חנות לממכר פלאפל ברחוב בר-אילן, היא נושא הסכם מיום 18.8.97 בין הצדדים. התובע, שהחזיק בה בשכירות, התחייב להעבירה לידי הנתבע תמורת סכום כסף של 49,000 שקלים. המחלוקת הינה על מה שאירע לאחר מכן. התובע טוען כי הנתבע לא עמד בהתחייבותו, שילם טיפין-טיפין במספר הזדמנויות (15,000 ש"ח; 1,400 דולר; 300 דולר + 4,000 ש"ח), קיבל את מפתח החנות, וחרף הבטחותיו לא שילם את יתרת חובו בסכום של 24,000 שקלים, אלא דחה את התובע ב"לך ושוב". טוען הנתבע כי יומיים ושלושה לאחר חתימת ההסכם, ביום 20.8.97 וביום 21.8.97, שילם במזומן 20,000 ו10,000- שקלים לתובע. בינתיים, בעודו ממתין בחנות לתובע שביקש להפקיד את הכסף בבנק, שמע מעובד בחנות ומשכנים, שההשקעות שהשקיע התובע - לדבריו - בחנות, לא הוא שהשקיע, אלא אחד, בני סיאני, שקדם לו בחנות. הנתבע חש מרומה, ביקש לבטל את העיסקה, וחרף השתדלויותיו של התובע, הוסכם על ביטולה. בשלושה פרקי זמן שבשבועיים ועוד ימים אחדים שלאחר מכן, החזיר התובע לנתבע את 30,000 השקלים ששילם לו, בשלושה תשלומים שווים. כך - לדידו של הנתבע - בהסכמה, בוטל ההסכם. העברות הכספים מיד ליד ובחזרה, לא נעשו כנגד קבלות. ביום 9.9.97 שב התובע והציע להעביר לידי הנתבע את החנות (לדברי זה האחרון), הפעם בסכום כסף של 30,000 שקלים. הנתבע הסכים. למחרת נפגשו בחנות והנתבע שילם לתובע 21,000 שקלים על חשבון המחיר, קיבל את המפתחות לידיו והבטיח להשלים את יתרת המחיר. בהתאם, חתם בערבו של אותו יום חוזה שכירות עם מיופה כוחה של בעלת החנות. במועד מאוחר יותר שילם הנתבע עוד 4,000 שקלים. את יתרת החוב - 5,000 שקלים - ביקש לקזז כנגד חובות בקשר לחנות, חובות אשר חלים על התובע, וכן ציוד בחנות שנמצא בלתי תקין. התובע הסכים עקרונית לאותו קיזוז, והצדדים קבעו לעשות התחשבנות מפורטת במועד מאוחר יותר, אך נסיונותיו של הנתבע להיפגש עם התובע - עלו בתוהו. התובע מכחיש מכל וכל דבר קיומו של הסכם חדש שבא במקום ההסכם הראשון. ההסכם הראשון נעשה לאחר משא ומתן ממושך שבמהלכו יצא הנתבע ובא בחנותו, בדק את הנתונים, התעניין אצל השכנים וכו'. לדברי התובע, לא החזיר מעולם סכום כסף כלשהו לידי הנתבע. כיוצא בזה, מכחיש התובע כי דובר בזמן מן הזמנים שלפני הגשת התביעה, על קיזוז. לא בנקל ניתן לטעון כנגד תוקפו של ההסכם שבכתב בין הצדדים שצורף לכתב התביעה; לטעון שבוטל וכי נעשה הסכם אחר תחתיו; הקושי מתגבר עוד, בהתחשב בפער המחירים שבין ההסכם הראשון לשני (49,000 שקלים אל מול 30,000 שקלים); ועוד יותר מכך, בהתחשב בכך שאחד, מר דוד גוטריימן, שהצהיר ונחקר על תצהירו, ודברי עדותו מהימנים עלי, שהיה מוכן לשלם 44,000 שקלים "אבל חיים אמר לי שלא כדאי לו כיון שיש לו קונה ב49,000- ש"ח". אף על פי כן, נאמנים עלי דברי הנתבע, גם על יסוד חיזוקים שבאו לגירסתו, ושוכנעתי בקיומו של ההסכם הנוסף. אילו רצה לשקר - דומני, מעין טענת מיגו שבמשפט העברי יש כאן - לא היה מסתכן בגירסה מפורטת על אודות ההסכם הנוסף, בכלל זה, העברות הכספים מיד ליד ובחזרה; כיוצא בזה, היה נוקב בסכום כסף בשיעור נמוך מסכום הכסף שבהסכם הראשון, אך לא בהפרש כה ניכר של 19,000 שקלים. עובד לשעבר בחנות התובע, פואד מחמד עווד עמרו (להלן - פואד), העיד על דו-שיח שבין התובע לנתבע, שבו בוטל ההסכם הראשון והוחזרו כספים ששולמו, חלקם לנגד עיניו של פואד, חלקם - ממש באמצעותו. צודק ב"כ התובע כי ניכר בו, באותו עובד, שפרטים רבים (תאריכים ועוד) נשמטו מזכרונו זה מכבר, ולפלא שזכר לציינם בתצהירו. גם סתירות אחדות נמצאו בדבריו. אכן כך, ואולם, מעיקר דברי עדותו התרשמתי לחיוב, ושוכנעתי כי שמע באוזניו, וראה בעיניו, מהלכים שקדמו להסכם, ודברים שנעשו בעקבות ביטולו. טוען עוד ב"כ התובע, כי לאותו עובד חבר ילדות משכבר הימים, שעובד אצל הנתבע, שניהם מאותו הכפר, יתכן אף שדיברו ביניהם על אודות המשפט; אך לא מצאתי סיבה אמיתית שפואד "יערוק" משורותיו של התובע שעבד אצלו זמן רב יחסית, ויהיה נאמן לנתבע, שאותו כלל לא הכיר בעבר, עד כדי אמירת דבר-שקר במפגיע. תמהתי על דברי התובע שנשאל שוב ושוב בחקירתו על אודות השיפוצים בחנות והאם מסר על ביצועם לנתבע. התובע התעקש לומר שכלל לא טען בפני הנתבע על שיפוצים שנעשו בחנות, ולא הראה אותם; על פי דרכי המסחר המקובלות היה מקום לצפות שהתובע יציג את מעלותיה של החנות, השקעות שהשקיע, אך הוא בשלו - "אני הראיתי את הכלה כמו שהיא... על השיפוצים הוא לא שאל ולא אמרתי לו על זה". בתצהירו ובעדותו כאן, דווקא ראה התובע להכביר מילים על שוויה של חנותו בהתבסס גם על השקעות ושיפוצים שנעשו; לא כן, כאמור, לדבריו, במשא ומתן בין הצדדים שקדם להסכם. גישה שכזו אינה הגיונית וגם נסתרת על ידי הנתבע ועל ידי העד פואד. עוד תמהתי על התובע שנזדרז להגיש תביעה, בלא כל השתדלות להקדים ולמצות אפשרות לישב את המחלוקת עם הנתבע, לפני הגשת התביעה. בידי הנתבע חוזה שכירות שנעשה ביום 10.9.97 בינו לבין מיופה כוחה של בעלת החנות (כך, על פי טופס ערבות שצורף להסכם; התאריך שצוין בכותרת החוזה, הוא כנראה שגוי, גם התובע לא טוען אחרת). מועד זה - 10.9.97 - תומך בגירסתו של הנתבע על אודות הסכם שני שנעשה; שאם היה רק ההסכם הראשון, כיצד זה נתעכב 20 ימים ויותר ממועד ההסכם ומיום שנמסר המפתח לנתבע, החוזה שנעשה עם בעלת החנות? מקשה ב"כ התובע בסיכומיו, מה ראה הנתבע - לשיטתו - לחזור בו מן ההסכם הראשון? בין אם התובע השקיע כסף בשיפוצים ובין אם קודמו עשה את ההשקעות, אין בכך כדי להשליך על שיקוליו של הנתבע. זה האחרון צריך לכלכל צעדיו בהתאם לשוויו של המושכר ואין זה מעלה או מוריד, מי מן המחזיקים הקודמים שיפץ ותיקן. תשובה, אם גם חלקית לקושי זה, ראיתי בדברי הנתבע, המהימנים עלי, שראה לכתחילה את מצוקתו של התובע ואת בהילותו למכור את זכויותיו בחנות, גם מטעמים משפחתיים; הנתבע לא הכביר בעת ההיא בחקירות ודרישות; היה מעונין בחנות; נתן אמון בתובע, והחליט מהר יחסית לבצע את העיסקה; אולי גם חש בטחון עצמי כיון שמנהל מזה שנים עסק דומה במקום אחר. ואולם, עד מהרה התברר לו שהאמון שנתן בתובע אינו מוצדק. הוא חש מרומה ולכן ביקש לבטל את ההסכם. מוסיף ומקשה ב"כ התובע, הכיצד שב והתקשר הנתבע בהסכם השני, לאחר שעמד על טיבו של התובע, שאינו אמין, לשיטתו, שרימה אותו במספר עניינים - שיפוצים, רשיון העסק, פדיון; ועוד מוקשית העובדה, שההסכם השני - הנטען - לא נעשה כלל בכתב. אכן תמיהה היא זו. אך דומה שכדאיות העיסקה; נסיונו של הנתבע בתחום; ההסכם שעשה מיד בסמוך עם מיופה כוחה של בעלת החנות; כניסתו המיידית לחנות ותחילת תיפעולה על ידו; החזר 30,000 השקלים בגין ההסכם הקודם שנכשל למרות שלא היו קבלות (אם כי חלק מסכום הכסף הוחזר בעצלתיים ואחרי מספר שיחות טלפון, אך כעקרון הוחזר כל הכסף לאחר שהתובע הודה שלא אמר אמת בענין השיפוצים); כל אלה, בצירוף אולי גם לקלות דעת מסויימת מצידו של הנתבע, הביאו אותו לעשות את ההסכם השני, שלא בכתב. יצויין בהקשר זה גם כי ההסכם הראשון, זה שבכתב, מחזיק בסך הכל 4 שורות בכתב יד. זהו הסכם שנעשה כלאחר-יד, על גבי פתק, לפי הצעתו של בחור ישיבה שהזדמן למקום, לדברי הנתבע, ואותו פתק נשכח עד מהרה מליבו. לא ראיתי לייחס משקל רב להבדלים שעליהם הצביע ב"כ התובע בין דברי הנתבע לדברי העד פואד על אודות פגישות או חילופי דברים בטלפון בין התובע לנתבע, לפני ההסכם הראשון. יתכן שהעד פואד, כשנחקר, לא הבין אל-נכון את שאלותיו של ב"כ התובע; יתכן גם שלא היה עד ראיה או עד שמיעה לכל המגעים שקיימו ביניהם הצדדים. הללו - יתכן - החליפו ביניהם דברים בהזדמנויות נוספות, זולת אלה שראה בעיניו. דומני כי יש בנמצא עדים שיכלו לסייע בחקר האמת. כזהו יגאל מלכיאל אשר חתם כעד על גבי ההסכם הראשון; כזוהי רעייתו של התובע. כזה כן זו, לדברי התובע, היו עדים למשא ומתן ולחתימת ההסכם, לפחות בשלבים אחדים. בהיותם מקורבים לתובע, דומני שבידיעתם גם דברים שנתרחשו ממועד ההסכם הראשון ועד למסירת החזקה על פי ההסכם השני הנטען. הימנעות מהעדתם אינה מסייעת לתובע. ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו כי התובע לא ידע לומר מתי מסר את המפתח ואת החזקה. למעשה, מסר בענין זה שתי גירסאות, ושתיהן מוקשות. לפי גירסה אחת, מסר את החזקה ביום 20.8.97, יומיים לאחר ההסכם הראשון. שלושה תשלומים נעשו במירווח של יום או יומיים ביניהם. אין זה מתקבל על הדעת, שכן, כאמור, מדובר בסך הכל בפרק זמן של יומיים; לפי גירסה שניה, שהחזקה נמסרה בתחילת ספטמבר, נמסרה החזקה עשרה ימים ויותר מהמועד שבו צריך היה הנתבע לשלם מקדמה, מקדמה שלא שולמה עד אז. אי אפשר להתעלם מהקשיים הללו, אם כי, יתכן שניתן להסבירם בכך שבחלוף הזמן נשכחו המועדים המדויקים, וכן גם אותו דחף למכור את הזכויות בחנות, שהביא - כבר ראינו לעיל - לאי-הקפדה על דברים שברגיל אדם מקפיד בהם. ניכר בו, בתובע, שהיה בהול למכור את החנות במועד הרלוונטי. ייתכן שכך מכיוון שלא ראה ברכה בעמלו; ייתכן שהבהילות נבעה מלחציה של רעייתו ["הבעיה שהייתי מגיע בשעה 12:00 בלילה הביתה, ואשתי לא היתה מוכנה לזה... הייתי לחוץ בגלל האשה, כדי לא להגיע לסכסוכים]; ייתכן שנבעה משעות העבודה הרבות; יתכן שהיה במצב דחוק מבחינה כספית באותה שעה; גם פירסום מודעה בעיתון כנראה לא הועיל; דומני - שהצטברותם של כל אלה, היא הנותנת, ובה טמון ההסבר לכך שנאלץ להסתפק בתמורה של 30,000 שקל, פחות מכפי שציפה ופחות ממה שיכל לקבל בפועל, כנראה, בשלב קודם. [מר דוד גוטריימן, כאמור, העיד על כך שניהל משא ומתן עם התובע לרכישת זכויותיו בשכירות חנות הפלאפל, ולאחר משא ומתן היה מוכן לשלם 44,000 שקלים בלבד, אבל התובע לא היה מוכן לכך כיון שהיה לו - לדבריו - קונה, ב49,000- ש"ח. עדותו מהימנה עלי. הוא לא זכר מועד מדויק אך "סביר להניח סוף יולי תחילת אוגוסט, אבל אני לא מוכן להישבע על זה".]. הסתפקות זו במועט לכאורה, ב30,000- ש"ח, באה גם, ואולי בעיקר, על רקע חשיפת העובדה שעיקר ההשקעות בחנות לא נעשו על ידו, אלא על ידי אחר, וכנראה שלפי האמת, זו תמורה סבירה והולמת, ולא סכום הכסף שדובר בו בראשונה. לא היה מקום לכלול בהערכת השווי, השקעות שלא השקיע התובע, כשם שלא היה מקום לכלול בה - ציוד שאינו שלו. חודשים ספורים שהה התובע בחנות. הוא יודע אל-נכון כמה שילם לקודמו. כדי להוכיח את שווי המחאת הזכויות, ולהצדיק מחיר שסוכם, לטענתו, יכל גם לטעון ולהוכיח כמה שילם בעצמו, לקודמו; הוא נמנע מלעשות כן. כך או כך, לחצו של התובע למכור את החנות הלך וגבר; חרף נסיונותיו, הוא לא הצליח למכרה, וסבר "שרק הנתבע יקח שוב את החנות... במחיר זול יותר ממה שדובר עליו בעבר..." כך אמר לעד פואד, לדברי זה האחרון בתצהירו, דברים שלא נסתרו, ובחקירתו הוסיף: "זה מה שאמר לי בעל הבית, שהוא רוצה לעוף מהמקום". בתצהיר עדותו הראשית ראה התובע לפרט רשימת אביזרים וציוד בחנות כדי לתמוך בטענתו כי "אין כל הגיון שאסכים לרדת לסכום מגוחך של 30,000 ש"ח". ואולם, אין עוררין על כך, כי חלק מאותה רשימה כלל אינו בבעלותו: מקררים לקרטיבים ושתיה של החברות נסטלה וטמפו, שהם הציוד היקר יחסית ברשימה שבסעיף 5 לתצהירו, ביחס לשאר הפריטים המנויים שם, ואין בהם כדי להועיל לתובע לשכנע בטענתו כי אין הגיון שיסתפק בסכום הכסף הנמוך. בעדותו בפני - ולא בתצהירו בחקירה הראשית - כשהכיר בכך שרשימת האביזרים שבתצהירו (אותם אלה שבבעלותו, להבדיל מן האחרים), אין די בה להצדיק מחיר של 49,000 שקלים, אלא 30,000 שקלים בלבד, ראה באותו שלב מאוחר להוסיף גם את ענין המוניטין. בענין זה הסתפקתי לא רק בגלל שהטענה נטענה בשלב מאוחר, אלא גם בהתחשב בפרק הזמן הקצר שבו שהה התובע בחנות, קצר מכדי לקצור תהילה ומוניטין. עם זאת, איני מבטל לחלוטין את נושא המוניטין, בהתחשב בכך שהחנות היתה "מאובזרת" וכשירה להפעלה מיידית בהתאם לייעודה - חנות פלאפל. קבלות, אמרנו לעיל - אין. לעומת כן, קיים בידי הנתבע רישום בכתב ידו של התובע, על גבי שקית חומה, פירוט סכומי הכסף שקיבל התובע מאת הנתבע. התובע אינו מכחיש דבר קיומה: "השקית היתה שם שנמצאת אצלו, ומעבר לזה לא היו קבלות". על גבי השקית, בצד רישום מספרי מנות פלאפל, בקבוקי שתיה, פחיות וכיוצא באלה מיני סחורה, נרשם: דוד שילם 15,000 ש"ח 1,400$ = 4,900 ש"ח 300 $ = 1,050 ש"ח 21,000 ש"ח 4,000 ש"ח 25,000 ש"ח לכאורה, המספרים הללו שנרשמו, תואמים את שיעורי התשלומים ששילם הנתבע, בהתאם לגירסתו לגבי ההסכם החדש. אלא שסכום הכסף של 15,000 שקלים תואם לסכום הכסף שמשכה אימו מחשבון הבנק שלה והעבירה לידיו כדי לסייע לו בביצוע התשלומים בקשר לעיסקה הנדונה. ב"כ התובע מציין כי אותו סכום כסף נמשך ביום 20.8.97, הוא המועד של ההסכם הראשון (היחיד, לדידו של התובע), ובאופן מפתיע, אותו סכום של 15,000 שקלים לא הועבר לנתבע באותו מועד של ההסכם הראשון, אלא רק בהסכם השני. מבקש ב"כ התובע לראות בזה תימוכין לכך שמדובר בהסכם אחד ויחיד. כשלעצמי, אינני משוכנע בכך. הנתבע גייס כספים - לדבריו - למימון העיסקה הנדונה לא רק מאימו, אלא גם מכספי הלוואה שנטלה רעייתו. הכספים הללו - נאמר בהשאלה, "דמים בדמים נגעו" (הושע ד' ב') - יכול שנתערבבו זה בזה. גם כאן אילו רצה הנתבע לשקר, יכל לטעון לחלוקה אחרת של התשלומים ששילם בקשר עם ההסכם הראשון, באופן שאחד מהם יעמוד על 15,000 שקלים. אילו טען כך לא היה בזה, לכאורה, כדי להחליש את גירסתו. הוא זה שצירף לתצהירו את דף חשבון הבנק של אימו שממנו אנו למדים על משיכת 15,000 שקלים ביום 20.8.97. אילו ההסכם השני אינו אלא פרי דמיונו, דומה כי לא היה נגרע מגירסתו אילו טען ש15,000- שקלים שילם במסגרת התשלומים שבקשר עם ההסכם הראשון. הוא לא עשה כן. אני רואה כסבירה את האפשרות שנתערבבו, כאמור, הכספים שנטל ממקורות שונים למימון ההסכם הראשון. כשנשאל הנתבע אם התובע שילם את סכום הכסף לחיבור קו הטלפון מחדש, השיב "כן, אבל אני השתתפתי". מתשובה זו כמו גם מחלקים נוספים מגירסתו של הנתבע, התרשמתי לחיוב: הוא "מסתכן" במסירת פרטים רבים באופן יחסי, ומורכבים, באופן שיריבו יכול לסתור רכיב כזה או אחר. דומני שאם גירסתו היתה גירסת שקר, היה מוסר גירסה כללית ועמומה יותר, כדרך שבה נקט התובע שלא ידע לומר, למשל, מתי קיבל כספים בקשר לעיסקה, לא עשה מאמץ מינימלי ולא השתדל לשחזר זאת, הגם, שלשיטתו, חלק מן הכסף הפקיד בבנק וחלק שולם בגין חובות. בהעידו בפני התרשמתי מהעדר מוטיבציה אצל התובע לנסות ולשחזר מועדים; הוא חזר ואמר מוכנית "אני לא זוכר". כך לגבי מועדי קבלת כספים וכך לגבי מועד מסירת המפתחות. אחר כל הדברים האלה, התרשמויותי מן העדויות ומן החומר שבא בפני, שוכנעתי כי ההסכם הראשון שבכתב בוטל, בהסכמה, ותחתיו בא הסכם חדש. הנתבע עמד בנטל להוכיח דבר קיומו; התובע לא עמד בנטל להוכחת תביעתו. הצדדים קבעו בשעתו, לאחר עשיית ההסכם ביניהם והמחלוקת שנתגלעה, להיפגש, ולדברי הנתבע "הוא אמר שהוא מגיע ואני אמרתי שאני מכין מים לקפה". נאמנים עלי דבריו אלה של הנתבע בעדותו בפני, וכן כי פנה אל התובע בטרוניות על הסתרת עובדות מפניו וכי נאלץ לדאוג לרשיון לעסק, טלפון שנותק, חובות לטמפו, חשבונות חשמל, ועוד. חבל שהצדדים זנחו את הנסיון לישב ביניהם את המחלוקת. התובע, כאמור, הזדרז להגיש תביעה בלא להקדים לכך נסיון של ממש לקבל את המגיע לו מאת נתבע, לטענתו, מחוץ לכתלי בית המשפט. נותרתי בתחושה כי התמונה העובדתית לא נפרשה בפני במלואה, וכי בנסיבות הענין יפה היה כוח פשרה מכח הדין. חבל שדרך הפשרה לא צלחה. הנתבע עודנו חייב לתובע 5,000 שקלים, אלא שהוא רשאי לקזז סכומי כסף עבור חשבונות טלפון וחשמל לתקופות שמלפני ההסכם, וכן חלק יחסי בהוצאות חשבונות מים, חשמל, גז, טלפון ותעודת הכשר לתקופה שמיום 1.9.97 עד 10.9.97; אינני רואה מקום לקזז סכומי כסף ששולמו לתיקון מנוע המקרר והמיקסר. מטבע הדברים יש צורך מעת לעת בתיקונים, ולא ראיתי הצדקה לזקוף התיקונים הללו לחובת התובע דוקא; כיוצא בזה, לא הוכח קיומו של חוב לחברת "טמפו". אני מקבל, איפוא, את טענת הקיזוז, בחלקה בלבד, ומתיר קיזוז של 2,000 שקלים בלבד, מתוך יתרת 5,000 השקלים, חובו של הנתבע כלפי התובע. בנסיבות הענין, מכיון שחלק הארי של התביעה נדחה, ובחלק האחר, ברובו, הודה הנתבע מלכתחילה, סבורני כי ראוי היה לפסוק לטובת זה האחרון הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. אלא שאם בקיזוז עסקינן, יקוזזו אלה, כנגד יתרת החוב הנזכרת. אני פוסק, איפוא, כי התביעה נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ט בניסן תשנ"ט, 15 באפריל 1999, בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. נעם סולברג, שופט חוזה שכירותחוזהשכירות