פנסיית שאירים לניצולת שואה התובעת, (להלן גם: "האשה") הגישה תביעה באמצעות ילדיה (שהם אפוטרופוסיה), לתשלום פנסיית שאירים, בטענה כי היא אלמנתו של המנוח ז"ל (להלן: "המנוח" או "הבעל"), אשר הלך לבית עולמו ביום 5.4.2002. בשנת 1964 לאחר לידת בתה הבכורה, התפרצה למרבה הצער אצל התובעת מחלת נפש קשה מסוג סכיזופרניה. במהלך השנים, אושפזה התובעת וטופלה בבית החולים לחולי נפש "אברבנאל", בבית החולים "גהה" ובמסגרת הקהילה. התובעת מוכרת גם על ידי משרד האוצר כחולת נפש, בשל היותה ניצולת שואה-נכת רדיפות. על פי תנאי תקנות קרן הפנסיה המקיפה לעמיתים ותיקים של מבטחים, אלמנת חבר שנפטר זכאית לקבלת פנסיית שארים ובלבד שמדובר ב"אשת חבר או פנסיונר שנפטר וגרה עמו בעת פטירתו". לפי תנאי התקנות כדי שבת זוג תראה כ"אלמנה" לעניין זכאותה לפנסיית שארים, יש להראות מגורים במשק בית משותף עם חבר הקרן שנפטר, לפחות שנתיים עובד לפטירתו. אולם כאשר קיים לבני הזוג ילד משותף, די בקיום משק בית משותף בסמוך ולעת הפטירה. הפסיקה הכירה בעובדה כי לתנאי בדבר מגורים משותפים יכול ויינתנו ביטויים שונים בגילאים שונים, במצבי בריאות שונים ובתנאים כלכליים שונים. כך נפסק כי "מגורים במשותף פירושו המהות, הכוונה לבלות בצוותא בחיי היום יום... קנה המידה צריך שיהיה של כוונה לחיי שיתוף". (ראה: דב"ע מד/64-0 המוסד לביטוח לאומי - זהבה משעלי, פד"ע טז 3; עב"ל 1169/01 אורה אביטל - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 10.5.04). עוד נפסק כי יכול ויתקיים התנאי של מגורים משותפים גם במצב בו בפועל (פיזית) לא התגוררו בני הזוג תחת קורת גג אחת, זאת לאור בחינת מהות הקשר, האם הייתה כוונה לניתוקו אם לאו וכן בחינה מה היו הסיבות להעדר מגורים משותפים, האם מדובר בסיבות אובייקטיביות מכורח המציאות אם לאו. כך למשל, הכירה הפסיקה באלמנה כזכאית לקצבת שאירים של בעלה המנוח, על אף שהתגוררו למעלה משנתיים עובר לפטירתו בדירות נפרדות בערים אחרות, זאת לאור בחינת מהות הקשר ביניהם. (ראה: דב"ע נג/6-7 אנה בטר - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, פד"ע כז 135; ע"ע 1232/04 שושנה פרלמוטר - מבטחים מוסד לבטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, ניתן ביום 31.8.06; ע"ע 209/05 דוד שטיינר - מדינת ישראל הממונה על תשלום הגמלאות, ניתן ביום 12.1.06). בענייננו, אין חולק כי המנוח והתובעת לא התגוררו תחת קורת גג אחת החל משנת 1999 ועד לפטירת של המנוח, היינו כשלוש עשרה שנים. ואולם, לאור הפסיקה יש להמשיך ולבחון את הסיבות בעטיין לא התגוררו התובעת והמנוח יחדיו עובר לפטירתו ואת מהות הקשר ביניהם לאחר שהפסיקו להתגורר יחדיו, והאם יש בנסיבות העניין להצביע על ניתוק של ממש ביחסים בין התובעת והמנוח עובר לפטירתו. התובעת נישאה למנוח בשנת 1962. לבני הזוג נולדו בן ובת. בשנת 1999 המנוח קנה כאמור דירה נוספת ברחוב "כורש" בתל אביב, ועבר להתגורר בה ואילו התובעת המשיכה להתגורר בביתם המשותף ברחוב הגלבוע 13 בתל אביב. ב"כ התובעת טוען כי מעבר המנוח לדירה ברחוב "כורש", נבעה מכך שהדירה ברח' הגלבוע בה הוא התגורר עם התובעת, נמצאת בקומה רביעית, בבניין ללא מעלית. לנוכח מצבו הבריאותי, (המנוח סבל מאסטמה ואנגינה פקטוריס), ועקב אי הסכמת השכנים להתקנת מעלית, נאלץ המנוח, כך לדברי ב"כ התובעת, לעבור לדירת קרקע ברחוב "כורש". ב"כ התובעת ממשיך וטוען כי הסיבה שבגינה המנוח לא מכר את הדירה ברחוב הגלבוע, היא רצונו שלא לפגוע במצבה הנפשי של התובעת שהייתה זקוקה לביטחון ויציבות בבית שהכירה, ולכן התובעת המשיכה לגור בבית שברח' גלבוע. המנוח והתובעת המשיכו לנהל משק בית משותף בשתי הדירות כאשר המנוח שהתקשה בטיפוס במדרגות, התגורר ברחוב "כורש" ואילו התובעת התגוררה למעשה בשתי הדירות. ב"כ התובעת מציין כי המנוח והתובעת נהגו לאכול ביחד את ארוחותיהם בדירה ברחוב "כורש". טענותיו אלו של ב"כ התובעת לא נתמכו בראיות ממשיות. התובעת לא המציאה כל מסמך רפואי המאשר כי המנוח לא יכול היה עקב מצבו הרפואי לטפס לדירתו. כמו כן לא צורף כל מסמך המלמד כי התובעת לא הייתה מסוגלת מחמת מצבה הנפשי לדור בדירת מגורים אחרת, מלבד זאת בדירה ברחוב הגלבוע. ילדיה של התובעת אמנם תמכו בעדותם בגרסה זו, אולם לעדויות אלו לא אוכל ליתן משקל רב לנוכח האינטרס של העדים בתוצאות הליך זה. מעיון בהצהרותיה של התובעת לפני גורמים רפואיים, עולה כי הסיבה לכך שהמנוח והתובעת גרו בשתי דירות שונות, היא מערכת יחסים עכורה בניהם שנמשכה שנים רבות, שבמהלכם שקלו המנוח והתובעת להתגרש ומדובר בעצם בנתק בין התובעת למנוח. בסיכום המחלה של התובעת שנערכה על ידי המרכז לבריאות הנפש ע"ש "יהודה אברבנאל", מיום 23.7.90 (נספח א' לסיכומי הנתבעת ), נכתב כך: "..הבעל מתאר חוסר תפקוד של שרה בבית : לא בישלה , לא ניקתה, הייתה סגורה בתוך עצמה ולא שיתפה אותו.. 3 שנים לאחר הנישואין נולדה ביתם. אז חל שיפור מועט בתפקודה, אך לאחר תקופה קצרה חזר המצב לקדמותו. במהלך הזמן הקשר בין בני הזוג הידרדר, נוצר ריחוק רב לאחר הויכוחים הקולניים ואף האלימות פיזית קשה. כעבור 6.5 שנים נולד הבן, אז לדברי הבעל חל שינוי בהתנהגותה. היה ריב קשה בינה ובין בעלה סביב הזמנת קרובה לברית ושרה כעסה, החלה לראות בבעלה כ"שונא", יצאה לבתי קפה והזניחה את הטיפול בילדים..לעיתים עזבה את הבית לפרקי זמן קצרים. ביקשה להתגרש מספר פעמים ואף פתחה תיק ברבנות. בדיעבד נודע כי שרה רכשה דירה בתל אביב ואליה נהגה להימלט עם הבן". וכן: "שרה חיה בנפרד מבעלה. לפני מס' חודשים עזב בעלה את הבית ועבר לגור בגפו בדירה בתל אביב . לדברי הבת זה השפיע לרעה על האם, ביטאה תחושת בדידות וקנאה בבעל על שהילדים מבקרים אצלו". גם מחוות הדעת השנייה מיום 11.8.03 עולה שמערכת היחסים בין בני הזוג הייתה מתוחה מאוד: "חיי הזוגיות לאחר הולדת הבן היו מעורערים , מתחוחים וספוגים באלימות מצד הבעל כלפיה. למעשה מאז הלידה השנייה, לא תפקדה ונעדרה ממושכות מהבית בהימלטותה לבתי מלון קטנים ולדירה בדמי מפתח (אותה שכרה ואיבדה כאשר התגלה כי אינה מתגוררת שם באופן רצוף)". גם בתה של התובעת העידה על רצונה של אמא להתגרש. "לשאלתך אמא שלי פתחה הרבה תיקי גירושין במהלך השנים . אני לא יודעת מתי לאחרונה הייתי אז בתיכון. זה היה בסוף שנת ה-70 ותחילת שנות ה-80" . (עמ' 7 שור' 18 לפרו'). מעיון בצוואת המנוח עולה המתח בין בני הזוג , שכן המנוח נישל את התובעת מצוואתה , ורק ביקש מילדיו שיאפשרו לה לגור בדירה בגלבוע. (נספח ד' לסיכומי הנתבעת). העד מטעם התובעת, מר ברוך גרינברג, העיד כי התובעת לא הסתדר עם אשתו.... "הוא עבר לדירה אחרת כי היא לא יכלה לישון ולא הייתה נותנת לו לישון. הייתה דורשת ממנו להתגרש ולכן עבר לדירה אחרת". (פרו' עמ' 20 שור' 6). הנה כי כן, ממסכים אלו ומהעדויות מצטיירת תמונה של קשר לא טוב בין התובעת והמנוח, שנמשך שנים רבות, עד כדי פירוד פיזי כשכל אחד מהם מתגורר בדירה נפרדת. לא התרשמנו כי בין בני הזוג קיים היה "משק בית משותף", בשנים האחרונות לחייו של המנוח. אמנם אין חולק על כך שהתובעת הייתה מבקרת את בעלה מידי פעם בפעם בדירתו ברחוב "כורש" וכי הם אכלו לעתים במשותף את ארוחותיהם בעיקר בשבת. נראה שהתובעת והמנוח שמרו על קשר חברי כלשהוא. אולם לא השתכנענו כי בכל אותה עת, הייתה "תלות כלכלית" בין התובעת והמנוח או שמדובר בקשר שבין בני זוג המצביע על "חיי משפחה" ו"חיי שיתוף" אמיתיים. בנה של התובעת אישר בעדותו כי להוריו היו חשבונות בנק נפרדים, (פרו' עמ' 13 שור' 16). בתה של התובעת העידה כי התובעת קיבלה לחשבון הבנק שלה תשלומים מביטוח לאומי ותשלומי רנטה מגרמניה (פרו' עמ' 9 שור' 19 ). טענת ב"כ התובעת כי המנוח שילם את כל ההוצאות של החזקת הבית ברח' הגלבוע, שבו התובעת גרה, לא הוכחה. לא הוצגו לפנינו חשבונות מים או חשמל התומכים בכך. בנוסף, לא הוצגו לפנינו קבלות כל שהן התומכות בטענת ב"כ התובעת, לפיה המנוח העביר כספים לחשבונה של התובעת או רכש עבורה ביגוד, הנעלה, או תרופות. אף עדותו של מר גרינברג, חברו של המנוח, לא סייעה להוכחת הדבר. מר גרינברג העיד כי המנוח אמר לו שהתובעת מבזבזת הרבה כסף והוא פשוט יעץ לו להפקיד לה כספים בבנק, ומכך הסיק שהוא הפקיד לה כספים לבנק (פרו' עמ' 18 שור' 12). עוד העיד מר גרינברג כי במשך עשרות שנים הוא ראה שהמנוח נתן לתובעת כסף במשך שלוש עד ארבע פעמים בלבד. מדברים אלו של העד לא ניתן ללמוד כי לתובעת ניתנו כספים באופן קבוע על ידי המנוח או מי מטעמו. אף מהראיות שהציגה התובעת (תמונות משותפות של התובעת והמנוח, ומודעת אבל בגין פטירת המנוח שבה מצוין שהתובעת היא רעייתו - נספח ח' לסיכומי התובעת), אין להצביע על כך כי התובעת והמנוח ניהלו "משק בית משותף" למרות שגרו בשני בתים שונים. מן האמור לעיל התרשמנו כי אף, שבדרך כלל בני הזוג שהיו הורים לילדים משותפים שמרו על יחסי רעות טובים וביקרו איש את רעהו ואף נהגו לאכול בצוותא עם ילדיהם בשבתות ובחגים, דבר זה בלבד אינו הופך אותם לכאלו המקיימים "משק בית משותף". עובדה היא שמדובר בדיור נפרד ובחשבונות בנקאיים נפרדים, על רקע מערכת יחסים מתוחה בין בני הזוג. משכך, מסקנתנו היא שהמנוח והתובעת לא קיימו אפוא "משק בית משותף", סמוך לפני פטירת המנוח, ואין האישה יכולה להיחשב כאלמנתו של המנוח, לעניין זכאות לפנסייה ממבטחים. אין מנוס מדחיית התביעה. אין צו להוצאות. זכות ערעור: תוך 30 יום. פנסיהניצולי שואה