הם כי היא ביצעה את יציקת מפלס 17 ביום 13.7.95, כאשר האיחור נבע מאי אספקת ברזל על ידי גני ירושלים. ו. חילוט הערבויות הבנקאיות: גני ירושלים טוענת כי היתה זכאית לממש ולחלט את הערבויות הבנקאיות, עקב הפרת הסכם העקרונות מצד רשא, שכן זו האחרונה לא יצקה את תיקרה 17. מאידך גיסא, רשא טוענת כי יצקה את תיקרה 17, ולכן גני ירושלים לא היתה זכאית לממש את הערבויות הבנקאיות, ובמיוחד כאשר גני ירושלים שלחה את מכתב הדרישה לבנק עוד ביום 30.6.95, לפני חתימת הסכם העקרונות. ז. השארת ציוד ופועלים באתר על ידי רשא: לטענת גני ירושלים רשא השאירה רק חלק מהעובדים והציוד באתר, בעוד רשא טוענת כי כל העובדים נשארו באתר והמשיכו לעבוד אצל גני ירושלים, וכי רשא השאירה באתר את כל הציוד. ח. החזרת העץ לרשא: גני ירושלים טוענת שהעץ לא הושאר על ידי רשא, בעוד רשא מסבירה כי ברור שהשאירה את העץ והתמיכות, שכן לא ניתן לפרקם לפני חלוף 15 יום מיציקת תיקרה 17. ט. החזרת הפיגומים לרשא: גני ירושלים טוענת שהפיגומים לא היו שייכים לרשא אלא לקבלן הטיח שלקח אותם בעצמו. לעומת זאת, טענת רשא היא כי הפיגומים היו שייכים לרשא וכי הפיגומים של קבלן הטיח הם נושא נפרד שלא שייך לעניין. 22. לאחר שהוגשו ההודעות והתגובות מטעם הצדדים, על פי החלטתו זו של נשיא זילר, הועבר התיק לטיפולי ובישיבת קדם משפט שקיימתי, הצהירו ב"כ הצדדים ביחס לגבולות המחלוקת ולדרך הדיונית שבה יתנהל המשפט את הדברים הבאים (פרוטוקול מיום א סיון תשס"ב (12.5.02), עמ' 3-4): ”מוסכם עלינו כי המחלוקות שבין הצדדים הינם כפי שנאמרו בהחלטת כבוד הנשיא זילר מיום 3.7.01, וכפי שפורטו בהודעה מטעם התובעת מיום 10.7.01 ותגובת הנתבעים מיום 30.8.01, ותגובת התובעת מיום 20.9.01 [אלה הם ההודעות והתגובות שתומצתו לעיל בפיסקה 21]. עד כאן ביחס לצד העובדתי. ביחס לצד המשפטי, כל צד יהיה רשאי לטעון כי משנהו הפר את הסכם העקרונות השלישי מיום 2.7.95, וכתוצאה מכך, אותו צד זכאי לסעדים בגין הפרת ההסכם השלישי או לזכויות המגיעות לו עפ"י ההסכמים הראשונים והשני. וביתר פירוט: אם רשא תוכיח שהיא קיימה את ההסכם השלישי, כי אז התובעת אינה זכאית לאף סעד עפ"י ההסכם הראשון והשני, ועל התובעת לפצות את רשא על הפרת ההסכם השלישי, כולל טענת רשא בדבר מימוש הערבות הבנקאית. מאידך גיסא, אם התובעת תוכיח שרשא הפרה את ההסכם השלישי, זכאית התובעת גם לפיצויים בגין הפרת ההסכם השלישי וגם לכל זכויותיה עפ"י ההסכם הראשון והשני, והכל עפ"י הדין, כולל הוכחה מדויקת של כל ראשי הנזק. כך, למשל, יהיה על הנתבעת להוכיח כי מגיע לה בונוסים עפ"י ההסכם השני, דהיינו: עליה להוכיח כי עמדה בהספק של המועדים החדשים שנקבעו בהסכם השני המזכים בבונוסים. גם בסוגיות אחרות כגון: שכ"ט עו"ד, רשאי כל צד להעלות טענות משפטיות לפיהם גם אם היתה הפרה, הצד שכנגד אינו זכאי למלוא הסכום הנטען על ידו וזאת מטעמים עובדתיים ומשפטיים כפי שיעלו בחקירה ובסיכומים. כמו כן מוסכם עלינו כי המסמכים המצורפים לכל אחד מן התצהירים הם חלק מן הראיות בתיק, פרט למסמכים שצד יבקש להוציא בטענה שהוגשו שלא כדין". אליבא דאמת, גם מנכ"ל גני ירושלים, מר אבי מורדוך, בפתח עדותו בעל פה, כאשר נשאל האם ברצונו להוסיף או לתקן את תצהירו, אמר את הדברים הבאים: "...מסמך העקרונות נעשה על מנת שנדע איך אנחנו עומדים. אינני מכחיש את הדברים שאמרתי בפני הנשיא זילר שנאמר בשמי. אין מחלוקות ביחס להסכם הראשון והשני אלא רק ביחס להסכם השלישי" (עמ' 22, שורות 12-15 לפרוטוקול). 23. מגישי התצהירים, נחקרו על תצהיריהם: מטעם התובעת נחקרו אבי מורדוך והעד אלי מורדוך, שאינו קרוב שלו, והידוע בכינויו פוצ'י; מטעם הנתבעות, נחקרו מר פארס והעדים מטעמו מר מישל סלמה ומר טוני חביש. הצדדים הגישו סיכומים מפורטים (כ-50 עמ' כל צד), וגני ירושלים גם השיבה על סיכומי רשא. 24. לעיל הצגנו את תמצית טענות הצדדים אלה שבאו לידי ביטוי בכתבי הטענות (פיסקאות 16-11) והן אלה שהופיעו בפירוט המחלוקות, כפי שהורה לפרטן הנשיא זילר (פיסקה 21 לעיל). אינני סבור שיש מקום לדון בכל פרט ופרט מטענות הצדדים, שכן, מקובלנו כי ניסוח פסק הדין, על פי תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (תקנה 215 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963), מן הראוי כי ייעשה בדרך של הרצאה תמציתית של העניין. "אולם אין ללמוד מן האמור בתקנה 215, כי מחובתו של בית המשפט להתייחס לכל תג ותג מטענותיהם של בעלי הדין, וכי ההכרעה תיחשב לפגומה, אם בית המשפט יראה לפסוח על הדיון בטענה, שאינה בעלת השלכה על ההכרעה. תקנה 215 מפנה כזכור אל 'העובדות המהותיות' ואל השאלות אשר 'עמדו להכרעה', ובידי בית המשפט שיקול הדעת כדי לסנן ולנפות בין התבן לבר, בין העיקר לטפל, ורשאי הוא שלא להיגרר, למשל, אחרי כל טיעון, שנבלע ממילא ברעהו, שהוא מרחיק לכת הימנו, כפי שאינו חייב גם לדון במפורש בהכרעתו בכל טיעון, המושמע לשם תפארת הטיעון בלבד, אך אשר אין בו מאומה לגוף השאלות המהותיות העומדות להכרעה. אם ניטול מבית המשפט את הכוח לסנן את הטיעון ולהתייחס בהכרעתו אך ורק לשאלות, הנראות לו מהותיות ורלוואנטיות, לא ייתמו הדיונים, והדברים מובנים" (דברי מ"מ הנשיא מ' שמגר, כתוארו אז, בע"א 84/80 קאסם נ' קאסם פ"ד לז(3) 60, בעמ' 70 בין האותיות ה-ז; ההדגשה במקור. בדרך זו גם נהגתי במקרים אחרים, כגון ת.א. 3161/01 חלמסקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו, פסק דין מיום טו אדר א תשס"ה (24.2.05), במיוחד פיסקה 44). 25. מאחר וסלע המחלוקת המרכזי בין הצדדים, כפי שנקבע בהסכמה בפני הנשיא זילר ובפניי, תלוי בשאלת קיומו או אי קיומו של ההסכם השלישי, קרי: הסכם העקרונות, יש לגשת ישירות להסכם זה ולבדוק מי מבין הצדדים מילא אותו ומי הפר אותו. מאחר והעד אבי מורדוך, מנכ"ל גני ירושלים, טען בעדותו כי נאלץ לחתום על הסכם העקרונות תחת לחץ ואיומים, יש להתייחס תחילה לטענה זו. הסכם העקרונות - נסיבות חתימתו ותוקפו 26. הסכם העקרונות היה ההסכם השלישי שנחתם בין הצדדים והוא דומה ל"הסכם גירושין". מר אבי מורדוך העיד כי חתם על הסכם זה תחת לחץ. וכך אמר הוא בעדותו, במסגרת החקירה הנגדית, תוך שהוא מספר על מקום חתימת הסכם העקרונות (עמ' 32, שורות 23-12): "ש. ב-2.7.95 נחתם מסמך עקרונות, איפה הוא נחתם ת. בדירה בטבריה ברח' הרצל. אחרי זה ירדנו לאכול. ש. האם אתה בטוח שהחתימה היתה בטבריה ולא בעיר אחרת ת. אני בטוח, אני זוכר שהיה לחץ בדירה בטבריה ברח' הרצל ואח"כ ירדנו לאכול. יכול להיות שחתמנו באוכל למטה. יכול להיות ששחררנו את הלחצים. ש. מהו הלחץ והאם מישהו איים עליך ת. כן, איימו עלי. פארס פארס אמר לי שאם אני לא אגמור איתו ויחזיר לו את הערבויות, הוא את הבניין הזה לא יתן לי לגמור, ידאג שאף עובד בצפון לא יכנס למתחם הזה, שאף קבלן לא ימשיך איתי ושהוא יהרוג איתי. אני מתקן הוא לא איים להרוג אותי באקדח, אבל הוא איים עלי כללית שהוא יפגע בי פיזית ש. זה היה ב-1.7. וב-2.7 ת. זה היה בכל מהלך השבועיים שקדמו ל-1.7 ו-2.7". מאחר וגירסה זו היתה בגדר הפתעה, שכן לא הועלת עד כה, הופנתה אל העד שאלה על ידי בית המשפט, שזו לשונה (שם ,בעמ' 32, שורה 25): "מדוע נושא האיומים לא הוזכר בכל ההליכים המשפטיים עד לעדותך היום?" העד בתשובתו התייחס למסמך אחר - אשר ביחס אליו נקיים דיון בנפרד להלן - אך השיב גם ביחס למסמך העקרונות דברים שיש להם חשיבות ומשקל (שם , בעמ' 32 שורה 26 - עמ' 33 שורה 2): "ת. יש לי מסמך מיום 6.7.95 (נספח ט"ז לעדות מר פארס) ששם כתוב המלים "תחת לחץ", בצד שמאל למעלה.אני אינני טוען כי הסכם העקרונות אינו תקף בגלל הלחץ, לאחר שההסכם נעשה - הוא נעשה ומבחינתי הוא מחייב ואני יכול לחיות איתו וכל המחלוקת היא האם ההסכם בוצע או לא בוצע ואין לי טענה לגבי תוקפו". 27. מאחר ולכאורה יש סתירה בתוך דברי העד, בין דבריו ברישא כי היה תחת לחץ ואיומים לבין הצהרתו לשאלת בית משפט כי אין לו טענות לגבי תוקף הסכם העקרונות, מן הראוי להפעיל את הכלל הקבוע במשפט העברי לגבי אדם המשמיע שני דברים הסותרים זה את זה, ולפסוק כי דבריו האחרונים הם הקובעים, כלשון התלמוד הבבלי, מסכת בבא מציעא, דף קב, עמ' ב: "תפוס לשון אחרון". 28. מבחינה דיונית, לא היה מקום לשעות לטענות הכפייה, הלחץ והאיומים, כאשר הן מועלות בשלב כה מאוחר, וזכרן לא בא לא בכתבי התביעה וההגנה, לא בקדמי המשפט שהיו לפני השופטת פרוקצ'יה, הנשיא זילר ובפניי, ואף לא בתצהיר עדות ראשית של אותו עד, שהוא מנהלה של גני ירושלים והעד המרכזי מטעמה. 29. גם לגוף העניין, אין לקבל טענה זו. ראיתי ושמעתי הן את אבי מורדוך והן את פארס, וקשה לי להאמין כי היו ביניהם בכלל יחסי מאיים ומאוים, כאשר אבי מורדוך הוא המאויים. נהפוך הוא, לאור אישיותו, אופיו, סגנון דבריו ובטחונו העצמי של אבי מורדוך, התרשמותי היא כי אין להעלות על הדעת כי אבי מורדוך היה באיזה שלב כל שהוא ביחסיו עם פארס, בסטטוס של מאויים. גם מן הצד השני, לאחר שראיתי את מר פארס, אינני מוכן לקבל כי היה זה שאיים על אבי מורדוך. מבחינת "יחסי הכוחות" בין השניים, ומעמדם החברתי והכלכלי, הם היו בבחינת "חזק חלש", כאשר החזק הוא אבי מורדוך ולא פארס. 30. אם יש צורך בטעם נוסף, אציגו עתה. מר אבי מורדוך, בסיפורו על האיומים, הוסיף כי מיד לאחר החתימה ירדו הצדדים מהדירה בטבריה ברחוב הרצל, לאכול יחדיו. עוד בתקופת המקרא, היה מקובל כי דווקא אוכל בסיום משא ומתן, מעיד על רצינות ההסכמה ועל הברית בין הצדדים. כך, למשל, כאשר הקימו יעקב ובניו, מצד אחד, ולבן ומשפחתו, מצד שני את גל האבנים, הוא הגלעד שסימן את הגבול שממנו לא יעבור איש לצד לרעהו לרעה, מסיים המקרא את ספור המעשה במילים אלה (בראשית, פרק לא, פסוק נד ): "וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר". 31. העולה מדברינו עד כה, שאין כל תקומה לטענת אבי מורדוך כי חתם על הסכם העקרונות עקב לחץ או איומים, וגירסתו בפניי בסוגיה זו רחוקה מן האמת ת"ק על ת"ק פרסה. בעניין זה מקובלים עלי גם דבריו של ב"כ רשא, עו"ד מוחמד עלי, בסעיף 5.4 (עמ' 11-9 לסיכומים). אין זו הפעם היחידה שעדותו של מר אבי מורדוך היתה בלתי נכונה; דוגמא נוספת הובאה לעיל ביחס לגירסתו כי כתב את המילים "תחת לחץ" במעמד מר פארס, ולאחר מכן - כאשר הוצג לו בחקירה נגדית הפרוטוקול של בית המשפט בעכו - הודה מורדוך שכתב את הדברים במשרדו של עורך דינו, ימים לאחר אותו אירוע (ראה פיסקה 10 לעיל). 32. עתה סלולה הדרך לבדוק מי הפר ומי קיים את הסכם העקרונות, וזו הסוגיה שלה נקדיש את הפרק הבא. הביצוע וההפרות של הסכם העקרונות 33. הן במסגרת העדויות והן במסגרת הסיכומים מיקדו הצדדים את שאלת הביצוע וההפרה של הסכם העקרונות בראש ובראשונה בשאלה האם רשא אכן יצקה את תיקרה 17, כפי שהתחייבה לעשות על פי הסכם העקרונות. 34. אין חולק כי תיקרה 17 לא בוצעה ביום 6.7.95, כפי שנקבע בסעיף 4 להסכם העקרונות (הובא במלואו בפיסקה 9 לעיל). ברם, באותו יום 6.7.95 נחתמה ההצהרה על ידי אבי מורדוך (ניספח טז לתצהיר פארס = נ/2), כאשר בה הוסף בכתב ידו של אבי מורדוך המשפט "בסכום זה תיגמר יציקה 17:00 וההסכם העקרונות יכנס לתוקפו". בכך יש משום הסכמה להארכת המועד לביצוע יציקה של תיקרה 17, ואין לקבל את טענות עו"ד מתניה בן-נון, ב"כ גני ירושלים, בסיכומיו כי לכל יום יש חשיבות (ראה סעיפים 15.3.3, 15.3.4, ובמקומות נוספים של הסיכומים). בנקודה זו, פרשנותו של עו"ד מוחמד עלי, ב"כ רשא, בסיכומיו (סעיף 10.26) - מקובלת עלי. 35. היציקה בוצעה ביום 13.7.95, כפי שהעיד פארס עוד בהליך בבית המשפט השלום בעכו (ראה עמ' 6 למעלה של הפרוטוקול בהמרצה 1747/95). אכן, פארס לא נכח ביום היציקה, כפי שגם על כך העיד בבית המשפט השלום, ובפניי, אך מטעמו העידו שני עדים על כך שהם היו אלה שהיו אחראים על היציקה באותו יום. 36. פארס הסביר את האיחור בכך שגני ירושלים לא סיפקה ברזל, שהוא אחד המרכיבים להכנת היציקה, והסבר זה לאיחור - מקובל עלי. 37. מטעם גני ירושלים לא הובאו כל ראיות חיצוניות על כך שגני ירושלים ביצעה את היציקה, כטענתה. אומנם בתצהיר שהגיש אבי מורדוך לבית משפט השלום בעכו (נ/1) נאמר בסעיף 26 כי דו"ח מהנדס מאשר כי יציקת תיקרה 17 בוצעה על ידי גני ירושלים, אך דו"ח זה לא הוגש. יתרה מזו, פוצ'י העיד על כך שביומן העבודה נרשם כי הוא ביצע את יציקה תיקרה 17 (עמ' 15, שורה 7 לפרוטוקול), אך באותה נשימה הוסיף: "אין לי יומן עבודה שזה כתוב. יש לי, אין לי, אני לא זוכר" (שם, שורות 8-7). היומן לא הובא כראיה, אף שהוא צריך להימצא בחזקת גני ירושלים, הקבלן הראשי של הפרוייקט. מכאן, שגני ירושלים לא הביאה כל ראיה אובייקטיבית ביחס ליציקת תיקרה 17, אף שהמידע והמסמכים בידה, ולכן, על פי הכללים המקובלים בדיני הראיות אין לקבל את טענתה, שכן "כלל הנקוט בידי בתי-המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה", כלשון השופטת ה' בן-עתו בע"א 548/78 שרון נ' לוי , פ"ד לה(1) 736, בעמ' 760, מול האות ה. וראה על כך במפורט בספרו של י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד - 2003), בעמ' 1648 ואילך. גם אני נזקקתי לכך לא אחת. ראה, לדוגמא, בפסק דיני בעת"מ (י-ם) 541/02 פלוני נ' פקיד רישוי לכלי ירייה, פ"מ מינהליים (תשס"ג), 241, בעמ' 267 - 262, ומקורות המשפט העברי המובאים, שם ; ת.א. 2220/00 מפעלי תאורה א. הכט בע"מ נ' רשות הדואר, פיסקה 35. 38. ער אני לטענת אבי מורדוך כי מבחינתו קובע מי אחראי על תוצאות היציקה, אך סבור אני כי הפרשנות הנכונה של הסכם הסכם העקרונות היתה זו: פארס, כמנהל רשא, ידאג לכך כי צוות עובדי רשא ימשיך בעבודה עד לסיום יציקת תיקרה 17, כאשר את התשלום עבור שכרם תשלם גני ירושלים, אף שברור שלפני הסכם העקרונות, רשא היתה - כמעביד - אחראית לתשלום שכר העובדים. המשמעות הכלכלית והאנושית של מסמך העקרונות היתה היפרדות בהדרגה, של רשא וגני ירושלים, כאשר במקום תשלומים והתחשבנויות רבות (שעל חלקם עוד נדון להלן), גני ירושלים נטלה על עצמה את החובה לשלם את משכורות העובדים של רשא, ששכרם טרם שולם. מכל מקום, לעניין יציקת התיקרה, ברור שגם אם יציקת התיקרה בוצעה כאשר גני ירושלים היא במעין "אחריות על", מאחר ואין חולק כי בפועל העובדים שביצעו את היציקה היו עובדי רשא, ומנהל העבודה בשטח היה מאנשי רשא (ראה, למשל, את תצהירו של מישל סלמה, שהיה מנהל עבודה של רשא והוא זה שהעיד כי רשא יצקה את מפלס 17), רשא מילאה את המוטל עליה על פי הסכם העקרונות, ככל שהדבר נוגע ליציקת תיקרה 17. 39. למסקנה זו השלכות חשובות ביחס לזכויות ולחובות הכספיות של הצדדים, כפי שנראה להלן. עמדתי היא כי אין לקבל את התיזה של גני ירושלים כאילו רשא הפרה את הסכם העקרונות. נהפוך הוא, רשא קיימה את הסכם העקרונות, והיא זכאית לתשלומים המגיעים לה מכוח הסכם העקרונות וההצהרה, שבהן נעסוק בפרקים הבאים. 40. אשר לנושאים הנוספים שמוזכרים בהסכם העקרונות, אביא עתה את הכרעתי במחלוקות שבין הצדדים. 41. ככל שמדובר בחובות לבטון אלפא - מקובלת עלי עמדת גני ירושלים לפיה היא שילמה את הכול. גישתה של רשא היתה כי אין היא יודעת אם אכן הדבר נעשה, אך רשא לא הביאה כל ראיה פוזיטיבית לפיה אלפא בטון דרשה תשלום בפועל, ולא כל שכן שלא הוכיחה שהיא - רשא - שילמה תשלום כל שהוא לאלפא בטון. מאידך גיסא, העיד אבי מורדוך כי שילם לאלפא בטון את כל החובות עד השקל האחרון (עמ' 54, שורה 15 לפרוטוקול), וכי לא נדרש על ידי אלפא לשלם תשלום כל שהוא עבור הבטון לאחר אותו תשלום (שם, בשורות 21-19). מבחינה זו, ניתן לומר כי הכלל החל הוא: "ברי ושמא - ברי עדיף" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף יב, עמ' ב). גני ירושלים היא בגדר ה"ברי", ואילו רשא היא ה"שמא", ועל כן מעדיף אני את גירסתה של גני ירושלים, וקובע כי גני ירושלים מילאה את המוטל עליה, ככל שהדבר קשור לחובותיה ביחס לבטון אלפא. 42. המשימה השנייה שהוטלה על גני ירושלים היתה לשלם את חשבון העובדים. אין חולק כי גני ירושלים ביצעה זאת, ואף הוגשו על ידי פארס מסמכים רבים ובהם הקבלות של העובדים (נספח יט לתצהיר פארס) וכן רשימה מרוכזת של העובדים (נספח יח לתצהיר הנ"ל). 43. טענת גני ירושלים היא כי פארס הטעה אותם בכך שאמר כאילו היקף התשלום לעובדים הוא כ-65,000 ₪, בעוד שבפועל גני ירושלים שילמה לעובדים של רשא כ-105,000 ₪. לטענת גני ירושלים המצג של פארס יוצר מצב בו גני ירושלים מילאה את התחייבויותיה בסוגיה זו, בעוד רשא הפרה את התחיבויותיה (ראה סעיף 12.8 לסיכומי גני ירושלים). לא מקובלת עלי טענה זו של גני ירושלים. קשה להאמין כי אבי מורדוך, אשר עושה רושם של אדם הבקיא בהוויות העולם, יסמוך על מילה בעל פה של פארס, כאילו מדובר בהיקף כספי מסוים של חובות לעובדים ולא יכלול זאת בהסכם העקרונות. גם כאשר נשאל אבי מורדוך בחקירתו הנגדית, האם האמין בפארס ולכן לא כתב את הסכום של 65,000 ₪, ענה: "לא האמנתי בפארס ואני לא מאמין באף אחד. באלוהים אני מאמין" (עמ' 54, שורה 8 לפרוטוקול). אין לך הודאת בעל דין ברורה מזו, כי אבי מורדוך לא האמין בפארס, ולכן, אם היה אמת בגירסתו בדבר הסכמה על סכום של 65,000 ₪, כגבול עליון לתשלום לעובדים, כי אז היה עליו לכלול זאת בהסכם העקרונות. משלא עשה כן, אני קובע כי לא היתה הסכמה כזאת. גם מבחינה משפטית, טענה זו של אבי מורדוך היא טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב שאין לקבלה. 44. טענת עו"ד מתניה בן-נון, ב"כ גני ירושלים, כי פארס העיד בבית המשפט בעכו כי החוב לפועלים היה 87,000 ₪ (סעיף 12.3 לסיכומיו), אין בה כדי לשנות את התמונה. אכן, פארס העיד בפניי כי בעת הדיון בבית המשפט בעכו - ביום 9.8.95 - זכר יותר מאשר בעדותו בפניי שהיתה בשילהי שנת 2002 וראשית 2003, אך אין כל רמז בעדותו בבית המשפט בעכו כאילו היתה התחייבות של רשא או הצהרה של רשא על כך שגבולות האחריות של גני ירושלים לתשלום עבור העובדים הוא סכום כל שהוא. גם עדותו של פארס בעכו כאילו החוב לפועלים היה 87,000 ₪, ובפועל גני ירושלים שילמה כ-105,000 ₪, אינה לרועץ לפארס, שכן גני ירושלים שילמה ישירות לעובדים, ופארס לא התעניין באופן פרטני מה הוא הסכום המדוייק שקיבל כל פועל, ולא כל שכן שלא ערך את הסיכום. לכן, אין משמעות לפער שבין הסכום המופיע בהצהרתו הכללית של פארס בבית המשפט בעכו (כאשר הוא נוקט לשון של כ - 87,000 ₪ ) לבין סך כל התשלומים ששילמה בפועל גני ירושלים לעובדים, ואשר הגיעו, על פי הצהרתה, לסכום של כ-105,000 ₪. 45. יש לפרש את הסכם העקרונות כפשוטו, והוא מטיל חובה על גני ירושלים לשלם את שכר העובדים. גני ירושלים עשתה כן ולכן ניתן לומר כי היא ביצעה את ההסכם בנקודה זו. טענתה הנגדית של גני ירושלים, כאילו רשא הפרה את ההסכם בנקודה זו על יד מצג שווא - נדחית. 46. עצם התשלום לעובדים של רשא על ידי גני ירושלים, מהווה הוכחה נוספת לכך כי טענת גני ירושלים כאילו רשא הפרה את הסכם העקרונות, אינה טענה נכונה. לעניין זה אין לי אלא לצטט, בהסכמה, את דברי עו"ד מוחמד עלי, ב"כ רשא (סעיף 10.28, עמ' 30, לסיכומיו): "איזה הגיון יש בכך כי גני ירושלים תשלם לעובדים, בהתאם להסכם העקרונות, לאחר יציקת מפלס 17 באיחור, לטענתה, כאשר היא טוענת מנגד, כי הסכם העקרונות הופר על ידי רשא. האם זוהי התנהגות של נפגע מהפרה?" 47. אסים את דבריי ביחס לעובדים של רשא בהערה זו: ייתכן כי מבחינת זכויות העובד, מן הראוי היה כי המעביד (רשא) ישלם את שכר העובד ולא "יעביר" את העובדים יחד עם הציוד (באותה נשימה נאמר בהסכם העקרונות "מתחייבת להשאיר ציוד ופועלים לפי בקשות והחלטות חב' גני ירושלים"), שכן לעובדים יש זכויות משל עצמם, ואין הם בגדר כלי המועבר ממעביד א' למעביד ב'. ברם, אנו עוסקים בשאלה האם היתה הפרה של ההסכם על ידי מי מבין הצדדים למשפט זה (גני ירושלים או רשא), ומסקנתי היא כי רשא מילאה את המוטל עליה, בכך שהשפיעה על העובדים שלה להמשיך ולעבוד בפרויקט הנשיא, כדי להשלים את תיקרה 17 (וגם לאחר מכן), ובכך הקלה רשא על גני ירושלים להמשיך בביצוע הפרוייקט. מבחינת העובדים - הם קיבלו את שכרם (אם כי מגני ירושלים ולא מרשא, אך "כסף אין לו ריח", ובמיוחד כאשר בקבלה עליה חתם כל עובד - נספח יט לתצהיר פארס - נאמר כי זה הסכום שרשא חייבת לעובד והוא מאשר את קבלת סכום החוב מגני ירושלים), וכן זכו העובדים להמשיך את עבודתם בפרוייקט, ולפיכך, לא קופחו (לפחות בפניי לא נטענה טענה על קיפוח העובדים). ביחסים הדו-צדדיים שבין רשא לבין גני ירושלים, קיים כל צד את המוטל עליו: גני ירושלים שילמה לעובדים, ורשא גרמה לכך שימשיכו לעבוד בפרויקט, ולכן התוצאה היא כי בנקודה זו לא היתה הפרה של מי מבין הצדדים שבמשפט שבפניי. 48. כאשר חברת רשא עזבה את אתר הפרוייקט, היא השאירה במקום ציוד, כלים וחומרים. רשא טענה כי לא קיבלה את הציוד הכלים והחומרים מגני ירושלים. לאחר ששמעתי את טענות שני הצדדים ועיינתי בעדויות, מקבל אני את תביעת רשא. שיקול חשוב אשר גרם לי להגיע לתוצאה זו היא עדותו של פוצ'י, אשר במהלכה אישר כי הוכן על ידו מסמך ובו פירוט הציוד, אך מסמך זה איננו (ראה עמ' 13 לפרוטוקול). לאחר חקירה נגדית מפורטת, אישר פוצ'י חלק ניכר מטענות רשא והכחיש את חלקם (רק מזכרונו), אך הודה שהשתמש בציוד של רשא (ראה, למשל, עמ' 12 למטה). בסיום קטע זה של החקירה הנגדית, בתשובה לשאלות בית המשפט, האם הוא זוכר שהחזיר לרשא או לפארס פריט כל שהוא, הודה פוצ'י שלא החזיר (עמ' 14, שורות 15-8). הוכח בפניי כי בסוגיה זו המידע היה בידי גני ירושלים; המסמך שהוכן על ידי נציגי שני הצדדים, והמכיל את הפירוט המלא של הציוד שהושאר בשטח, נמסר לאבי מורדוך, מנכ"ל גני ירושלים, אך לא הוצג על ידו לא בתצהיר ולא במהלך חקירתו. אכן גם מר סלאמה העיד שמסר עותק של הרשימה לפארס (עמ' 75, שורות 5-8 לפרוטוקול), ולא ברור מדוע פארס לא הגיש מסמך זה מטעמו. פוצ'י העיד שהדברים גם נכתבו ביומן העבודה (עמ' 13, שורות 7-5 לפרוטוקול), ויומן העבודה לא הוצג. התוצאה המשפטית היא כי רשא עמדה בנטל הראייתי, בכך שהעידה את פארס ואת מישל סלמה וטומי חביש, ופירוט הציוד נכלל בשלושת התצהירים הללו של עדים אלה - אשר גם נחקרו בחקירה נגדית שלא קעקעה את גירסתם זו - ואילו גני ירושלים, שהמידע בידיה, לא הביאו את הראיות שבידה, והעד מטעמה, פוצ'י, אישר את מרבית טענות רשא, ולכן יש לקבל את גירסת רשא, הן לגבי היקף הציוד והחומרים והן לגבי ערכם (וראה על כך את האסמכתאות בספרו של קדמי, כפי שהובא לעיל בפיסקה 37). 49. בעניין זה הנתונים והמספרים הופיעו בנספח כ לתצהיר פארס, שם הופיע פירוט החומרים והציוד, כשהם מחולקים לשתי קבוצות שבסה"כ ערכם הוא 188,600 ₪, שזה הסכם המופיע בסעיף 22(ד) לכתב התביעה של רשא. לא ראיתי צורך לחזור ולמנות כרוכל כל פריט ופריט, שכן, כאמור, מקובלים עלי הנתונים שעליהם העיד מר פארס בתצהירו, ואשר נתמכו על ידי שני העדים מטעמו: סעיפים 15-12 לתצהירו של מישל סלמה וסעיפים 14-12 לתצהירו של טוני חביש. אומנם העד טוני חביש אישר שלא קרא את ההסכם ואת המסמך הכתוב של רשימת הציוד (עמ' 66 לפרוטוקול), אך הוא אישר כי "הרשימה הזו שאני מציין פה בסעיף 12 זה החומרים והציוד שאני זוכר שהשארנו שם" (שם, שורות 2-1). מישל סלמה, מי שהיה מנהל העבודה באתר ואשר הכין יחד עם פוצ'י את הרשימות של הציוד (ראה סעיף 14 לתצהירו ועמ' 75 לפרוטוקול), נחקר בחקירה נגדית על הציוד, ובתשובותיו רק חיזק את הדברים (ראה עמ' 77-76 לפרוטוקול), ועל כן אין כל סיבה שלא לקבל את דבריו, במיוחד כאשר פוצ'י אישר את הדברים באופן כללי. ברם, בחקירתו החוזרת של פארס, בבית המשפט השלום בעכו, כאשר פירט את הציוד שהשאיר ונקב מחיר לכל פריט, סך כל הסכומים הגיע לכדי 133,500 ₪ (ראה עמ' 6 לפרוטוקול בהמרצה 1747/95). מאחר ופארס העיד כי זכרונו בעת שהעיד בעכו בשנת 1995, טוב יותר מעדותו בבית המשפט המחוזי בשנת 2003, יש להעדיף את גירסתו בעכו ולזכות את רשא בסכום של 133,500 ₪ בלבד (ובכך מקבל אני את טענתו החלופית של עו"ד בן-נון בסעיף 28.4.2, עמ' 47 לסיכומיו, אף ששם נקב בסכום 133,000 ₪ ). לכן, אני פוסק לזכות רשא את הסכום של 133,500 ₪, וזאת בגין החומרים והציוד שהושארו באתר ואשר גני ירושלים היתה צריכה להעבירם לרשא. 50. הנושא המרכזי השני בהסכם העקרונות, שהוא מעין הראי של המחלוקת האם רשא קיימה את המוטל עליה ביחס ליציקת תיקרה 17, הוא סוגית מימוש הערבויות הבנקאיות. בעניין זה אבי מורדוך עצמו מסכים כי הדברים תלויים זה בזה, וכי אם ייפסק שרשא אכן קיימה את המוטל עליה בעניין ביצוע היציקה, מימוש הערבויות לא היה מוצדק ורשא זכאית לקבל את סכום הערבויות. ובלשונו (עמ' 49, שורה 26 - עמ' 50 שורה 3): ”אני מאשר שאם בית משפט ייקבע שרשא ביצעה את היציקה (אני חולק על כך וטוען שאנחנו ביצענו את היציקה) אז לפי הפירוש שלי לסעיף 4 (להסכם העקרונות) היה מגיע לרשא את הערבויות חזרה. אבל היות ורשא לא ביצעה את היציקה ב-6.7 ולנו היו הוצאות עד 13.7 ומי שביצע בפועל את היציקה היינו אנחנו, לא מגיע לרשא הערבויות חזרה". 51. מאחר והגענו למסקנה כי רשא ביצעה את היציקה ומילאה את המוטל עליה על פי הסכם העקרונות, פועל יוצא מכך הוא כי מימוש הערבויות הבנקאיות על ידי גני ירושלים לא היה מוצדק. לפיכך, זכאית רשא לקבל את הערבויות חזרה. משאלה מומשו, זכאית רשא להחזר סכום הכסף של הערבויות. 52. ראוי להדגיש כי מסקנה זו אינה סותרת את עקרונות מעשה בית דין, בכך שהיא חולקת על פסק דין חלוט בין הצדדים בבית המשפט השלום בעכו. כפי שהסברנו לעיל (פיסקה 19) , כב' השופט ר' ש' צמח, בהחלטתו הנ"ל בבית המשפט השלום בעכו, לא קבע כל מימצא עובדתי או מסקנה משפטית מי מבין הצדדים הפר את הסכם העקרונות. כל שנקבע בהחלטה הנ"ל, הוא כי מאחר ומדובר במחלוקת בין צדדים המחייבת הכרעה והתחשבנות, בשלב הביניים יש לממש את הערבות הבנקאית האוטונומית, ללא צורך להמתין עד לתום ההתדיינות בין הצדדים. מאחר ואנו הגענו למסקנה - לאחר שמיעת כל הראיות - כי רשא לא הפרה את הסכם העקרונות, אלא קיימה אותו, איגלי מילתא למפרע (ראה: תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף לא, עמ' א), דהיינו: הוברר הדבר למפרע, ואנו היום יודעים כי לא היה מקום לממש את הערבויות הבנקאיות, ולכן זכאית רשא להחזר סכום הערבויות הבנקאיות שמומשו, ללא הצדקה. התביעות הכספיות של רשא - כללי 53. מאחר והגענו למסקנה כי רשא לא הפרה את הסכם העקרונות, הוא ההסכם השלישי, אלא קיימה אותו, כי אז יחול ההסכם הדיוני בין הצדדים מיום 12.5.02 (הובא לעיל בפיסקה 22), שזה לשונו, בקטע הרלוונטי לעניינינו: "אם רשא תוכיח שהיא קיימה את ההסכם השלישי, כי אז התובעת [גני ירושלים] אינה זכאית לאף סעד על פי ההסכם הראשון והשני, ועל התובעת לפצות את רשא על הפרת ההסכם השלישי, כולל טענת רשא בדבר מימוש הערבות הבנקאית...והכל על פי הדין, כולל הוכחה מדוייקת של כל ראשי הנזק. כך, למשל יהיה על הנתבעת [רשא] להוכיח כי מגיע לה בונוסים על פי ההסכם השני, דהיינו: עליה להוכיח כי עמדה בהספק של המועדים החדשים שנקבעו בהסכם השני המזכים בבונוסים. גם בסוגיות אחרות... רשאי כל צד להעלות טענות משפטיות לפיהם גם אם היתה הפרה, הצד שכנגד אינו זכאי למלוא הסכום הנטען על ידו וזאת מטעמים עובדתיים ומשפטיים כפי שיעלו בחקירה ובסיכומים". 54. לאורם של הסכמות אלה נבדוק להלן את תביעות רשא כנגד גני ירושלים, כפי שהוצגו בתביעתה (שתמציתה הובאה בפיסקה 15 לעיל). קודם לכן נעיין בהצהרה, היא נספח טז, אשר הובאה במלואה בפיסקה 10 לעיל, באשר היא משליכה על התביעות והזכאויות הכספיות של רשא. ההצהרה - נסיבות חתימתה ותוקפה 55. ההצהרה - אשר נוסחה המלא הובא בפיסקה 10 לעיל - כוללת התייחסות להתחשבנות שבין רשא לגני ירושלים. מסמך זה נחתם ביום 6.7.95. גם ביחס להצהרה, כמו ביחס להסכם העקרונות, העלה מורדוך טענות בדבר לחץ, ואף הזכיר כי כתב את המילים "תחת לחץ" בנספח טז בצד שמאל למעלה. כפי שכבר הוזכר לעיל (פיסקה 10), הוברר כי מילים אלה נכתבו על ידי מורדיך במשרדו של עורך הדין ולא במעמד חתימת המסמך של ההצהרה. הוכחה נוספת לכך היא גם בעותק השני של אותו מסמך, הוא נ/2 , אשר בו המילים "תחת לחץ" אינן כתובות. 56. כפי שלא קיבלתי את גירסתו של מורדוך בדבר הלחץ הנטען ביחס להסכם העקרונות (ראה פיסקאות 31-26 לעיל), כך, סבור אני, כי יש לנהוג ביחס לטענת מורדוך המתייחסת להצהרה. בשני המקרים הטענות הועלו באיחור רב ולא הוזכרו בכתבי התביעה וההגנה ובתצהירים, וקביעתי העובדתית כי אין להאמין לכך שפארס איים על מורדוך, כוחה יפה גם לעניין ההצהרה. למותר לציין, כי אינני מאמין גם לגירסתו של מורדוך כאילו פארס תפס חתיכת עץ מהבניין ונתן לו להבין שאם לא יחתום, פארס ידפוק את העץ בראשו של מורדוך (עמ' 33 שורות 18-17). מורדוך עצמו מוסיף באותה נשימה, לאחר העלאת גירסה זו, כי "זה לא התפתח ואני הייתי מגיב אם היה צורך. הרגעתי אותו ושאלתי אותו מה הבעיה..." (עמ' 33 שורות 19-18). בהמשך, מסביר מורדוך כי הוא הוסיף לנוסח ההצהרה שנכתבה על ידי פארס בכתב ידו (שם, שורה 19) את המשפט האחרון, שבו נאמר "בסכום זה תיגמר יציקה 17 והסכם העקרונות יכנס לתוקפו", ואז, כפי שמעיד מורדוך: "הוא הסכים ואז שנינו חתמנו" (שם, שורה 25). מכאן, שההצהרה מחייבת ולכן אתייחס בהמשך לתוכנה, כדי לדלות ממנה את החישובים הכספיים בדבר זכאות רשא לכספים המגיעים לה. כבר עתה אומר כי הסבריו של מורדוך ופרשנותו ביחס למסמך ההצהרה - אינם מקובלים עלי. התביעות הכספיות של רשא - התייחסות והכרעה 57. על פי הסדר המופיע בכתב התביעה (סעיף 22) דורשת רשא כי ישולם לה סכום של כ-1.5 מיליון ₪ בגין שמונה ראשי פיצוי. אתייחס עתה לכל פריט בנפרד. 58. עבודות שלד : בהצהרה נאמר כי בהתחשבנות שתערך בין רשא לגני ירושלים, עבור עבודות השלד, הבסיס יהיה 1,369,000 ₪, וכי סכום זה יחולק לפי 9.5 תיקרות וישולם לחברת רשא עבור 6.5 תיקרות סה"כ 936,684 ₪. טענת רשא היא פשוטה: מאחר וביצעה 6.5 תיקרות (כולל תיקרה 17) היא זכאית לסכום זה של 936,684 ₪ , שהוא מבוסס על החשבון הנ"ל של המחיר הכולל - 1,369,000 ₪ - מחולק ב-9.5 (תיקרות) ומוכפל ב-6.5 (תיקרות). טענת מורדוך היא שמאחר וגני ירושלים היא זו אשר ביצעה את תיקרה 17, יש לשלם לרשא רק עבור 5.5 תיקרות ולא 6.5 תיקרות (עמ' 36-35 לפרוטוקול). פרשנותו זו של מר מורדוך אינה נראית לי, שכן היא סותרת את המילים הברורות של ההצהרה, כולל התוספת בכתב ידו של מורדוך עצמו אשר לפיה "בסכום זה תיגמר יציקה 17 והסכם העקרונות יכנס לתוקפו". בפיו של מורדוך לא היה כל הסבר מדוע גירסתו, כאילו תיקרה 17 תוצק על ידי גני ירושלים, ולכן עליה לשלם לרשא רק עבור 5.5 תיקרות, לא קיבלה ביטוי בהצהרה (ראה שאלת בית משפט - עמ' 36 שורות 16-14 לפרוטוקול - ותשובתו הבלתי הגיונית והמתפתלת של מורדוך - עמ' 36 שורות 23-17 לפרוטוקול - המסתיימת במילים אלה: "אכן במילים שכתבתי על מסמך העקרונות לא נאמר שמי שיבצע את יציקה 17 יהיה גני ירושלים אבל לזאת התכוונתי" (שם, בשורות 23-22 ; וראה גם את המשך דבריו משורה 24 ואילך). מכאן, שפריט התשלום עבור עבודות השלד, כאמור בסעיף 22(א) בכתב התביעה של רשא, הוכח, ורשא זכאית לסך 936,684 ₪. 59. עבודות גמר: בסעיף 22(ב) לכתב התביעה מועמד סכום זה על סך 239,967 ₪, ללא פרוט והסבר. עו"ד בן-נון, ב"כ הנתבעת, בסעיף 28.2.1 (עמ' 45) לסיכומיו משער כי סכום זה הוא תוצאה של הכפלת עבודות הגמר לכל קומה שערכם הוא 68,562 ₪ בשלוש וחצי קומות. בעניין זה אנו נמצאים באותו מצב שבו רשא הביאה ראיות, עד כמה שהיא יכולה, בעוד גני ירושלים לא טרחה להביא עדות נגדית לא של המפקח ולא את יומן העבודה, ולכן אין מנוס מלקבל את גירסתה של רשא הנתמכת בתצהיריהם של העדים מטעמה. ברם, בנקודה אחת מקובלת עלי טענת ההגנה החלופית של עו"ד בן-נון: פארס העיד בבית המשפט בעכו בתשובה לשאלות עורך דינו בחקירה חוזרת כי "מגיע לי מהנתבעת עבור עבודות גמר סך של 136,000 ₪ נוספים" (עמ' 6 לפרוטוקול בהמרצה 1747/95). פארס הועמד בחקירה נגדית על הסתירה בין עדותו זו בעכו לבין דרישתו בבית משפט זה בסכום העולה ב-100,000 ₪ על דרישתו בעכו. במהלך חקירתו הנגדית, כולל בתשובות לשאלות שנשאל על ידי בית המשפט, לא היה מענה הולם (ראה עמ' 162-159 לפרוטוקול המוקלט). למותר לציין כי ניסיונו לטעון כי היתה טעות קלדנית בהקלטה בבית משפט בעכו, אינו מקובל עלי, שכן לא הוגשה בקשה לתיקון הפרוטוקול (ראה שאלות בית המשפט ותשובות העד בעמ' 162). יש לזכור כי פארס חזר מספר פעמים על כך שזכרונו בעת עדותו בבית משפט בעכו בקיץ 1995, היה טוב יותר מאשר בעדותו בבית משפט זה באמצע שנת 2003, ולכן, גם לשיטתו של פארס, במקרה של סתירה, יש להעדיף את דבריו בבית המשפט בעכו. בנסיבות אלה, אני קובע כי רשא זכאית בגין עבודות גמר לסך 136,000 ₪ בלבד. 60. עבודות נוספות: בפריט זה דורשת רשא סך 304,562 ₪. טענת רשא היא כי ביצעה עבודות נוספות לפי דרישת גני ירושלים, אך אין כל הוכחה לכך שגני ירושלים הסכימה לכך. יתרה מזו, מקובלת עלי טענת עו"ד בן-נון כי ההסכם שבין הצדדים הוא הסכם פאושלי, אשר המחיר בו הוא סופי ולא משתנה בשום מקרה, ועל כן אין רשא זכאית לתמורה נוספת (ראה סעיף 28.3.2, עמ' 47 לסיכומי עו"ד בן-נון). ראוי לציין כי אותו כלל המחייב הבאת ראיות וקובע כי צד שלא הביא ראיות אף שהיו בידו, ישמש הדבר כראיה לצד שכנגד, כלל אשר הופעל לטובת רשא (ראה פיסקאות 37 ו-48 לעיל), מן הראוי כי יופעל באופן שויוני גם כנגד רשא, ומשלא הביאה רשא כל ראיה על הסכמת גני ירושלים לביצוע אותם תוספות ושינויים, והסתפקה רק בהבאת מכתביה שלה (ראה נספחים ז בתצהיר פארס), התוצאה משפטית היא כי פריט זה לא הוכח, ועל כן תביעת רשא לעבודות נוספות - נדחית. 61. כלים וחפצים שהושארו באתר: בגין פריט זה תובעת רשא סך 188,600 ₪ (סעיף 22(ד) לכתב התביעה שלה). בנושא זה דנתי לעיל וקיבלתי את עמדתה של רשא (ראה פיסקאות 49-48 לעיל), כפוף לכך שהסכום הוא 133,500 ₪ , כפי שהעיד פארס בבית המשפט בעכו. לפיכך, אני פוסק לזכות רשא את הסכום הזה של 133,500 ₪ . 62. בונוסים: רשא תובעת 150,000 ₪ שהם 50% מהבונוסים המגיעים לה לפי ההסכם השני. בעניין זה מקובלת עלי תשובת גני ירושלים כי רשא לא ביצעה את ההסכם השני במועדו (ראה על כך גם את חוות דעתו של משה ישי ז"ל, אשר רשא בחרה שלא להגיש חוות דעת נגדית מטעמה; ראה סעיף 1 להחלטת הנשיא זילר מיום 3.7.01, שהובאה בפיסקה 20 לעיל). מאחר וגם מקובלת עלי עמדתו המשפטית של עורך דין בן נון, לפיה ההסכם השני הוא בגדר הסכם "פרס-קנס" המזכה את רשא לבונוסים רק אם תעמוד במלוא התחייבויותיה על פי ההסכם השני ובמועדים המצוינים בו (ראה המועדים שפורטו בהסכם השני, כפי שהדבר הובא בתמצית בפסקה 7 לעיל), אין רשא זכאית לבונוסים כלל ולבטח לא ל-50 אחוז מהבונוסים, כטענתה. לפיכך, דרישת רשא האמורה בסעיף 25(ה) לכתב תביעתה - נדחית. 63. החזר הערבויות: בסעיף 22(ו) לכתב התביעה דורשת רשא תשלום של 300,400 ₪ בגין החזר הערבויות, אשר לטענתה נפדו ברמייה ובניגוד להסכמות שבין הצדדים. בעניין זה קיבלתי את עמדתה של רשא, כמפורט בפיסקאות 52-50 לעיל, ולכן אני קובע כי היא זכאית לסכום הנתבע. 64. ריכוז: לאור האמור לעיל, אני קובע כי רשא זכאית לסכומים הבאים: א. עבודות שלד (פיסקה 58 לעיל) 936,684 ₪. ב. עבודות גמר (פיסקה 59 לעיל) 136,000 ₪. ג. עבודות נוספות (פיסקה 60 לעיל) - ד. כלים וחפצים שהושארו באתר (פסקה 61 לעיל) 133,500 ₪. ה. בונוסים (פיסקה 62 לעיל) - ו. החזר ערבויות (פיסקה 63 לעיל) 300,400 ₪. ז. מע"מ על הסכומים הנ"ל 256,119 ₪. ח. סה"כ (ביניים) 1,762,703 ₪. ט. תשלום על חשבון (כולל מע"מ) 961,740 ₪. י. לפיכך, יתרת הסכום המגיע לרשא 800,963 ₪. 65. בכתב התביעה המקורי הוספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.95 ועד ליום הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 7.1.99. אין צורך בפיצול זה. ניתן לפסוק היום כי רשא זכאית לקבל סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.95, ועד ליום פסק הדין. מיום פסק הדין יש לזכות את רשא בריבית פיגורים על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, על תיקוניו. תביעות גני ירושלים 66. מאחר ופסקנו כי רשא קיימה את ההסכם השלישי, ממילא לא זכאית גני ירושלים לתביעות שיש לה כנגד רשא, שכן על פי ההסכם הדיוני תוצאות הזכאויות לסעדים על פי ההסכמים הראשון והשני, תלויות בשאלה מי הפר את ההסכם השלישי. מאחר ומסקנתנו היא כי רשא לא הפרה את ההסכם השלישי, גני ירושלים אינה זכאית לכל תביעותיה. גם התשלום שביצעה גני ירושלים עבור תשלום משכורת עובדי רשא, אינה מזכה את גני ירושלים בתשלום כלשהו, כטענת עו"ד מתניה בן נון, ב"כ גני ירושלים, שכן בביצוע תשלום זה מילאה גני ירושלים אחר המוטל עליה על פי ההסכם השלישי, הוא הסכם העקרונות, ועל כן גני ירושלים איננה זכאית לקבל חזרה סכומים אלה מרשא. 67. מעבר לצורך אציין, כי תביעות גני ירושלים נגד רשא (שתמציתם פורט לעיל בפיסקה 11), לא הוכחו כלל ועיקר. חלק מהטענות הינן חסרות כל ראיה שהיא, כולל הפריט הראשון שבו דורשת גני ירושלים מרשא 1.6 מילין ₪ בגין הפרש בין עלות הפרוייקט בפועל, לעומת הסכום שהיה עולה הפרוייקט אילו היתה מבצעת אותו רשא, וזאת מבלי שהביאה גני ירושלים אפילו תחשיב כלכלי אחד התומך בגירסתה זו. גם יתר הפריטים בכתב התביעה לא מבוססים, וגני ירושלים לא הביאה אסמכתאות או תיעוד התומך בטענותיה (בעניין זה מקובלים עלי דברי עו"ד מוחמד עלי, ב"כ רשא, בסעיף 18 לסיכומיו). דברים אלה נכתבים רק כדי להפיס דעתה של גני ירושלים כי גם אם הייתי פוסק לזכותה בטענה המרכזית של הפרת ההסכם השלישי, לא היתה היא זכאית לאותם סכומים שתבעה (ייתכן ואז היתה זכאית לעלות יציקת תקרה 17, אך, כאמור, פסקתי כי תקרה 17 בוצעה על ידי עובדי רשא ולכן רשא מילאה את המוטל עליה על פי ההסכם השלישי). מי חייב לשלם לרשא? 68. רשא בסעיף 25 לכתב תביעתה מציגה עילות תביעה לא רק כנגד גני ירושלים אלא כנגד שלושה נתבעים נוספים שהם מורדוך אברהם, מורדוך יעקב, גני ירושלים שיווק אבן בע"מ. רשא טוענת כי כל הנתבעים הנוספים עשו שימוש בגני ירושלים למטרות תרמית והטעיה והם מנסים לחמוק מתשלום חובם לרשא (סעיף 25(ב) לכתב התביעה בת.א 1358/99); כמו כן רשא טוענת כי הנתבעים הנוספים התחייבו באופן אישי לשלם כל חוב המגיע מגני ירושלים לרשא (סעיף 25(ג) לכתב התביעה); לחילופין, טוענת רשא כי הנתבעים הנוספים עשו שימוש בגני ירושלים תוך לקיחת סיכון גדול לפתח רשא, כאשר הם מצידם לא נוטלים כל התחייבות העומדת במידה סבירה לסיכון, והכל בגין השימוש בעקרון ה"מימון הדק" (סעיף 25(ד) לכתב התביעה); כמו כן טוענת רשא לכך שבית המשפט ירים את מסך ההתאגדות של גני ירושלים ויחייב את בעליה או מנהליה במלוא החוב לרשא (סעיף 25(ה) לכתב התביעה); רשא טוענת עוד כי קיימת חשיבות ציבורית לכך שבית משפט לא יאפשר שימוש לרעה במסך ההתאגדות, תופעה שהפכה ל"מכת מדינה" הגורמת למשק נזק כלכלי בלתי הפיך למשק המדינה (סעיף 25(ו) לכתב התביעה); ולבסוף טוענת רשא כי הנתבעים הנוספים לא התכוונו לשלם לרשא את המגיע לה מגני ירושלים ומסיבה זו יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייבם באופן אישי (סעיף 25(ז) לכתב התביעה). 69. גני ירושלים הכחישה את הדברים, וציינה כי היא חברה פעילה ובעלת נכסים ואינה משמשת כסות מלאכותית ליתר הנתבעים. כן הוכחשה ההתחייבות האישית של יתר הנתבעים כלפי התובעת. כמו כן נטען כי אין מקום להרמת מסך, דבר אשר פוגע בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, שהיא עקרון יסוד בדיני החברות (ראה סעיף 12 לכתב ההגנה בת.א 1358/99). 70. פארס כלל בסעיף 42 לתצהירו את תמצית הטענות שבסעיף 25 לכתב התביעה, מבלי שצרף כל מסמך או העלה כל טענה או עובדה קונקרטית התומכת בטענותיו אלה. 71. בסיכומים, רשא אינה חוזרת על הטענות בדבר הרמת מסך או יתר הטענות לפיהן בעלי המניות של גני ירושלים חייבים ואחראים בחובות גני ירושלים. טוב הדבר, שכן לא הובאה כל בדל ראיה לפיה יש מקום להרמת מסך או להפעלת עקרונות "מימון דק", ולבטח לא לטענת התרמית, המחייבת כמות ראיות מוגברת. לא הובאו כל ראיות בשאלות אלה, ואפילו המינימום שהוא הצגת בעלי המניות של התאגיד גני ירושלים שיווק אבן בע"מ, לא הובא בפניי, וזאת מבלי להתייחס לשאלה האם מן הראוי לחייב תאגיד זה כאשר הוא מחזיק במניה רגילה אחת בלבד מתוך המניות של גני ירושלים מורדוך בע"מ, התובעת. גם בעל המניות השני של התובעת, יעקב מורדוך, לא העיד ולא ברור מה מעמדו. הראיות היחידות שנשמעו בפניי בנושא זה היו דבריו של אבי מורדוך בחקירה הנגדית (עמ' 25 ואילך לפרוטוקול), ומשם דווקא ניתן היה להסיק כי אין מקום להרמת מסך, שכן חברת גני ירושלים פעלה בתחום הנדל"ן והבנייה, באופן רגיל, שאינו מצדיק סטייה מהעקרונות הכללים של דיני התאגידים, לפיהן תאגיד - כאישיות משפטית - אחראי לחובותיו, ללא קשר לבעלי מניותיו או למנהליו. בכל מקרה, מאחר ונושא זה של הרמת מסך מופעל רק במקרים חריגים, ולאחר הבאת ראיות משמעותיות, אין כל מקום להפעילו במקרה שלפנינו (דוגמא לניתוח האחריות האישית של האורגנים בחברה, והתנאים להפעלת הרמת המסך, וכן התייחסות לטענות דומות למקרה שבפנינו, ובהן "מימון דק" ותרמית, מצויה בפסק הדין המקיף והיפה שניתן בימים אלה על ידי בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט משה סובל) בת.א. 12090/02 אברהם מנשה נ' מזור שרותי רפואה ואבחון 1993 בע"מ; המעיין שם יראה עד כמה יש צורך - על פי הדין והפסיקה - בבחינה מדויקת ומדוקדקת של מעמד התאגיד והמנהלים, ומהי כמות הראיות הנדרשת להרמת המסך, הן על פי הדין על פי פקודת החברות, הן על פי הדין על פי חוק החברות, התשנ"ט - 1999, והן על פי התיקון שהתקבל בכנסת ביום 7.3.05. ההשוואה בין כמות הראיות בפרשת מזור הנ"ל, לבין ההעדר ככמעט מוחלט של הראיות מטעם רשא בענייננו, תומכת אף היא בתוצאה אליה הגענו, קרי: דחיית טענות רשא בסוגיות אלה של הרמת מסך, מימון דק ותרמית). בכל מקרה, מאחר שרשא לא חזרה על טענות אלה בסיכומיה, מכאן שויתרה עליהן, ודינם כדין טענה שנזנחה, אשר בית המשפט לא יתייחס אליה בפסק דינו (ראה על כך: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג-2003) ,בעמ' 251, והאסמכתאות המובאות שם). 72. טענה אחרת של רשא בתחום האחריות האישית, נראית לי. הכוונה היא לכך שאבי מורדוך אחראי אישית גם הוא להתחייבויותיה של גני ירושלים. בהסכם העקרונות מופיע חתימתו של אבי מורדוך יחד עם מספר שהוא מספר תעודת הזהות שלו, וכאשר התבקש להסביר את הדברים אמר כך (עמ' 40,שורות 10-5 פרוטוקול): ”מס' ש. למה ציינת את ת. אין לי הסבר. אני לא זוכר. אולי הוא ביקש שאחתום על ערבות אישית. עושים את זה הרבה אנשים. מס' 73. גם מסמך ההצהרה חתום על ידי אבי מורדוך אישית, כאשר בו בנספח טז אין כלל חותמת של גני ירושלים, ואילו בנ/2 חותמת גני ירושלים (הפוכה) נמצאת במרחק של מספר סנטימטרים מחתימתו של אבי מורדוך. מכל מקום, נוסח ההצהרה הוא אישי "אני החתום מטה אבי מורדוך 74. שילוב שתי החתימות הללו, ביחד עם עדותו של אבי מורדוך כי הוספת מספר תעודת הזהות מעידה על התחייבות וערבות אישית, ונוסח ההצהרה האישי, כולם יחד הביאוני למסקנה כי יש לקבל את טענת רשא בנושא זה (ראה גם סעיף 16, עמ' 41-40 לסיכומי עו"ד מוחמד עלי, ב"כ רשא). 75. ראיתי את טענות התגובה של עו"ד מתניה בן-נון, ב"כ גני ירושלים, בסעיף 3 (עמ' 2-1 לסיכומי התשובה). אינני רואה את הדברים עין בעין עימו. טענתו כי יש צורך במסמך נפרד לצורך קביעת חבות אישית, אין לה בסיס משפטי, שכן הקובע הוא החתימה וההתחייבות ולא הצד הצורני, האם הוא במסמך נפרד או במסמך אחד. גם טענתו הנוספת של ב"כ גני ירושלים, כאילו במקרה זה יש נוהג חוזי קודם בין הצדדים, בדבר חתימה על מסמך ערבות נפרד - לא מקובלת עלי. אומנם פארס חתם על ערבות אישית בדף נפרד, ביחד עם חתימת ההסכם הראשון (ראה פיסקה 6 לעיל), אך אין זה בגדר נוהג חוזי אלא אירוע יחיד שנעשה בניחותא, כאשר נחתם החוזה הראשון. ברם, כאשר נכתב הסכם העקרונות ולאחר מכן נחתמה ההצהרה, ישבו הצדדים - פארס ואבי מורדוך - לבדם, ללא עורך דין, והמשמעות של חתימת אבי מורדוך, כפי שגם הסביר אותה בעדותו, היא התחייבות אישית. הטענה כאילו רשא הזניחה את הטענה של החבות האישית וכי היא כללה אותה בסיום סיכומיה, אין בה ממש. רשא התייחסה לנושא בתצהירו של פארס, וב"כ רשא חקר את אבי מורדוך בחקירה נגדית על כך (העדר החקירה על הרמת המסך והמימון הדק, והעדר הראיות על כך, הביא לדחיית טענת רשא בסוגיות אלה, בנוסף לאי העלתן בסיכומים, כפי שנאמר בפיסקה 71 לעיל). מיקום טענת האחריות האישית בסיום הסיכומים, אינו מעיד על ויתור או הזנחה, ולבטח אין בכך הוכחה כי, כלשון ב"כ גני ירושלים, מדובר בטענת שווא או באותיות פורחות באוויר. המיקום של הטענה הוא, מטבע הדברים, בסיום הסיכומים, שכן רק לאחר תיאור העובדות והטענות בדבר החבות של גני ירושלים, יש מקום לדון בחבות האישית של מורדוך (גם בפסק דין זה סוגית חבותו האישית של אבי מורדוך מובאת בסיום פסק הדין). 76. לפיכך, מסקנתי היא כי אין מקום לחייב את בעלי המניות של גני ירושלים, יעקב מורדוך וגני ירושלים שווק אבן בע"מ, בחבות כלשהי. מאידך גיסא, שוכנעתי כי מן הראוי לחייב את אבי מורדוך בהתחייבויות גני ירושלים, ביחד ולחוד. פסיקתא 77. תביעת גני ירושלים בת.א 1096/97 - נדחית. 78. תביעת רשא בת.א 1358/99 - מתקבלת בחלקה, באופן הבא: חברת גני ירושלים (מורדוך) בע"מ ח.פ. 0-095943-51 ואברהם (אבי) מורדוך (1) סך של 800,963 ₪ (שמונה מאות אלף תשע מאות ששים ושלושה שקלים חדשים) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.95 ועד ליום מתן פסק דין זה, ומיום מתן פסק דין זה ועד ליום התשלום בפועל - תתווסף לסכום זה ריבית פיגורים, כמשמעותה בסעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961 (להלן - "ריבית פיגורים") על כל הסכום הנכון ליום פסק הדין. (2) הוצאות המשפט, הכוללות: החזר כל האגרות ששילמה רשא, כאשר לכל סכום ששילמה רשא התווספו הפרשי הצמדה וריבית החל מיום תשלומם ועד ליום מתן פסק הדין, ומיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל, ריבית פיגורים על כל הסכום הנכון ליום פסק הדין. כמו כן, במסגרת ההוצאות, ישלמו גני ירושלים ומורדוך, שניהם יחד וכל אחד לחוד לרשא את הוצאות העדים בסך 2,750 ₪ (ראה החלטה בעמ' 88), וזאת בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום עדותם, 25.11.02, ועד ליום פסק דין זה, ומיום מתן פסק הדין ועד לפרעון בפועל תתווסף לסכום זה ריבית פיגורים. (3) שכ"ט עו"ד בסך של 100,000 ₪ (מאה אלף שקלים חדשים) בצרוף מע"מ כחוק, ובצרוף ריבית פיגורים על כל הסכום הנכון ליום פסק הדין, עד ליום התשלום בפועל. 79.קבלןסכסוך