אני מחליט לזכות את הנאשם מן הנימוקים הבאים: כנגד הנאשם הוגש ביום 28/04/03 כתב אישום המייחס לו בנייה ושימוש חורג ללא היתר, עבירה על הסעיפים 145, 204 (א') (ב') וסעיף 208 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965, (להלן: "חוק התכנון והבנייה"). בכתב האישום נטען כי בחודש ינואר 2003, או סמוך לכך, בגוש 10049 בחלק מחלקה 255 ברח' דוד שמעוני בחדרה, (להלן: "המקרקעין"), נמצא כי הנאשם מבצע עבירה של אחסנת ציוד פרטי, (להלן: "השימוש"), בשטח המיועד לשטח ציבורי פתוח עפ"י תב"ע חד/814 (להלן: "התוכנית"), וזאת מבלי שיש בידו היתר לכך; בפתיחת הדיון, העלה ב"כ הנאשם טענת התיישנות וביקש להעלות הטענה בצירוף תיעוד מתאים בכתב תוך 14 יום, אולם הנאשם לא הגיש את טענותיו, וכנראה שהוא זנח הטענה, ולאחר כפירתו באישום, התיק נקבע לשמיעת הוכחות; מטעם התביעה העיד עד התביעה - מפקח רביד כהן, מעמ' 8 לפרוטוקול, ובאמצעותו הוגשו המוצגים ת/1 - ת/8 שעניינם: ת/1 - דו"ח ביקור במקום מיום 09/02/03. ת/2 - נסח רישום המקרקעין, החלקה 255/10049 בשטח כולל של 7.256 דונם, הרשומה בשלמות ע"ש קק"ל, ובו נרשמה הערת אזהרה מיום 30/09/02, בדבר הפקעת חלק מהחלקה, הפקעה שפורסמה בילקוט הפרסומים 5110, מיום 05/09/02. ת/3 - העתק צילומי מתסריט התוכנית חד/814 ובו מותחם שטח החלקה המיועד לגן ציבורי, עפ"י התוכנית הנ"ל. ת/4 - פרסום בילקוט הפרסומים 5060 מיום 14/03/02, בדבר כוונת הועדה המקומית לתכנון ובנייה חדרה לתפוס חזקה במקרקעין, הודעה עפ"י סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, לחוק התכנון והבנייה; ת/5 - הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 לחוק התכנון והבנייה, בדבר היות המקרקעין נשוא הדיון, קניינה של עיריית חדרה מיום פרסום ההודעה; ההודעה פורסמה בילקוט הפרסומים 5110 מיום 05/09/02. ת/6 - תמונות המנציחות את השימוש הנעשה בידי הנאשם במקרקעין; ת/7 - החלטת סגן הנשיא, השופט מוחסן בבש"א 3306/02 + 3415/02 בתיק האזרחי 3920/02, מיום 03/10/02, הדוחה עתירת הנאשם לצו מניעה, תוך ביטול צו המניעה הזמני אשר ניתן במעמד צד אחד במועד קודם, ובין היתר בשל אי-הפקדת הערבויות. ת/8 - התראת עד התביעה/מפקח רביד כהן מיום 13/01/03, להפסקת השימוש במקרקעין; מנגד, העיד הנאשם ובאמצעותו הוגשה ההודעה על הסכם הפשרה שהושגה בינו לבין עיריית חדרה בהליכים האזרחיים ובתביעות ההדדיות שהתנהלו בינו לבין עיריית חדרה בתיקים האזרחיים 4744/02 + 3920/02, בבימ"ש השלום בחדרה, (להלן: "ההליכים האזרחיים"), הוא מוצג נ/1. מחומר הראיות שבפניי, ניתן לקבוע כי: המקרקעין, נשוא כתב האישום, רשומים ע"ש הקק"ל, עפ"י נסח הרישום ת/2. המקרקעין הנ"ל, או חלקים ממנה היו בשימושם של הנאשם ובני משפחתו משנת 1950, ומשנת 1972, עת הפך הנאשם לעבוד כעצמאי בעבודות קידוחי קרקע, הניח על המקרקעין את ציודו. בשנת 1991 אושרה תוכנית מפורטת חד/814, אשר פורסמה למתן תוקף בילקוט הפרסומים 3888 עמ' 2719, המייעדת את המקרקעין נשוא כתב האישום, ושבחלקם היו בשימושו של הנאשם לשטח ציבורי פתוח (שצ"פ). הנאשם המשיך להשתמש במקרקעין חרף אישורה של התוכנית; ביום 14/03/02, פירסם ראש העיר, יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה - חדרה, (להלן: "הועדה המקומית") הודעה בדבר כוונת הועדה לתפוס חזקה במקרקעין עפ"י ת/4. וביום 05/09/02, פירסם יו"ר הועדה המקומית הודעה, עפ"י סעיף 19 לפק' המקרקעין, בדבר היות המקרקעין קניינה של עיריית חדרה, הוא ת/5. הנאשם הבחין שהטבעת מתהדקת סביבו, ועל כן עתר לבימ"ש השלום בחדרה, למתן צו מניעה זמני כנגד עיריית חדרה, והגיש תביעה אזרחית ומתברר שעיריית חדרה, הגישה תביעה נגד הנאשם, כפי שהדבר משתקף בהליכים האזרחיים; צו מניעה זמני ניתן, אולם בהחלטת כבוד השופט מוחסן מיום 3.10.02 הצו הזמני בוטל והבקשה נדחתה; אולם ההליכים האזרחיים והתדיינות בהליך זה נמשכו; ז. המאשימה, ולשיפור עמדותיה בהליך האזרחי, פתחה בהליך הפלילי הנוכחי שתחילתו במשלוח התראה להפסקת השימוש במקרקעין על ידי הנאשם, היא מוצג ת/8 מיום 13.1.03, בתפוצה למהנדס העיר אינג' בני ממקה; מנהלת מחלקת פיקוח בנייה - מפקחת אהובה ורשבסקי; ולמחזיק תיק פיקוח - מר רומן גישר; שבועיים לאחר מכן, נשלח המפקח רביב כהן ע/ת/1 לביקור במקום ולהנפקת דו"ח המפקח ת/1 מיום 9.2.03. כתב האישום הוגש ביום 28.4.03. ב"כ הנאשם טוען בסיכומיו שלא להרשיע הנאשם ובין היתר מן הטעם שהגשת כתב האישום מבטא "רשעות שלטונית" ו"שרירות לב שלטונית", מן הטעם שהמקרקעין שהיו בשימושו ובחזקתו מזה שנים רבות, והוא המשיך לעשות בהם שימוש גם לאחר אישורה של התוכנית המפורטת, ולא עלה בדעתה של המאשימה להגיש נגדו כתב אישום בשל שימוש זה. ב"כ הנאשם טוען עוד כי לכל המאוחר ממועד אישור התוכנית חד/814 בשנת 1991, הוא ממשיך לעשות במקרקעין אותו שימוש שהוא עושה היום, ולא באה כל ראייה שהשימוש הנעשה היום הוא אחר ושונה מאשר השימוש שעשה בעבר במקרקעין ומדוע כתב האישום הנוכחי הוגש רק לאחר שהנאשם נקט בהליכים אזרחיים נגד העיריה? עוד טוען ב"כ הנאשם כי גם לאחר מתן צו המניעה הזמני, בטרם ביטולו, הגיע הנאשם להסכם עם נציג העיריה - עירית חדרה, כי הוא ימשיך להחזיק במקרקעין או בחלקים מהם, לשם אחסנת ציוד, והוא לא יתנגד למעבר עובדי וציוד העיריה להכנס ולבצע עבודות הפיתוח במקרקעין, כי העיריה הגיעה איתו להסכם פשרה לפיו היא תעניק לו זכויות שימוש במקרקעין למקרקעין אחרים למשך 15 שנה, כעולה מנ/1 אשר נחתם על ידי ב"כ הנאשם וב"כ עירית חדרה ביום 25.5.05. על כן מבקש הוא, לבטל כתב האישום ולזכות הנאשם מטעמי צדק, בהיותו זכאי להגנה מן הצדק; כאמור הראיות אשר הובאו בפני, והעובדות אשר הוכחו מצביעות על כי הנאשם עשה שימוש במקרקעין, ע"י אחסנת ציוד המשמש אותו לעבודתו על שטח המקרקעין הוא לא תפס חזקה בלעדית תמידית, אלא עתית במובן זה שניתן היה בכל שלב לפנותו מן המקרקעין בצו ביהמ"ש, שהיה ניתן בהליכים האזרחיים, הנאשם לא בנה על המקרקעין וגם אם יש בכך משום מעשה הנוגד את הוראות חוק התכנון והבניה, האם לא ניתן היה להשיג את המטרה ללא הגשת האישום הנוכחי? זאת ועוד, מדוע המאשימה לזרועותיה הרבים לא מצאו לנכון לנקוט בהליך הפלילי מיד לאחר אישור התוכנית תד/814, אשר מייעדת שטח המקרקעין לשצ"פ. ההליך הפלילי, והגשת כתב האישום נעשו רק לאחר שהנאשם נקט בהליך אזרחי, הגשת התביעה בת.א. 3920/02, ובש"א 3306/02, וניתן צו מניעה זמני נגד העיריה ללמדך שנקיטת ההליך הפלילי, נועדה לשפר עמדות העיריה והרשות בהליך האזרחי. ההליך הפלילי, הוא חובה מחובותיה של הרשות להשלטת סדר ולקיום הוראות החוק, ולא נועד לתת לה זכויות יתר כנגד האזרח. הגנה מן הצדק משמעות הדוקטיינה של "הגנה מן הצדק", הינה בהענקת סמכות אינהרנטית לבית המשפט ליצור עיכוב של הליך שיפוטי, מקום שביהמ"ש סבור שהגשת הליך פלילי, אינה צודקת, ואינה ממניעים תמימים. ראה - קדמי - "על סדר הדין בפלילים" עמ' 832, וכך כותב השופט קדמי: "הכלל של הגנה מן הצדק מאפשר הפגשה בין ההליכים הפליליים לכללי המשפט המינהלי. דוקטרינה זו מאפשרת ירידה לטיב שיקול הדעת של הרשות המאשימה לתום ליבה. בהקשר זה תידרש תמיד ראיה כוללת של המעשים. הדוקטרינה חותרת לשחרור בית המשפט מאמות מידה פורמליות. היא מאפשרת לשבץ את המשפט הפלילי במסגרת הכוללת של הדין ומחייבת את בית המשפט, במקרים המתאימים, אף לבדוק את ההליכים שקדמו להבאת הנאשם לדין. ההליך הפלילי אינו הליך ללא היסטוריה. הוא אינו מנותק מהאירועים שקדמו לו. הדוקטרינה אינה מוגבלת למצבים בהם קיים חשש לקיפוח הנאשם עצמו. הדוקטרינה פתוחה למגוון של שיקולים ונועדה להבטיח, כי גם בשדה הרחב של ההליך הפלילי, יפעלו הרשויות בסבירות, בהגינות ובאחריות". ב. טענת הגנה מן הצדק, טענה מקדמית היא במשפט הפלילי, אף שלפי הלכת איתמר בורוביץ ע"פ 4855/02 ניתן להעלותה בכל שלב משלבי הדיון, הדבר נכון במקרה והנאשם מבקש להתבסס על עובדות, שמן הדין הטענה של הגנה מן הצדק תועלה, לאחר שמיעת הראיות בתיק; עיקרה של תורת ההגנה מן הצדק, הוא כדי לרסן את עוצמתה של הרשות כשהיא עושה שימוש פרוע, בלתי הוגן ובלתי חוקי בסמכויותיה, כגון כאשר מי שמעמיד את הנאשם לדין, תורם את חלקו לכלל מעשה העבירה. ראה לעניין זה את דברי המלומדים שלגי- כהן בספרם "סדר הדין הפלילי". ראה (ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מ"י, פד"י נ (2) 221, פב"ד השופט ד. לוין. (ראה ע"פ 4855/02 מ"י נ' ד"ר איתר בורוביץ). בדפ"נ 3039/92 הרשפי נ' מ"י, כותב כב' השופט חשין (כתוארו אז), כי לצורך החלתה של דוקטרינת "ההגנה מן הצדק", יש להפעיל מבחן צו שלבי; תחילה יש לבחון את עוצמת הפסול שבהתנהגות הרשות בהגשת כתב האישום, ואח"כ יש לאזן בין הפסול שבהתנהגות הרשות לבין סוג העבירה שבה מדובר ונסיבותיה; ובפס"ד בפרשת בורוביץ, מעמיד ביהמ"ש מבחן תלת שלבי, לבחינת קבלתה או דחייתה של טענת הגנה מן הצדק ובשלב שני נדרש ביהמ"ש לאזן את האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי שמן העבר האחד נמצאים האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך ובין היתר, העמדת עבריינים לדין למיצוי הדין עמהם; הוצאת האמת לאור, קיומם של מנגנוני גמול, הרתעה וענישה, שמירה על בטחון הציבור - קיומם של צוים הניתנים ע"י הרשות המוסמכת לכך וע"י ביהמ"ש בעיקר, והגנה על זכויות הקורבן הנפגע; ומן העבר השני, ניצבים האינטרסים השוללים במקרה הקונקרטי את המשך קיומו של ההליך ובהם הגנה על זכויות היסוד של הנאשם, פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד, שמירה על טוהר ההליך השיפוטי ושמירת אימון הציבור בביהמ"ש. תוך כדי כך על ביהמ"ש לתת את דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך בפניו; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה, למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום לב. בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס ביהמ"ש לכל אחד מן השיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך, ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין; ככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. בחינת ההלכה הפסוקה של ביהמ"ש העליון כפי שהובאה לעיל, וביישומה על הנתונים שהוכחו בפני, ניתן ללמוד כי ההליך הפלילי הנוכחי, המתבטא בהגשת כתב האישום, נועדה לשפר עמדותיה של המאשימה בהליכים האזרחיים שהנאשם "העז" להגיש כנגד עירית חדרה, שהרי השימוש שהנאשם עושה במקרקעין החל שנים רבות בטרם הוגש כתב האישום, ונמשך שנים רבות מאז אישורה של התוכנית המפורטת תד/814 המייעדת את המקרקעין להקמתו של הגן הציבורי; הרשות פעלה במקרה הקונקרטי שלא ממניעים עניניים ושלא בתום לב, וכתב האישום נועד ללחוץ על הנאשם "לרדת מן העץ עליו הוא עלה" בהגשת התביעה האזרחית, ובקבלת צו מניעה זמני כנגד הרשות ומשכך הם פני הדברים, פעולתה הזדונית של הרשות העמידה הנאשם בפני מצב של חוסר אונים, ואי יכולת התגוננות הוגנת. על כן, ולאור האמור לעיל, ולאור העובדה שהרשות המקומית - עירית חדרה, הסכימה להעמיד לרשות הנאשם קרקע חלופית לאחסנת ציוד, קרקע ממאגר הקרקע המיועד לצורכי ציבור, כעולה מההסכם נ/1, אני מקבל הטענה ומורה על ביטול כתב האישום וזיכוי הנאשם מן האשמה המיוחסת לו בכתב האישום. ניתנה היום 28/06/05, במעמד הנוכחים. מסארווה מוחמד, שופט אחסנהשטח ציבורי