1. תביעה זו הוגשה על ידי הגב' מרים סלומון בעקבות תאונה שארעה לה ב- 19.7.96, עת ביקרה באתר הבניה 'נוף המושבה' שבחצור הגלילית. התובעת טוענת כי בתאונה נגרמו לה נזקי גוף את הטבתם תבעה מ- 3 נתבעים הם - חברת חדיף משה בע"מ, חברת ברושית בניה והשקעות בע"מ וממבטחת שני נתבעים אלה, אליהו חברה לביטוח בע"מ. חברת חדיף וחברת ברושית, נתבעות 1 ו- 2, הן שבנו באתר הבניה 'נוף המושבה' והתובעת רכשה (יחד עם בעלה) את דירתה בפרויקט זה מנתבעות אלה, ענין שהנתבעות הודו בו (ס' 3 לכתב ההגנה). שלוש הנתבעות הגישו הודעת צד ג' כנגד מוהרא חוסאם, קבלן טיח, אחמד מרעי, מהנדס הפרוייקט וציון אילוז שירותי הנדסה בע"מ, שסיפקה שירותי הנדסה באתר הבניה. במקורה הוגשה הודעת צד ה- ג' גם כנגד מוחמד את עלי בסול בע"מ, קבלן השלד, אך ההודעה כנגד צד ג' זה נמחקה בשלב מוקדם. התובעת סבורה, כי נפגעה ברשלנות הנתבעים 1 ו- 2 ואילו הנתבעים והצדדים השלישיים כופרים בטענה זו ולחילופין, טוענים לרשלנות תורמת מצידה של התובעת. בסיום הבאת הראיות, הוגשה הודעה משותפת מטעם הנתבעים וצדדי ג' (נ/20 ועמ' 276 לפרוט') לפיה, אין צורך שבית המשפט יחליט בדבר שיעור החבות של הנתבעים לעומת שיעור החבות של צדדי ג', ואין צורך במתן החלטה במסגרת הודעת צד ה- ג', כאשר יש להתייחס לנתבעים ולצדדים השלישיים כלמקשה אחת כאילו היו כולם נתבעים. עוד נאמר בהודעה שניתנה בעמ' 276 לפרוט', כי אין גם צורך בהכרעה בשאלת הכיסוי הביטוחי ובנושא ביטוח הכפל. משכך, אין פסק הדין מתייחס בנפרד לצדדי ג'. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית והמצהירים כולם נחקרו ממושכות. נשמעו עדים רבים מטעם התובעת, מטעם הנתבעות ומטעם צדדי ג'. הצדדים הגישו סיכומים ועתה עליי לתת את פסק הדין. 2. רק עובדתי פרוייקט 'נוף המושבה' שבחצור הגלילית היה פרוייקט של הקמת 74 יחידות דיור. המדובר הוא בדירות המוצגות בפרוספקט שנערך על ידי הנתבעת השניה, ברושית חברה לבנין והשקעות בע"מ (ת/15). בפרוייקט היו 4 שורות של מבנים, 2 עליונות ו- 2 תחתונות, ודירתה של התובעת היתה ממוקמת בשורה התחתונה ביותר (חדיף, עמ' 198). הדירה שרכשו התובעת ובעלה מחברת חדיף וחברת ברושית היתה דירת דופלקס בת 2 קומות - קומת קרקע וקומה א' (ס' 5 ל- ת/12). התובעת ובעלה רכשו את דירתם ב- 2/96 והבניה באתר החלה עוד בסוף 11/95 (התובעת, עמ' 160). 3. יושם אל לב שהתאונה שארעה לתובעת ב- 19.7.69, ארעה לא בדירה שרכשו התובעת ובעלה, אלא, בדירה אחרת שרכשה הגב' איווט פחימה, דירה שנמצאה בשורה התחתונה מבין שתי השורות העליונות (חדיף, עמ' 199), דירה שהתובעת ובעלה נגשו לבקר בה ב- 19.7.96, במהלך ביקורם באתר הבניה באותו יום. התובעת עלתה לקומה א' בדירה זו ונפלה לקומת הקרקע. אין חולק כי דירתה של הגב' פחימה היתה מתקדמת יותר בשלבי הבניה מדירתה של התובעת. ויקטור חדיף שהיה הסמכות הבכירה בשטח, עובדה של חברת ברושית בנין והשקעות בע"מ, מסר כי דירת פחימה היתה במועד התאונה כבר לקראת סיום השלד והיתה אחת משלושת המבנים המתקדמים בפרוייקט (חדיף, עמ' 209, 213). גם אם דירת פחימה היתה מתקדמת יותר מבחינת התקדמות הבניה, הרי דירה זו ודירת התובעת ובעלה הן זהות (עמ' 214). 4. גרסת התובעת בס' 5 לכתב התביעה נטען כך:- "5. אתר הבניה היה פתוח לקהל, ולא היה במקום שומר. התובעת עלתה לקומה ראשונה ותוך כדי מעבר מחדר לחדר נפלה מגובה של 3 מטר, ראשה וצלעותיה נחבטו בגרם מדרגות והיא נפלה על רצפת הקומה התחתונה על גבה." התובעת מסרה שני תצהירים ונחקרה עליהם ממושכות. הראשון (ת/11) נערך ב- 30.7.98 והשני (ת/12) נערך ב- 2.4.03. על פי האמור בתצהירה (ת/11) נהגה התובעת, לאחר שנחתם החוזה, להגיע מידי פעם, בעיקר בימי שישי, לראות כיצד מתקדמות העבודות, ביקורים שהיו מתואמים עם מהנדס האתר וויקטור חדיף, איש חברת משה חדיף בע"מ שהיה כתובת לפניות הרוכשים. התובעת מוסרת כי ביום התאונה שהיה יום שישי, הגיעה עם בעלה לבדוק כיצד מתקדמת הבניה בקומה א' ובייחוד את איכות החלונות והתריסים שהורכבו והאם הם בהתאם לאמור בחוזה. לדבריה, רצו התובעת ובעלה להיכנס למשרדו של מהנדס הבניה שהיה ממוקם בצריף ליד המבנים, אולם זה היה עסוק עם דיירים אחרים ועל כן, נכנסו לבנין שהיה סמוך על יד המשרד שהיה כבר בשלבים מתקדמים ועלו במדרגות לקומה א', היא הקומה העליונה בדירת פחימה. התובעת מוסרת בתצהירה ת/11 כי כשהגיעו לקומה זו רצו ללכת לאחד החדרים החיצוניים והתקדמו במסדרון לכיוון החדר, כשראשון הולך בעלה והיא אחריו. מצידו האחד של המסדרון היה קיר בלוקים ומצידו השני לא היה דבר ושפת המסדרון גבלה בתהום של מספר מטרים. עוד נמסר, כי השטח היה מלוכלך בפסולת ובאבנים. בסעיף 9 ל- ת/11 מוסרת התובעת כי כשפסעה במסדרון אחרי בעלה מעדה לפתע על שפת המסדרון אל תהום שלא היתה מגודרת ונפלה מגובה של 3 מ' על משטח שהיה מלא אבנים ופסולת בניה, וכתוצאה מכך נחבלה ונפגעה. התובעת מוסיפה וטוענת בתצהיר זה כי בקומה א' לא היה כל מעבר פתוח לכיוון החדרים ועל כן, היו צריכים ללכת במסדרון שהיה מלוכלך ומלא אבנים ופסולת, ולא היה כל מעקה בטיחות סמוך לשפת המסדרון שגבלה בתהום אליה נפלה. התובעת מוסיפה כי ידוע לה שלאחר התאונה נבנה מעקה מעץ על מנת ליצור רושם כאילו היה מעקה בזמן התאונה, דבר שאיננו נכון. עוד ציינה, כי לא היה סימון בכניסה לבית האוסר על כניסה או מזהיר מפני נפילה, ואיש לא אמר לה או לבעלה מעולם לא להיכנס לבניינים ולמעשה, אף פעם לא נכנס איש מהנתבעות יחד איתם לבניין. עוד מציינת התובעת, כי לפני התאונה היתה מגיעה למקום עם משפחות אחרות וכולם היו עולים עם ילדיהם לדירות ללא כל פיקוח במקום או השגחה, או מבלי שאיש מטעם הנתבעות אסר על כך או הדריך אותם כיצד יש להישמר מפני סכנות שונות ובפרט סכנת נפילה. התובעת מוסיפה כי רק לאחר שנפלה החלו הנתבעות לאסור על הרוכשים להיכנס לדירת ואף החלו להציב במקום אמצעי בטיחות ומעקות האמורים להגן מפני נפילה. בתצהיר המאוחר יותר (ת/12) פירטה התובעת עניינים שונים ביתר פירוט ואף הוסיפה והתייחסה לעניינים נוספים, ובהתייחס לנסיבות התאונה ציינה כי כאשר הלכה במסדרון של הקומה השניה לעבר אחד החדרים, מעדה לפתע על שפת המסדרון שגבלה בתהום של מס' מטרים:- "ונפלתי מהקומה השניה אל קומת הקרקע - מגובה של 3 מטר על משטח של בטון - ללא ריצוף - מלא אבנים ופסולת בניה. לא היה מעקה במקום נפילתי, ולא היה לי במה להאחז. אני התגלגלתי על מדרגות הבטון, וכשעמוד השדרה הוא זה שקיבל את המכה החזקה בנפילה הסופית. השטח היה גם מלוכלך בפסולת ואבנים. אני רוצה לציין שהמדרגות שם היו ללא מעקה. הפרש הגבהים בין שתי הקומות הוא כ- 3 מטרים". (ס' 21 ל- ת/12). 5. בחקירתה אישרה התובעת שהמדרגות המוצגות ב- ת/1 (חוות דעתו של יעקב עשת) הן המדרגות מהן נפלה, המדובר הוא בתמונות שצולמו על ידי בעלה של התובעת בסמוך לאחר התאונה (ת/1, עמ' 7). התובעת נשאלה מה היה רוחב המסדרון אותו היתה צריכה לעבור כדי להגיע לחדרים, והשיבה "בסביבות 2.5 מטר משהו כזה. מהחדר הראשון לחדר הסמוך אליו. הרוחב היה מטר וחצי. אני לא זוכרת. כל אחד הרחיב" (עמ' 137). התובעת מסרה כי בזמן שעלתה במדרגות ראתה בלאגן ופסולת ונזהרה שלא לדרוך על משהו, שכן היא עלולה ליפול. כשהיא מתבוננת בתמונה העליונה של ת/10 הסבירה כי הלכה על המשטח מהפינה העליונה השמאלית של התמונה, במסדרון, ולפני שהצליחה לעבור אל החדר נפלה ימינה (עמ' 138). כשמסתכלים ב- ת/10 ניתן לראות כי התובעת מוסרת על נפילה מגובה של קומה. התובעת אישרה שבתמונה העליונה ב- ת/10 לא רואים את המדרגות, המצויות, כך נראה, משמאל למסדרון. התובעת הוסיפה כי במסדרון לא היה מעקה אבל היה קרש הנראה בתמונה, קרש שהפריע לה לעבור (תחתית עמ' 138). בהמשך חקירתה אישרה התובעת שעלתה במדרגות בין שתי הקומות אחרי בעלה, ומסרה:- "ת. בעלי הלך, הוא הספיק לראות ולעבור ואני עוד לא. רק הגעתי למדרגות וכבר נפלתי. לשאלה האם נכון שגם בקומה העליונה הוא הלך ראשון ואני אחריו אני משיבה שכן. ש. האם זה נכון שבעלך נכנס לחדר אחד ואת נכנסת אחריו. ת. לא הספקתי להכנס. ש. האם זה נכון שלפני שקרתה לך התאונה בעלך נכנס לאחד החדרים בקומה העליונה. ת. כן. ש. למה לא נכנסת אחריו. ת. לא הספקתי. אני עוד עליתי במדרגות. ש. את נפלת בקומה העליונה לא נפלת מן המדרגות, כבר הגעת לקומה העליונה והלכת אחרי בעלך. ת. בעלי נכנס לחדר. ש. למה לא נכנסת אחריו. ת. אני לא יכולתי, אני כבר במדרגות נפלתי." (עמ' 159). מתברר כי ב- 6.8.96 גבה חוקר מטעם חברת הביטוח הודעה מהתובעת בעודה מאושפזת בבית החולים רמב"ם ובהודעה זו מוסרת התובעת כי "הסתובבנו בקומה א' ותוך כדי השהייה במקום עברתי ליד המדרגות בדרכי בפרוזדור מול השירותים ואז החליקה רגל שמאל מעבר לגרם המדרגות ואני נפלתי שמאלה ותוך כדי נפילה קיבלתי מכה בראש מצד ימין, אחר כך המשכתי ליפול, התהפכתי למדרגות הראשונות וקיבלתי מכה בצלעות הימניות (כתוצאה מכך נשברו צלעות מס' 7,8,9,10) המשכתי ליפול, בסוף הגעתי אל רצפת קומת קרקע מגובה כולל של כ- 3 מטר וקיבלתי מכה חזקה בגב" (נ/6). בעלה של התובעת שהלך לפניה, לא ראה את הנפילה (עמ' 103), אך שמע את צעקתה של התובעת בנופלה, ניגש לקרוא לאמבולנס וכשחזר למקום עשה לתובעת עיסוי לרגליים כדי שלא יהיה לה שיתוק ושהה איתה כ- 20 דק' עד שהגיע אמבולנס (עמ' 110). לדבריו, למחרת המקרה, שבת, הגיע לאתר וצילם תמונות (עמ' 112-111). 6. מהנ"ל עולה, שגרסת התובעת ביחס לצורת או מסלול נפילתה בדירת פחימה בתאונה, לא היתה אחידה. נפילה מגובה הקומה השניה אל עבר רצפת קומת הקרקע, הנה נפילה מהמסדרון עצמו, ולא נפילה במדרגות או על המדרגות. יצוין כי גם בת/1, חוות דעתו של עשת, נמסר כי גרסת התובעת היא כי נפלה מהמסדרון שמעל לגרם המדרגות (ע' 4). עם זאת, אין לדבר חשיבות ניכרת שכן הנתבעים הודו באירוע התאונה וויקטור חדיף אף ידע למסור בעדותו, כי התובעת נפלה מהקומה השנייה, מגובה של 2.60 מ' לערך (עמ' 206). מנהל העבודה, מיכאל פרלרוייזן, מסר בחקירתו כי התובעת נפלה מקומה שניה (עמ' 249). גם ציון אלוז ציין, כי לפי מה שנודע לו, התובעת נפלה מגובה של קומה אחת לרצפה (עמ' 257). ניתן אם כן לקבוע, כי בתאונה נפלה התובעת מהמסדרון בקומה א', מסדרון המצוי בהמשך לגרם המדרגות המוביל מקומת הקרקע לקומה א', אל רצפת קומת הקרקע, כשגובה הנפילה היה גובה של 2.60 מ'. 7. מעקה לנפילה עצמה לא היו עדים. גם בעלה של התובעת, רלף סלומון, שהלך לפניה במהלך ביקור הזוג סלומון בדירת פחימה, לא ראה את הנפילה אך שמע את צעקת התובעת ומייד רץ למטה, ראה אותה על פני קומת הקרקע והלך מהר למצוא מישהו שיביא אמבולנס (עמ' 103). התובעת טוענת, כי צידו של המסדרון ממנו נפלה, לא היה מגודר ולא היה בו מעקה. כך גם טוען בעלה (עמ' 103). עובד מד"א, מאיר דהן, שהגיע למקום, ראה את התובעת שוכבת שם ומסר שהייתה פסולת בניין בתוך הבניין שהתובעת שכבה בו. לדבריו, לא היו שם דלתות או חלונות והוא נכנס לפתח גדול, כנראה הסלון. עוד מסר, כי שאל את השומר האם הוא יודע איך התובעת נפלה, וזה השיב לו, שהיא נפלה מהקומה השנייה. דהן מסר, כי "לא היה שם מעקה" (עמ' 80). עוד מסר, כי התובעת היתה בהכרה, אך התקשתה לדבר. באת-כוח הנתבעים שאלה אותו איפה לא היה מעקה והעד השיב, שמלמטה ראה שאין בקומה השנייה מעקה אלא הייתה שם מרפסת. נראה, כי מה שדהן כינה מרפסת, הוא רוחבו של המסדרון. לדבריו, הוא זוכר היטב את המקרה שאירע באתר הבנייה של חדיף (עמ' 85,86). עיון בתמונות ת/10, שצילם בעלה של התובעת, אכן מציג את אותה "מרפסת" שדהן מסר עליה, הוא קטע המסדרון ממנו נפלה התובעת. בעדותו נשאל ויקטור חדיף האם עלה לקומה השנייה (קומה א') והאם היו מעקות והשיב שעלה לקומה השנייה, וכי המעקה היה במדרגות, וכדבריו: "מצד אחד היה קיר ומצד שני של המדרגות היה מעקה, הכוונה למדרגות שעולים מהקומה הראשונה לשנייה" (עמ' 207). כשנשאל, איך נפלה התובעת, השיב כי איננו יודע, אבל כי התובעת נפלה. ויקטור חדיף לא מסר על קיום מעקה בצדו החשוף של המסדרון והתייחס למעקה בצד המדרגות, ומסר כי "המעקה לא היה מעקה קבוע, מעקה של אתר בנייה ולא מעקה סופי וזה מעקה לכל דבר" (עמ' 207). הנה כי כן, גם ויקטור חדיף מודה שבצידו החשוף של המסדרון לא היה מעקה. במצב זה, יש לקבוע כי צידו של המסדרון שאינו תחום בקיר, לא היה מגודר במעקה ביום התאונה, כפי שנראה אכן בתמונות ת/10. ככל שמי מעדי הנתבעים ביקש לטעון אחרת, יש לדחות טענה זו. לעיל ציינתי כי נראה שהתובעת נפלה מהמסדרון ולא התגלגלה במדרגות, אך לו היה בכך צורך, הייתי מקבלת כי גם בצידן של המדרגות לא היה מותקן מעקה ביום התאונה ולא הייתי מקבלת דברי חדיף ככל שביקש לשכנע כי במועד התאונה היה מעקה בצד המדרגות. עוד יש לקבוע, כי בדירת פחימה, בין בתוך הדירה ובין מחוצה לה, לא היה שילוט המזהיר מפני כניסה לדירה או טיפוס לקומה השנייה. עדי הנתבעים אף לא טענו, כי היה שילוט כזה. טענתם היתה שאין בו צורך. 8. ביקור בדירת פחימה התובעת טענה, כי נשלחה ביום המקרה לבקר בדירת פחימה על ידי עובדי הנתבעים. הנתבעים טענו, כי לא כך הוא, וכי לא התירו כניסה לדירות הנבנות באתר ללא ליווי של מי מעובדיהם. ויקטור חדיף הוא עובד חברת ברושית בע"מ, חברה קבלנית שהקימה את הפרוייקט, ושימש כרכז עבודה (נ/9). בעליה של חברת ברושית הם 2 קבלנים, משה חדיף אחיו של ויקטור, ויפרח אברהם (ע' 200). עפ"י האמור בתצהירו של ויקטור, חב' משה חדיף בע"מ היא היזם שזכה במכרז להקמת הפרוייקט. עוד מסר חדיף בתצהירו, כי חב' ברושית בע"מ מינתה מנהל עבודה לפרוייקט כהוראת תקנה 2 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה) תשמ"ח - 1988, הוא מיכאל פרלרויזן, שאף שימש אחראי על בטיחות באתר. בחקירתו אישר, כי מבחינתו נושא הבטיחות בעבודה, בטיחות כל מי שמגיע לפרוייקט, היה מוקד מרכזי לעיסוקו (עמ' 201). ויקטור חדיף אישר, שהוא היה הסמכות הבכירה בשטח האתר (עמ' 200). 9. ויקטור מסר, כי נתן הוראות מפורשות לכל העובדים באתר, ולעליזה, למיכאל, ולאחמד שלא להרשות לאף אחד להסתובב באתר בלי שישנה השגחה עליו. כשנשאל, האם מחמת העובדה שנכח באתר כמעט כל יום אכף את ההנחייה הזו השיב בחיוב (עמ' 201). עוד אישר, כי נתן הנחיות ברורות לא לאפשר כניסה וסיורים חופשיים של הדיירים באתר הבנייה (עמ' 203). על פי חדיף אחראי הבטיחות העיקרי במקום היה מנהל העבודה, מיכאל, שהיה עובד של חב' ברושית (עמ' 210). עוד אישר, שלדייר מגיע להיכנס ולראות את הבית שלו, אבל לדבריו, רק בליווי (עמ' 213). עם זאת, אישר ויקטור כי לא הוציא מכתב לדיירים ואמר להם בצורה חד משמעית שלא להיכנס לדירות או לאתר ללא ליווי של מישהו מטעם הנתבעים ואף לא הוציא מכתב כזה למהנדס אחמד מרעי או לציון אילוז (עמ' 212). ויקטור הסכים שכשנכנסים אנשים לאתר, לא ניתן לדעת מיהו דייר ומי עובר אורח (עמ' 212). 10. מתברר, כי בכניסה לאתר הבנייה היה ממוקם צריף בו ישבה הגב' עליזה גרציאני, עובדת ברושית בע"מ, שעסקה בשיווק המכירות, וערכה תצהיר עדות נ/7. ויקטור חדיף בחן את התרשים נ/5 שהגישה התובעת, וסימן על פניו את כיוון צפון. דרומה מהצריף של עליזה היה ממוקם צריף נוסף שישבו בו מהנדס הפרוייקט אחמד, עובד של ציון אילוז ומנהל העבודה מיכאל עובד של ברושית בע"מ. על-פי נ/5, הצריף של אחמד ומיכאל, מקביל בערך לשורה ג' של פרוייקט הבנייה. הוברר, כי הצריף של עליזה היה ממוקם בכניסה לאתר, מכאן, הכניסה לאתר היתה מצפון לדרום. לדברי עליזה, המרחק בין הצריף שלה לצריף של מיכאל ואחמד, היה כ- 150 מ', כפי שציינה בתרשים שערכה בעצמה נ/8, תוך ציון, כי מהצריף שלה ועד לצריף של המהנדס ומנהל העבודה, הייתה עלייה רצינית (עמ' 169). עליזה ציינה, כי בעצמה הייתה לפעמים מלווה את הדיירים לדירה שלהם, והייתה מתלווה בעיקר על ידי מנהל העבודה ומבחינתה, הייתה מודעות לכך שאסור לדיירים להסתובב לבד באתר העבודה, וכי ויקטור "אמר והסתובב והקפיד שדיירים לא יסתובבו בתוך האתר. נקודה" (עמ' 171). עוד ציינה, כי שמעה את מיכאל נותן הנחיות או הוראות בטיחות בנוכחותה. לאחר מכן, נשאלה האם הייתה בעצמה מזהירה את הדיירים, לא להיכנס לאתר בלי ליווי, והשיבה "בעיקר בתחילת הפרוייקט הזהרתי מאוד" (עמ' 172). עליזה נשאלה, האם היו הוראות חד משמעיות של ויקטור לשמור על כללי הבטיחות, והשיבה "של ויקטור. מיכאל היה משהו. מיכאל היה אטרקציה באתר מבחינת בטיחות, הכל היה מסודר. מבחינתי הוא היה משהו מיוחד מבחינת בטיחות" (עמ' 174). בתצהירו מסר מיכאל פרלרויזן כי ההוראות שניתנו על ידי ויקטור האחראי על הפרויקט מטעם חברת ברושית לכל העובדים ועל ידי ציון אילוז לנציגו בפרויקט המהנדס אחמד מרעי כללו הוראה ברורה ומפורשת לא להתיר לאף אדם זר לרבות איסור לרוכשי הדירות להכנס למתחם הבנייה ו/או לדירות ללא תיאום וליווי של אחמד מרעי או שלו (סעיף 11 ל-נ/16). עוד ציין בתצהירו כי על פי הנהלים מבקר שהגיע לאתר נכנס קודם כל לצריף בו נמצא מיכאל עם אחמד ואם היה ברצונו של רוכש דירה שהגיע לאתר לבקר במתחם הבנייה או בדירתו היה עליו לפנות לאחד משני אלה שכן ביקורו הותר רק בליווי שלהם. עוד מצויין כי לצורך כך הוצב הצריף בפתח הכניסה לפרויקט כדי שאחמד ומיכאל יהיו נגישים וזמינים לדיירים בבואם לביקור באתר במיוחד ביום שישי שהיה יום "דיירים". מיכאל מוסר כי אם ראה דייר מגיע לאתר ומנסה ללכת בעצמו ללא ליווי אל מתחם הבנייה מיד עצר אותו והורה לו ללכת רק בתנאי שהוא או אחמד יתלוו אליו ואם שניהם היו עסוקים ביקש שימתין ולא ילך לבדו עד שמי מהשניים יתפנה וילווה אותו (סעיפים 13-15 ל-נ/16). מיכאל מוסיף בתצהירו כי בכל הפעמים הקודמות שהגברת סלומון ובעלה ביקרו בפרוייקט או הוא או אחמד נילוו אליהם כשביקשו לבקר בדירות הנבנות שכן אסור היה לדיירים להסתובב ולבקר בדירות ללא ליווי ומשפחת סלומון היתה מודעת להוראה זו (ס' 21 לנ/16). בחקירתו ציין מיכאל, ששימש כמנהל עבודה במקום, כי לא ראה את התאונה (עמ' 243), אישר שהיתה הוראה לפיה לא הולכים באתר בלי ליווי שלו או של אחמד (עמ' 245). מיכאל מסר שלא היה שער בכניסה לאתר העבודה וכי במשך היום כל אחד יכול היה להיכנס לאתר. צינור שהיה במקום נמצא שם כדי שמשאית לא תוכל להיכנס (עמ' 245). מיכאל אישר כי בעבר הלך עם התובעת ובעלה לדירתם (עמ' 246). כשהוצגו לו התמונות נ/14 אישר שהמעקה שרואים שם הוא זמני וכי אם מישהו נשען עליו הוא עלול ליפול (עמ' 249). מי שניהל את הצד ההנדסי של הפרוייקט, היה ציון אילוז. כשנשאל אילוז האם נכון לומר שחב' חדיף בע"מ דאגה ליידע את כל מי שבפרוייקט וגם דיירים שביקרו בו, שלאתר נכנסים ומבקרים רק בליווי, השיב: "אני לא יכול לענות באופן מוחלט כי אני לא יודע אם הלכו לדייר ודייר ואמרו אל תכנס". בהמשך נשאל, האם ידוע לו שההוראות היו לא לתת לדיירים או מבקרים לטייל חופשי ללא ליווי באתר, והשיב: "אני לא יודע אם מישהו יידע אבל אני מניח שכך צריך להיות. אני לא יודע אם מישהו הודיע ברור שאף אחד לא נכנס לאתר בלי ליווי". והוסיף, כי עפ"י התרשמותו לא הסתובבו דיירים ללא ליווי לאתר (עמ' 255). מי שסיפר לאילוז על התאונה, הוא אחמד מרעי (עמ' 261), ששימש כמהנדס הפרוייקט. גם אחמד, כשנשאל האם הייתה הוראה שדיירים לא נכנסים לדירות שלהם בלי ליווי של מיכאל או שלו, השיב: "אני יודע שההנחייה הזאת מהחב' ניתנה, באופן כללי, זה מה שנמסר לי מויקטור, שנמסר לדיירים. אני לא הייתי נוכח שאמרו את זה לדיירים. אני לא סגרתי את ההסכמים עם הדיירים" (עמ' 264). 11. אחמד אישר את דברי התובעת לפיהם, כשהתובעת הגיעה עם בעלה לאתר באותו יום ו' 19.7.96, נכנסה למשרד וראתה שאחמד עסוק ואחמד אמר לה לחזור מאוחר יותר. אחמד אישר דברים אלה ואמר שהיה עסוק עם דייר אחר ואכן אמר לה והיא יצאה החוצה (עמ' 265). אחמד ציין, כי כשנודע לו על התאונה, ניגש מייד לדירת פחימה והתובעת עדיין הייתה בדירה, שכבה והמתינה לאמבולנס (עמ' 265). אחמד נשאל, האם נכון הדבר שבאתר בנייה כשיש מדרגות לפני ששמים את המעקה הקבוע, שמים מעקה מקרשים והשיב שמבחינת הבטיחות צריך להיות מעקה אפילו זמני. לדבריו, עקרונית, אם יש בנייה ויש מפגע בטיחותי, צריך להיות מעקה (עמ' 268). 12. בעוד הנתבעים טענו כי הפעילו באתר מדיניות לפיה דיירים לא נכנסים למבנים ללא ליווי, טענה התובעת, וכך גם עדיה מר אבו סידריס וגב' גולדברגר, כי הדיירים היו נכנסים למבנים באופן חופשי. בהקשר זה יצויין כי התובעת בעדותה הדגישה כי תיאמה את ביקוריה עם עליזה או עם המהנדס (עמ' 122, 129), כי ביום המקרה המתינה לאחמד המהנדס כדי שיתן לה או.קיי ללכת לראות את דירת פחימה וכי אינה הולכת בלי אישור אותו קיבלה מעליזה ואחמד (עמ' 132). עמדה זו תומכת בגרסת הנתבעים לפיה אכן הנהיגו מדיניות לפיה כניסה למבנים תבוצע רק בפיקוחם. שאלה אחרת היא מידת ביצועה של מדיניות זו ומידת הפיקוח עליה, ענין שידון בהמשך. 13. דירה לדוגמא יש לקבל את טענת הנתבעים, לפיה דירת פחימה לא שימשה בפרוייקט בגדר "דירה לדוגמא" במובן של דירה המובאת לתום בנייה למטרת תצוגה ככזו בפני הדיירים. עם זאת, הוברר, כי דירת פחימה הייתה דירה מתקדמת ביותר בפרוייקט, וכי דיירים שרצו לראות דירה מתקדמת, היו ניגשים לבקר בה. כך אכן עשו התובעת ובעלה ביום התאונה, כשניגשו לבקר בדירת פחימה כדי לבחון את המצב בה מבחינת חלונות או תריסים. בחקירתה ציינה התובעת, כי הייתה מבקרת באתר פעם בשבוע שבועיים, וכי הדבר היה נעשה תמיד תוך תיאום מראש (עמ' 123, 122), גם בעלה ראלף סלומון ציין, כי המהנדס היה מסתובב איתם שהיו מבקרים (עמ' 98). יצויין כי ב- ת/11, תצהירה הראשון, לא הזכירה התובעת כי קיבלה אישור לבקר בדירת פחימה, ענין שנזכר לראשונה רק ב- ת/12 שנערך כ- 5 שנים לאחר ת/11. יצויין כי עליזה גרציאני מסרה בתצהירה כי יתכן והיפנתה לעיתים דיירים להתרשם מדירות בהן התבצעו שינויים או תוספת בנייה, וסברה כי עצם ההפנייה לא ייתרה את ההוראה לא לגשת לדירה כזו ללא ליווי (ס' 16 ל- נ/7), ובחקירתה אישרה כי שמעה מדיירים שדירת פחימה היא באמת לדוגמא (עמ' 172). לא שוכנעתי כי התובעת נשלחה אקטיבית על ידי מי מאנשי הנתבעות בבוקר התאונה לבקר בדירת פחימה ללא ליווי, או אף כי קיבלה אישור לבקשתה לבקר בדירה או אף כי ביקשה אישור כזה, אך עובדה היא כי לא נמנע ממנה לבקר בדירת פחימה ללא ליווי, כי לא הוזהרה ביום המקרה מפני ביקור כזה וכי אף ארעו מקרים נוספים של ביקורים בדירות ללא ליווי ואף כי דיירים הופנו לא פעם לבקר בדירת פחימה. עוד עובדה היא, כי ביום עמוס ביקורי דיירים כמו אותו יום ו', יום התאונה, נאלצו דיירים להמתין זמן רב עד שהמהנדס יתפנה אליהם ולא הועמדו אנשים נוספים כדי לספק ליווי לדיירים לביקורים בדירות. 14. שילוט ומחסום הנתבעים טענו, כי הוצבו בפרוייקט שלטים שאסרו על כניסה. התובעת כפרה בכך. בתמונות נ/3 שהוצגו, תמונות שצולמו על ידי משרד חקירות בשירות הנתבעים, מוצג שלט אחד המותקן בצורה עקומה על פני מוט בכניסה לאתר ובו כתוב "סכנה כאן בונים, הכניסה לזרים אסורה" ובצד הכיתוב מופיע סימן קריאה גדול. החוקר אילן שדמה הציג שלושה גליונות תמונות - נ/14 שצולמו על ידו ב- 5/8/96, מועד ביקורו באתר. בתמונות אלה אפשר לראות מעקה מסויים המותקן בצד מהלך המדרגות ושני שלטים האחד שלט שנוסחו זהה לשלט המוצג ב- נ/3 והשני מעליו, מותקן על אותו עמוד ובו נאמר: "סכנה כאן בונים" ומתחת לכיתוב זה מופיע "כניסה ומעבר אסורים" ובצד הכיתוב עיגול אדום ובתוכו ציור של כף יד, דומה לתמרור עצור המופיע בכבישים. לא ניתן לקבוע כי שלטים אלה היו במקום במועד התאונה. ויקטור בחקירתו מסר, שהיו הרבה שלטים לאורך הכבישים ומדרונות, בכל מקום שמהווה בעייה (עמ' 211). כשנשאל, מהו מקום שמהווה סכנה, השיב, שאם היה מדרון או בור פתוח, היה שם סרט סימון או שלט, אך אישר שליד בית בבנייה, לא היה שלט (עמ' 212). יצויין, כי בתצהירו של ויקטור נ/9, לא נזכר שילוט נוסף על השלט בכניסה לאתר. בחקירתה טענה התובעת, כי במועד התאונה לא היה כל שילוט וכי השלט שנראה ב-נ/3, לא היה במקום (עמ' 124). התובעת הביאה למתן עדות שני בעלי דירות נוספים בפרוייקט, מר מרדכי אבו סידריס והגב' סמדר גולדברגר. שני אלה, אישרו את דברי התובעת לפיהם, לא היה שלט בכניסה לאתר בדבר איסור כניסה לזרים או שלט אזהרה אחר (עמ' 39, 65). עוד אישרו שני עדים אלה, כי נהגו להיכנס לאתר לבד ואף אחד לא היה מונע זאת (עמ' 65, 43). אבו סידריס אף מסר, כי לא היה מעקה בדירת פחימה ולא היה מעקה באף בית אחר (עמ' 41). וכי בעצמו ביקר בדירת פחימה גם לפני וגם אחרי התאונה (עמ' 48). וציין, כי כל הדיירים היו בתהליך בנייה ואחד היה בודק את הבית של השני "עם השינויים ודברים כאלה" (עמ' 40). גם אם השלט המוצג ב- נ/3, היה קיים במקום במועד התאונה, ואיני רואה אפשרות לקבוע כי כך הוא, מדובר בשלט המדבר על איסור כניסת זרים. דיירים אינם בכלל זרים. הנתבעים טענו כי בכניסה לאתר הוצב מחסום שמנע כניסת אנשים ללא היתר ותמונתו (נ/3) הוצגה. לא רק שלא קיבלתי כי הנראה בתמונה נ/3 היה קיים במקום בעת התאונה, אלא, שבהקשר לטענה לקיומו של מחסום אין אלא להזכיר את תגובתה של עליזה לענין זה, שלא הבינה כלל למה הכוונה (עמ' 172) וכך גם מיכאל בעדותו כשמסר שמדובר בצינור, ואף ציין שמטרתו היתה למנוע כניסת משאית (עמ' 250, 245). 15. טענות הצדדים בסיכומיה טוענת התובעת בתמצית, כי התאונה אירעה עקב העובדה שהנתבעות אישרו ואיפשרו לה להיכנס לאתר הבנייה ללא כל מגבלה, ללא כל אזהרה וללא כל הקפדה על כללי הבטיחות בתוך האתר. לגישתה, לא היו במקום שלטים האוסרים כניסה לאתר, לא היה גידור או שער המונע כניסה וכי בעת התאונה לא הוצבו מעקות כלשהם במקומות מסוכנים שבנייתם לא הושלמה, למרות החובה לעשות כן, ולמרות הסכנה הגלומה באי הצבתם. נטען להעדר גידור מקומות גבוהים והגנה מפני נפילה. התובעת טוענת, כי התרשלות הנתבעות יצרה סכנה כלפי רוכשי הדירות שהנתבעות חבות כלפיהם חובת זהירות. תמצית טענות הנתבעות היא, כי התובעת נכנסה ועלתה לקומה השנייה בדירת פחימה, ללא רשות, התעלמה מכך שמדובר באתר בנייה בתהליך בנייה, ובעוד הסכימו כי קיימת במקרה זה חובת זהירות מושגית כלפי התובעת, טענו, כי לא קיימת חובת זהירות קונקרטית שכן, מדובר בסיכון צפויי, שעל התובעת היה להימנע ולהיזהר מפניו. לחילופין נטען, כי ככל שתוטל חובת זהירות קונקרטית, הרי חובה זו לא הופרה וכי הנתבעות נקטו בכל אמצעי הזהירות הסבירים, על מנת למנוע כניסתם של רוכשי דירות ללא ליווי. עוד נטען לאשם תורם מצד התובעת בשיעור של 100% לקרות התאונה. הטענות תידונה רק ככל הדרוש להכרעה. 16. חבות הצדדים הגישו חוות דעת בנושא בטיחות. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של המהנדס עשת (ת/1), שביקר במקום התאונה ב- 17.8.99 ושמע את גרסתה של התובעת ועדיה. עשת מוסר מפיה של התובעת כי בלכתה במסדרון של הקומה השניה לעבר אחד החדרים נפלה מקומה זו אל קומת הקרקע, מגובה של כ- 3 מטרים, וכי לא היה מעקה למסדרון שמעל גרם המדרגות, הוא מקום נפילתה של התובעת (עמ' 4). מסקנותיו של עשת היו כי הקבלן היה אדיש לסיכונים שיצר לאנשים שהגיעו למקום, כי מקום נפילתה של התובעת היה מקום מסוכן וכי מבצע העבודה במקום התרשל כלפי התובעת. עוד הזכיר, בין היתר, כי איזור הסכנה לא גודר, לא היה שילוט המזהיר בפני הסכנה, המקום היה עתיר מכשולים ולא הוצב מלווה שינחה ויזהיר מפני הסכנות. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של המהנדס ברק (נ/10) שהתבססה על גרסת הנתבעים. לגישתו, אמצעי הבטיחות ונהלי העבודה נשמרו ברמה הנדרשת בחוק, לא ניתן היה לצפות את סיורה של הנפגעת בבנין וכי התובעת נטלה סיכונים מיותרים שגרמו לתאונה. מתברר כי מומחה הנתבעים לא ביקר בבית פחימה ואיננו יודע היכן היא ממוקמת באתר (עמ' 222, 220) ולדבריו עצמו "ניתן היה לעשות פעולה יותר רצינית ממה שעשיתי" (עמ' 222). שני המומחים נחקרו על חוות דעתם בבית המשפט. 17. הנתבעים עצמם קיבלו כי קיימת חובת זהירות מושגית מצידן כלפי התובעת כרוכשת דירה בפרוייקט, ואכן, כך הוא. גם חובת זהירות קונקרטית קיימת, בנסיבות המקרה הנדון. נכון הדבר שעניינה של חובת הזהירות הקונקרטית הוא במניעת סיכונים בלתי סבירים (ראה למשל ע"א 1068/05 עיריית ירושלים ואח' נ' מימוני ואח' פס"ד מיום 14.12.06, אתר נבו). סיכון של נפילה מגובה של קומה, באתר בנייה, אינו סיכון סביר וודאי שכך, כלפי מבקר, בעל דירה בפרוייקט. 18. התאונה ארעה ביום שישי, יום שהנתבעים הדגישו כי שימש "יום דיירים", שכן רבים מהרוכשים היו פנויים מעבודה בימי שישי ובאים לבקר באתר. נראה כי גם אם ביקשו הנתבעים להנהיג מדיניות של כניסה למבנים רק בפיקוחם, הרי ביצועה של מדיניות זו והפיקוח עליה, לא היו מספיקים, לפחות בימי ו' בהם היו מבקרים רבים באתר. הנתבעים התרשלו בכך שלא פיקחו בצורה מספקת על המדיניות שביקשו להנהיג, בין על ידי העסקת עובדים נוספים בימי ו' ובין בדרך אחרת, כולל שילוט הולם ומספיק בהיקפו וגידור ראוי. דווקא העובדה שהמבנה הטופוגרפי של המקום איפשר כניסה רק מצידו הצפוני של האתר, פישטה את פעולת הפיקוח, אך זו לא בוצעה במידה מספקת. עוד יש לציין בהקשר זה, כי בעוד הנתבעים טענו כי לא התירו לתובעת להיכנס לאתר ללא ליווי, הרי בתצהירה של עליזה גרציאני (נ/7) ציינה כי יתכן שהיפנתה לעתים דיירים להתרשם מדירות בהן בוצעו שינויים או תוספת בניה, גם אם הוסיפה כי עצם ההפניה לא יתרה את ההוראה לא לגשת לדירה כזו ללא ליווי. גם בחקירתה אישרה שדיירים מסרו לה שדירת פחימה הינה "באמת לדוגמא" (עמ' 172), וכי היו דיירים שביקשו לראות את דירת פחימה, שכן היא נראית טוב (עמ' 183). עוד ציינה עליזה, כי ראתה אישית את אחמד מרעי מדבר עם אנשים ואומר להם לא להתקרב לפה ולשם, וכי שמעה הן את ויקטור, הן את מיכאל והן את אחמד אומרים לדיירים להיזהר לא להיכנס לדירות, אין עדיין מעקות על המדרגות (עמ' 187). דבריה של עליזה לפיהם הן ויקטור, הן מיכאל והן אחמד, היו שבים ומזהירים דיירים לא להיכנס לדירות משיקולי בטיחות, תומכים במחשבה שהמדיניות שניסו הנתבעים לקיים באתר לא נשמרה די צורכה. מוכנה אני לקבל, כי הנתבעות היו מעוניינות שלא לאפשר ביקור של דיירים בדירות ללא ליווי מטעמן, יחד עם זאת, הוברר, כי ככל שעניין זה היה חשוב לנתבעות ומוכנה אני לקבל כי כך הוא, לא נערך בעניין כל מסמך בכתב, בין מכתב לדיירים, בין שלטי אזהרה בנוסח זה, לא הועמד כח אדם מספיק לליווי הדיירים בימי ו' בהם ביקרו דיירים רבים באתר ולא הותקן גידור הולם מפני נפילה. מכאן, גם אם בביקורים קודמים או חלקם לוותה התובעת על ידי מי מטעם הנתבעים בביקוריה בדירתה, לא ניתן לקבל כי הופעל בפועל איסור על ביקורי דיירים בדירות, בין שלהם ובין של דיירים אחרים, ללא ליווי מטעם הנתבעים. הצורך בפיקוח מתאים ובהקפדה על אי כניסה למבנים ללא ליווי, אף היה צריך להיות קפדני יותר מקום שמדובר בדירה מתקדמת שדיירים נהגו לבקר בה. גם לא הוברר כי ביקור באתר "בתיאום" עם מי מאנשי הנתבעות, משמעו היה העמדת אדם מתאים לליווי הדיירים בביקור. 19. בסיכומיה מתייחסת התובעת להוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל - 1970, ולתקנות הבטיחות בעבודה [עבודות בניה] תשמ"ח - 1988, בענין גידור מקומות גבוהים והגנה מפני נפילה (ס' 50,55 לפקודה ותקנה 8 לתקנות הבטיחות בעבודה [עבודות בניה]). כתב התביעה אינו כולל את מרכיבי עוולת הפרת חובה חקוקה ועניינו בעילת רשלנות בלבד. עם זאת, הלכה היא כי חובה סטטוטורית יכולה לשמש אינדיקציה למידת הזהירות החלה על האדם הסביר (ראה ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי פ"ד נח (1) עמ' 1 בעמ' 19). התובעת לא עבדה באתר הבניה, אלא, ביקרה בו כרוכשת דירה באתר. עם זאת, גם כלפי רוכש דירה בפרוייקט המבקר באתר, חבות הנתבעות בקיום אמצעי הבטיחות הנדרשים והסבירים, שלא קויימו במקרה זה. על הנתבעות, כמי שפעל באתר והיה בעל השליטה בו, הייתה חובה לצפות את הסיכון שנוצר כתוצאה מאי הקפדה מספקת על קיום מעקות או גידור במקומות שחייבו זאת, ואי הקפדה מספקת על מניעת כניסתם של דיירים למבנים בהם קיימים מקומות המחייבים גידור בלא שהותקן בהם גידור כזה או שילוט מתאים. 20. לעיל הוברר, כי באתר לא היו שלטים המזהירים מפני כניסה לבניינים ללא ליווי מטעם הנתבעים ואף לא היה מחסום אפקטיבי מפני כניסה לדירות ללא ליווי. לעיל הוברר עוד, שבדירת פחימה, בקומה השנייה, בצידו של המסדרון הפונה אל עבר רצפת קומת הקרקע, לא היה מותקן מעקה כלשהו. הסיכון כתוצאה מנפילה מגובה הוא משמעי וחמור. מניעתו על ידי התקנת מעקה מתאים ו/או שילוט מתאים, היא פשוטה וזולה. לדעתי, התרשלו הנתבעים בכך שלא דאגו לקיומו של מעקה ראוי במסדרון של קומה א' בדירת פחימה, ואף בכך שלא דאגו למניעת כניסתם של דיירים לדירות בפרוייקט שאינן ממוגנות ללא ליווי, על ידי שילוט הולם. משכך, התרשלו הנתבעות 1 ו- 2 כלפי התובעת, והן חבות כלפיה בנזיקין ונתבעת 3 חבה בתוקף היותה מבטחת הנתבעות 1 ו- 2. 21. אשם תורם בעוד התובעת סבורה שאין להטיל לפתחה כל אשם תורם שהוא, סבורים הנתבעים כי התובעת היא האשמה הבלעדית לקרות התאונה. גם אם הנתבעים חבים כלפי התובעת ברשלנות בכך שלא נקטו אמצעים סבירים כדי למנוע נפילה מגובה על ידי התקנת מעקות מתאימים במקומות המחייבים גידור, בכך שלא התקינו שילוט אזהרה מתאים ובכך שלא מנעו כניסת דיירים למבנים שאינם מגודרים כיאות ולא הזהירו במידה מספקת מפני הסכנה שבכניסה למבנים, הרי, גם התובעת אחראית לארוע התאונה. גם אם התובעת מסרה בעדותה כי לא יכלה לתאר לעצמה שלעלות במדרגות בלי מעקה הוא דבר מסוכן וציינה כי לא היתה אזהרה כתובה בדבר סכנה וכי היא אינה מהנדסת ואינה יודעת את כללי הבטיחות (עמ' 135), הרי כשהתבקשה לאשר כי כשהיא מטיילת במסדרון שרוחבו מטר וחצי בלי מעקה עליה לשים לב לסכנת נפילה, השיבה כי ניסתה עד כמה שאפשר להיזהר וכי למרות שכשעלתה במדרגות כבר ראתה שיש קרשים, לכלוך ופסולת, בכל זאת המשיכה לטפס (עמ' 137), והוסיפה "כשעליתי במדרגות אני נזהרתי, לא נפלתי בתחילת השלב, אני עליתי למעלה להסתכל, נזהרתי ועליתי עד למעלה. נזהרתי לא לדרוך על משהו שאני כן יכולה ליפול, כן לקחתי לעצמי את כל הנקודות ברגע שעליתי. למעלה כשהתחלתי לעבור מכאן לכאן יש קרשים וכל מני תוספות, את זה לא יכולתי לקחת לפני כן, את כל הנקודות האלה, אני לא מהנדסת" (עמ' 138). עוד אישרה כי במסדרון ממנו נפלה היה מלא פסולת ואף ציינה כי לא היה במקום מעקה ולא קרש, אלא פסולת, כאשר קרש היה בצד, שרואים אותו בתמונה ת/10, והפריע לה לעבור (עמ' 138), ועוד ציינה כי לא התכוונה ליפול (עמ' 139). התובעת התרשלה בכך שלמרות שראתה שאין במקום מעקה וכי ריצפת המבנה בקומה א' במדרגות ובמסדרון, מלאה פסולת, המשיכה והתקדמה לכיוון החדר אליו רצתה להיכנס ולא נמנעה מכך. התובעת הקפידה לציין בעדותה שתיאמה את ביקוריה באתר עם עליזה או עם המהנדס (עמ' 122, 129) ואף ציינה שחיכתה לאחמד המהנדס כדי שיתן לה או.קיי לראות את דירת פחימה וכי רצתה לקבל אישור בענין זה, אישור שניתן לה על ידי עליזה ואחמד (עמ' 132), והוסיפה כי היא ובעלה נכנסו לפי מה שאמרו להם שאפשר להיכנס (עמ' 135). אלא, שב- ת/11 שנערך על ידה ב- 30.7.98, לא נזכר כלל כי נתקבלה רשות לבקר בדירת פחימה, ענין שנזכר לראשונה ב- ת/12 שנערךב- 2.4.03. התובעת מסרה ב- ת/12 (סעיף 11) כי הגיעה אל דירת פחימה לראשונה ביום התאונה. הדגש שהדגישה התובעת לפיו ביקשה לקבל רשות מפורשת לראות את הדירה תומך במחשבה שידעה כי הנתבעים מקיימים מדיניות פיקוח על כניסת הדיירים למבנים. הפיקוח שהופעל על מדיניות זו לא היה מספיק וכך גם ביצועה של המדיניות, ועל כן, הוטלה על הנתבעים חבות לארוע התאונה, אך התובעת, שהיתה מודעת למדיניות זו, גם אם המדיניות לא נשמרה בצורה הולמת, התרשלה בכך שלא המתינה עד להתפנותו של אחמד בבוקר יום שישי בו ארעה התאונה, אלא, ניגשה לדירת פחימה, לדבריה היא, לראשונה, ללא ליווי או הדרכה. אני מעמידה את התרשלותה התורמת של התובעת לארוע התאונה על 35%. 22. גובה נזק התובעת ילידת 29.4.53, עלתה לישראל מהודו בשנת 1966, סיימה 12 שנות לימוד ועברה קורסים שונים של הכשרה מקצועית - קורס פקידות כללית כולל הנהלת חשבונות וכתבנות עברית ואנגלית, קורס אנגלית לעובדי בנקים, קורס לאנגלית מסחרית מטעם בנק הפועלים והסבה מקצועית לשיווק ומכירות. מאז 1970, בהיותה כבת 17 שנה, עבדה התובעת מחוץ לביתה. תחילה כפקידה במשרד רואה חשבון, ולאחר מכן במשך 15 שנה עבדה כפקידה בקבלת קהל במחלקת מטבע חוץ וייבוא בבנק הפועלים, ובשנים 1987 עד 1992 עבדה כמזכירת יבוא ויצוא בחברות שונות. בשנים 1992 עד 1994 עבדה כמזכירת אבטחת איכות ובשנים 1994 ועד למועד התאונה ב- 19.7.96, עבדה כמזכירת מכירות ושיווק בינלאומי בורד הגליל בצפת, הכל כמפורט בתצהירה ת/12. התובעת פוטרה מעבודתה לאחר התאונה. התובעת טוענת, כי כתוצאה מהתאונה נבצר ממנה לחזור לעבודה ופוטרה ממנה ואילו הנתבעים טוענים, כי התובעת פרשה מעבודה בשל מצבו הבריאות של בעלה, עניין שאין בינו לבין התאונה ולא כלום. עוד טוענים הנתבעים, כי התובעת המשיכה לקבל את שכרה עד 1/98 מעבודה בחברת ורד הגליל. אין חולק, כי התובעת לא חזרה לעבוד מחוץ לביתה מאז התאונה ועד היום, קרי, במשך תקופה של כ- 12 שנה. התובעת היא היום כבת 55. בעדותה מסרה, שיש לה תעודת בגרות, לאחר שלמדה במגמה עיונית מקצועית (פקידות כללית) וכי הייתה פקידת בנק באגף מטבע חוץ, מזכירה בכירה בבנק הפועלים בחיפה בסניף הראשי ובסניף המרכזי בת"א במשך 15 שנה. בוורד הגליל, עבדה כמזכירה בייצוא, שיווק בינלאומי. עוד מסרה כי שפת האם שלה היא אנגלית וכי היא מסוגלת לנהל התכתבות באנגלית ותרגום, עניינים שעסקה בהם במסגרת עבודתה. עוד הוסיפה, כי בכל המקומות בהם עבדה, הייתה מזכירה בכירה ועבדה בייבוא, יצוא ושיווק, "איפה שהיו צריכים אנגלית, עבדתי" (עמ' 140). את קורס השיווק והמכירות עשתה במסגרת שיקום במל"ל לאחר התאונה וסיימה אותו בהצלחה ב- 2/98. בעלה של התובעת, ראלף סלומון, מבוגר ממנה בשנים רבות ולאחר פרישתו מעבודה, חלה ומאז סוף שנת 1999, זוהתה אצלו אפילפסיה ומחלת עצבים. התובעת מסרה, כי במהלך 2001 ו- 2002, סבל בעלה כל מספר חודשים מהתקפי אפילפסיה והיא הייתה מאשפזת אותו. במשך הזמן, למד להרגע עם כדורים. התובעת מסרה, שהיא מקפידה לא להשאיר את בעלה לבד בבית מפחד של התקף, אך כי אם מחר תהיה לה עבודה אפילו של חצי משרה או שעתיים, יהיה לה כסף לממן טיפול בבעלה או להכניס אותו למועדון (עמ' 142). התובעת אישרה, שכשהיא נמצאת בבית היא מטפלת בבעלה, אך ציינה, כי בשעות שהיא לא נמצאת היא מזמינה שכנה להשגיח עליו, כי בבוקר באה מישהי לשעה ביום לקלח אותו וכי אם היא לא בקניות, היא עצמה נמצאת בבית (עמ' 143). מתברר, כי לתובעת יש בת שבעת מתן עדותה בשנת 2005 הייתה בת 21, סטודנטית במכללת תל-חי הגרה בבית (עמ' 144). בעלה של התובעת, ראלף סלומון, הוא יליד 1936, ועד לפרישתו עבד כמכונאי דיזל במוסך בגליל העליון ופרש לפנסיה מוקדמת בשנת 2001 (עמ' 91, עמ' 116). מר סלומון סובל מאפילפסיה, מסחרחורת, מלחץ דם גבוה ופרש בגלל בעיות בריאות (עמ' 91). בחקירתו מסר, כי אשתו, התובעת, משגיחה עליו ולא עוזבת אותו כדי שלא יפול. התובעת ובעלה נוסעים באוטובוס, עושים טיול ברגל ליד הבית (עמ' 105). העזרה שהתובעת מושיטה לבעלה באה לידי ביטוי גם במסמך הערכת התלות שערך המל"ל בעניינו של מר סלומון (נ/4). מר סלומון מסר, שבתה של התובעת עוזרת להכין להם אוכל, ולנקות וכמה שהיא יכולה "היא עוזרת לנו". גם מר סלומון מסר, שאחת ליום, מגיעה אשה שבאה לעשות לו מקלחת וכי מי שעוזר לו ביתר הזמן, הן אשתו ובתה. מי שמכין אוכל היא הבת מרים (עמ' 105,106). לדברי מר סלומון, אשתו עוזרת לו ללכת לשירותים, לקום מהמיטה בבוקר ועם מכשיר האינהלציה וכי היא נמצאת איתו כל היום חוץ משעה פה שעה שם כשהיא יוצאת לסידורים (עמ' 107-106). 23. הצדדים הסכימו, כי כתוצאה מהתאונה יש לתובעת נכות רפואית בשיעור 30%, בתחום האורטופדי (עמ' 8 והחלטה מיום 23.12.01). בהמשך, במהלך קדם המשפט, מונתה הד"ר פרבר, כמומחית רפואית מטעם בית המשפט בתחום השיקומי. בחוות דעתה, שנערכה ביום 11.4.02 (ת/3), מציינת המומחית, כי לאחר שאושפזה מספר ימים בבית החולים זיו בצפת, לאחר שבתאריך 19.7.96 נפלה מגובה ונחבלה בראש, בחזה ובגב, הועברה התובעת לבית חולים רמב"ם, שם נותחה בתאריך 28.7.96, ובוצע קיבוע חוליות L3 - L1 ע"י שתל עצם מהאגן וברגים. המומחית מציינת, כי לא נותר חוסר נוירולוגי מוטורי או סנסורי וכי לאחר הניתוח, הלכה התובעת מספר חודשים עם מחוך קשיח שהוחלף במשך הזמן לחגורה רכה. בסוף שנת 1998, נמצא חוסר איחוי של השתל, שבר של בורג וקיפוזיס של 25 מעלות. בתאריך 28.2.99, נותחה שנית, קיבוע השבר הוצא ובוצע קיבוע נוסף בעזרת שתל עצם שנלקח מהאגן. בבדיקה מצאה המומחית, כי התובעת הולכת חופשי, מתפשטת ומתלבשת לבד, ביקשה עזרה לחלוץ מגפיים אך בסוף הצליחה לעשות זאת לבד, תנועות עמוד שדרה צווארי חופשיות, אך קיימת הגבלה ניכרת בתנועות עמוד שדרה מותני. אין דלדול שרירים, כוח גס תקין, החזרים הופקו ירודים בצורה שווה בשתי הרגליים, פרקי הירכיים - הגבלה בסיבוב פנימי בירך ימין, פרט לכך תקין. מצויין כי התובעת מוסרת על ירידה בתחושה בפלג הגוף הימני, כולל הפנים, ללא פיזור אנטומי. המומחית מציינת בסיכום, כי התובעת נפגעה בנפילה מגובה בתאריך 19.7.96, סבלה משבר פיצוץ בחולייה המותנית השנייה, עברה קיבוע עמוד שדרה מותני L3 - L1 , לא נשאר חוסר מוטורי או סנסורי לאחר הפגיעה, בתאריך 28.2.99 נותחה שינית, הוצא הקיבוע השבור ובוצע קיבוע נוסף, עמוד שדרה שתל עצם מהאגן. המומחית מוסיפה, כי התובעת מתלוננת על כאבים בגב וברגל ימין, עם נימול בשוק ובירך מימין, ומתקשה בישיבה ובעמידה ממושכת ובהליכה למרחקים. המומחית מציינת, כי בבדיקה נמצאה הגבלה ניכרת בתנועות עמוד השדרה המותני, ללא פגיעה מוטורית או סנסורית בגפיים, וכי התובעת אינה עובדת מאז התאונה, אם כי עברה כנראה בהצלחה הכשרה מקצועית בתחום השיווק מטעם השיקום בבל"ל. 24. אשר לכושרה של התובעת לעבוד, מציינת המומחית בחוות דעתה, כי התובעת מוגבלת בעבודה שדורשת מאמץ גופני, כגון, הרמת משאות, הליכה או עמידה ממושכת, כי התובעת מסוגלת לחזור לעבודה פקידותית בהיקף של 6-4 שעות ביום, וכי מומלץ להתחיל עבודה בהדרגה ולהעלות שיעור משרה. עוד מומלץ להימנע מישיבה רצופה, כלומר, לאחר ישיבה של חצי שעה יש לקום ולהתהלך מספר דקות, גם אם העבודה עצמה אינה דורשת זאת. המומחית התבקשה לחוות דעתה בעניין תוחלת החיים הצפוייה של התובעת והשיבה, כי התאונה אינה גורמת לקיצור תוחלת החיים, אך כי סכרת ורמת שומנים גבוהה בדם נחשבות כגורמים המסכנים ומקצרים את תוחלת החיים, גם אם אין אפשרות להעריך את מידת הקיצור. כשנשאלה מהו שיעור הקיצור בהתחשב בסוכרת ורמת השומנים הגבוהה בדם, השיבה, בהתייחס לסוכרת, כי על פי ספר שעניינו בסכרת באמריקה משנת 1995, בקרב אנשים בגיל העמידה התוחלת מופחתת בחמש עד עשר שנים, כאשר ההפחתה ביחס לנשים הסובלות מסכרת, גבוהה יותר מאשר אצל גברים. עוד ציינה, כי רמת כולוסטרול גבוהה בדם אף היא קשורה לשיעורי תמותה גבוהה של חולי סכרת. המומחית ציינה, כי הנושא אינו בתחום מומחיותה, וכי התבססה על בירור עם פנימאים וסקירה קצרה של ספרות בנושא (ת/4). בחקירתה, אישרה המומחית, כי אם לתובעת יש כאב גב תחתון, במיוחד בישיבה ממושכת, הדבר סביר וקיבלה כי יש לתובעת כאבים בזמן התכופפות, בזמן ביצוע התנועה, כי לא הצלקת מפריעה לה בכיפוף, אלא קיבוע החוליות, וכי החולייה הפגועה היא L2 כאשר הקיבוע הוא מ L3 - L1, שלוש מתוך חמש חוליות מותניות (עמ' 29). המומחית הסבירה שעיקר מטרת הניתוח השני, הייתה למנוע סיבוכים נוספים של התעקמות של עמוד השדרה, וכי לאחר הניתוחים כמות העזרה הנדרשת הייתה גדולה יותר. הסיבה לניתוח השני לדבריה, הייתה חוסר איחוי של החוליות ולא הבורג שנשבר, כאשר לא הפלטינות ולא הברגים גורמים לסבל, אלא להפך, הם מחזיקים את החוליות במצב שלא יגרום סבל נוסף (עמ' 24). המומחית נשאלה, האם היא סבורה שהתובעת תזדקק לניתוחים בעתיד, והשיבה, שהיא יכולה לשער שיעשו לתובעת ניתוח הוצאת הקיבוע, אך כי אינה בטוחה שיש בכך צורך, והוסיפה כי היא אינה אורטופדית והנושא הוא עניין למנתח גב אורטופד (עמ' 27). המומחית ציינה, כי היא חושבת שבתקופת 1996 עד 2/98, התובעת הייתה מוגבלת הרבה יותר מאשר היום, והיא מקבלת מחמת הספק שהתובעת לא יכלה לעבוד עד לשנה לאחר הניתוח האחרון (עמ' 36). 25. התובעת סבורה, שיש לפצותה בגין הפסד שכר מלא מאז התאונה ועד גיל 67 ולחילופין בגין הפסד של 50% מאובדן כושר ההשתכרות בעתיד. הנתבעים סבורים, כי עד 1/98, קיבלה התובעת שכר והחל ממועד זה עד 9/98, הייתה באי כושר מלא ומתקופה זו יכלה לשוב לעבודה פקידותית חלקית במשך 6 שעות ליום, אך לא עשתה זאת ויש לחשב את נזקה על בסיס גלובלי של 50% מהפגיעה בכושר ההשתכרות העומדת על 25%. גם את הפגיעה בהפסד כושר ההשתכרות בעתיד מבקשים הנתבעים לחשב באופן דומה. 26. אשר לשכרה של התובעת לפני התאונה, נטען בתצהירה, כי שכרה היה ערב התאונה כ- 3,500 ₪ - 4,000 ₪ ברוטו לחודש בממוצע (סע' 64 ל-ת /12) . בממוצע מדובר אם כן, בסכום של 3,750 ₪. בהצמדה ממדד יוני 96' (138.5) להיום (מדד 3/08 - 191.33) מתקבל סכום של 5,180 ₪ בעיגול. 27. הפסד שכר בעבר יש לקבל כי מאז התאונה, ב- 19.7.96 ועד סוף 2/00, לא יכלה התובעת לחזור לעבודה. המדובר הוא, בתקופה של 3 שנים ו- 7.5 חודשים, כלומר, תקופה של 43.5 חודשים. טענת הנתבעים לפיה עד 1/98 קיבלה התובעת משכורת לא הוכחה. ההפסד לתקופה זו הוא אם כן, 5,180 ₪ X 43.5 = 225,330 ₪. 28. מאז 3/00, יכלה התובעת לעבוד באופן חלקי. איני מקבלת את גישת התובעת, לפיה, מאז התאונה אין היא יכולה לעבוד כלל מחמת פגיעתה בתאונה. כפי שצויין לעיל, התובעת מסייעת רבות לבעלה החולה ומומחית ביהמ"ש היתה בדיעה ברורה שהתובעת יכולה לשוב לעבודה. אין כל אפשרות לומר שהימנעותה מעבודה מקורה בתאונה. במצב זה, בגדר חובת הקטנת הנזק, היה על התובעת לשוב לעבוד. ככל שביקשה לטעון שחיפשה עבודה ולא מצאה, נראה כי לא חיפשה די, ואכן לא נמסרו בענין פרטים מספקים. מקצועה ומומחיותה כמזכירה בכירה, בעלת ניסיון בתחומי ייבוא, יצוא ובנקאות ושליטתה בשפה האנגלית, כולל תרגום, הינם כישורים שניתן לעסוק בהם במשרה חלקית, בין במשרד מחוץ לבית ובין בבית התובעת עצמו, בין במשרת שכיר ובין באופן עצמאי. סבורה אני, כי במשך שנה מאז 3/00 יכלה התובעת לעבוד בחצי משרה. מכאן, הפסדה לתקופה זו הוא 2,590 ₪ X 12, והסכום המתקבל הוא 31,080 ₪. מאז 3/01 ועד היום, קרי, תחילת 5/08, עברו 7 שנים וחודשיים ובסה"כ 86 חודשים. נכותה הרפואית של התובעת עומדת על 30% בתחום האורטופדי. מומחית ביהמ"ש סברה, שהיא יכולה לעבוד בהיקף של 6-4 שעות ביום. בממוצע מדובר ב- 5 שעות ליום. 5 שעות מתוך 8 שעות (שהן היקפו של יום עבודה מלא) הן 62.5% מתוך היקפה של משרה מלאה. יש לקבל אם כן כי הפגיעה בשכרה של התובעת, כתוצאה מהתאונה, עומדת על 37.5%. 37.5% מתוך 5,180 ₪ הם סכום של 1,942.5 ₪, וזהו הפסדה של התובעת לחודש מ- 3/01. הכפלת סכום של 1,942.5 ב- 86 חודשים נותן סכום של 167,055 ₪ בעיגול. 29. הפסד כושר השתכרות לעתיד התובעת היא כיום בת 55, נותרו לה עוד 12 שנות עבודה. גם בתקופה זו, יש לחשב את הפסדה על בסיס 37.5%. הסכום המתקבל הוא 1,942.5 ₪ X 120.8040. סכום המתקבל הוא 234,662 ₪ בעיגול. 30. לא הובאו ראיות המאפשרות לבצע תחשיב מדוייק בנושא הפסד הפנסיה. הנתבעים מקבלים כי לתובעת היתה במקום עבודתה האחרון קרן פנסיה. מוכנה אני להניח שבעניין זה נגרם הפסד מסויים. בהתחשב בשיעור הפגיעה בשכרה של התובעת כתוצאה מהתאונה, אני מעמידה את ההפסד בעניין זה, על סכום גלובלי של 30,000 ₪ להיום. 31. עזרה התובעת סבורה, כי יש לחשב את נזקיה בעניין זה בשיעור 10 שעות ליום במשך שנה לאחר כל ניתוח ובשיעור 4 שעות ליום מאז עבור שנה לאחר כל ניתוח ולמשך כל תוחלת חייה. בסיכומיה מאשרת התובעת, כי במשך שלושה חודשים לאחר הניתוח השני, קיבלה עזרה של שעתיים ליום במשך 6 ימים בשבוע על ידי קופת החולים, ובמשך 3 חודשים נוספים, קיבלה עזרה של 8 שעות שבועיות. הנתבעים טוענים, כי לא הובאו ראיות על תשלומי ביטוח לאומי בגין עוזרת או על העסקת כל צד ג' שהוא, וכי ככל שמדובר בפיצוי עבור עזרה שניתנה על ידי בן משפחה בלא תשלום, יש לפצות רק עבור עזרה החורגת מטיפול מקובל. משכך, סבורים הנתבעים, כי לפנים משורת הדין, נכון להכיר בתשלום של 10,000 ₪ לכל היותר עבור עזרה בתקופה שבסמוך לאחר התאונה. אשר לעתיד, טוענים הנתבעים, כי יש להכיר בצורך בעזרה בהיקף של כ- 4-3 שעות בשבוע ובהתחשב בצורך בעזרה בגיל מבוגר, ללא קשר לתאונה, מציעים לפצות את התובעת בסכום גלובלי של 50,000 ₪. 32. מומחית ביהמ"ש ציינה בחוות דעתה, כי התובעת עצמאית בכל הקשור לשירות עצמי, אך זקוקה לעזרה בעבודות משק הבית הדורשות מאמץ גופני, כגון, ניקיון, קניות וסידור ארונות. המומחית לא נקבה במספר שעות העזרה שהתובעת זקוקה להן. אין ספק, שלאור טיבה של הפגיעה, שעיקרה הגבלה ניכרת בתנועות עמוד השדרה המותני, זקוקה התובעת לעזרה במשק הבית כתוצאה מהתאונה. יש לזכור כי התקופה שעד 3/2000 היא תקופת הניתוחים וההחלמה מהם. בתקופה זו נזקקה התובעת לעזרה בשיעור גבוה בהרבה משיעור העזרה שהיא נזקקת לה מאז וכיום. יש לקחת בחשבון גם את העזרה שניתנה לתובעת בזמנו על ידי קופת החולים, וכן עזרה שניתנת היום בגין מצבו של בעלה, עזרה שככל הנראה משמשת בחלקה גם לצורכי המשפחה כולה. 33. התובעת מוסרת שהעזרה שנזקקה לה עד כה, ניתנה לה על ידי בתה ועל ידי בעלה בתקופה של טרם מחלתו. הלכה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע והוא משקיע מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי בגין עזרה זו, גם אם אינו משלם עבורה (ראה ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון לידור ואח' פס"ד מ- 4.8.05, אתר נבו, וכן ע"א 8380/03 קרית נ' סאמר עבדאלולי ואח' פס"ד מ- 8.12.05, אתר נבו). בנסיבות המקרה כפי שהתבררו, במצב בו עד היום, קרוב ל- 12 שנה לאחר התאונה, לא נעשה שימוש בעזרה בשכר, נראה לי, כי נכון לפצות את התובעת בסכום גלובלי עבור מלוא תקופת העבר ועד היום, אותו אני מעמידה על סכום של 150,000 ₪ להיום כולל ריבית. 34. אשר לעתיד, מטעם התובעת הוגש תצהירו של ניר הריס, שנחקר עליו, בהתייחס לעלות עזרה למשך 6 שעות ליום (ת/6), ומטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של גדעון הס (נ/11 ו- נ/12), שנחקר עליה, בהתייחס לעזרה של 8-6 שעות לשבוע. מר הריס התייחס לעלות מנהלת בית ומטפל, לא ביקר בביתה של גב' סלומון, לא ראה את חוות דעתה של המומחית ואישר שהעסקת עובדת בית באופן ישיר כולל תנאים סוציאליים עולה 36 ₪ לשעה (עמ' 55). במקום אחר ציין כי עלות עוזרת בית בהעסקה ישירה מגיעה באיזור המרכז ל- 35 ₪ לשעה (עמ' 57). מר הס ביקר בביתה של התובעת, פעל במסגרת המלצותיה של דר' פרבר וציין כי עלות שעת עוזרת היא כ- 30 ₪ לשעה בתוספת 25% לתנאים סוציאלים ובסך הכל, עלות של 1,300 ₪ לחודש ל- 8-6 שעות עזרה בשבוע. בתוספת לחוות דעתו (נ/12) ציין כי לאור שעות עזרה שבועיות שאושרו לבעלה של התובעת, עזרה המשמשת בחלקה את כל המשפחה בנושא משק הבית, מצטמצם היקף העזרה שהתובעת עצמה זקוקה לו ל- 4 שעות שבועיות. 35. כפי שצויין לעיל, הובאו ראיות על כך שמחלת הסכרת שהתובעת סובלת ממנה, היא גורם מקצר תוחלת חיים. בהתחשב בעניין זה, יש להעמיד את תוחלת חייה של התובעת שהינה היום בת 55, על גיל 79 . לתקופה זו, של 24 שנה, נכון לדעתי בנסיבות המקרה לפצות את התובעת בגין עזרת צד ג' למשק הבית בסכום של 1,500 ₪ לחודש. סכום זה, בהוון מתאים (205.1240) מגיע לסכום של 307,686 ₪ בעיגול. 36. ניידות התובעת יכולה להשתמש בתחבורה ציבורית (ת/3) ומשתמשת בה. המבוקש הוא פיצוי בגין תוספת הוצאות ניידות לאור נכותה, למשך תוחלת חייה. אשר לעבר, מבוקש בפריט זה פיצוי עבור נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים ומעקבים. אני מעמידה את הפיצוי בגין הוצאות נסיעה מחמת הפגיעה בתאונה, לעבר ולעתיד, על סכום גלובלי של 50,000 ₪ להיום (כולל ריבית). 37. שחייה המומחית דר' פרבר, בחקירתה, המליצה על שחיה לחיזוק השרירים לסימטריה של הגב (עמ' 29). אני מעמידה את הפיצוי בפריט זה על סכום גלובלי של 10,000 ₪. 38. כאב וסבל לתובעת 30% נכות רפואית בגין פגיעתה בגב. התובעת אושפזה בבית החולים בצפת ולאחר מכן בבית חולים רמב"ם, ועברה ניתוח ב- 28.7.96 וניתוח נוסף ב- 28.2.99 לביצוע קיבוע נוסף. מומחית בית המשפט בתחום השיקום אישרה כי התובעת סובלת מהגבלה ניכרת בתנועות עמוד השדרה המותני, ויש לקבל כי היא סובלת כתוצאה מהפגיעה מכאבים ועליה להימנע מישיבה רצופה. בהתחשב בטיב ועוצמת הפגיעה, ובעניינים הנ"ל, ולאחר ששקלתי טענות הצדדים בענין זה, אני מעמידה את הפיצוי עבור כאב וסבל על סכום של 120,000 ₪. 39. סך כל הפיצויים הפסד שכר בעבר 225,330 ₪ 31,080 ₪ 167,055 ₪ הפסד כושר השתכרות לעתיד 234,662 ₪ פגיעה בזכויות פנסיה 30,000 ₪ עזרת צד ג' בעבר 150,000 ₪ עזרת צד ג' לעתיד 307,686 ₪ ניידות 50,000 ₪ שחיה 10,000 ₪ כאב וסבל 120,000 ₪ 1,325,813 ₪ 40. בהפחתת אשם תורם בשיעור 35% מתקבל סכום של 861,778 ₪ בעיגול. 41. ניכויים הנתבעים טוענים לניכוי בגין תקבולי מל"ל עבור נכות כללית זמנית ושיקום סמוך לתאונה ולניכוי פנסיית נכות מנתיב וצירפו לסיכומיהם אישורים בעניין זה. התובעת בסיכומיה אינה מתייחסת כלל לנושא הניכויים. המסמכים שצורפו לסיכומים לענין פנסיית הנכות, לא הוגשו כראיה בתיק והטענה לניכוי בענין זה לא הוכחה. לענין תשלומי מל"ל - קיימים ב- ת/13 מסמכים בדבר תשלומי מל"ל ע"ס 55,085 ₪ לתקופת 99'-97' (נספח י"ג ל- ת/13). סכום זה יישא הפרשי הצמדה ממדד ינואר 98' (לצרכי נוחיות) וריבית כחוק מ- 1.1.98 וינוכה מהפיצוי. 42. ריבית הסכומים שנפסקו בגין הפסד שכר בעבר יישאו ריבית כחוק ממחצית התקופה בגינה נפסק כל סכום ועד לתשלום. הפיצוי עבור כאב וסבל יישא הפרשי ריבית כחוק ממועד התאונה ועד לתשלום. סכום הניכוי יישא הפרשי הצמדה וריבית כמפורט בס' 41 לעיל. 43. התוצאה אשר על כן, אני מחייבת בזאת את הנתבעים חדיף משה בע"מ, ברושית בניה והשקעות בע"מ ואליהו חברה לביטוח בע"מ, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת מרים סלומון, סכום של 861,778 ₪ בתוספת הפרשי ריבית כמפורט בסעיף 42 לעיל ובניכוי הסכום הנזכר בסעיף 42 שיישא הפרשי הצמדה וריבית כמפורט בס' 41,42 לעיל. ההודעה לצד ג' נמחקת. עוד יישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בשכר טרחת עורך דין התובעת בשיעור של 20% מהסכום הפסוק + מע"מ ובאגרת המשפט החלה על הסכום הפסוק. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה. ניתן היום ל' בניסן, תשס"ח (5 במאי 2008) בהעדר הצדדים. ר. חפרי-וינוגרדוב, שופטת הקלדנית: מיכל בוניאלמותנייםעמוד השדרה