הסכסוך 1. התביעה דנא נסבה על טענת רשלנות רפואית בתהליך לידתו של תינוק. בתמצית, העובדות הן כדלקמן: גב' מזל כחלון, התובעת 2, התקבלה ביום 27.11.1998 לחדר הלידה בבית החולים אסף הרופא, בהיותה בשבוע 37 + 3 להריונה, ובשל ירידת מים שלוותה בצירים. בשעה 18:50 הוחלט לחלץ את העובר בואקום, וכך נעשה. בשעה 19:00 נולד התינוק כאשר חבל הטבור כרוך פעמיים סביב גופו, ללא דופק וללא נשימה עצמונית. ניסיונות ההחיאה לא צלחו, והתינוק נפטר עם סימני תשניק חריף, כ-7 שעות לאחר לידתו. 2. התובענה מעוררת שאלת חבות ושאלת נזק. בשאלת החבות, הוגשו חוות דעת מומחים: מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' יוסף שנקר בתחום המילדות; הנתבעת הגישה את חוות דעתו של פרופ' איל שיף, מומחה למילדות וגניקולוגיה. כמומחה בית המשפט הוגשה תחילה חוות דעתו של פרופ' פרנסיס מימוני, ואולם משהתברר כי מומחיותו היא ברפואת ילדים ובנאונטולוגיה, מינה בית המשפט את ד"ר גולדברגר שמואל, בתחום הגיניקולוגי (ר' החלטת כב' ס' הנשיא הש' גנות מיום 17.3.2004). 3. כמו כן, מטעם התביעה העידו התובע, התובעת, גב' שולה (אחות התובעת), גב' אורלי (חברה), וגב' אינס (אחות התובע). בשאלת מצבה הנפשי של האם בעקבות מות התינוק, העיד מטעם התובעים פרופ' שמואל פניג, מומחה לפסיכיאטריה, ומטעם הנתבעת - פרופ' שמואל טיאנו, פסיכיאטר. מטעם הנתבעת העידו גם פרופ' דן שרמן, המשמש כיום כמנהל יח' הריון בסיכון בבית החולים, וכן ד"ר יפעת וינר, אשר בעת הרלבנטית שימשה כמתמחה במחלקה ותורנית בחדר לידה. בשאלת החבות בשלב ההחיאה העיד מטעם הנתבעת ד"ר אלי היימן. שאלת החבות 4. בשאלת החבות, יש להבחין בין מהלך הלידה לבין ניסיון ההחיאה שבוצע לאחריה. עיקר הבירור הראיתי בהליך זה הוקדש למהלך הלידה, וזאת על רקע חוות דעתו של מומחה בית המשפט, ד"ר גולדברגר, לפיה "הצוות הרפואי לא עמד בסטנדרד הטיפול המקובל והסביר שהתבקש מחומרת המצב בשלבים המאוחרים של הלידה. הצוות לא איבחן את המצוקה העוברית הקשה במועד, ולא פעל לחילוץ העובר במהירות הדרושה" (ר' סיכום חוות דעתו מיום 30.12.2004). 5. כאמור, בענין הטיפול במהלך הלידה הוגשו חוות דעת מומחיות סותרות. מומחי הצדדים נחלקו בשאלה, מהי נקודת הזמן אשר חייבה התערבות של הצוות הרפואי במהלך הלידה. להלן תוצגנה חוות הדעת ויערך בהן דיון. חוות הדעת מטעם הצדדים 6. פרופ' שנקר, מטעם התובעים, חיווה דעתו כדלקמן (חוות דעת מיום 24.10.1999): "היות ובזמן ההריון לא נמצאו סטיות מהנורמה, לא נמצאו מומים מולדים ומצבי תחלואה כפי שהוכח בבדיקה לאחר המוות, והיות שמצבו של העובר היה תקין בהתאם לניטור בעת קבלת היולדת לבי"ח, ובעת השלב הראשון של הלידה כפי שהוכח בניטור שבוצע, יש להסיק שההפרעה בהספקת החמצן קרתה בשלב השני של הלידה ובעת תהליך הלידה. חומרת מצב זה לא אובחן בזמן, ולכן הנזק לעובר וסיבת המוות נגרמה בשלב זה. בעובדה זו יש לראות סטיה מטיפול רפואי המקובל ויש לתלות את האחריות לכך, על צוות המטפלים בחדר הלידה. סיכום מדובר באשה בהריון ראשון אשר סבלה ממחלת סוכרת הריונית, אשר היתה מאוזנת היטב בעזרת מתן אינסולין. האשה זכתה לטיפול רפואי ברמה טובה במסגרת ההריון. בעת קבלתה בבי"ח אסף הרופא לא נמצאה סטייה במצבה הקליני ובמצבו של העובר. ההוראה לגרימת לידה היתה מוצדקת. השלב הראשון של הלידה היה לא סיבוכים. בשלב השני של הלידה הופיעה היפוקסיה קשה, אשר חומרתה לא אובחנה בזמן, וכתוצאה מכך נולד תינוק במצב של מוות קליני, טופל, אך צוות הרופאים לא הצליח להצילו. סטיה בטיפול הרפואי של הצוות בשלב השני של הלידה יש לראות כגורם ללידתו במצב של מוות קליני ומותו של היילוד" (הדגשות בקו - במקור; וההדגשות בהשחרה - הוספו). פרופ' שנקר מיקד את ממצא ההתרשלות בשלב השני של הלידה, בו הופיעה היפוקסיה קשה, אשר לשיטתו לא זוהתה בזמן על ידי הצוות הרפואי. 7. פרופ' שיף, מטעם הנתבעת, הסכים כי בשלב השני של הלידה התפתחה טכיקרדיה, ואולם סבר שניתן להגדירה כ"טכיקרדיה עוברית קלה", אשר לוותה בשונות וריאקטיביות תקינות (ע' 5 לחוות דעתו מיום 24.2.2002). לדעתו, "טכיקרדיה קלה תוך שמירת השונות והריאקטיביות אינה מהווה סימן המחייב סיום הלידה או נקיטת התערבות מילדותית דחופה אחרת". פרופ' שיף סבר, כי רק 20 דקות בטרם סיום הלידה "החלו להופיע האטות משתנות עמוקות בדופק לב העובר אשר מהוות סימן מאבחן אפשרי להיפוקסמיה והתפתחות מצוקה עוברית". לדעתו, שינוי זה אובחן כראוי, והוחלט לסיים את הלידה. פרופ' שיף הוסיף: "מרגע הופעת ההאטות בדופק ועד סיום חילוץ העובר עברו פחות מ- 20 דקות, זמן סביר לכל הדעות לפירוש של ניטור עוברי וביצוע התערבות מילדותית ראויה" (בע' 5, ס' ג' לחוות הדעת). בחקירתו ציין כי לשיטתו, רק בשעה 18:45 הפך המוניטור לפתולוגי (פרוטוקול מיום 21.5.2006 ע' 35 ש' 7). 8. מומחי הצדדים הגישו חוות דעת משלימות. פרופ' שנקר הפנה ל"פלט מוניטור 40843" אשר בו "ניתן להבחין בהגברת קצב הלב של העובר, הדופק הבסיסי הוא בין 170-180 אין ספק טכיקרדיה ללא השתנות או ירידה בוריאבליות. אלו ממצאים המצביעים על כך שקיימת הוראה חד משמעית שהאשה תהיה במעקב צמוד ומיוחד היות וקיימת אפשרות שיופיעו שינויים נוספים במוניטור שיצביעו על סבל עוברי" (ע' 1 לחוות דעת משלימה מיום 10.11.2003). פרופ' שנקר הסכים, כי "טכיקרדיה של העובר אינה סיבה מספקת להתערבות מילדותית מידית", ואולם היא "מהווה סיבה למעקב הדוק על מצבו של העובר ובירור סיבת הדופק המהיר" (שם). פרופ' שנקר סבר כי לפי הרישום בגליון הפעולות, לא נעשה מעקב של הצוות הזוטר או הבכיר, "ובזה יש לראות סטייה מהסטנדרט הרפואי המקובל" (בע' 2 לחוות הדעת המשלימה). 9. פרופ' שנקר זיהה מיפנה ברישום המוניטור בשעה 18:30 או 18:33: "בשעה זו הופיעו שינויים המצביעים על סבל עוברי קשה, האטות בדופק עמוקות, תדירות. הצוות הרפואי ללא ספק פענח את המוניטור כסבל עוברי ומצא לנכון שיש מקום לילד העובר בעזרת ואקום אבל כפי שיתואר להלן באיחור ניכר" (ע' 2 לחוות הדעת המשלימה; ההדגשה במקור). האיחור התבטא בכך שרק בשעה 18:50 הוחלט על סיום הלידה בואקום, כ- 17-20 דקות מהופעת סימנים של סבל עוברי. פרופ' שנקר חיווה דעתו: "אין ספק שזו סטייה רפואית לאור השינויים בדופק שהופיעו כבר בשעה 18:33 וחייבו הולדת העובר במהירות אפשרית... אם העובדה נכונה שהלידה היתה בשעה 19:04 או 19:11, פעולת החילוץ ארכה כ- 31 או 38 דקות בהתאמה, מאז הופעת סימני סבל עוברי, פרק זמן ארוך שיכול להסביר היטב את מצבו הקשה של העובר בלידתו" (ע' 2 לחוות הדעת המשלימה). פרופ' שנקר הדגיש כי בשעה 18:33 "לא ננקטה כל פעולה ולא נעשתה התיעצות עם רופא בכיר" (בע' 3 לחוות הדעת המשלימה). 10. פרופ' שיף, בחוות דעת משלימה מיום 4.1.2004, חזר על טענתו, כי טכיקרדיה אמנם מחייבת מעקב צמוד ורציף, "אך לא ניתן ליחס לקצב לב מהיר עם וריאביליות שמורה... כמורה בסבירות גבוהה על מוצקה בעובר" (ע' 1). לשיטתו, "הצוות יכול לאבחן את השינויים בדופק העובר לא ברגע שהחלו, אלא אך ורק כעבור פרק זמן שמאפשר לו להתרשם מהשינויים שהתרחשו בדופק העוברי". על כן, בשעה 18:30 "הרופאים לא יכלו עדיין, בנקודת זמן זו, לצפות את השינויים בדופק שחומרתם התבהרה כמובן רק בהדרגה" (ע' 2-3 לחוות הדעת המשלימה). מומחה בית המשפט 11. ד"ר גולדברגר סבר כי יש להשיב על השאלה הבאה: "האם ניתן היה לאבחן במהלך הלידה את התשניק החריף שגרם לשינוי החמור במצבו של התינוק, ובכך למנוע את התוצאה הטראגית של הלידה" (בע' 6 לחוות דעתו מיום 30.12.2004). ד"ר גולדברגר ענה על שאלה זו בחיוב, על רקע ניתוח נתוני המוניטור כדלקמן (ע' 6-8 לחוות דעתו): "עיון קפדני ברישום המוניטור הרצוף שליווה את הלידה, מעלה כי מעט אחרי השעה 12.00 ניתנה לגב' כחלון מנת אילחוש נוספת לאפידוראל (top up). הרישום לאחר המתן מאופיין בירידה יחסית של ההשתנות - (SVT) short term variability קצב הלב הבסיסי עלה מעט ל-150 פעימות לדקה, (עדיין בטווח הנורמה), לאחר שבשעות הראשונות של הלידה עמד קצב הלב על כ- 130 פעימות לדקה. ההאצות שנעלמו נתחדשו מאוחר יותר. רישום הדופק העוברי החל מהשעה 17.40 הוא פתולוגי והעיד על היפוקסיה עוברית הולכת ומחמירה. בשלב זה היה צורך בהערכה של המצב החימצוני של העובר, על מנת להחליט על המשך הדרך בה תנוהל הלידה. אובדן ההשתנות נושא משמעות חמורה בהערכת מצבו של העובר, וככל שיש יותר מאפיינים אטיפיים המצטרפים אליה, כגון עליה בקצב הלב הבסיסי, האטות משתנות שהופיעו מאוחר יותר, כך המשמעות הפרוגנוסטית חמורה יותר. במצבים אלה יש להעריך בדחיפות את המצב החימצוני של העובר ע"י בדיקת ה- PH ומאזן החומצה והבסיס בדמו, ובהתאם לתוצאה להעריך אם ניתן להמתין או יש צורך ביילוד מיידי. בשעה 17.50 ניתן לאבחן בבירור שינוי בדופק הבסיסי של העובר לכ-170 פעימות בדקה, עם אובדן מתקדם יותר של ההשתנות. קומבינציה של מאפיינים אלה משמעותה כי הילד נתון במצוקה. משעה 18.00 יש לפרש את רישום המוניטור כפתולוגי ואינדיקטיבי על היפוקסיה עוברית מחמירה. דופק הבסיסי עלה ל180 -170, קצב הלב היה לא יציב, וניצפה אובדן ברור של השתנות. האטות משתנות המופיעות מתוך קצב לב בסיסי בלתי סדיר נושאות משמעות קשה יותר. האטה המתחילה מקצה לב טכיקרדי, או ירידה אל מתחת ל-60 או משך ירידה ממושך מ-60 שניות מעידות על פרוגנוזה קשה יותר. גם האצות... שניצפות לעיתים במצבים כאלה יכולות להצביע על מצב היפוקסי של העובר. כאשר תופעה זאת באה בנוכחות טכיקרדיה עוברית ואובדן השתנות היא מעידה על מצב חמצון חמור בין היפוקסיה לחמצת מטבולית. הקומבינציה של המאפיינים שניצפו בתרשים המוניטור של הגב' כחלון החל מהשעה 17.50, הטכיקרדיה העוברית, הוריאביליות הירודה ונוכחות האטות משתנות אטיפיות, העידה בבירור על ירידה בחימצון העוברי, וקשורה בשכיחות רבה יותר של חמצת מטבולית עוברית וציוני אפגאר נמוכים. במצבים אלה יש צורך דחוף בהתערבות מיילדותית מיידית לחילוץ העובר. דרך היילוד נקבעת על פי האפשרות המהירה ביותר ללידה, וזו נקבעת על פי פתיחת צוואר הרחם, מיקום הראש בתעלת הלידה, זמינות חדר ניתוח וניסיון המיילד בלידות מכשירניות (מלקחיים או ואקום). החל משעה 18.30 מופיעות האטות חמורות של העובר שנמשכות כ-20 דקות קודם להחלטה על חילוץ העובר בעזרת מכשיר הואקום, שעת הלידה המתועדת היא 19.00 כלומר מדובר על תקופה של 30 דקות של האטות אגונליות, עמוקות מאוד עם אובדן מוחלט של ההשתנות, אובדן ה base line stability, בנוכחות טכיקרדיה עוברית. התמונה הזאת היא כאוטית ומעידה על סכנת חיים מיידית לעובר. ...ההידרדרות הברורה שחלה במצב העובר, ואשר אותה ניתן לאבחן מתוך תרשים המוניטור חלה החלה בסביבות השעה 17:50. בנקודת זמן זאת לא נכון היה לאפשר את המשך הלידה ללא הערכה דחופה של מצבו החימצוני של העובר. החל משעה 18:30 מצביע תרשים המוניטור כי מצבו של העובר חמור ביותר. בשלב זה היתה פתיחת הצוואר הרחם מלאה, וראשו היה בעמדה נמוכה המאפשרת יילוד מיידי. העיכוב בן 30 הדקות בהשלמת הלידה, איננו עונה על דרגת הדחיפות שנדרשה בנסיבות הלידה" (ההדגשות הוספו). דיון 12. ד"ר גולדברגר עמד בחקירתו על ארבעה פרמטרים לניתוח מוניטור של העובר: דופק בסיסי, השתנות, האצות והאטות (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 2 ש' 7 ואילך). דופק לב גבוה (טכיקרדיה) מהווה תמרור אזהרה, אך כשלעצמו אינו מצביע על בעיה חימצונית של העובר. השתנות (או שונות) מבטאת את מידת התגובתיות והשוני בתגובות הלב לגירויים חיצוניים. השתנות נמוכה עשויה להצביע על רמת חמצון נמוכה של העובר, קרי: שאין הוא מקבל די חמצן. האצה מלמדת על תגובה לגירויים חיצוניים, ובד"כ תעיד על חיוניות. יחד עם זאת, במצב מצוקה יתכן שהיא תצביע על ניסיון של העובר להינצל. כך, האצות המופיעות עם דופק בסיסי גבוה והעדר השתנות, נושאות סימן מנבא שלילי. האטה בפעילות הלב היא סימן מנבא רע. 13. ד"ר גולדברגר ניתח בעדותו את תרשים המוניטור של מהלך הלידה (סומן במ/2 ותויק בתיק המוצגים). בתחילת הרישום (דף 1 - לפני השעה 16:00), הדופק הבסיסי הוא בסביבות 150 ובגדר הנורמה. רמת ההשתנות ירודה, ומעידה על אפשרות למצב חימצוני לא טוב של העובר. יחד עם זאת נרשמות האצות (דף 2), והן מרגיעות, שכן הן מלמדות שהעובר מגיב לשינוי חיצוני. בדף 2, לאחר השעה 16:10, "ההשתנות בדף 2 איננה תקינה אך יש אלמנט מרגיע של האצות וכל מה שצריך לעשות בשלב זה זה להמשיך ולעקוב" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 5 ש' 5-6). 14. בדף 3 של המוניטור, בשעה 16:40, הדופק עלה מ- 135-140 לקצב מעל 160, ו"זה סימן מטריד". בנוסף, "יש כאן גם ירידה בשונות, כאן גם אין האצות ואם רוצים יש כאן אולי ירידות [האטות] קטנות" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 5 ש' 17-29). בהמשך (דפים 4-5), "המוניטור איננו תקין אך בשלב זה הוא לא חייב ניתוח קיסרי או פעולה דחופה אחרת. אם הוא לא תקין אזה הוא מחייב התייחסות מיוחדת... השעה היא בסביבות 17:00. מכיוון שמוניטור הוא שקלול של קבוצת פרמטרים... הרי ניכר שבדף מס' 5 יש עליה בדופק הבסיסי שזה סימן מדאיג. זה לא משתנה יחיד. אני בנקודה הזאת הייתי ממשיך לעקוב תוך ידיעה שבלידה הזאת יכול להיות משהו פתולוגי אבל בהחלט לא הייתי עושה מעבר לזה" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 6 ש' 1-18). 15. בשעה 17:30 (דף 7) "אפשר לראות שניכר עוד שינוי. יש אובדן של השתנות והפעם אפשר גם לראות שיש איזשהו אובדן של קצב לב בסיסי... בדף 7 אין קצב לב בסיסי... קצב הלב משתנה. סלטטורי במובן זה שהוא עושה קפיצות... דף 7 מעיד על החמרה נוספת במובן הזה שהלב איבד את ההשתנות לגמרי, הוא מגיב למצוקה הגדולה אלא שעכשיו הוא עומד בתנאים כנראה של רמת חמצון וחומציות ולכן הוא נותן את התגובה המעידה על המצוקה, כך אני מפרש את המוניטור, זו הנחתי. אם נוסיף את קצב הלב אני מסיק שבדף 7 יש משהו פתולוגי. חוות הדעת שלי מתייחסת לפרק הזמן של 17:50 שזה בדף 7" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 6 ש' 19 עד ע' 7 ש' 7). 16. רישום המוניטור מעיד כי מצב העובר הלך והחמיר עם הדקות החולפות: "חוות הדעת שלי מתייחסת לקטע שבין 17:50 עד ל-19:00. זה מוניטור פתולוגי. קצב הלב מאוד גבוה. הוא מתקרב כבר ל-180 יש אובדן כמעט של השונות והאצות שאותן אפשר הפעם לפרש כסימן פרוגנוסטי לא טוב. כאשר האצה באה מתוך קצב לב גבוה לא קבוע יש אובדן של שונות המשמעות יכולה להיות גרועה וירידה וגם בחמצון העובר וזה מתחיל להיות ברור עד השעה 18:00. החל מהשעה 17:50 כבר אין מקום לדעות אשר קיימות בד"כ בפירוש של מוניטור. המוניטור הזה הולך ומחמיר, ניתן לראות, ואכן בשעה 18:40 לערך המוניטור הזה הופך למוניטור אגונלי, שהוא פתולוגי בצורה חמורה מאוד ורישום כזה יכול להיות רשום במצב חמצוני גרוע של העובר עד כדי מות העובר" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 7 ש' 9-16). 17. החל מהשעה 17:50, מצב העובר על פי רישום המוניטור הלך והחמיר: בשעה 18:00 הדופק עלה עד 180, קצב הלב נמצא לא יציב, ונצפה אובדן ברור של השתנות. בשעה 18:30 כבר הסתמנו האטות בפעילות הלב (עדותו של ד"ר גולדברגר, פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 17 ש' 25-27). 18. הניתוח שערך מומחה בית המשפט היה רהוט, בהיר ומנומק. טיעוניו לא נסתרו. ד"ר גולדברגר הדגיש, כי החל מהשעה 17:00 הפתיחה של צוואר הרחם היתה גמורה, ועל כן לא היתה מניעה לילד את התינוק החל מנקודת זמן זו (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 8 ש' 8-10; ע' 14 ש' 14-16). הוא סירב לקבל את התיזה לפיה נקודת הזמן הראשונה בה קיימת אינדיקציה לבעיה היא רק בשעה 18:30 (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 7 ש' 29-31; פרוטוקול מיום 21.12.2005 ע' 12 ש' 23-28). "הסימנים המטרידים" החלו הרבה קודם לכן, בסביבות השעה 17:30. כבר אז ניתן היה לראות כי הדופק הולך ועולה ואילו רמת השתנות הולכת ויורדת. למעשה, תרשים המוניטור כולו, החל מן השעה 16:00 ואילך, עורר את הצורך במעקב צמוד, וזאת על רקע הדופק ההולך ועולה, ורמת ההשתנות ההולכת ויורדת. ד"ר גולדברגר הצביע על מגמה של החמרה עקבית בנתוני המוניטור, עד שבשעה 17:50 ניתן היה לאבחן בבירור מצוקה של העובר. בשעה זו, הדופק הבסיסי כבר עמד על כ- 170 פעימות בדקה, יחד עם אובדן מתקדם של השתנות. ד"ר גולדברגר הדגיש: "נקודת הזמן שבה אני מתחיל לדאוג היא קודמת ל- 17:50... את הסימנים המטרידים במוניטור התחלתי לראות עוד קודם" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 10 ש' 20 עד ע' 11 ש' 3). 19. השעה 17:50 מסמנת את נקודת הזמן בה מצב העובר החמיר עד כדי צורך לילדו על אתר (ד"ר גולדברגר, פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 11 ש' 5-9): "החל מנקודה 17:50 אני קובע שאת האישה צריך ליילד. יש שתי אפשרות אחד ליילד אותה מיד בין מלקחיים ובין עם וואקום, אני מסכים שהיום הוואקום הוא פרוצדורה יותר מקובלת ומוכרת. היה והחלטת לא ליילד בשעה 17:50 חובת ההוכחה עליך לומר שמצבו החימצוני של העובר מאפשר את המשך המעקב ולכן הכנסתי את נושא ה- PH. אם אתה חושב שצריך לחכות יש לעשות בדיקת PH. אם אתה בוחר לייתר את ה- PH יש ליילד מייד". 20. לאחר השעה 17:50, ה"סימנים המטרידים" הלכו והחריפו, עד שבשעה 18:00 הדופק עלה ל- 180, קצב הלב נמצא לא יציב, ונצפה אובדן ברור של השתנות. בשעה 18:30 כבר ניצפו האטות בפעילות הלב. כמובן, העובדה כי בנקודת זמן זו ניצפתה החמרה, לא הפחיתה מערכם של הסימנים המדאיגים שקדמו לה, כתמרורי אזהרה שחייבו התייחסות. חובת הצוות הרפואי 21. מה היה על הצוות הרפואי לעשות, על רקע נתוני המוניטור שנסקרו לעיל? ד"ר גולדברגר חיווה דעתו, כי נתוני המוניטור חייבו מעקב צמוד מצד הצוות המיילד, וזאת כבר מהשעה 16:10, בה ניצפה דופק טכיקרדי והשתנות בלתי תקינה. בהמשך, היה מקום לערוך בדיקת PH: "רישום הדופק העוברי החל משעה 17:40 הוא פתולוגי והעיד על היפוקסיה עוברית הולכת ומחמירה" (ע' 7 לחוות דעתו). לכן, "בשלב זה היה צורך בהערכה של המצב החימצוני של העובר, על מנת להחליט על המשך הדרך בה תנוהל הלידה" (שם). רמת החמצן שמקבל העובר ניתנת לניטור באמצעות בדיקת PH: "מתחת ל-[ערך של] 7.25 זה מעיד על מצב חמצוני ירוד יותר, מתחת ל- 7 זה בד"כ מצביע על מצוקה מאוד חמורה וזה מעיד על תשניק" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 16 ש' 5-7). ראו גם בע' 16 ש' 4 לפרוטוקול, שם ציין ד"ר גולדברגר: "PH מצביע על מצבו החימצוני והמצב הבסיסי חוצי של העובר". ד"ר גולדברגר ציין כי בדיקת PH היא כלי עזר "להוכיח מצב חימצוני כאשר המוניטור שהוא בסימן שאלה" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 9 ש' 4-5). 22. פרופ' שיף מטעם הנתבעת הסכים שבדיקת PH מסייעת לאמת או לשלול את נתוני המוניטור, ובכך היא מדריכה בענין המשך הלידה (פרוטוקול מיום 21.5.2006 ע' 32 ש' 5-8). 23. בעוד שעד השעה 17:50 די היה במעקב רציף ובדיקת PH, הרי שבשעה 17:50 חלה החמרה במצב העובר. זוהי נקודת מפנה, בה צריך היה לקבל החלטת חילוץ של היילוד, אלא אם בדיקת PH שללה את החשד החמור לחמצת. בנקודת זמן זו הופיעה "הידרדרות ברורה במצב העובר", ולכן "לא נכון היה לאפשר את המשך הלידה ללא הערכה דחופה של מצבו החימצוני של העובר" (ע' 7 לחוות דעתו של ד"ר גולדברגר). כאמור, ד"ר גולדברגר חידד את הדברים בחקירתו (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 11 ש' 5-9): "החל מנקודה 17:50 אני קובע שאת האישה צריך ליילד. יש שתי אפשרות אחד ליילד אותה מיד בין מלקחיים ובין עם וואקום, אני מסכים שהיום הוואקום הוא פרוצדורה יותר מקובלת ומוכרת. היה והחלטת לא ליילד בשעה 17:50 חובת ההוכחה עליך לומר שמצבו החימצוני של העובר מאפשר את המשך המעקב ולכן הכנסתי את נושא ה- PH. אם אתה חושב שצריך לחכות יש לעשות בדיקת PH. אם אתה בוחר לייתר את ה- PH יש ליילד מייד". 24. ד"ר גולדברגר הסכים, כי המוניטור הוא מכשיר מוגבל מבחינת כוח הניבוי, וכי הוא טעון פרשנות (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 11 ש' 17 ואילך). יחד עם זאת הוא ציין, כי במוניטור הנוכחי, "החל מהשעה 17:50 כבר אין מקום לדעות אשר קיימות בד"כ בפירוש של מוניטור" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 7 ש' 13). ד"ר גולדברגר הדגיש את המגמה העולה מתרשים המוניטור לכל אורכו: "המוניטור הזה הולך ומחמיר" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 7 ש' 14), וסיכם: "זה מוניטור נוראי ואין לו הגדרה אחרת בשום שפה" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 13 ש' 15-16). 25. ד"ר גולדברגר הסכים, כי סרט המוניטור יוצא בהדרגה, וכי כדי לקבל תמונת מצב נהוג להמתין 20-15 דקות (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 9 ש' 24-25; ע' 10 ש' 23-25). יחד עם זאת, "לפעמים יש בחדר לידה שינויים של מוניטור שלא מאפשרים לחכות אפילו 5 דקות, בוודאי לא 20 דקות" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 13 ש' 24-25). במקרה דנא, המוניטור היה מטריד לאורך זמן, כבר משלבי הרישום הראשונים, והצביע על מגמת החמרה נמשכת (דופק הולך ועולה, השתנות הולכת ויורדת). על כן, "בקונטקסט של המוניטור הזה עם צורה שהקדימה את הופעת הצירים, זו המתנה ממושכת בלתי סבירה, צריך היה ליילד" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 15 ש' 19-20). 26. ניתן לסכם כדלקמן: נתוני המוניטור חייבו במקרה דנא מעקב רציף כבר מן השעה 16:10 ואילך, וזאת נוכח עליה ברמת הדופק וירידה בהשתנות. הצורך במעקב הלך והתחזק בשעה 17:00, כאשר הדופק המשיך לעלות, וההשתנות המשיכה לרדת. נתוני הניטור חייבו הערכת המצב החימצוני של העובר (בדיקת PH). בשעה 17:50 נצפתה קומבינציה של נתונים שלימדו על מצוקת העובר: הדופק הגיע לרמה של 170 פעימות לדקה, ההשתנות היתה ירודה ונוספו האטות. בשעה זו צריך היה לחלץ את העובר. כשלון הצוות הרפואי 27. הרישום הרפואי מופיע בדף "קבלה ופרוט מהלך הלידה" שצורף כנספח א' לתצהירו של פרופ' שרמן. בדף 2 רשומה בדיקה של ד"ר יפעת וינר בשעה 16:10. בשעה 17:00 נעשתה בדיקה וגינאלית ונרשם "פתיחה גמורה". הרישום הבא הוא בשעה 18:50: "פתיחה גמורה... תוך כדי בדיקה מופיעה דצלרציה עם חוסר variability לכן הוחלט לסיים לידה" (על הרישום חתומה ד"ר פרנקל ז"ל). 28. מה התרחש בין השעה 17:00 לשעה 18:50? הגליון הרפואי חף מכל רישום בשעות אלה. ד"ר וינר, תורנית בחדר הלידה בעת הרלבנטית, השיבה כי אינה יודעת מה התרחש בין השעות הנ"ל (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 88 ש' 21-22). פרופ' דן שרמן - אשר הגיש תצהיר על סמך עיון בתיק הרפואי - הודה כי משעה 17:00 ועד הלידה לא נרשמה בדיקה של מיילדת או רופא (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 86 ש' 17). ד"ר גולדברגר חיווה דעתו, כי נתוני המוניטור חייבו מספר בדיקות רופא נוספות, בפרק הזמן שבין שתי הבדיקות הנ"ל (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 14 ש' 14-20). 29. ע"ג תרשים המוניטור נרשם, בשעה 18:00, כי חום האם היה 37.2. ד"ר פרנקל ז"ל השיבה בתצהיר תשובות לשאלון: "בשעה 18:00 התרשמה המיילדת מהטכיקרדיה העוברית, חום האם נמדד (37.2) ונרשם ע"ג נייר המוניטור. תוקן מיקום המתמר כך שירשום את הפעילות הרחמית בצורה מדוייקת" (תשובה 10א). והנה, אם נתוני המוניטור נבחנו בשעה 18:00 על ידי מיילדת - אשר "התרשמה מהטכיקרדיה העוברית" - מדוע התעכב ביקור הרופאה אצל היולדת עד לשעה 18:50? יושם אל לב כי המיילדת שטיפלה ביולדת לא זומנה להעיד. 30. כאמור, כבר בשעה 17:50 נתוני המוניטור היו חמורים מאוד. הדופק עמד על כ- 170 פעימות בדקה. התקיים אובדן מתקדם של השתנות. קצב הלב היה סלטוטורי. בשעה 18:00 - הזמן בו נמדד חום האם - "יש לפרש את רישום המוניטור כפתולוגי ואינדיקטיבי על היפוקסיה עוברית מחמירה" (ע' 7 לחוות דעתו של ד"ר גולדברגר). אין זה ברור מה עשתה המיילדת בעת שראתה את רישום המוניטור הקשה, פרט למדידת חום. 31. מן הראיות שבפני עולה כי הצוות הרפואי לא עקב בצורה מעמיקה אחר נתוני המוניטור, וזאת במשך זמן ארוך של שעה וחמישים דקות. אין צורך לאמר, כי תכלית המוניטור היא מעקב מקצועי, וכי אין לו ערך אם הוא אינו מלווה במעקב הולם. במקרה הנדון, הניטור עורר דאגה כבר מראשית הדרך, ומגמת ההחמרה הלכה והתחזקה. המידע הופיע בתרשים המוניטור - ואולם הצוות הרפואי לא התבונן במידע. מדידת החום בשעה 18:00 מלמדת כי מילדת ניגשה ליולדת, אך כנראה שלא הזעיקה רופא (או שהרופא לא הגיע, למרות שנקרא למקום). כך גם לא נערכה בדיקה וגינאלית באותה נקודת זמן ולא נלקחה בדיקת PH. בדיקת הרופאה בשעה 18:50 איחרה את המועד: "בשעה 18:40 לערך המוניטור הזה הופך למוניטור אגונלי, שהוא פתולוגי בצורה חמורה מאוד ורישום כזה יכול להיות רישום במצב חמצוני גרוע של העובר עד כדי מות העובר" (ד"ר גולדברגר, פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 7 ש' 14-16). החילוץ ונסיון ההחיאה 32. בשעה 19:00 (על פי הרישום בגליון הלידה), ולאחר לידת ואקום, נשלף העובר כאשר "חבל הטבור כרוך סביב הגוף (פעמיים) סביב רגל ויד כפעמיים" (דף 2 ב"קבלה ופרוט מהלך הלידה", נספח א' לתצהירו של פרופ' שרמן). ב"גליון מעקב של הילוד" נרשם (נספח לתצהירו של ד"ר אלי היימן מטעם הנתבעת): "בבדיקה ראשונה ילד כבר בחוץ נמצא בשולחן לילוד עפר פער; כיחלון פריפיאלי ופריפרי ללא דופק; ללא נשימה עצמונית; טופל באמצעות חמצן ללא תגובה אז בוצע ישר אינטובציה וממשיך להנשים בעזרת אמבו, קיבל טיפול תרופתי..." 33. ד"ר היימן סקר הטיפול שקיבל התינוק לאחר חילוצו: החיאה בחדר לידה ע"י ד"ר דינקוביץ; העברה ליחידה לטיפול נמרץ ואינטובציה חוזרת; עירוי גלוקוז, אנטיביוטיקה ופלסמה. בדיקות PH הצביעו על "חמצת קשה ביותר" (ס' ד'-ה' לתצהירו). "לא ניתן היה לחמצן את הילוד", עד שהוא נפטר בשעה 1:30 (ס' ו' לתצהירו של ד"ר היימן). ד"ר היימן סיכם את נסיון ההחיאה (ס' ז' לתצהירו): "1. המדובר בתינוק שנולד במצב של מוות קליני אשר טופל ע"י רופאת ילדים ברגע שנולד. 2. הטיפול הצליח להחיותו מכיוון שהדופק והנשימה "חזרו", אך ללא תועלת פיזיולוגית, ובעצם היה במצב של מוות קליני. 3. כל הטיפולים (בעזרת בדיקות רבות כולל בדיקות קרדיולוג ילדים וביצוע אקו לב) גם מבחינה הימודינמית וגם מבחינה רספירטורית, לא הועילו, ולא הצליחו לחלצו מחצת קשה ומתמשכת." 34. ד"ר היימן הודה בתצהירו, כי במעבר היילוד מחדר הלידה ליחידה לטיפול נמרץ "הטובוס יצא מהקנה והתינוק הונשם ע"י אמבו" (ס' ד' לתצהירו). כן הודה, כי בשעה 21:00 ערך אינטובציה חוזרת "עקב חשד בצילום חזה שהטובוס נמצא בקיבה" (ס' ו' לתצהירו). ד"ר היימן העיד, כי כאשר קיים ספק אם החולה מונשם כהלכה - מחליפים טובוס (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 77 ש' 29 עד ע' 78 ש' 6). 35. בנסיבות המקרה דנא, אין מקום ליחס לתקלת הטובוס קשר סיבתי למותו של היילוד. הטעם לכך נעוץ בזה, שהתינוק כבר נולד במצב של תשניק קשה ביותר. פרופ' מימוני, מומחה בית המשפט, תיאר את מצב התינוק עם הולדתו (פרק 2 "מהלך לאחר הלידה" בחוות דעתו): "התינוק נולד במצב של תשניק קשה עם PH בדם טבורי (שנבדק כ - 15 דקות לאחר הלידה), ברמה נמוכה מאוד (6.94). ציוני אפגר היו 0 בדקה ראשונה (ללא סימני חיים), 2 בדקה חמישית. לאחר הלידה התינוק נמסר לרופאי ילדים שהחלו בפעולות החיאה. פעולות החיאה כללו: הנשמה מלאכותית לאחר החדרת טובוס לקנה ומתן תרופות לקנה הכוללות אדרנלין פעמיים ואטרופין, ומתן ביקרבונט דרך וריד הטבור. בקבלתו במחלקת פגים בוצעה החדרה חוזרת של הטובוס לקנה עקב יציאה מקרית של הטובוס הראשון בזמן ההעברה למחלקה. לאחר שהייה של כ-7 שעות בפגיה התינוק נפטר מבלי שמניפולציות רבות בטיפולו גם מבחינה המודינמית וגם מבחינה רספירטורית הצליחו לחלץ אותו מחמצת קשה ומתמשכת". 36. ד"ר היימן העיד: "אנו מדברים למעשה... בילד שנולד מת, לא מוות קליני, ילד מת מוחלט" (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 78 ש' 29-30). עדותו של ד"ר היימן נתמכת בגליון הלידה, בו תואר כי התינוק נולד ללא דופק וללא נשימה עצמונית, ובציון אפגר 0. בחקירתו הסביר ד"ר היימן, כי אפגר בציון 0 "מראה על חוסר תגובה מוחלטת של הילד" (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 79 ש' 9 וכן ע' 81 ש' 4-5). ראו בענין זה גם גם עדותו של ד"ר גולדברגר, מומחה בית המשפט, שהעיד: "אני יכול לומר שהתינוק חולץ ללא רוח חיים. אני מסכים שזו חמצת קשה מאוד" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 17 ש' 8). 37. פרופ' מימוני בחן את ניסיונות ההחיאה שבוצעו ביילוד, ומצא כי לא נפל בהם פגם (פיסקה ו' לחוות דעתו): "פרופ' שנקר והתביעה מיחסים חשיבות רבה לאקסטובציה (הוצאת הטובוס מהקנה) עצמונית בזמן מעבר הילוד מחדר הלידה לפגיה. בשלושים שנות נסיון בתחום אני יכול להעיד שאין דבר יותר מתסכל מאשר אקסטובציה עצמונית בילד במצב קריטי. אך אין דבר קשה יותר מאשר קיבוע הטובוס בעזרת פלסטרים הנדבקים בקושי על עור הפנים של ילוד "טרי" המכוסה בורניקס שמנוני אשר כמעט בלתי אפשרי לנקות לחלוטין. באופן פרקטי, בהחיאה, יציאת הטובוס מהמקום באופן עצמוני שכיחה. במקרה זה רופאי הילדים רשמו בקפדנות את הארוע ותיקנו אותו על ידי החדרה חוזרת של טובוס אחר. רישום רופאי הילדים בתיק זה מאוד מפורט ואין כל עדות לקושי בהחדרה חוזרת של טובוס. לכן, אינני יכול להסכים עם טענת פרופ' שנקר שחוסר הנשמה נמשך לזמן ארוך ומשמעותי. נוכחות איזורי תמט בריאות לפי תוצאות הנתיחה שלאחר המוות הינה ממצא שכיח אצל ילוד שאף פעם [לא] נשם בצורה עצמונית ולא ניקה את הנוזלים הנמצאים בריאות. נוכחות מימצאים ריאתיים אלו אינה פירושה שהתינוק לא הונשם בצורה סבירה". 38. בתשובותיו לשאלות הבהרה השיב פרופ' מימוני, כי "הוצאה עצמונית של הטובוס לדרכי העיכול מצערת מאוד מבחינת התינוק. עדיין, בעיני, מדובר בתאונת עבודה שכיחה, אך לא ברשלנות" (תשובה 10, 21.10.2004). בחקירתו שלל פרופ' מימוני את האפשרות כי התינוק נפטר "בגלל שלא היתה לו הנשמה טובה", וציין: "יש לי כרגע במחלקה ילד עם הנשמה מאוד יעילה וכבר 3 ימים לא מצליחים לחמצן אותו" (פרוטוקול מיום 21.5.2006 ע' 36 ש' 1-3). פרופ' מיימוני הוסיף: "המצב [של היילוד דנא] היה חמור מלכתחילה והוא לא התאושש" (פרוטוקול מיום 21.5.2006 ע' 36 ש' 31). בנוסף אישר, כי תינוקות שנולדו ללא דופק ונשימה עצמונית, בד"כ לא נשארים בחיים (פרוטוקול מיום 21.5.2006 ע' 37 ש' 22-23). 39. הנה כי כן, על רקע העובדה כי התינוק חולץ במצב של תשניק וחמצת קשים, הרי שניסיונות ההחיאה היו בעלי סיכוי נמוך ביותר מלכתחילה. על כן נכון להתעלם מהם כגורם סיבתי של המוות. בנוסף, לא נסתרה חוות דעתו של פרופ' מימוני, על כשל או פגם בנסיונות ההחיאה. מסקנה וקשר סיבתי 40. מסקנתי היא כי הצוות הרפואי התרשל בכך שלא עקב כראוי אחר המוניטור, לא ערך הערכת מצב חיצוני של העובר במועד, ולא פעל לחילוץ היילוד בשעה 17:50. היילוד נולד במצב של חמצת קשה, וללא סיכויי החיאה סבירים. 41. מה היה מצבו של היילוד לו יולד בשעה 17:50? ד"ר גולדברגר השיב: "לידה מיידית היתה מקצרת את זמן המצוקה, היא לא היתה פותרת כיוון שזה לא פותר את הבעיה של חבל התבור הכרוך אך זה מקצר את התקופה של המצוקה החמצונית" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 20 ש' 1-2). כמובן, קשה לנבא מה היה מצב התינוק לו יולד בזמן, כפי שציין מומחה בית המשפט: "התינוק סבל לאורך זמן יותר ארוך ממה שאנחנו חושבים, אני לא יכול לומר אם היתה פגיעה או לא היתה פגיעה אם היה מיולד בשעה 17:50. אני לא יכול לנבא, אני יכול לומר בוודאות שסיכוייו להיות פחות פגוע היו הרבה יותר טובים. אנו מחלצים תינוקות גם במצבים נואשים והם יוצאים בריאים" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 20 ש' 14-17). 42. גם בהמשך ציין ד"ר גולדברגר: "אני לא יכול לומר מה היה מצב בריאותו אלא שסיכוייו הרבה יותר טובים אם הוא היה מחולץ קודם" (פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 20 ש' 22-23). 43. יש לזכור, כי גם לו הוחלט בזמן ליילד את התינוק, הרי שלידת ואקום עצמה אורכת 20-30 דקות (ד"ר גולדברגר, פרוטוקול מיום 12.12.2005 ע' 11 ש' 16). גם לו החל החילוץ בשעה 17:50, הוא עשוי היה להסתיים רק בשעה 18:20, לערך. יחד עם זאת, מחוות דעתו של ד"ר גולדברגר עולה, כי עיכוב בלידה בנסיבות המיוחדות של המקרה הוא בעל משמעות הרת-גורל (ר' ע' 8 למעלה בחוות דעתו). ד"ר גולדברג בחוות דעתו ציין: "פרק זמן של חצי שעה בנסיבות הללו הוא נצח" (ע' 8 לחוות דעתו). 44. על דרך של הערכה, ועל בסיס הדוקטרינה של סיבתיות עמומה (השוו: ע"א 7375/02 בי"ח כרמל - חיפה ואח' נ' מלול ואח', תק-על 2005(1) 4239), אני מעמידה את שיעור תרומת ההתרשלות של הצוות הרפואי למות היילוד על 80%. מובהר, כי מתוך סכומי הפיצויים שיפורטו לעיל, הנתבעת תשלם 80% בלבד. הנזק תביעת העזבון 45. היילוד נולד במצב של תשניק וחמצת קשים, אך נפטר רק כעבור 7 שעות מלידתו. ב"סיכום לידה" מיום 27.11.1998 רשם פרופ' דן שרמן (נספח לתצהירו): "היילוד נפטר במחלקה לטיפול נמרץ ילודים בגיל 7 שעות עם סמני תשניק סב-לידתי". ד"ר היימן, שטיפל ביילוד בסמוך לאחר לידתו, הצהיר (ס' ו' לתצהירו): "בשעה 21:00 לערך בוצעה אינטובציה חוזרת על ידי עקב חשד בצילום חזה שהטובוס נמצא בקיבה. כיוון שהיה קושי בחמצון הילוד נעשתה גם בדיקת אקו לב ע"י ד"ר ברעם, קרדיולוג ילדים במטרה לשלול מום לב כחלוני, בבדיקתו בשעה 21:50 לא מצא עדות למום לב. בגיל 5 שעות החלה ירידה בלחץ הדם ואז טופל באמצעות עירוי דופמין וגם באטרופין. למרות המשך ההנשמה ב- 100% חמצן וטיפולים תומכים רבים לא ניתן היה לחמצן את הילוד, שמצבו התדרדר שהתבטא בעיקר בירידות דופק. מצבו המשיך חהיות קשה ביותר עם התדרדרות מהירה. התינוק נפטר בשעה 01:30". 46. הנה כי כן, אף כי מצבו של היילוד היה בעת לידתו קשה ביותר ואף סופני, הרי שהעובר לא הלך לעולמו בטרם הלידה, אלא רק כמה שעות לאחריה. על כן, ולאור סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות, תשכ"ב- 1962, היילוד היה "כשר לזכויות וחובות". עזבונו זכאי לתבוע פיצויים בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, וכן בגין אובדן השתכרות ב"שנים האבודות" (השוו: ת.א. (י-ם) 4148/02 לוי ואח' נ' מרכז רפואי שערי צדק, כב' הש' י' ענבר, 5.12.2004, ס' 31 לפסק הדין). 47. אובדן השתכרות ב"שנים אבודות" - הלכה היא, כי בעניינו של קטין שנפטר, יחושבו הפיצויים על פי תקופת הפסד מקובלת של 46 שנים (מגיל 21 ועד גיל 67), לפי השכר הממוצע במשק כיום, ושיעור הפסד של 30% (ע"א 10990/05 פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2), 199). יש לבצע היוון כפול (ל- 46 שנות ההפסד, ובנוסף ל- 13 שנים בגין הקדמת התשלום). 48. כאב וסבל - סבלו של היילוד היה קצר יחסית עד שנפטר (7 שעות). מצבו היה סופני כבר בעת לידתו, ולא גילה תגובתיות. אך ברור כי לא הבין ולא היה ער למתרחש בו וסביבו (זאת להבדיל, למשל, מפרשת השריפה של שתי בגירות שנדונה בת.א. (ת"א) 1056/00 עזבון המנוחה נילי דבוש ז"ל ואח' נ' עירית ת"א - המחלקה לכיבוי אש, תק-מח 2003(3), 8890, כב' הש' פלפל, מיום 12.10.2003; וכן מפרשת הטביעה של נערה בת 17, שנדונה בת.א. (י-ם) 1289/98 עיזבון המנוחה טלי וייס נ' חמל (לא פורסם), כב' הש' ע' חבש, מיום 1.10.2002). על הרקע הזה, לא ייפסק פיצוי נפרד בגין כאב וסבל, אלא כחלק גלובאלי מן הפיצוי בגין קיצור תוחלת החיים - המהווה במקרה זה את ראש הנזק העיקרי. 49. קיצור תוחלת חיים - עיזבון המנוח זכאי לפיצוי בגין קיצור תוחלת החיים, שהרי המנוח איבד את כל חייו. כמה שווים החיים? "שום כסף שבעולם אינו מפצה על יסורי גוף ונפש, על הפחתת הסיכויים להקים קן משפחתי או על אובדן הנאות חיים נורמאליים" (א' ברק, "הערכת פיצויים בנזקי גוף: דני הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט (התשמ"ג-התשמ"ד-1983) 243; ע"א 541/63 רכס ואח' נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120, 126). ובכל זאת, "על קשיים אלה יש להתגבר. העובדה ששום פיצוי אין בו כדי להשיב המצב לקדמותו במלואו אינה גוררת את המסקנה, כי אין מקום להעניק כל פיצוי. יש לעשות כל מאמץ, להגשים במונחים כספיים, ככל האפשר, את השבת המצב לקדמותו" (כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק, ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' מוסא, תק-על 2006(4), 1811, 21.11.2006). 50. בתי המשפט נדרשים לכמת את ערך החיים ולתת לו ביטוי מספרי. בענין זה מסתמנת בפסיקה מגמה של עליה ברמת הפיצוי. כך, בת.א. (י-ם) 1751/96 גרוס נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ ואח', תק-מח 2002(2), 2897, נפסק פיצוי בסך 700,000 ₪ בגין קיצור תוחלת של קטינה שנפטרה מנשימת גז רעיל בהיות בת 3 שנים (כב' הש' קמא, מיום 23.5.2002). בת.א. (י-ם) 6475/02 (שלום י-ם) פיטרו ואח' נ' קיבוץ דביר אגודה שיתופית בע"מ ואח', תק-של 2005(1), 11597, נפסקו 900,000 ₪ לעיזבון קטין שנפטר בהיותו בן 4, לאחר שנפל לבור מים רותחים של מערכת חדר קיטור השייכת לקיבוץ (כב' הש' מוסק, מיום 22.2.2005). בת.א. (י-ם) 2691/02 עזבון המנוח דוד אשוש ואח' נ' עובדיה לוי ואח', תק-של 2005(3), 13862, דובר בקטין שנפטר כתוצאה מהרעלת גז מתנור חימום בהיותו בן 7.5 שנים, ונפסקו לעזבונו 900,000 ₪ בגין קיצור תוחלת חיים (כב' הש' בר-עם, מיום 22.9.2005). בת.א. (י-ם) 1289/98 עזבון טלי וייס נ' ארנון המל, תק-של 2005(2), 8343, נפסק 1,000,000 ₪ לעיזבון המנוחה, נערה בת 17 אשר טבעה בנחל במהלך שייט אבובים (כב' הש' רומנוב, מיום 17.5.2005). בת.א. (י-ם) 1247/98 עזבון המנוחה יצחק חן נ' טביב בצלאל, תק-מח 2007(1), 7863, כב' הש' מזרחי, מיום 15.2.2007, דובר על שני נערות בנות 15 ו-16 אשר נמחצו למוות על-ידי קהל בפתח אתר רוק בפסטיבל ערד. נפסקו לכל עזבון 1,000,000 ₪. השוו גם ספרם של ד"ר עדי אזר וד"ר אילנה נירנברג, רשלנות רפואית (מהדורה שניה, 2000), בע' 763: "העובדה, כי אין תחליף אמיתי ליד שאבדה או לשנות חיים שירדו לטמיון, אין פירושה בהכרח כי יש לפסוק סכום נמוך... הגישה הראויה לדעתנו, שלפיה הפיצוי צריך להתבטא במיליון ש"ח ומעלה, במקרים הקשים. רמה גבוהה זו של הפיצוי תהא אבן דרך, שממנה יש לגזור את סכומי הפיצוי במקרים הקלים". 51. בענין גובה הפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים, ראוי להתחשב בחומרת הרשלנות הרפואית, לצד היקף השנים שנקטלו. אני פוסקת בראש נזק זה סך של 1,000,000 ₪. תביעת ההורים 52. האם היא נפגעת עיקרית מן הרשלנות הרפואית, שהרי זו בוצעה בה, בעת הלידה (השוו: ת"א (י-ם) 4148/02 לוי נ' מארז רפואי שערי צדק, 5.12.2004, סעיף 31 לפסק הדין; ת"א (י-ם) 3161/01 חלמסקי נ' מ"י, 6.6.2006, סעיפים 15-16 לפסק הדין). האב, לעומת זאת, הוא ניזוק משני, וזכאי לפיצוי בשים לב לשייכותו למעגל הראשון של הקרובים הנפגעים (ר': רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397; ע"א 6696/00, 7326/00 ביה"ח מרכזה עפולה ואח' נ' פינטו ואח', 2.9.2002, סעיף 23 לפסק הדין). נזקי התובעת 53. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות נגדיות בענין מצבה הנפשי של האם בעקבות הלידה הכושלת. מטעם התובעים חיווה דעתו פרופ' שמואל פניג, מומחה לפסיכיאטריה, אשר העריך כי התובעת סובלת מ- 30% נכות רפואית לצמיתות, לפי ס' 34ד' לתקנות המל"ל, וזאת בגין הפרעה נפשית הניתנת לאבחון כ"אבל פתולוגי או כתגובת הסתגלות" (פרק "מסקנות" בחוות דעתו). מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' ש' טיאנו, פסיכיאטר, אשר העריך כי התובעת סבלה 10% נכות לפי ס' 34ב' לתקנות המל"ל למשך שנתיים מהאירוע, וכי לאחר מכן ירד שיעור נכותה ל- 0%. 54. מומחי הצדדים נחקרו בפני בית המשפט. מחקירתו הנגדית של פרופ' טיאנו התרשמתי, כי לא גילה סבלנות ראויה כלפי הנבדקת, ואף התייחס אליה בעוינות מסוימת. גישתו מתבררת מתוך תרשומת שערך בעת הבדיקה (ת/ 2), שם נרשם כדלקמן: "אישה הנראית מבוגרת בגילה, מוזנחת בהופעתה. מדברת בסיסמאות, שאינה בהכרח מבינה את המשמעות שלהן. אפילו איננה יודעת את סעיף הרשלנות הרפואית. כל מה שיודעת זה שצריך לתבוע וזהו. היתה לה לאחר האירוע הפרעת הסתגלות, שנמשכה שנתיים גג. לאחר הלידה השניה, אילולא היה מתעורר איזה שהוא עו"ד כדי להגיש תביעה, חושב שלא היתה מגיעה לתביעה, כי היא בעצמה לא יודעת על מה. האישה לא פנתה לשום טיפול, היא גם לא היתה זקוקה. PTSD מתאונה קודמת. ידעה היטב להגיע לטיפולים המתאימים. אילו סבלה מ- PTSD היא האדם האחרון שהיה פותח צהרון לילדים קטנים משנת 2004. אך הנייר סובל הכל..." 55. אין צורך לאמר, כי העובדה שהנבדקת לא ידעה "מהו סעיף הרשלנות הרפואית" אינה צריכה להיזקף כנגדה, שהרי איננה רופאה ואף לא משפטנית, והיא הדיוט בתחום. כך גם צורמת הערת המומחה לפיה "הנייר סובל הכל...". אם פרופ' טיאנו סבר כי תלונת התובעת סובלת מבעית אמינות - ראוי היה שיציין זאת מפורשות, על מנת שניתן יהיה להתמודד עם טענתו. ואולם בחוות דעתו אין זכר לטענה מסוג זה. להיפך: בחקירתו בבית המשפט ציין: "לא היתה לי תחושה של סגירות ושהיא מסתירה דברים או לא תאמר דברים, אני חושב שקיבלתי תשובות לשאלות ששאלתי" (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 66 ש' 21-21). גם בהמשך ציין: "לא דיברתי על אמינות" (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 70 ש' 7). ואולם קשה להשתחרר מהרושם העולה מתוך התרשומת, לפיו המומחה נטה לזלזל בתובעת, חרף ניסיון כן ומקצועי לבחון את מצבה הנפשי לאשורו. 56. לא למותר לציין את הדרך בה בחר המומחה להציג לתובעת שאלה בענין הקושי שלה להרות פעם נוספת: "טיאנו: - אז ילד זה אלוהים אך זה לא מספיק חשוב בשביל לעשות דיאטה ולהכנס שוב להריון. - אני לא מצליחה להתאזן. נשברת אחרי שבוע שבועיים ומתחילה לאכול." (ר' תרשומת שערך פרופ' טיאנו בעת הבדיקה, ת/2, ע' 4). זוהי שאלה מקנטרת. יש בה זלזול לרגש שביטאה התובעת, בדבר חשיבות הילד בעיניה. יש בה הבעת זלזול גם לגבי הקושי של התובעת לרדת במשקל. אופן הצגת השאלה מעורר ספק, אם המומחה אמנם הקשיב לתלונות התובעת בניסיון להבינן ולחקור את קיומה של בעיה נפשית. 57. פרופ' טיאנו חטא כלפי התובעת גם בכך שלא ראיין איש מבני משפחתה. פרופ' טיאנו הסכים כי קיימת חשיבות לראיון עם קרוב משפחה (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 64 ש' 25-27). פרופ' טיאנו שוחח עם הנבדקת לבדה, ללא נוכחות בן-זוגה, ומבלי שזימן אותו לשיחה נפרדת (שם, ש' 7-11). אף אם פרופ' טיאנו לא התבקש לאפשר לתובעת להיכנס לשיחה עמו בלווית בן-זוגה (כטענת התובעת בס' 47 לתצהירה), הרי שהיה מקום כי פרופ' טיאנו עצמו ייזום מפגש עם בן-הזוג. שיחה כזו עשויה היתה לאמת או לשלול תלונות של התובעת, ולהאירן באור נוסף. חשיבותו של ראיון עם בן-הזוג מתחדדת, על רקע התחושה של פרופ' טיאנו, העולה מהתרשומת שערך, לפיה יש לפקפק בתלונת התובעת. אך פרופ' טיאנו לא יזם שיחה עם בן-הזוג (ר' עדותו בפרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 64 ש' 29-30). 58. בנוסף, פרופ' טיאנו התעלם מנתונים אשר התובעת הניחה בפניו ושהם בעלי נפקות לניתוח מצבה הנפשי. כך, פרופ' טיאנו הודה כי לא התייחס לקושי של התובעת להרות (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 67 ש' 11-12; ע' 74 ש' 17-18). דומה כי אין צורך להרחיב מילים על משמעות ההריון הראשון עבור אישה שהתקשתה להרות. בנוסף, פרופ' טיאנו לא התייחס למסמך בו רשמה העובדת הסוציאלית (נספח 4 לתצהיר התובעת): "כיום המצב הנפשי קשה, בוכה כל הזמן" (ר' עדותו בפרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 73 ש' 31-32). פרופ' טיאנו לא ציין כי התובעת טופלה ע"י ד"ר שמיר, לאחר הלידה, בתרופות נוגדות דיכאון (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 74 ש' 4-6; ר' תיעוד רפואי של קופ"ח לאומית שהוגש בתצהיר התובעת). פרופ' טיאנו גם לא התייחס לטענת התובעת כי בן-זוגה מסייע לה ב"צהרון" ומרגיע אותה, ולא ניסה לאמת או לשלול נתון זה באמצעות שיחה עם בן-הזוג עצמו (ר' פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 69 ש' 30 עד ע' 70 ש' 4). 59. מנגד, פרופ' טיאנו בחר להתעכב על תאונת דרכים שחוותה התובעת בשנת 1993, ותסמונת דחק- בתר-חבלתית ממנה סבלה לאחר מכן (ר' בפרק "דיון" בחוות דעתו). פרופ' טיאנו טרח לציין: "כל נתונים אלו שהוצגו בפנינו מתוך תיקה הרפואי, נשללו על ידה, כלא קיימים" (שם). ואולם, בחקירתו הודה פרופ' טיאנו, כי אין תיעוד רפואי בענין התסמונת הפוסט-טראומטית מעבר לשנת 1996, ועל כן ניתן להניח כי ענין זה הסתיים כשנתיים לפני האירוע (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 77 ש' 9). אם אמנם בעיה זו היתה זמנית באופיה וחלפה - מדוע היה מקום לפרטה בחוות הדעת? מהי הנפקות של הקביעה, כי התובעת שללה קיומה של בעיה, אם ממילא מדובר בענין השייך לעבר? 60. על אלה יש להוסיף, כי תשובותיו של פרופ' טיאנו בחקירתו סבלו ממידה רבה של התנשאות. הוא העיר לחוקר: "זו פעם שניה ואני מקווה אחרונה" (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 65 ש' 28); "אנו יכולים לדוש בזה עוד הרבה" (ע' 66 ש' 10); "שאלה רטורית" (ע' 68 ש' 2); "עניתי על זה בחלק הראשון של עדותי" (ע' 69 ש' 3); "נא לקרוא בהמשך" (ע' 69 ש' 18); "אפשר לדוש בזה" (ע' 71 ש' 27); "אני לא מבין (מנענע בראשו)" (ע' 71 ש' 20); "אמרתי זאת לפחות 5 פעמים, די" (ע' 74 ש' 21). ההתרשמות העולה מהתנהלותו בחקירה היא כי לא היה סבלני למקרה שלפניו, ולא נענה לאתגר הביקורת. 61. על רקע האמור לעיל, איני רואה מקום לבסס ממצאים על חוות דעתו של פרופ' טיאנו. 62. פרופ' שמואל פניג, מטעם התובעים, פגש את התובעת פעמיים, במרחק של 3 חדשים: ביום 30.12.2004 וביום 24.3.2005 (ע' 2 לחוות דעתו). הוא שוחח גם עם התובע (שם). פרופ' פניג לא מצא בעית אמינות אצל התובעת, שכן רצתה דווקא להמעיט בסימפטומים המתוארים, מחשש ל"סטיגמה" חברתית ולפגיעה ב"צהרון" שהיא מנהלת, אם תאובחן כסובלת מבעיה נפשית (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 55 ש' 20-22; ע' 56 ש' 18-19). פרופ' פניג מצא כי נכות התובעת "מתבטאת הן ביכולתה לחוות הנאה, הן בירידה בתפקודה ובהזקקותה המתמדת לגיבוי של בעלה ו/או השכנה בימים שאיננה מסוגלת לצאת לעבודה, הן בהתנהגותה ההמנעותית שגורמת לה לנסות לברוח מכל מגע עם הכאב של הריק והחסר" (ע' 7 לחוות הדעת). פרופ' פניג הסביר כי התובעת "חיה עם הרגשה שהיא לא אישה שלמה, יש לה חסר" (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 60 ש' 7-8). הוא סבר כי היא סובלת מתנודתיות בתפקוד (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 60 ש' 26). הוא נתן משקל לכך שמדובר ב"הריון יקר" שבא אחרי 3 שנות עקרות (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 58 ש' 4-5), וכן שקל את האספקט התרבותי המתבטא בציפייה לבן זכר (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 58 ש' 22-24; ע' 59 ש' 1-7). 63. חוות דעתו של פרופ' פניג אינה נקיה מספקות. פרופ' פניג הודה בחקירתו, כי במישור התפקודי, הנכות היא רק 20%, ולא 30% כפי שהציע בחוות דעתו (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 61 ש' 12-13). הוא הסכים, כי גם התפקוד החברתי אינו לוקה באופן מלא, אלא באופן חלקי, והציע להעמידו על 30%-20%, ולא כמצוין בחוות דעתו (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 62 ש' 29-30). בכל הקשור ל"אבל פתולוגי", פרופ' פניג הודה כי התובעת אינה סובלת מניסיון להחיות את המת (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 60 ש' 1-8). בנוסף מתברר, כי הציפייה לבן דווקא אינה בעלת משקל מיוחד, שכן לא היה מפחית את שיעור הנכות לו דובר בבת (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 59 ש' 13-15). 64. בהערכת מצבה הנפשי של התובעת, יש להתחשב בכך שכבר 3 חדשים לאחר האירוע חזרה למקום עבודתה הקודם, ב"עד 120" (ס' 27 לתצהירה). במקום זה עבדה עד שנאלצה להפסיק עבודתה מחמת שהרתה פעם שניה, ונקלעה לשמירת הריון (ס' 29 לתצהירה). התובעת ילדה בת שניה בינואר 2000 (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 44 ש' 9-10). בשנת 2002 עבדה מספר חדשים בטיפול בתינוקת (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 44 ש' 25-26), ובספטמבר 2004 פתחה "צהרון" כעסק עצמאי (ס' 36 לתצהירה). הצהרון כולל 16-15 ילדים המטופלים בצהריים, וכן 3-2 תינוקות המגיעים בשעות הבוקר (עדות התובעת, פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 45 ש' 5-6, ש' 30-31). התובעת מטפלת בהם לבד, ולעיתים בן הזוג מסייע עם שובו מעבודתו (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 46 ש' 9). גב' כפיר אורלי, "שכנה וחברה טובה" של התובעת (ר' ס' 1 לתצהירה של גב' כפיר), הצהירה: "גם בתי נמצאת אצל מזל במשפחתון ואין לי מילים לתאר את הטיפול החם והמסור לה. מזל נותנת את הלב והנשמה לילדים" (ס' 8). 65. גב' כפיר הוסיפה כי "יש ימים שמזל "נופלת" ונכנסת לדיכאון, לעצבות, למחשבות, אבל מזל משתדלת להתעלות על עצמה ולא להראות כלפי חוץ" (ס' 8 סיפא לתצהירה). בעדות זו תומכים עדות התובע (ס' 15 לתצהירו), עדות אחות התובעת גב' שולה (ס' 18 לתצהירה), וכן עדות אחות התובע, גב' אינס (ס' 10 לתצהירה). גם התובעת עצמה העידה על קשיי תפקוד: בכי המופיע ללא סיבה, צורך בהסתגרות ושינה, התכנסות עד כדי חוסר תפקוד (ס' 37 לתצהירה). ואולם כל העדים, וכן התובעת, העידו על "שעות" או "ימים" של עצבות וחוסר תפקוד, ולא על העדר תפקוד רציף או מלא. גם התובעת הודתה, כי ככל שחולפות השנים, היא מצליחה לעצור את הבכי ולתפקד בצהרון וכאם (שם). ואמנם, למרבה השמחה, דומה כי התובעת הצליחה לשקם עצמה באופן משמעותי, הן באמצעות הקמת עסק עצמאי המחייב נטילת אחריות ותפקוד שוטף, וכן בזכות הולדת הבת, אשר באופן טבעי קושרת את האם לפעילות הורית חיובית ובונה. 66. דומה כי פרופ' פניג לא נתן משקל מספיק לשיקום המרשים של התובעת, וחלף זאת העצים "דברים סובייקטיביים" (ר' עדותו בפרוטוקול מיום 14.1.2007ע' 59 ש' 8-12). פרופ' פניג עצמו העיד על שוני בין שני מפגשיו עם התובעת: המפגש הראשון התרחש בסמוך ליום השנה לפטירת היילוד, והתובעת נראתה שפופה. מצבה במפגש השני היה טוב יותר (פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 62 ש' 21-25). כמובן, עצבות ודכדוך הקשורים לימי זיכרון נושאים אופי נקודתי יותר. ראוי ליתן את הדעת גם לכך שבזמן אמת ידעה התובעת לפנות אל ד"ר שמיר, ואף נטלה תרופות שהובילו לשיפור במצבה לאחר הלידה (עדותו של פרופ' פניג, פרוטוקול מיום 14.1.2007 ע' 57 ש' 17 עד ע' 58 ש' 3). הטיפול אצל ד"ר שמיר הופסק, בעקבות שיפור במצב (שם). ניתן להניח, כי לו אמנם המשיכה לסבול, לא היתה נמנעת מלהמשיך באותו טיפול. 67. חוות דעתו של פרופ' פניג אודות עצם קיומה של נסיגה חברתית וירידה ברמת התפקוד לא נשללה; ואולם - על רקע הראיות שנשמעו בפני - יש לאמר כי היקף הבעיה קטן ביחס למוצג בחוות הדעת. על רקע ניתוח חוות הדעת, ותשובות המומחה בחקירתו כנסקר לעיל, אני מעמידה את נכותה הנפשית הצמיתה של התובעת על 20% בלבד. 68. אשר לנכות התפקודית - חזקה היא, כי נכות רפואית משקפת גריעה בכושר התפקוד (ר' ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792). יש ליתן משקל לכך, כי התובעת סובלת מתגובה נפשית לחוויה הטראומטית שחוותה, ואשר באה לידי ביטוי ב"נפילות" של מצב הרוח, אשר בהתרחשותן היא נוטה להתכנסות והסתגרות ומתקשה לתפקד. בעיה זו עלולה, באופן טבעי, לגרוע מכושר העבודה של התובעת, לו תיפלט מחדש לשוק העבודה. יחד עם זאת, יש להתחשב בכך כי בפועל התובעת שידרגה את מצבה המקצועי בהשוואה למצבה טרום הלידה, שהרי לפני הלידה עבדה כשכירה בטיפול בקשישים, בשכר של 2,500-2,200 ₪ לחודש (ס' 7 לתצהירה), ואילו בשנת 2005 השתכרה כ- 4,800 ₪ ברוטו לחודש, לאחר שפתחה עסק עצמאי (ס' 36 לתצהירה). 69. נכותה התפקודית של התובעת תעמוד על 20%; ואולם בגין אובדן כושר השתכרות תפוצה במחצית החישוב האריתמטי, על רקע העדר גריעה בשכרה בפועל ביחס לעבר (השוו: ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף כרך א' (תשס"ג) 217). 70. פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות - הפיצוי יחושב על בסיס שכר המינימום במשק כיום (וזאת בשים לב לשכרה לפני הלידה); על יסוד נכות תיפקודית בשיעור 20%, ועד גיל 67. כאמור, סכום הפיצוי בראש נזק זה יופחת במחצית. 71. הפסדי שכר לעבר - היקף עבודתה של התובעת מאז הארוע ועד לפתיחת הצהרון בשנת 2004 לא הוברר עד תום. התובעת הודתה כי בשנת 2002 טיפלה בילד, אך לא הציגה נתוני שכר כלשהם. בחלק מן התקופה לא עבדה מחמת שמירת הריונה השני, וכן מחמת לידת הבת השניה -- סיבות עצמאיות שאינן קשורות לאירוע. יחד עם זאת, יש לקבל כי דווקא בתקופה שלאחר הלידה היתה עוצמת סיבלה גבוהה יחסית, ואף על פי פרופ' טיאנו סבלה נכות זמנית של 10% למשך שנתיים מהלידה. אני סבורה כי בראש נזק זה יש לפצות את התובעת בדרך גלובאלית, ובסך של 50,000 ₪. 72. התובע - אין מקום לפצות את התובע בגין אובדן כושר עבודה (לעתיד), שכן אינו סובל מנכות כלשהי, ומשום שהוא הוא עובד כיום בצורה סדירה (ס' 20 לתצהירו). אשר להפסדי שכר לעבר - התובע הודה כי פוטר מעבודתו עוד בטרם הלידה (ס' 12 לתצהירו), וממילא אין קשר סיבתי בין אירוע הלידה לאי עבודתו. יחד עם זאת, יש לקבל כי בתקופה הראשונה לאחר האירוע היה עסוק באבלו ובתמיכה באשתו, וכי הדבר עיכב את השתלבותו מחדש במעגל העבודה במספר חדשים. על דרך של הערכה ובאופן גלובאלי, אני פוסקת לתובע סך של 25,000 ₪. 73. הוצאות רפואיות ונסיעות - התובעת הודתה כי אינה מקבלת טיפול נפשי, וכי אינה מעוניינת בטיפול כזה. ממילא לא הוכח כי טיפול נפשי, אם התובעת תאות לקבלו, מצוי מחוץ לסל הבריאות. על כן איני רואה מקום לפצות את התובעת בראש נזק זה. 74. כאב וסבל להורים - אין ספק כי ההורים חוו אובדן ואבל לאחר האירוע של פטירת היילוד. יש להתחשב בכך שמדובר בהריון ראשון, אשר לווה בשמירת הריון ובדיקות חוזרות ונשנות, ואשר הושג לאחר ניסיונות ממושכים להרות. כך גם יש להתחשב בנכות הנפשית של האם לצמיתות. מן הצד השני, ההורים שיקמו עצמם, הביאו בת שניה לעולם, וחזרו למעגל התעסוקתי. על רקע המכלול, אני מעמידה את הפיצוי בראש זה על 200,000 ₪. 75. כאמור לעיל, מסך הפיצויים שנפסקו לעיל יש להפחית 20% בגין הסיבתיות העמומה, באופן ששיעור הפיצויים שתשלם הנתבעת יעמוד על 80% מהנזק. 76. התביעה מתקבלת, כמפורט לעיל. הנתבעת תוסיף ותישא בהוצאות התובעים בהליך זה (אגרה ושכ"ט מומחים), וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% (כמקובל) ובתוספת מע"מ כחוק. ניתן היום י"א בסיון, תשס"ז (28 במאי 2007) בלשכתי בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום. ד"ר איריס סורוקר, שופטת רפואהתביעות רשלנות רפואיתקטיניםרשלנותהפסדי השתכרות