רשלנות רפואית בהשגחה על חולה בהריון במחלקה פסיכיאטרית

להלן תביעה בנושא רשלנות רפואית נפשית, שם נטען לרשלנות רפואית בהשגחה על חולה בהריון בסיכון גבוה במחלקה פסיכיאטרית - רשלנות רפואית פסיכיאטרית: לפניי תביעה כספית לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת 1 בשל רשלנות רפואית המיוחסת לנתבעת, הסתדרות מדיצינית הדסה (להלן - "הדסה"). התובעת הינה קטינה שאובחנה בסמוך לאחר לידתה כסובלת משיתוק מוחין מסוג קוודראפלגיה ספסטית (CP) ומפיגור קשה (להלן - "התובעת"). לידתה התרחשה בשבוע ה-32 להריון, במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, שבבעלות הדסה (להלן - "בית החולים"), שם אושפזה התובעת 2 וטופלה עקב מחלת סכיזופרניה (להלן - "האֵם"). התביעה הוגשה על-ידי התובעת והאֵם. בהחלטה מיום 7.9.2009 אישרתי צירופו של הנתבע 3, אביה של התובעת (להלן - "האב"), כתובע נוסף (בש"א 9131/09). העובדות 3. עובדות פסק הדין נלמדות מהתשתית הראייתית שהונחה לפניי. לתיק בית המשפט הוגש, בין היתר ובהסכמת הצדדים, תיק רפואי של התובעת והאֵם. תיק זה כולל תרשומות, לרבות של הצוות הסיעודי והטיפולי במחלקה הפסיכיאטרית ויכונה להלן - "תרשומת", וכן מסמכים רפואיים שונים כגון: גיליונות מהלך מחלה של האֵם ושל התובעת ובדיקות רפואיות שונות שנערכו בבית החולים ומחוצה לו. 4. ביום 15.4.2004 אושפזה האֵם במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים, כשהיא בשבוע ה-19 להריונה (לראשונה בחייה), בעקבות משבר פסיכוטי קשה שפקד אותה לאחר מות אביה, כשמונה חודשים לאחר נישואיה. יצוין כי הרופאה הפסיכיאטרית של האֵם, ד"ר לבנת ביטי, הורתה לאשפזהּ דווקא בבית החולים ולא בבית חולים פסיכיאטרי כדי שהאֵם תוכל לקבל מענה ומעקב רפואי גם לעניין ההריון. על כך העידה מ', סבתה של התובעת (פרוטוקול דיון מיום 6.7.2010, עמוד 99 שורות 15-16). הילה הייט, האחות הראשית במחלקה הפסיכיאטרית (להלן - "הילה"), העידה אף היא כי אלמלא ההריון היתה האֵם מתאשפזת במחלקה סגורה ולא במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 199 שורות 11-10). 5. תקופת האשפוז של האֵם התאפיינה בעליות ובמורדות במצבה הרפואי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ברישומים שביצעו הצוות הסיעודי במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים. לעיתים היתה שקטה ורגועה אך לרוב עשתה מעשים חריגים כגון מקרים רבים בהם התפשטה (ראו למשל תרשומת מיום 19.4.2004 עד ליום 29.4.2004, מיום 4.5.2004 עד ליום 16.5.2004 ומיום 21.5.2004 עד ליום 26.5.2004, עמודים 13-6, 23-16 ו-27-24); פתחה את המים הרותחים במקלחת (ראו למשל תרשומת מיום 29.6.2004 ומיום 6.7.2004, עמודים 47 ו-49); רחצה את עצמה במקלחת עם בגדים (ראו למשל תרשומת מיום 5.7.2004, עמוד 49), ועשתה את צרכיה בחדר (ראו למשל תרשומת מיום 30.4.2004, מיום 7.5.2004 ומיום 19.5.2004, עמודים 14, 17 ו-23) לאורך כל התרשומת מתוארת האֵם כפסיכוטית, חסרת שיפוט ותובנה. הילה תיארה בעדותה את התנהגותה של האֵם כדלקמן: "היא היתה חולה סוערת במיוחד, שהזיקה גם לעצמה וגם לסביבה. בכל מיני דרכים. היינו צריכים להשגיח עליה כל הזמן, מפני עצמה בעיקר. היא עושה דברים מסוכנים, היא היתה מפילה את עצמה על הבטן, היא היתה נכנסת למקלחת ומתקלחת במים רותחים לפעמים עם בגדים, לפעמים בלי בגדים. למרות כל ניסיונותינו לקחת אותה לשירותים, לא צלחנו בזה, והיא היתה עושה את צרכיה גם בחדר, גם בריפוי בעיסוק, גם בחדר אוכל, היתה נכנסת לחדרים של חולים, לובשת את הבגדים שלהם, היא היתה נטפלת למשפחות ומבקרים שהיו באים, הם היו מאוד מבוהלים ממנה. היא היתה מאוד מאוד סוערת. היא היתה שומעת קולות וזה דבר מאוד מפחיד." (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 201 שורות 23-19, עמוד 202 שורות 5-1 ועמוד 206 שורות 22-18). כמו כן, העידה הילה כי הצוות הרפואי במחלקה השתדל שלא לקשור את האֵם בגלל ההריון, אך נעלו אותה פעמים רבות, כדי שהיא לא תזיק לעצמה או לסביבה (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 213 שורות 19-17). אחות המחלקה אפרת לב רפאלי (להלן - "אפרת"), העידה גם היא כי האֵם הגיעה למחלקה במצב מאד סוער וכי במהלך האשפוז מצבה השתפר, בהדגישה כי האֵם לא היתה במצב יציב וכי היו שינויים "בין משמרת למשמרת ובין יום ליום" (פרוטוקול דיון מיום 8.7.2010, עמוד 139 שורות 5-3). אינדיקציה לשיפור יחסי במצבה הנפשי של האֵם מצאתי גם ברישומים העוסקים באישורי יציאה מחוץ למחלקה, שמהם עולה כי בימים 30.6.2004, 1.7.2004 ו-6.7.2004, בסמוך לפני הלידה, הותר לאֵם לצאת מחוץ למחלקה ובשטח בית החולים בליווי קרוב (ראו גם עדות תמר א', פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 166 שורות 11-8). כמצוין מתרשומת מיום 1.7.2004, האֵם הרבה יותר קומוניקטיבית ועם התנהגות תואמת, לרבות בקפיטריה (תרשומת מיום 1.7.2004, עמוד 211). יחד עם זאת, גם בתקופה זו שבסמוך לפני הלידה, מתוארים מעשים חריגים של האֵם, כגון מקרה שבו התקלחה עם בגדים, מקרה אחר בו התקלחה עם זרם הכי חזק וגרמה להצפה, ומקרה שבו נשכבה עירומה על הרצפה (תרשומת מיום 2.7.2004 עד ליום 5.7.2004, עמודים 49-48). 6. מעדותה של האֵם עולה כי בתקופה הראשונה לאשפוז היא היתה נעולה בחדרה פעמים רבות, אך בשבוע שקדם ללידה היא היתה יותר מאוזנת (פרוטוקול דיון מיום 28.6.2010, עמוד 76 שורות 9-6). גם מ', סבתה של התובעת, העידה כי בהתחלה האֵם היתה כבויה, אך מצבה השתפר בהדרגה עד שלפני הלידה היא הרגישה טוב באופן יחסי. לדבריה, באופן כללי מצבה של האֵם היה הרבה יותר טוב ובימים האחרונים לפני הלידה היא חשה טוב יותר, ננעלה פחות בחדרה ושוחחה יותר (פרוטוקול דיון מיום 6.7.2010, עמוד 107 שורות 19-17, 31-30 ועמודים 112-111). אחות של האֵם, ל', העידה כי כאשר הגיעה לבקר את האֵם כשבועיים וחצי לאחר שהתאשפזה בבית החולים והזדעזעה למראה שנגלה אליה: "היא היתה ממש מוזנחת, באנו לשם בסביבות 12 בצהריים היא היתה נעולה בחדר עם שיער פרוע, החדר היה מלוכלך, לא האמנתי למראה שאני רואה". (פרוטוקול דיון מיום 6.7.2010, עמוד 100 שורות 9-8). לכן, החליטו בני המשפחה לגייס מספר חברות שילוו את האֵם במשך כל שעות היום, ואחת מהן היתה תמר ב', עימה נרקם קשר אישי במהלך הזמן (להלן - "תמר ב'"). תמר ב' העידה כי בתחילה האֵם היתה אחוזת תזזית, קפואה ולא מתקשרת. בהמשך, ככל שחלף הזמן האֵם התנהגה ביותר פתיחות, ניגנה על פסנתר בנוכחות תמר וסיפרה לה סיפורים. לדבריה: "הרגשתי שאני מדברת עם בן אדם נורמלי, עם שכל. זה לא בן אדם שהוא שפוי במאה אחוז, היו לה דברים מוזרים מן הסתם. ...היתה תקשורת איתה, היא היתה מאד נעימה ומצחיקה...היא פשוט היתה מאד חכמה." (פרוטוקול דיון מיום 18.6.2008, עמוד 68 שורות 20-8 ועמוד 69 שורות 18-12). תמר ב', אשר היתה עם האֵם עד שעות הערב של יום הלידה, העידה כי היא לא התרשמה מנסיגה במצבה של האֵם שהלך כאמור והשתפר (פרוטוקול דיון מיום 18.6.2010, עמוד 70 שורות 31-29 ועמוד 71 שורה 4). גם לדברי ל', כשבוע לפני הלידה הסתמן שיפור מאד משמעותי במצבה של האֵם, נראה היה כי היא מרגישה טוב יותר והיתה אפשרות לנהל איתה שיחות ארוכות (פרוטוקול דיון מיום 6.7.2010, עמוד 100 שורות 21-6). 7. בתקופת אשפוזה בבית החולים טופלה האֵם על-ידי רופאים שונים, בעיקר בתחום הפסיכיאטריה והגניקולוגיה. הרופאה המטפלת היתה הפסיכיאטרית ד"ר חנה יובל. בנוסף, נבדקה האֵם על-ידי הגניקולוג ד"ר דוד מנקוטה, המשמש יועץ גניקולוגי של המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים (להלן - "ד"ר מנקוטה"). ד"ר מנקוטה ערך לאֵם בדיקה גניקולוגית ביום 25.4.2004, בסמוך לאחר אשפוזה (רשומה רפואית שכותרתה "גליון מהלך המחלה" מיום 25.4.2004, עמוד 106). ביום המחרת ביצע ד"ר מנקוטה לאֵם סקירת מערכות (רשומה רפואית שכותרתה "בדיקה על שמיעתית US" מיום 26.4.2010, עמודים 298-297). בדיקות נוספות נערכו על-ידי גניקולוגים אחרים בבית החולים וצוינו בגליון מעקב מחלה, כדלקמן: ביום 18.4.2004 קיבלה התובעת ייעוץ טרטוגני, הקשור לשימוש בתרופות שהתובעת נוטלת בתקופת ההריון. ביום 21.4.2004 התבצע מעקב הריון ובחלוף כחודש, ביום 23.5.2004, התבצע מעקב הריון נוסף. 8. ביום 18.6.2004 נפלה האֵם לאחר שהתנדנדה על כסא. בעקבות הנפילה היא נבדקה על ידי הגניקולוג ד"ר חן סלע, שלא מצא סימנים להיפרדות שילייה. הרופא לא ציין במפורש האם ביצע בדיקה של צוואר הרחם, המקובלת במקרים של נפילה ואשר נועדה לשלול התפתחות לידה מוקדמת (רשומה רפואית שכותרתה "גליון מעקב מחלה" מיום 18.6.2004, עמוד 135). אוסיף כי בדיקת מעבדה שנערכה לתובעת מספר ימים קודם לכן, ביום 14.6.2004, הדגימה נוכחות של 8,000 מושבות חיידק GBS (סטרפטוקוקוס מקבוצה B) בגופה של האֵם (רשומה רפואית שכותרתה "ממצאי מעבדה" מיום 14.6.2004, עמוד 265). יוטעם כי הבדיקה יום קבלתה לאשפוז לא הדגימה המצאות חיידקי GBS. הצדדים חלוקים בהשלכות שיש לממצא זה על מעקב ההריון. 9. ביום 7.7.2004 לאחר חצות הלילה ילדה האֵם בחדרה לבדה, ללא נוכחות צוות רפואי, כשהיא במצב של כריעה ולאחר ירידת מים. הצדדים חלוקים בשאלת פרק הזמן שבו היו לאֵם צירי לידה, וכן בשאלה מה היה מהלך הלידה (להלן). הצדדים אינם חלוקים, כי רק לאחר אירוע הלידה הגיעו הרופא התורן והצוות הסיעודי לחדר בו שהתה האֵם וניתן לה טיפול רפואי על ידי צוות מיומן במיילדות וגניקולוגיה שהוזעק למקום. 10. התובעת נולדה פגית במשקל 1,600 גרם בשבוע ה-32 להריון. 9 שעות לאחר הלידה היא נקלעה למצוקה נשימתית וקיבלה הנשמה מלאכותית ואינטובציה. היא הועברה למחלקה לטיפול נמרץ פגים בבית החולים הדסה הר הצופים, שם אובחנה כסובלת מדימום תוך מוחי בחדרי המוח בדרגה 3. בעקבות הדימום בראשה נגרם לה הידרוצפלוס והרס של רקמת המוח מסביב לחדרי המוח. במסגרת מעקב נוירולוגי של העובר מחודש יולי 2006, אובחנה התובעת כסובלת משיתוק מוחין מסוג קוודראפלגיה ספסטית (CP) ומפיגור קשה. 11. אשר לאֵם, לאחר הלידה היא נבדקה בחדר הלידה והוחזרה למחלקה הפסיכיאטרית, בשל מצבה הנפשי החמור. היא סבלה מחום, מדלקת קשה של הרחם (אנדומטריטיס) ומדלקת כליות קשה שהוטבו לאחר שקיבלה טיפול אנטיביוטי. כשבועיים לאחר הלידה הוחל טיפול בתכשיר הלפונקס ותחת טיפול זה הסתמן שיפור הדרגתי במצבה הנפשי. ביום 24.8.2004 שוחררה האֵם לביתה והחלה בטיפול פסיכיאטרי במסגרת אשפוז יום, במשך מספר חודשים נוספים, עד לחודש נובמבר 2004. יוער, כי ביום 11.1.2005 התגרשו בני הזוג. טענות הצדדים 12. לטענת התובעים, הדסה התרשלה בטיפול הרפואי שניתן לאֵם ובשל כך נגרמו לתובעת נזקיה. בנסיבות דנן, שבהן האֵם היתה מאושפזת בהריון במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים ובשל כך נמצאה בהריון בסיכון גבוה, להדסה אחריות מוגברת לשלומה. חרף זאת, המעקב הרפואי אחר ההריון היה רשלני, מכל אחד מן הטעמים שלהלן: הצוות הסיעודי לא היה מודע לכך שמדובר בהריון בסיכון גבוה ולא היה מוכן לאפשרות של לידה מוקדמת במחלקה; לא בוצע מעקב אחר אורך צוואר הרחם, המסייע בניבוי לידה מוקדמת; לא בוצעה בדיקת צוואר הרחם לאחר נפילתה של האֵם; לא ניתן לאֵם טיפול אנטיביוטי חרף הימצאו של חיידק הGBS- בגופה, שעלול לגרום ללידה מוקדמת ולהזיק לה ולעובר. לטענת התובעים, אילו היתה הדסה מבצעת מעקב רפואי ראוי אחר הריון האֵם, היה ניתן למנוע את הלידה המוקדמת או למצער לחזותהּ מראש וליתן טיפול המונע נזקי הפגות, לרבות טיפול סטרואידי להבשלת ריאות העובר והפחתת דימום מוחי. 13. יתרה מזאת, לטענת התובעים ניתן לייחס נזקי התובעת גם לחבלת הראש שנגרמה לה כתוצאה מנפילתה ארצה במהלך הלידה. הצוות הסיעודי לא היה ערוך ומוכן לאפשרות שתתקיים לידה מוקדמת במחלקה, ובשל כך לא היה בידו למנוע את נפילתה של התובעת במהלך הלידה. כנטען, האֵם התלוננה על כאבי בטן החל משעות הצהריים בפני כל מי שנכנס לחדרה וכן באוזני הצוות הסיעודי, אך הצוות לא התייחס לתלונותיה ואף נעל אותה בחדרה. אילו היה נשמע לתלונתה והיה צופה האפשרות ללידה, כמתבקש, מהלך הלידה היה בתנאים אופטימאליים בחדר לידה. לדידם, העובדה שלא נמצאו סימנים חיצוניים בראשה של התובעת אינה שוללת אפשרות הנפילה שכן למרות רגישותו של המוח, בעיקר בסמוך ללידה, יתכן ויתפתח דימום פנימי ללא סימנים חיצוניים. התובעים טוענים כי צילום הרנטגן שבוצע לאחר הלידה על מנת לשלול שברים אינו מספק, והיה על הדסה לבצע בדיקת אולטרה-סאונד בכדי לשלול דימום מוחי. בדיקה כזו לאחר שש שעות מהלידה היתה נותנת מענה מפורש לשאלת הגורם לנזק המוחי שממנו סובלת התובעת. כיוון שהלידה התבצעה בין כותלי בית החולים ללא השגחה רפואית וללא נוכחים בחדר, ומשלא בוצעה בדיקת אולטרה-סאונד מספר שעות לאחר הלידה, נגרם לתובעים "נזק ראייתי" ונטל השכנוע עבר לכתפי הדסה להוכיח כי עובדות המקרה הינן כטענתה. אלא שהדסה לא עמדה בנטל זה. 14. לטענת הדסה, הטיפול המרכזי שלו היתה זקוקה האֵם היה טיפול פסיכיאטרי. מעקב ההריון היה אופטימאלי, בהתחשב בקשיי התקשורת עם האֵם בשל מצבה הנפשי ובקושי לערוך לה בדיקות וגינאליות בהעדר שיתוף פעולה מצידה. בדיקת צוואר הרחם הינה בדיקה חודרנית והנזק בביצועה, במקרה זה, היה רב על התועלת. מעבר לכך אין הנחייה לבצע בדיקה כזו באופן מניעתי בהריון בסיכון גבוה. הדסה הסכימה כי היה צורך בביצוע בדיקה זו לאחר הנפילה, אך העובדה שהאֵם לא ילדה כעבור מספר ימים מעידה שהלידה המוקדמת לא נבעה מהנפילה. הדסה דחתה גם הטענה בדבר טיפול לקוי בנוכחות חיידק GBS, מן הטעם שהפרקטיקה הרפואית במקרה דנן הינה לא לטפל באנטיביוטיקה, אלא ליתן טיפול אנטיביוטי רק בזמן הלידה על מנת שהיילוד לא יינזק בזמן המעבר בתעלת הלידה. 15. אשר להתרחשויות ביום הלידה טענה הדסה, כי האֵם לא התלוננה בפני הצוות על כאבי בטן, ורק לאחר חילופי המשמרות בשעה 23:00 בלילה, האח דימיטרי (להלן - "דימיטרי") חשד שמשהו אינו כשורה והזעיק את הרופא התורן, ד"ר יבגני לוין (להלן - "ד"ר לוין"). האחרון הגיע במהירות האפשרית לתחנת אחיות, ראה במוניטור שהאֵם רגועה ועל כן התעכב מספר דקות לעיין בתיקה הרפואי. כשנכנס לחדר, היה זה זמן קצר לאחר הלידה. מתיאור זה יש להסיק שהצירים התפתחו בשלב מאוחר שבו לא היה ניתן ליתן סטרואידים ולמזער את נזקי הפגות. 16. לעניין הנפילה, טענה הדסה כי אין לסמוך על עדותה של האֵם, לפיה התובעת נפלה במהלך הלידה, כיוון שיש חשש לסתירות ולעיוות המציאות עקב מחלת הסכיזופרניה ממנה סבלה עובר ללידה ובמהלכה. בנוסף, במצב שבו האֵם ילדה בכריעה, לא תיתכן חבטה מאחר שהתינוקת היתה עדיין מחוברת לחבל הטבור. מכל מקום, לא היה חשד לחבטה ואין לכך עדות פוזיטיבית כגון המטומות או שטפי דם. ההיפך הוא, ציון אפגר, המהווה מדד ראשוני לאחר הלידה, היה טוב מאוד. כמו כן, הציגה הדסה רישומים של שתי בדיקות אולטרה-סאונד, האחת מיום 12.7.2004 שבה לא נצפה דימום, והשניה מיום המחרת 13.7.2004 שבה נצפה דימום. לטענתה, דימום מוחי הנובע מפגות מופיע לאחר שישה ימים ודימום הנובע מטראומה בלידה כגון נפילה מופיע לאחר מספר שעות. מכאן לומדת הדסה שהדימום נובע מנזקי הפגות. 17. כתימוכין לטענותיהם בשאלה המשפטית - האם ניתן לייחס להדסה רשלנות בטיפול הרפואי שניתן לאֵם - צירפו הצדדים חווֹת דעת של מומחים רפואיים מטעמם. אעמוד על עיקרן להלן: חוות דעת המומחים הרפואיים חוות דעת המומחים הרפואיים בתחום המיילדות והגניקולוגיה 18. התובעים הגישו לתיק בית המשפט את חוות דעתו של פרופ' משה ראובן פייזר. כעולה מחוות דעתו מיום 23.8.2007 ומחוות דעתו המשלימה מיום 11.9.2008, מעקב ההריון שביצעה הדסה היה דל ולקה בחסר, בייחוד לאור העובדה שבקרב נשים עם הפרעות סכיזופרניות עולה שכיחות הלידות המוקדמות. הבדיקות המילדותיות נעשו באקראי, ולא נעשתה בדיקה וגינאלית להערכת מצב צוואר הרחם של האֵם, גם לא לאחר אירוע הנפילה, הגם שבדיקה זו מהווה כלי חשוב להערכת התפתחות לידה מוקדמת. בנוסף, האֵם היתה צריכה לקבל טיפול אנטיביוטי לאחר שהודגמה נוכחות של חיידק GBS, בהיותו גורם לסיכון מוגבר ללידה מוקדמת. 19. פרופ' פייזר העריך כי צפייה של הצוות הרפואי בבית החולים להתרחשותה של לידה מוקדמת, כנדרש בנסיבות העניין, היתה מאפשרת מניעת הלידה המוקדמת, התרחשותה בנוכחות צוות רפואי מילדותי וניאונטולוגי בסטנדרט המקובל ביולדת ובילוד, ומתן טיפול להאצת הבשלת ריאות העובר. לעניין החבלה שנגרמה לתובעת בשל נפילתה ארצה במהלך הלידה, סבר פרופ' פייזר כי הדבר אפשרי בלידה שהינה ללא השגחה. כמו כן, העריך המומחה כי דימום תוך גולגולתי מחבטה יכול להיות קטן ללא סימפטומים חיצוניים, ועל כן אין לשלול טענת האֵם שהתובעת נפלה על הרצפה בעת הלידה ונחבטה בראשה. 20. הדסה הגישה לתיק בית המשפט את חוות דעתו של פרופ' יצחק בליקשטיין. כעולה מחוות דעתו מיום 21.4.2008 ומחוות דעתו המשלימה מיום 13.10.2008, קיים שיעור גבוה יותר של לידות מוקדמות אצל נשים פסיכוטיות בהשוואה לנשים נורמאליות. הרשומה הרפואית מלמדת כי הצוות הפסיכיאטרי היה ער לסיכון בהתפתחות לידה מוקדמת אצל האֵם. אלא, שלאור התנהגותה במהלך האשפוז במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים, היה קושי בגילוי לידה מוקדמת. מעקב ההריון שנעשה בהדסה היה מסודר דיו, למרות הקושי הכרוך בבדיקה של חולת סכיזופרניה. לדידו, לא מוטל על הצוות לערוך בדיקות "רוטיניות" של צוואר הרחם. אשר לחיידק GBS טען פרופ' בליקשטיין כי הפרקטיקה המקובלת הינה לתת טיפול רק אם ישנה נוכחות של 100,000 מושבות לפחות ואילו במקרה זה התגלו רק 8,000. בנוסף, ההוראה הינה ליתן אנטיביוטיקה בעת הלידה על מנת לשמור על התינוק היוצא בתעלת הלידה אך במקרה זה אנו יודעים בדיעבד כי הנשאות לא פגעה בתובעת. לעניין מתן סטרואידים להבשלת ריאות העובר, טען המומחה כי כעולה ממחקרים שהוא פירסם בשנים 2006-2005 שעניינם מתן סטרואידים בלידות מוקדמות בישראל, בכ-56% מהמקרים לא היתה לצוות הרפואי הזדמנות ליתן טיפול מלא בסטרואידים בשל התפתחות לידה מוקדמת מהירה. מתן סטרואידים לפני שמתפתחים סימני לידה נעשה רק במקרים חריגים כגון אישה עם לחץ דם גבוה הסובלת מרעלת הריון. האפקטיביות של הסטרואידים הינה אם ניתנו לפחות 24 שעות לפני הלידה. 21. בהתייחסו למהלך הלידה, קבע פרופ' בליקשטיין, כי אכן הלידה התבצעה ללא השגחה רפואית. להערכתו, הלידה התרחשה לכל היותר בתוך כשעה וחצי, ולא היתה ניתנת לעצירה באף דרך המוכרת בעולם הרפואה. לפיכך, הצוות הרפואי לא צריך או יכול היה לצפות מראש את התרחשותה של הלידה. אשר לנפילה של התובעת במהלך הלידה, סבר פרופ' בליקשטיין כי לא יתכן מצב של חבלה בלידה בכריעה. תיזה של חבלה מחייבת שחבל הטבור נקרע והעובר נשמט לרצפה, והעובדות מצביעות על כך שהשיליה נמצאה שלמה כאשר התינוקת עדין מחוברת לחבל הטבור, אשר נותק בצורה סטרילית. בנוסף, המהלך הבתר-לידתי הדגים תסמונת מצוקה נשימתית RDS, סיבוך אופייני לפגים. מבחינה נוירולוגית התפתח דימום תוך מוחי (IVH) והסתמנות PVL (הרס רקמת המוח סביב חדרי המוח), סיבוך האופייני לפגים. חוות דעת המומחים הרפואיים בתחום הנוירולוגיה של הילד 22. התובעים הגישו לתיק בית המשפט את חוות דעתו של פרופ' אבינועם שופר מיום 7.3.2007. לאחר שבדק את התובעת ועיין במסמכים רפואיים, קבע המומחה כי התובעת סובלת מהידרוצפלוס (הרס רקמת המוח) כתוצאה מדימום תוך מוחי שפיתחה לאחר הלידה. להערכתו, דימום תוך חדרי הינו סיבוך שכיח של לידה מוקדמת ובדרגה 3 ומעלה כרוך בגרימת חסרים נוירולוגיים קשים. יחד עם זאת, כ-90% מהפגים אינם סובלים מסיבוך זה. לפי תיאור הלידה על-ידי האֵם, העריך המומחה כי מדובר בחבלת ראש שנגרמה לתובעת מנפילה על הרצפה, בהדגישו כי מערכת כלי הדם של העובר היתה בלתי בשלה ופגיעה. 23. הדסה הגישה לתיק בית המשפט חוות דעתו של פרופ' אברהם שטיינברג מיום 1.5.2008. המומחה סבור כי הסיבה המיידית והסבירה ביותר מבחינה סטטיסטית לנזקיה של התובעת הינה לידתה המוקדמת. לדידו, הטענה בדבר חבלה של התובעת כתוצאה מנפילתה במהלך הלידה הינה ספקולטיבית, בהעדר ציון הדבר ברישומים הרפואיים. לדידו, בעת הלידה האֵם היתה במצב פסיכוטי חריף במיוחד ושמיעת קולות "שונים ומשונים הם חלק מתהליך פסיכוטי", ובכלל זאת שמיעת ה"בום" מהטחת ראשה של התובעת ברצפה. מבחינה רפואית לאחר הלידה היתה הילדה במצב מצוין, והבדיקה הנוירולוגית היתה תקינה. לא היו המטומות חיצוניות או שברים בעצמות - כעולה מצילום שבוצע סמוך לאחר לידתה - התומכים בחבלת ראש שיכולה היתה לגרום לדימום משמעותי במוח. בסכמו את חוות הדעת קבע המומחה, כי מבחינה הסתברותית הקשר בין הנזק המוחי ללידה המוקדמת עולה לאין שיעור על ההנחה הספקולטיבית של נפילה במהלך הלידה. העובדה שהתובעת סבלה ממחלת ריאות טיפוסית של פגות ועקב כך נזקקה להנשמה מלאכותית מספר שעות לאחר לידתה תומכת בצורה משמעותית ביותר בהסבר הכורך את הנזק המוחי עם הפגות כשלעצמה. חוות דעת המומחים הרפואיים בתחום הפסיכיאטריה 24. הדסה הגישה לתיק בית המשפט את חוות דעתו של פרופ' משה קוטלר מיום 25.8.2008. המומחה לא בדק את האֵם אלא הסתמך על מסמכים רפואיים שהועברו לעיונו. לדידו, במהלך האשפוז של האֵם בבית החולים התנהגותה התאפיינה בחוסר שיפוט, באלימות כלפי רכוש, בהתפשטות בפרהסיה, בצעקות ובכיות בלתי מבוקרות ובעשיית צרכים על הרצפה בחדרה. לפיכך, הוגבלה האֵם פיזית, לסירוגין, בשל הסכנה לה ולעובר. המומחה התייחס לאפשרות שהאֵם אכן זוכרת את אירועי הלידה לפרטיהם, לאור מצבה הנפשי המעורער והקשה באותה תקופה. מאז הלידה האֵם אמנם דיווחה לצוות המטפל על לידת התובעת, אך לא התייחסה לכך שהתובעת נחבלה בראשה במהלך הלידה. המומחה עמד על מספר מנגנונים משוערים, אשר יכולים להסביר טענת האֵם בדבר נפילת התובעת במהלך הלידה, ובכלל זאת לקויות קוגניטיביות שמהן סובלים חולים סכיזופרניים, זיכרון אפיזודי (זיכרון של אירוע שכולל פרטים וקונטקסט של מרחב וזמן) פגוע, עיוות המציאות עקב מצב פסיכוטי חריף, שימוש במנגנון השלכה של הטלת האחריות והאשמה על הסביבה, מחשבה וזיכרון דלוזיונאליים. 25. התובעים הגישו לתיק בית המשפט את חוות דעתו של פרופ' שמואל טיאנו מיום 7.10.2008. המומחה בדק את האֵם ביום 10.9.2008 ומצא כי התמצאותה במקום, בזמן ובאישיות תקינה. כמו כן, לא נצפו הפרעות בריכוז, בזיכרון ובחשיבה ולא נצפו הפרעות בתפיסה ובדימוי הגוף. לאחר שהוסיף ועיין במסמכים הרפואיים שהועברו לעיונו, קבע המומחה כי האֵם סובלת ממחלת הסכיזופרניה, הנמצאת ברמסיה. בהתייחס לאירוע הלידה, עמד המומחה על רישומים רפואיים מתקופת האשפוז בבית החולים, שוחח עם האֵם, עם ל' (אחות של האֵם) ועם תמר ב' (החונכת) ועיין בחוות דעת המומחים הרפואיים דלעיל. מאלה למד כי קיימות ראיות מעבר לסבירות שטענת האֵם, באשר לחבלת הראש ממנה סבלה התובעת בלידה, הינה אמיתית. בעניין זה טען המומחה כי חוות דעתו של פרופ' קוטלר, אשר ניתנה מבלי שהאֵם נבדקה על-ידו ומבלי ששמעה את בני משפחתה ואת תמר ב', הינה מסמך תיאורטי המציג אפשרויות שאינן מתקיימות בהכרח במקרה דנן. חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בתחום הגניקולוגיה והמיילדות 26. לאור המחלוקת שניטשה בין המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, הורתי על מינויו של ד"ר אריאל מני, מומחה רפואי בתחום הגניקולוגיה והמיילדות. בחוות דעתו מיום 15.6.2010, קבע המומחה כי מקובל בספרות הרפואית שנשים הסובלות מסכיזופרניה חשופות ללידה מוקדמת בשכיחות גבוהה יותר בהשוואה לאוכלוסיה הכללית. יחד עם זאת, הוא שלל את הטענה שהיה על הדסה לבצע בדיקות של צוואר הרחם באופן שוטף. קיצור צוואר הרחם הוא אמנם גורם המנבא לידה מוקדמת, אך למיטב ידיעתו בתקופה הרלוונטית לא היתה המלצה לביצוע מדידה באופן שגרתי, כל עוד אין תסמינים ללידה מוקדמת או היסטוריה של לידה מוקדמת בעבר. בהתייחס לזיהום בשתן, קבע המומחה כי רק נוכחות של 100,000 מושבות של חיידק GBS מחייבת טיפול, בעוד תרבית שתן של האֵם הדגימה קיומן של 8,000 מושבות. מכל מקום, היתה הוריה לטיפול במהלך הלידה להפחית הסיכון של התובעת ללקות בזיהום. בדיעבד הסתבר שהתובעת לא סבלה ממחלה זיהומית הקשורה בחיידק GBS ולפיכך, העדר הטיפול במהלך הלידה לא שינה מצבה הרפואי של התובעת. ביחס לאֵם, המומחה לא מצא סיבה לחשוד כי היא סבלה ממחלת כליות שמקורה בחיידק GBS. 27. בהתייחס לגורמים לנזקיה של התובעת, העריך המומחה כי לקביעת העובדות ומהלך העניינים בשעות שקדמו ללידה - השמורה לבית המשפט - תפקיד מכריע בשאלת זו. המומחה שלל אפשרות של היפרדות שליה. לדבריו, מצבה הפסיכוטי של האֵם העלה הסיכון ללידה מוקדמת. ככל שהאֵם לא התלוננה על כאבים עד פחות משעה מזמן הלידה, העריך המומחה כי הצוות הרפואי לא יכול היה ליתן טיפול רפואי מקובל, הכולל סטרואידים ותרופות מעכבות צירים. מאידך, אם האֵם סבלה מכאבים חזקים משעות אחר הצהריים, סבר המומחה כי ניתן היה לאבחן צירים ותהליך של לידה מוקדמת וניתן היה לעכב הלידה עד 48 שעות. מתן סטרואידים היה מאיץ בשלות הריאות טרם הלידה ומוריד הסיכון לדימום תוך מוחי עד כ-50%. כמו כן, ניתן היה להבטיח לידה בתנאים מתאימים (צוות רפואי מיומן, מיטת לידה, חימום הפג וכו'). בהתייחס לאפשרות שנזקה של התובעת נגרם מחבלת ראש כתוצאה מנפילה לרצפה במהלך הלידה, סבר המומחה כי בהעדר סימן חיצוני או שבר, לא נראה כי חבלה ישירה היא הגורם לדימום התוך מוחי. לפיכך, להערכתו, הדימום המוחי נגרם כחלק מסיבוכי הפגות ולא מטראומה. החבות - דיון והכרעה 28. הסוגיה המשפטית העומדת על המדוכה הינה האם ניתן לייחס להדסה רשלנות בטיפול הרפואי שניתן לאֵם, בבחינת טיפול שאינו סביר ומקובל במועד שבו ניתן (ראו ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו, עמודים 16-14 לפסק הדין, לא פורסם (28.11.2007); ע"א 10344/05 שארב נ' משרד הבריאות, לא פורסם, 18.1.2009)). בהינתן חובת זהירות המוטלת על הדסה (בית החולים) כלפי האֵם (המטופלת), תיבחן תחילה השאלה, האם הצוות הרפואי התרשל בטיפול שנתן לאֵם. שאלת זו תיבחן בהינתן שתי חלופות לגורם לנזקיה של התובעת. האחת, כי נכותה של התובעת מקורה בנזקי הפגות. בהקשר דנא, תיבחנה שתי שאלות משנה: (א) האם היה על הצוות הרפואי והסיעודי במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה לצפות התרחשותה של לידה מוקדמת. (ב) האם יכול היה הצוות הרפואי והסיעודי למנוע את הלידה המוקדמת ואת תוצאותיה. השניה, כי נכותה של התובעת מקורה בחבלת ראש שנגרמה לתובעת כתוצאה מנפילתה במהלך הלידה. בהקשר דנא, תיבחן שאלת המשנה האם הצוות הרפואי והסיעודי יכול היה למנוע חבלת הראש, בנסיבות שבהן הלידה התרחשה כאשר האֵם לבדה בחדר במחלקה, ללא נוכחות איש מהדסה. ככל שאמצא כי הדסה התרשלה בטיפול הרפואי שניתן לתובעת, אפנה לבחון שאלת הקשר הסיבתי - האם הפגיעה המוחית ממנה סובלת התובעת נגרמה בשל נזקי הפגות כתוצאה מהלידה המוקדמת או בשל חבלת הראש כתוצאה מנפילת התובעת לרצפה במהלך הלידה. התרשלות (א) האם הצוות הרפואי והסיעודי במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה יכול היה לצפות התרחשות לידה מוקדמת אצל האֵם? 29. מוסכם על המומחים הרפואיים בתיק, כי השכיחות ללידה מוקדמת גבוהה יותר בקרב נשים הסובלות מסכיזופרניה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, וכי בהתאמה האֵם היתה בהריון בסיכון גבוה ללידה מוקדמת (חוות דעת ד"ר מני עמוד 3; עדות ד"ר מני, פרוטוקול דיון מיום 12.9.2010, עמוד 828 שורות 27-22 ועמוד 829 שורות 2-1; עדות פרופ' פייזר, פרוטוקול דיון מיום 21.7.2010, עמודים 515-514; עדות פרופ' בליקשטיין פרוטוקול דיון מיום 7.9.2010, עמוד 744 שורות 10-9; עדות פרופ' שטינברג, פרוטוקול דיון מיום 6.9.2010, עמוד 652 שורות 14-5; עדות טיאנו, פרוטוקול דיון מיום 21.7.2010, עמוד 463 שורות 14-12). גם ד"ר מנקוטה, הרופא המטפל בבית החולים, אישר בעדותו כי האֵם היתה בהריון בסיכון גבוה להתפתחות של לידה מוקדמת (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 370 שורות 9-5, עמוד 376). כאמור, בנסיבות המקרה דנן, הצטיירה תמונה קשה באשר למצבה הנפשי של האֵם בתקופת אשפוזה בבית החולים. כך, בין היתר, צוין ברישומים הרפואיים, כי האֵם נפלה מכסא, חבטה בבטנה פעמים רבות, התקלחה במים חמים ועשתה צרכיה בתוך החדר. הילה (האחות הראשית במחלקה הפסיכיאטרית) העידה כי מדובר באחת החולות הקשות במחלקה וכי אלמלא ההריון היא היתה מתאשפזת במחלקה סגורה ולא במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 199 שורות 11-9) גם האחות אפרת שעבדה במשמרת ערב ביום הלידה, העידה על מצבה הסוער של האֵם ותיארה את התנהגותה ללא גבולות, הבנה או שיפוט (פרוטוקול דיון מיום 8.7.2010, עמוד 136 שורות 14-12). ראו גם פסקאות 5 ו-6 לעיל. 30. בנסיבות אלה, היה על הדסה להבהיר לצוות הרפואי ובכלל זאת הצוות הסיעודי, כי המדובר בהריון בסיכון גבוה לפגיעה בעובר וללידה מוקדמת, ולהנחות את הצוות באשר לאופן הטיפול ובפרט המעקב אחר האֵם בנסיבות מיוחדות אלה. ניתן היה לצפות כי ד"ר מנקוטה, היועץ הגניקולוגי של המחלקה הפסיכיאטרית, ינחה את הצוות הרפואי בזיהוי סימני מצוקה או סימני לידה מוקדמת, בשים לב גם לקשיי התקשורת של הצוות הרפואי עם האֵם בשל מצבה הנפשי הקשה. כפי שהעידה הילה, התקשורת עם האֵם היתה מאד קשה, לדבריה: "היינו צריכים לנחש מה עובר עליה. לא ידענו מה עובר עליה. היינו צריכים לנחש ולהגיב בהתאם, אם היא רעבה, אם היא רוצה לשירותים...". (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 210 שורות 21-18 ועמוד 203 שורות 10-7; ראו גם עדות תמר א', עמוד 192 שורות 10-3). ד"ר מנקוטה העיד, כי בשל קשיי התקשורת עם האֵם, ניתן להעריך כי היא לא הביעה בצורה ברורה את צירי הלידה בהתחלה (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 386 שורות 23-22 ועמוד 387 שורה 1). גם ד"ר מני עמד בעדותו על קשיי התקשורת עם חולה פסיכיאטרית הרה, בשל העדר שיתוף פעולה (פרוטוקול דיון מיום 16.9.2010, עמוד 839 שורות 26-13). היה על ד"ר מנקוטה להכין את הצוות הסיעודי לאפשרות של לידה מוקדמת, המתרחשת באופן חטוף, ולהדריכו בדבר מתן מענה ראשוני, פינוי מיידי לחדר לידה וככל שהזמן אינו מאפשר זאת, קריאה לצוות מיילדותי בהקדם. אוסיף בהקשר דנא, כי היה על הדסה להנהיג סדרי תיאום בין מחלקת חדרי לידה לבין המחלקה הפסיכיאטרית, אשר היה בהם כדי להבטיח היערכות צוות המחלקה הפסיכיאטרית לאפשרות של לידה מוקדמת ולידה בכלל ומתן טיפול ראשוני מתאים (השוו ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד נג(3) 549, 542-541 (1999)). ויוטעם, לזיהוי סימני לידה מוקדמת ומתן טיפול רפואי תואם, ישנה חשיבות גדולה במניעת נזקי פגות ולמצער בהקטנתם, כפי שעמדו על כך המומחים הרפואיים בתיק (עדות ד"ר מני, פרוטוקול דיון מיום 12.9.2010, עמוד 859 שורות 27-9; עדות פרופ' פייזר, פרוטוקול דיון מיום 21.7.2010, עמוד 482 שורות 13-2; עדות פרופ' בליקשטיין, פרוטוקול דיון מיום 7.9.2010, עמוד 767 שורות 5-1). 31. ד"ר מני, המומחה מטעם בית המשפט בתחום המיילדות והגניקולוגיה, העיד כי אם היו מדריכים את הצוות במחלקה הפסיכיאטרית בדבר סימני לידה, הרי שלחצים וכאבים בבטן התחתונה או דימום של האֵם היו צריכים להאיר את עיניהם. המומחה הדגיש כי לאישה במצב פסיכוטי קשה לתאר מה בדיוק מה קורה איתה. היא תסתובב בחוסר מנוחה, כי זה אינהרנטי למחלה, וגם זה צריך להדליק נורה אדומה לצוות המחלקה (פרוטוקול דיון מיום 16.9.2010, עמוד 863 שורות 27-14 ועמוד 864 שורה 2-1). כלשונו: "זה מה שאני הייתי מדריך אחים פסיכיאטרים" שאינם מומחים בגניקולוגיה (פרוטוקול דיון מיום 16.9.2010, עמוד 910 27-21). 32. אלא שעיון במסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק בית המשפט, העלה כי בית החולים לא הנחה את הצוות הרפואי כאמור. ד"ר מנקוטה העיד, כי הוא אינו זוכר שהסביר לצוות המחלקה הפסיכיאטרית כיצד לנהוג באֵם שהיתה, לדבריו, בהריון בסיכון גבוה (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 383 שורות 19-13). גם הילה העידה, כי היא אינה יודעת האם הבהירו לצוות הסיעודי שהאֵם בהריון בסיכון גבוה. יחד עם זאת, היה לה ברור מאליו כי הצוות הסיק זאת בעצמו (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 223 שורות 8-7, 17-15, ועמוד 225 שורות 14-13). הילה גם לא זכרה האם היה דיון במחלקה הפסיכיאטרית בנושא הריון בסיכון גבוה ללידה מוקדמת של האם והיערכות לה (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 262 שורות 23-9). אפרת (אחות במחלקה) העידה כי היא לא ידעה שהאֵם נמצאת בהריון בסיכון גבוה, למרות שהיתה מודעת להתנהגותה הביזארית (פרוטוקול דיון מיום 8.7.2010, עמוד 145 שורות 13-11, 19-18, עמוד 146 שורות 3-1). עיסאם, האח שעבד במשמרת הלילה בה התרחשה הלידה (להלן - "עיסאם"), העיד אף הוא, כי לא קיבל הנחיות ולא ידע שהריונה של האֵם הוא הריון בסיכון גבוה, אך היה מודע לכך שיש לשמור עליה שלא תפגע בעצמה (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 346 שורות 12-4). גם תמר אברמוביץ, מרפאה בעיסוק (להלן - "תמר א"), לא ידעה כי האֵם בהריון בסיכון גבוה (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 183 שורות 16-13). האח ראזק חוואלד, שעבד במשמרת ערב עם אפרת (להלן - "ראזק") הבין שמדובר בהריון בסיכון גבוה לאור פעולות מסוכנות שביצעה כגון מקלחות במים חמים (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 293 שורות 23-9, עמוד 294 שורה 1). 33. העולה מן המקובץ, הצוות הרפואי במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים, ובפרט הצוות הסיעודי שבא במגע יום-יומי עם האֵם, לא קיבל הנחיות מפורשות, מסודרות וברורות כיצד לנהוג בה ביחס להיותה בהריון בסיכון גבוה. כפועל יוצא, לא היתה מוכנות מספקת של הצוות לאפשרות כי תתרחש לידה מוקדמת ביו כותלי המחלקה. כך כעולה גם מעדותה של הילה, באומרה: "היא היתה בשבוע 30, 31 הם לא ציפו ללידה. לידה זה דבר שלוקח זמן. הם לא ציפו שבשבוע הזה תהיה לידה." (פרוטוקול דיון מיום 28.07.10, עמוד 249 שורות 17-15). לעניין זה חשיבות רבה בהתייחס להתנהלות הצוות הרפואי בשעות הלידה, כפי שאעמוד על כך בהרחבה בהמשך. 34. בהתייחס למעקב הגניקולוגי אחר ההריון של האֵם, הרי שד"ר יובל שימשה כרופאה המטפלת האמונה על התחום הפסיכיאטרי (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 222 שורות 5-1). לצורך המעקב והטיפול הגניקולוגי הסתייעה ד"ר יובל בד"ר מנקוטה, אשר העיד כי האחריות על מעקב ההריון היתה מוטלת עליו (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 380 שורות 10-8 ועמוד 381). כעולה מהרישומים הרפואיים, במשך תקופה של שלושה חודשים לאשפוזה (משבוע 19 עד שבוע 32 להריון), ד"ר מנקוטה פגש באֵם פעמים ספורות בלבד. בעדותו טען, כי הוא אינו זוכר מדוע לא היה זמין באותה תקופה, וכי ישנם רופאים אחרים שעסקו במעקב אחר הריון האֵם בהעדרו - פרופ' בז'יז'ינסקי, ד"ר ברומשטיין וד"ר סלע (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 380 שורות 15-10). בעניין זה אעיר, כי דווקא בשל מצבה הרפואי המיוחד של האֵם - אישה הרה במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים - מן הראוי היה שהמעקב והטיפול הגניקולוגי לאֵם יתבצע על-ידי אותו רופא גניקולוג. בכך, היה בידיו גם להאיר את עיניי הצוות הרפואי והסיעודי במחלקה הפסיכיאטרית למצבה הרפואי של האם והיערכותו ללידה בהתאם. 35. לטענת התובעים, במסגרת המעקב אחר ההריון היה צורך בביצוע בדיקות תכופות של צוואר הרחם לצורך חיזוי ומניעה של לידה מוקדמת. מוסכם על המומחים הרפואיים, כי בדיקה של אורך צוואר הרחם מאפשרת ניבוי של לידה מוקדמת, הואיל וקיצור צוואר הרחם מעיד על לידה קרבה. יחד עם זאת, הוכח לפניי כי בהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת באותו מועד, לא היתה התוויה רפואית לבדיקה כאמור בהעדר אירוע חריג. כך כעולה מחוות דעתו של ד"ר מני ומעדותו בבית המשפט, שלפיהן בתקופה הרלוונטית לא היתה הנחיה לבצע בדיקות רוטיניות של צוואר הרחם, אלא בהינתן "סיכון מאד משמעותי" (פרוטוקול דיון מיום 16.9.2010, עמוד 842 שורות 13-6). ד"ר מני הוסיף בעדות בבית המשפט כי כלים המאפשרים עצירה של תהליך הלידה התפתחו רק בשנים האחרונות. למשל, כיום ניתן לתת זריקות פרוגסטרון המפחיתות בשיעורים של 30%-20% סיכוי ללידה מוקדמת (פרוטוקול דיון מיום 12.9.2010, עמוד 832 שורות 9-2 ועמוד 849 שורות 27-19). בהתייחס להריון בסיכון גבוה, הבחין ד"ר מני בין אישה סכיזופרנית, שאצלה הסיכוי ללידה מוקדמת עומד על אחוזים בודדים, לבין אישה שבעבר עברה פעמיים לידה מוקדמת. לאישה כזו הוא מבצע בדיקה של צוואר הרחם אחת למספר שבועות (פרוטוקול דיון מיום 16.9.2010, עמודים 835-834; ראו גם עדותו של ד"ר מנקוטה, עמוד 375 שורות 23-15, עמוד 376 שורות 5-1 ועמוד 378 שורות 23-12). 36. לאור האמור לעיל, באותה עת היה צורך לבצע באֵם בדיקה של צוואר הרחם לאחר שנפלה מן הכסא ביום 18.6.2004 (ראו עדות ד"ר מני, פרוטוקול דיון מיום 16.9.2010, עמוד 857 שורות 14-3). ד"ר חן סלע, הגניקולוג שבדק אותה לאחר הנפילה, לא תיעד בדיקה של צוואר הרחם, ומכך ניתן להסיק כי לא בוצעה בדיקה כאמור (רשומה רפואית שכותרתה "גליון מהלך מחלה" מיום 18.6.2004, עמוד 135). יחד עם זאת, בנסיבות שבהן הלידה התרחשה זמן רב יחסית לאחר הנפילה, נשלל הקשר הסיבתי בינה לבין אירוע הלידה המוקדמת. כך כפי שהעיד ד"ר מני, בקובעו כי אילו היתה מתפתחת לידה מוקדמת בעקבות הנפילה מהכסא, היא היתה מתרחשת בסמוך יותר לנפילה (עדותו של ד"ר מני פרוטוקול דיון מיום 12.9.2010, עמוד 834 שורות 17-15). 37. גם בהתייחס להעדר טיפול באם בשל הימצאות חיידק ה-GBS, אני קובע כי נשלל הקשר הסיבתי בינה לבין נזקי התובעת. בהתאם לפרקטיקה רפואית מקובלת, יש ליתן לאֵם אנטיביוטיקה בשני מקרים: האחד, כאשר יש נוכחות של למעלה מ-100,000 מושבות, הואיל ומדובר בדלקת שעלולה להגביר את הסיכון ללידה מוקדמת. השני, בכל מקרה של נוכחות כלשהי של חיידק GBS בסמוך ללידה, זאת על מנת להגן על העובר שלא יידבק כשהוא עובר בתעלת הלידה. קיימת הנחיה של ה-CDC (Center of Disease Control), המרכז למחלות זיהומית בארצות הברית, שלפיה נוכחות בקטראוריה GBS (Group B Streptococcus) בכל ריכוז באישה בהריון, מצביעה על זיהום גניטאלי גדול מאד ולכן עליה לקבל טיפול אנטיביוטי (עמוד 588 לקלסר מוצגים מטעם התובעים). הנחיה זו לא היתה מקובלת על משרד הבריאות (ראו עדות ד"ר מנקוטה, פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 400 שורות 23-15 ועמוד 401 שורות 5-1; עדות ד"ר מני, פרוטוקול דיון מיום 16.9.2010, עמודים 896-891; ועדות פרופ' בליקשטיין, פרוטוקול דיון מיום 7.9.2010, עמודים 811-802). גישה זו מקובלת עלי ואני מבכר אותה על-פני עדותו של פרופ' פייזר (פרוטוקול דיון מיום 21.7.2010, עמודים 512-487). פרופ' פייזר גם הודה שאין Text book, זולת ה-CDC, התומך בגישתו (עמודים 497, 499, 507 ו-512). העובדה שיש שוני בגישה בין ארצות הברית לבין ישראל מצביעה גם על אסכולות רפואיות שונות (השוו ע"ע 2087/08 מגן נ' שירותי בריאות כללית, סעיף 5 לפסק הדין, לא פורסם (12.8.2010); ראו גם ע"א 1535/09 הספר נ' פרופ' יגל, סעיפים 22-18, לא פורסם (22.11.2010). בענייננו, בקבלתה למחלקה האֵם לא סבלה מזיהום בדרכי השתן. ביום 14.6.2004 נמצאו אצלה 8,000 מושבות של חיידק GBS בדרכי השתן (עמודים 265-264 לתיק מוצגים מטעם התובעים). האם לא קיבלה אנטיביוטיקה. ברם, בדיעבד התברר כי האֵם והתובעת לא ניזוקו מכך (חוות דעתו של ד"ר מני בעמודים 4-3; עדותו בפרוטוקול דיון מיום 16.9.2010, עמוד 894 שורות 18-8). לאחר הלידה, ביום 15.7.2004 לא היתה צמיחה של חיידקים. ביום 18.7.2004, היתה צמיחה של חיידק GBS (לא צוין מספר המושבות, עמוד 266 לתיק מוצגים מטעם התובעים) בנרתיק של האֵם. זיהום זה לא גרם לדלקת בכליות של האֵם. 38. סיכומו של דבר, במהלך המעקב אחר הריון האֵם התרשלה הדסה בכך שהצוות הרפואי במחלקה הפסיכיאטרית, ובכלל זאת הצוות הסיעודי, לא קיבל הנחיות ברורות מהצוות הגניקולוגי באשר לסיכון ללידה מוקדמת אצל האֵם, כמצופה בנסיבות שבהן אישה סכיזופרנית בהריון בסיכון גבוה מאושפזת במחלקה. קשיי התקשורת עם האֵם הגבירו אחריות הצוות הרפואי להיערך ללידה מוקדמת ולצפותה, על כל המשתמע מכך, כפי שאעמוד על כך להלן. (ב) האם הצוות הרפואי והסיעודי במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה יכול היה למנוע הלידה המוקדמת ותוצאותיה? 39. לצורך הכרעה בשאלה האם הדסה יכולה היתה למנוע את הלידה המוקדמת ולמצער למזער נזקיה, אפנה לבחון תחילה מחלוקות עובדתיות שניטשו בין הצדדים להליך, הנוגעות למועד שבו החלה הלידה ולמהלכהּ. המועד שבו החלה הלידה 40. לטענת האֵם בתצהירה, ביום הלידה היא סבלה מכאבים שהלכו והתחזקו כבר משעות הצהריים ואף פנתה לתמר א' ולשאר הצוות אך נאמר לה שטרם הגיע זמנה ללדת. לדבריה, לאחר שתמר ב' הלכה היא לא היתה רגועה ודפקה על הדלת ולכן ננעלה בחדרה (פרוטוקול דיון מיום 28.6.2010, עמוד 76 שורות 23-16). תמר ב' טענה שפנתה לצוות המחלקה, אך נאמר לה שהכול בסדר וכי תם זמן הביקור (פרוטוקול דיון מיום 28.6.2010, עמוד 68 שורות 31-28). בנוסף, טענה האֵם כי בעת הטיפול אצל הרפלקסולוגית שהגיעה לטפל בה באותו יום, היא התלוננה בפני כל מי שנכנס לחדר כי הבטן כואבת לה (פרוטוקול דיון מיום 28.6.2010, עמוד 86 שורות -22-19). גם האב העיד כי ביקר את האם ביום הלידה וזו החזיקה את הבטן ואמרה לו שהיא סובלת מכאבי בטן מספר ימים (פרוטוקול דיון מיום 28.6.2010, עמוד 55 שורות 26-20). מתצהירה של האֵם ומהדברים שאמרה לפרופ' טיאנו, עולה כי אחיה ביקר אותה באותו יום והיא התלוננה גם בפניו. שניהם, ובייחוד הרפלקסולוגית שהיא עדה ניטראלית, לא הובאו לעדות. לאי העדת הרפלקסולוגית, עדה חשובה וללא משוא פנים, יש ליתן משקל רב. שכן, הלכה פסוקה היא מקדמת דנא, כי הימנעות בעל דין מהבאת ראיה שיכולה היתה לתמוך בטענתו, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה כדי לפעול לחובת הנמנע (ע"א 143/08 קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, לא פורסם (26.5.2010); ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 (1993); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); י' קדמי על הראיות-הדין בראי הפסיקה, כרך שלישי תשס"ד, 1650-1649). 41. אל מול עדויות האֵם ותמר ב' עומדים לפניי הרישומים הרפואיים ועדויות הצוות הסיעודי. כעולה מ"גליון מהלך מחלה" של האם מיום הלידה, האם קיבלה בצהריים טיפול רפלקסולוגי שבמהלכו היא היתה מאד רגועה ו"נהנתה מאד" (תרשומת מיום 6.7.2004, עמודים 50 ו-211). המרפאה בעיסוק תמר א', שעבדה באותו יום בשעות הצהריים, העידה כי ביום הלידה היא יצאה לקפיטריה עם האֵם, אשר היתה יחסית רגועה. זו העידה בביטחון מלא, כי האֵם לא התלוננה על כאבי בטן, והבהירה שאם היא היתה שומעת תלונה כזו היא היתה מדווחת מיד לרופא ולאחות ומתעדת את התלונה ברישומים (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 156 שורות 22-18, ועמוד 159 שורות 11-1). גם האח ראזק, שעבד במשמרת ערב עד השעה 23:00 באותו יום, העיד כי אם האֵם היתה מתלוננת היא היתה מקבלת התייחסות רפואית ודיווחית (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 283 שורות 23-19, ועמוד 284 שורות 6-1). האחות אפרת, שעבדה אף היא במשמרת ערב עד השעה 23:00 באותו יום, העידה כי לא זכורה לה התנהגות חריגה וכי אם האֵם היתה מתלוננת על כאבים או היתה נעולה בחדרה הדבר היה מתועד ברישומים (פרוטוקול דיון מיום 8.7.2010, עמוד 137 שורות 27-20). 42. עדויות הצוות הסיעודי עולות בקנה אחד עם התרשומת שהמציאה הדסה לתיק בית המשפט. כפי שהוכח לפניי, תרשומת זו נעשית על בסיס יום-יומי בעת חילופי המשמרות. כחצי שעה עד שעה לפני תום כל משמרת יושבים אחים ואחיות מהצוות היוצא ומהצוות הנכנס, והצוות היוצא עורך רישומים אודות כל חולה במחלקה ביחס לפרטים חשובים ורלוונטיים להערכתם (עדות אפרת, פרוטוקול דיון מיום 8.7.2010, עמוד 136 שורות 29-15; עדות הילה, פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 203 שורות 20-11; עדות ראזק, פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 285 שורות 23-22). בתרשומת הבוקר של יום הלידה נכתב: "יותר רגועה אך חסרת שיפוט. נכנסה למקלחת בכל רגע שיכלה. קיבלה ביקור מאחיה. בצהריים טופלה ע"י רפלקסולוגית שהגיעה לבקרה. קיבלה טיפול ארוך ברפלקסולוגיה - נהנתה מאד" (תרשומת מיום 6.7.2004 בבוקר, עמוד 50). בתרשומת הערב נכתב: "במצב רוח סביר שקטה באופן יחסי לימים קודמים. קיבלה ביקור מבני משפחתה. משתפת פעולה חלקית. אכלה בארוחת ערב." (תרשומת מיום 6.7.2004 בערב, עמוד 50). 43. לעניין הרישומים, יצוין כי יש להבחין בין הרישומים שמנהל הצוות הסיעודי לבין הצוות הרפואי. עיון ברשומות של הדסה מראה כי הצוות הסיעודי התייחס בהרחבה להתנהלות המטופלת: מה עשתה, מי ביקר אותה, מה מצבה הנפשי והגופני, כיצד מתנהגת בחדרה, על מה חשבה, כיצד אוכלת, מתקלחת, מדברת, ישנה ולעיתים אף מפריעה למבקרים ולמטופלים האחרים. זאת, בניגוד לחוסרים רבים ברישום של הצוות הרפואי, בעיקר אודות קשירתה של האֵם. בעניין זה, מצאתי כי נפלו כשלים בקיום הנהלים בדבר קשירות האֵם. הוראות הקשירה מצויות בנהלים של בתי החולים הפסיכיאטריים (ת/12, סעיף 14). בהתאם לנהלים אלה יש צורך שרופא יאשר את הקשירה מראש ובנסיבות מסוימות בדיעבד. מהחומר שבידי לא ניתן לדעת אם היו אישורים שלא נמצאו או שהיו קשירות שלא באישור רופא, לא מראש ולא בדיעבד (עדות הילה, פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמודים 240-239; עדות ראזק, פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמודים 312-304). אלא שחסרונו של ספר הקשירות מיום 26.6.2004 ואילך אינו נוגע לשורש המחלוקת נשוא ההליך דנן ואינו בבחינת "נזק ראייתי" שנגרם לתובעים בהוכחת רשלנות הדסה לעניין הנזק הנטען. דהיינו, גם אם היה נמצא ספר הקשירות החסר, לא היה בו כדי להוכיח או לשלול התרשלות הדסה והצוות הרפואי שטיפל באֵם. יוטעם, כי לא בכל מקרה שבו לא נערך תיעוד או רישום כנדרש, יועבר נטל השכנוע (ראו גם ת"א (י-ם) 7063/05 בן חמו נ' עיריית ירושלים, פסקה 24, לא פורסם (27.8.2008)). אוסיף, כי בהתייחס לקומץ תיקונים ב"נוזל מחיקה" (טיפקס) שנמצאו בתרשומת, בידי לקבל עמדת הדסה לפיה התיקונים נעשו הואיל ועורכת התרשומת היתה אחות שאינה ישראלית, אשר כתבה עם הרבה שגיאות כתיב (עדות הילה, פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 279). 44. חרף החוסרים הקיימים בעניין הקשירות, הרישום השגרתי של הצוות הסיעודי בכל משמרת בוקר, ערב ולילה מפורט למדי ואמין בעיני. אין תרשומת של הצוות הסיעודי שהאֵם ננעלה באותו ערב או שדפקה בדלת ולא נענתה. הן ד"ר יבגני לוין והן האח עיסאם שללו את הטענה האמורה (עדותו של ד"ר לוין, פרוטוקול דיון מיום 8.7.2010, עמוד 124 שורה 10, עדותו של עיסאם, פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010 עמוד 332 שורות 18-16). יתרה מזאת, הצוות הסיעודי הקפיד לרשום פעמים רבות כאשר האֵם נקשרה, ננעלה או דפקה בדלת (ראו למשל, תרשומת מיום 10.6.2004 בערב, עמוד 37; מיום 11.6.2004 בבוקר ובערב, עמוד 37; מיום 12.6.2004 בערב, עמוד 38; מיום 24.6.2004 בערב, עמוד 45; מיום 28.6.2004 בערב, עמוד 46, ומיום 3.7.2004 בערב, עמוד 49). 45. יגעתי ולא מצאתי ברישומי הצוות הסיעודי תלונות על כאבים של האֵם מיום הלידה. קשה לקבל את הטענה שכל צוות המחלקה הפסיכיאטרית התעלם מהתלונות של האֵם ותמר ב' ולא העלה על הכתב שהאֵם סובלת מכאבים. נחה דעתי, כי אם האֵם היתה מתלוננת הדבר היה מוצא ביטוי ברישומים. כמו כן, לפי רישומי הצוות הסיעודי ועדותו בבית המשפט, במהלך היום האֵם היתה רגועה. אין ראיה כי צירי הלידה החלו לפני תחילת משמרת הלילה. היא אכלה ארוחת ערב בחדר האוכל, בשעה 22:00 קיבלה תרופות מהאחות אפרת וכאשר זו הלכה, בסיום המשמרת, האֵם לא התלוננה על כאבים (עדותה של אפרת, פרוטוקול דיון מיום 8.7.2010 עמוד 137, שורות 7-6, 27-20). כאשר התחלפה המשמרת והאחים דימיטרי ועיסאם הגיעו, נערך סיור בחדרים ובמקלחות ולא היה דבר יוצא דופן בהתנהגותה. רק כעבור שעה מקבלת המשמרת הסב דימיטרי את תשומת הלב של עיסאם להתנהגותה החריגה של האֵם (עדותו של עיסאם פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 328 שורות 23-20). על אמינות הרישומים והעדר ראיה על חוסר, ליקוי או סתירות, ראו גם ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 48-44 (2003); רע"א 7691/09 עזבון המנוחה רובינפלד אסתר ז"ל נ' משרד הבריאות, לא פורסם (17.1.2010); ע"א 10344/05, לעיל). 46. לאור האמור לעיל, אני קובע כי הלידה החלה לאחר השעה 23:00, לאחר תום פעילות משמרת ערב. מהלך הלידה האֵם תיארה בתצהיר עדותה הראשית את תהליך הלידה. לדבריה, אף אחד לא נענה לקריאותיה, והדברים מובאים כלשונם: "לאחר כמה פעמים כאלה, של לשכב ולקום, הכאבים הפכו להיות יותר ויותר חזקים והפכו לממש בלתי נסבלים. ניסיתי להתהפך מצד לצד ולמצוא תנוחה שתהייה נוחה לי ולא הצלחתי. גררתי את עצמי בקושי מהמיטה, אז זזתי לאורך המיטה לכיוון הפינה, כדי להיתמך על ידי הקיר ועל ידי המיטה. כל אותו זמן בכיתי וצעקתי ואף אחד לא הגיע. תוך כדי תזוזה לכיוון הקיר הרגשתי רטוב בין הרגליים, חשבתי שזו ירידת מים ונדמה לי שראיתי גם דם. כשהגעתי לפינה כבר לא יכולתי לעמוד יותר, הכל היה רטוב. בכיתי חזק מאד, הייתי מאד מפוחדת. התכופפתי כמעט, כאילו אני עושה פיפי, כדי לנסות להקל על הלחץ. פתאום שמעתי מכה חזקה. הסתכלתי וראיתי את הילדה על הרצפה עם המון דם מסביב. כל החיים שלי אני לא אשכח את הצליל הזה" (תצהיר האֵם, סעיפים 7-11). בעדותה חזרה האֵם על גרסה זו (פרוטוקול דיון מיום 28.7.2010, עמוד 76 שורות 22-24 ועמוד 77 שורות 9-4). בתרשומת של משמרת לילה מיום הלידה (7.7.2004, עמוד 50) נרשם על-ידי האחים דימטרי ועיסאם כדלקמן: "בתחילת המשמרת נראית באי שקט. מאד מתוחה. תלונות על כאבים בשיפולי הבטן. היה רושם של התחלת צירים. דווח לרופא התורן. כעבור דקות ספורות החלה ללדת. מיד הוזעק צוות של חדרי לידה. במהלך הפרוצדורה ...[האֵם] היתה רגועה. עמדה בפינת החדר והתינוק נעטף וטופל כראוי. בהמשך הועברה לחדר לידה לשם בדיקה והמשך השגחה והתינוקת הועברה לפגיה. בשיחה עם חדר לידה דווח ש...[שהאֵם] מרגישה טוב ואין שום סיבוך אתה ושהפגית גם כן...". ד"ר לוין, הרופא התורן באותו הלילה, העיד כי לאחר שהלך לישון בחדר תורן במחלקה הפסיכיאטרית, לפני חצות, אח המחלקה התקשר ואמר לו שהוא מתלבט אם יש צורך לבדוק את האֵם. מכיוון שמדובר באי שקט חריג, כלשונו, האח ביקש ממנו להגיע לעמדה. לטענתו, תוך מספר דקות הוא התייצב בתחנת אחות במחלקה. שם הביט במוניטור וראה שהאֵם רגועה על המיטה. כיוון שכך, התעכב מעט לקרוא את תיקה האישי. לאחר מכן, נכנס לחדר וראה את האֵם בפינה, היה דם על הרצפה ובין רגליה תינוקת שבוכה. ד"ר לוין קרא לאחים דימיטרי ועיסאם שבאו במהירות. הוא התקשר לרופא ילדים וגניקולוגיה והם טיפלו בתינוקת עד שהגיע צוות ממחלקת ילדים ורופא נשים (פרוטוקול דיון מיום 8.7.2010, עמודים 119-117). עיסאם העיד כי בשעה 23:00 התחלפה משמרת ויחד עם דימיטרי הוא ערך סיבוב בין החדרים לבדוק שכולם בסדר. בסיבוב הראשון הוא לא ראה משה מיוחד. אחרי שעה דימיטרי אמר לו שהאֵם היתה בחוסר שקט, והוא ראה במוניטור שמדי פעם היא קמה ושוכבת ומשנה תנוחות. לדבריו, הם לא חשבו שהאֵם אמורה ללדת בכל רגע. דימיטרי התקשר לרופא התורן. עיסאם העריך כי מהרגע שהאֵם הסתובבה ועד שילדה חלפו 30-20 דקות (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 328 שורות 23-20, עמוד 329 שורות 15-11 ועמוד 331 שורות 9-6). מעדותה של האֵם בבית המשפט, קשה לדעת האם היא זכרה מעט או הרבה מהאירוע או שנעזרה במסמך רפואי שמתעד את אירועי אותו לילה. הקושי מתגבר לאור העובדה שמהתרשומות של הצוות הרפואי ניתן לומר, כי האֵם היתה פסיכוטית ולקתה באי שקט. לאחר הלידה האֵם הועברה לחדר לידה לשם בדיקה והשגחה ובסביבות השעה 11:00 היא הוחזרה למחלקה הפסיכיאטרית בשל מצבה הנפשי (תרשומת מיום 7.7.2010, עמודים 51-50). בהקשר דנא, העיד ד"ר מנקוטה כי בשל מצבה הנפשי, השמת האם בחדר לידה בשליש השלישי להריונה היה מסב לה נזק מבחינה פסיכיאטרית, הבעיה המרכזית ממנה סבלה בתקופת האשפוז (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 405). יחד עם זאת, בתרשומת משעות הערב נכתב כי האֵם זוכרת מה היה ומספרת אם שואלים אותה (תרשומת מיום 7.7.2004, עמוד 51). גם עדויות הצוות הרפואי אינן אחידות. תמר א' העידה כי האֵם נראתה שמחה וגאה ולא התייחסה לכך שקרה משהו מדאיג בעת הלידה (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 159 שורות 23-17). לעומת זאת, הילה העידה כי האֵם היתה מבולבלת ולא דיברה לעניין (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 208 שורות 13-12). כך כעולה גם מתרשומת של המיילדת גליה פלד לאחר שהאֵם הועברה לחדר לידה, בציינה כי האֵם ישבה עם משפחתה, נראתה עייפה וחצי רדומה, עונה על שאלות לעניין, דיבורה לא ברור (רשומה רפואית שכותרתה "מעקב לאחר לידה" מיום 7.7.2004 בשעה 03:30). לאחר ששמעתי את עדות האֵם ובהתחשב בתרשומת משעות הערב מיום 7.7.2004, אין ספק כי האֵם זוכרת חלק מפרטי האירוע. היא זוכרת שהסתובבה בחדרה בחוסר מנוחה, שכבה על המיטה, קמה, הסתובבה ושוב שכבה, עד שכרעה ללדת. כאמור, אינני מקבל את עדותה של האֵם כי התלוננה כבר משעות הצהריים על כאבי בטן וכי היתה נעולה בחדרה החל משעות הערב. עם זאת, אינני מקבל גם את עדותו של ד"ר לוין לפיה הלידה התפתחה בתוך מספר דקות בודדות, מהרגע שהסתכל במוניטור ועד הרגע שנכנס לחדרה. האפשרות שהלידה החלה להתפתח בסמוך להחלפת משמרת הלילה, כלומר, בסביבות השעה 23:00 מסתברת יותר. אי השקט שהאחים דימיטרי ועיסאם ראו נבע מצירי הלידה אותם חוותה האֵם, צירים שהלכו והתחזקו עד ללידה עצמה. קביעה זו עולה בקנה אחד עם חווֹת הדעת של המומחים הרפואיים ועדותם. ד"ר מני הסביר בעדותו, כי אמנם לא יתכן שהאֵם שכבה ברוגע מספר דקות לפני הלידה עצמה, אך הלידה יכולה להתפתח בתוך שעה הואיל והעובר קטן ולכן עוֹבר מהר את תעלת הלידה (פרוטוקול דיון מיום 12.9.2010, עמוד 909 שורות 6-4). גם פרופ' בליקשטיין העיד, כי בלידה ראשונה ממוצע משך הלידה הוא 16-12 שעות אך במקרה זה של לידה מוקדמת הגיוני שהלידה תתפתח בפרק זמן של שעה וחצי (פרוטוקול דיון מיום 7.9.2010, עמוד 785 שורות 24-23, עמוד 786 שורות 25-22). ד"ר מנקוטה העיד, כי לא סביר שאישה תלד בתוך מספר דקות. על פי ניסיונו, הלידה יכולה להתפתח בתוך שעה אך לא בשלושים דקות (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 386 שורות 20-18). עוד הוסיף, כי ייתכן שהאם לא העריכה בתחילה שיש לה צירים ולכן לא הביעה זאת בצורה ברורה. מכל מקום, לפי הרישומים של הדסה, הלידה התרחשה בשעה 00:50. לשעה זו הסכים פרופ' פייזר, המומחה מטעם התובעים (פרוטוקול דיון מיום 21.7.2010, עמוד 478 שורות 18-11). האם ניתן היה למנוע את הלידה המוקדמת? 8. מחוות הדעת המומחים הרפואיים ומעדותם בבית המשפט, עולה כי כאשר מתחילה לידה מוקדמת לא ניתן לעשות דבר על מנת לעצור אותה לחלוטין (ראו עדותו של פרופ' פייזר, פרוטוקול דיון מיום 21.7.2010, עמוד 481 שורות 22-19 וכן עדותו של ד"ר מני, פרוטוקול דיון מיום 12.9.2010, עמוד 908 שורות 24-23 ועמוד 860). יחד עם זאת, ניתן לתת סטרואידים על מנת להביא להבשלת ריאות העובר במהירות ובכך גם להפחית הסיכון לדימום מוחי. על פי עדותו של ד"ר מני, מתן סטרואידים אפקטיבי באופן מקסימאלי אם הוא נעשה 24 שעות לפני לידה, אך גם כשניתן שש שעות לפני לידה יש לכך השפעה (פרוטוקול דיון מיום 12.9.2010, עמוד 859 שורות 27-17; לגישות שונות לגבי המועדים למתן סטרואידים ראו גם, חוות דעת פרופ' פייזר, עודת פרופ' שטינברג, פרוטוקול דיון מיום 6.9.2010, עמוד 691 שורות 20-13, עדות פרופ' בליקשטיין, עמודים 768-767). במקרה דנן, באתי לכלל מסקנה כי הלידה התרחשה בפרק זמן של בין שעה לשעה וחצי. לאור עמדת המומחים הרפואיים, בידי לקבל כי במצב דברים זה אין כל אפקטיביות למתן סטרואידים למניעת נזקי הפגות. 9. לאור האמור לעיל, אני קובע כי חרף העובדה שהצוות הרפואי והסיעודי במחלקה הפסיכיאטרית התרשל בכך שלא צפה התרחשותה של לידה מוקדמת, הרי שבנסיבות העניין המדובר היה בלידה שהתפתחה במהירות כך שלא ניתן היה למנוע את תוצאותיה ככזו. 10. לפיכך, ככל שנזקי התובעת מקורם בנזקי פגות, הרי שלא היה ניתן למנועם או למצער להקטינם בשל התפתחותה המהירה של הלידה. (ג) האם הצוות הרפואי והסיעודי יכול היה למנוע חבלת הראש - בהנחה שאכן נגרמה לתובעת חבלת ראש במהלך הלידה - בנסיבות שבהן האֵם ילדה בגפה בחדרה? 11. סבורני כי היערכות הצוות הרפואי והסיעודי לאפשרות של לידה מוקדמת היה מונע את התרחשות הלידה כאשר האֵם בגפה בחדרה. אי הימצאות צוות רפואי לטפל באֵם במהלך הלידה ולמצער לסייע בידה גם בהעדר מיומנות מיילדותית, אינו תואם פרקטיקה רפואית מקובלת והינו בבחינת התרשלות של הדסה בטיפול באֵם. הטיב לבטא זאת פרופ' אבינועם שופר, מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה של הילד מטעם התובעים, באומרו: "אני רוצה להגיד שכרופא, כרופא, הסיטואציה נשמעת נוראית, אני חושב שכל הקולגות שלי, לא יודע, אנחנו לא גניקולוגים ולא פסיכיאטרים, אבל הקולגות היו רואים שזה סיפור נורא... לא ייתכן שאישה בהריון בסיכון גבוה, שגם כפי שמראה פרופ' שטינברג, גם הפסיכיאטרים אומרים את זה, אבל הם גם מדברים על גניקולוגים ואומרים שהיא בסיכון גבוה, תינתן בתנאים כאלה שהיא בחדר עם ספק השגחה, ספק לא השגחה, ויודעים מה קורה, לא יודעים מה קורה...הסיטואציה כשלעצמה נראית סיטואציה לא בסדר מבחינה רפואית די בעליל, לדעתי. לעניות דעתי." (פרוטוקול דיון מיום 21.7.2010, עמוד 576 שורות 20-6). 12. ככל שאמצא כי נזקי התובעת מקורם בחבלת הראש כתוצאה מנפילתה במהלך הלידה, הרי שצְפייה של הצוות הרפואי והסיעודי במחלקה את האפשרות של לידה מוקדמת והיערכות לה - כפי שקבעתי לעיל - היה מאפשר זיהוי סימנים מוקדמים על-ידי הצוות הרפואי והסיעודי ומבטיח, למצער, נוכחות איש מהצוות במהלך הלידה ולו לצורך השגחה על האֵם והעובר. כאמור, עיסאם ודימטרי הבחינו במוניטור באי שקט של האֵם במשך 30-20 דקות ולראיה אף התקשרו לרופא תורן. הכרה באפשרות כי האֵם עשויה ללדת - כמצופה וכנדרש מהם בנסיבות העניין - היה מביאם לגשת לחדרה ולהבטיח כי היא תיוותר בשכיבה על המיטה עד הגיע צוות רפואי. בכך, ניתן היה למנוע נפילת התובעת ארצה וחבלת הראש כתוצאה מחבטתו ברצפת החדר, ולוּ עד הגעת צוות מיילדותי להמשיך הטיפול באֵם ובתובעת. 13. ויוטעם, אין מחלוקת כי האֵם ילדה לבדה בחדרה במחלקה הפסיכיאטרית וכי התובעת נמצאה כשהיא שרועה על הרצפה. בעוד האֵם טענה כי במהלך הלידה היא כרעה ללדת, כשהיא נתמכת במיטה ובקיר בפינת החדר וראשה של התובעת נחבט ברצפה, דחתה הדסה הטענה בנימוקים הבאים: אין לסמוך על עדות האֵם שהינה חולת סכיזופרניה; לא ייתכן כי ראשה של התובעת נחבט ברצפה בנסיבות שבהן הלידה היתה בכריעה; התובעת לא סבלה מדימום מוחי בסמוך לאחר הלידה המהווה אינדיקציה לחבלת ראש; לא תיתכן חבלת ראש מבלי שיהיו לכך סימנים חיצוניים. לפיכך, אפנה לבחון המחלוקת שניטשה בין הצדדים בשאלת הקשר הסיבתי - האם נכותה של התובעת מקורה בחבלת ראש כתוצאה מנפילתה לרצפה במהלך הלידה. במסגרת דיון זה, תיבחן גם השאלה העובדתית האם נגרמה לתובעת חבלת ראש במהלך הלידה. קשר סיבתי האם נכותה של התובעת הינה כתוצאה מחבלת הראש? 14. בתצהיר עדותה הראשית ובעדותה בבית המשפט, תיארה האֵם את מהלך הלידה בהיותה לבדה בחדרה החשוך במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים. לדבריה, היא סבלה מכאבים שהפכו תכופים ובלתי נסבלים, קמה מהמיטה לכיוון הקיר, הגיעה לפינת החדר, נתמכה בקיר ובמיטה, בכתה וצעקה בכל אותו הזמן, התכופפה קמעה "כאילו אני עושה פיפי" ופתאום שמעה "מכה חזקה" והבחינה בתובעת מונחת על הרצפה עם המון דם מסביבה. 15. תיאור מהלך הלידה של האֵם - במובחן מקורותיה עובר ללידה ולאחריה - לא מופיע ברישומים של הצוות הרפואי והסיעודי. זאת, מן הטעם כי לא היה אף עֵד במחלקה למהלך לידה זו. כעולה מהתשתית הראייתית שהונחה לפניי, האחים התורנים במחלקה, דימיטרי ועיסאם, לא השגיחו על האֵם עד בואו של הרופא התורן ולא עקבו באופן מלא אחר מצבה במוניטור. כמו כן, האֵם לא נשאלה על-ידי צוות המחלקה באשר לאירוע הלידה וממילא לא נרשם מוצא פיה בעניין זה ברישומים הרפואיים. בשעות הערב של אותו יום נרשם כי חל שיפור קל במצבה והיא "זוכרת מה היה בלילה ומספרת על זה אם שואלים אותה" (תרשומת מיום 7.7.2004, עמוד 51). אמירה לאקונית זו לא הובהרה, שעה שאף לא אחד מאנשי הצוות הסיעודי הובא להעיד על כך ולפרט דברי האֵם כמשתמע מהאמירה. יוטעם, כי הדסה לא טרחה כלל לברר עם האֵם אירוע הלידה - בהעדר רישום כאמור - אף לא בסמוך לשחרורה מבית החולים בחלוף כחודש וחצי ממועד הלידה. התרשומת הראשונה מפי האֵם כי התובעת נפלה במהלך הלידה, נעשתה בעת ביקור אצל רופאת משפחה, ד"ר דינה פינגולד, ביום 23.8.2004 (יום לפני שחרורה מאשפוז מלא במחלקה הפסיכיאטרית), אשר ברישומיה נכתב: "בלידה נפלה על הראש וב-US היו סימנים של שטפי דם פנימיים והרחבת החדרים" (רשומה רפואית שכותרתה "הפניה כללית" מיום 23.8.2004, עמוד 908). תרשומת נוספת נעשתה ביום 9.9.2004 על-ידי פרופ' שלומי קונסטנטיני בעת ביקורת באיכילוב, בה היתה נוכחת מ'. בתיאור הלידה מציין פרופ' קונסטנטיני: "ספק היתה חבלת ראש" (רשומה רפואית שכותרתה "סיכום ביקור במרפאה" מיום 9.9.2004, עמוד 1239). 16. בנוסף, בשעות שבסמוך לאחר הלידה הדסה לא ביצעה בדיקת אולטרה-סאונד מוחי לתובעת, כמתחייב על-פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת בנסיבות של לידה מוקדמת, וודאי ללא השגחה כאשר היילוד נמצא שרוע על הרצפה. אינני מקבל את טענת הדסה, לפיה איש לא חשד בכך שהתובעת נחבטה בראשה במהלך הלידה. כעולה מתרשומת בלילה של יום ה-7.7.2004 (מועד הלידה): "נעשה צילום [רנטגן] של כל הגוף בשל הימצאות של התינוקת במחלקה פסיכיאטרית על הרצפה וחשד לשברים..." (רשומה רפואית הלקוחה מ"גליון מהלך מחלה" מיום 7.7.2004, עמוד 759). בעניין זה העיד פרופ' שטיינברג, המומחה הרפואי בתחום הנוירולוגיה של הילד מטעם הדסה, לאמור: "אני חושב שכל מקרה של לידה שלא בהשגחה, יש חשד לפגיעה בעובר ולכן צריך לצלם אותו. גם אם נולד מישהו במונית, בדרך לבית-חולים, אז אם יש חשש שהלידה לא היתה לגמרי מבוקרת ולא היה מי שקיבל את התינוק, אז יש חשש לשברים" (פרוטוקול דיון מיום 6.9.2010, עמוד 660 שורות 6-3). העובדה שבוצעה בדיקת רנטגן על מנת לשלול קיומם של שברים מעידה על כך שהיה חשש שהתובעת נחבלה בראשה במהלך הלידה. 17. בהקשר דנא, הוסכם על המומחים הרפואיים כי במצב של חבלת ראש כתוצאה מנפילה - הדימום מתפתח כשש שעות לאחר הלידה, ואילו במצב של פגות - הדימום מתפתח כעבור מספר ימים (פרופ' שופר, פרוטוקול דיון מיום 21.7.2010, עמוד 593 שורות 18-8 ועמוד 597 שורות 16-13, פרופ' שטיינברג, פרוטוקול דיון מיום 6.9.2010 עמוד 660 שורות 27-14 ועמוד 661 שורות 6-1). אילו הדסה היתה מבצעת בדיקת האולטרה-סאונד מספר שעות לאחר הלידה, ניתן היה ליתן תשובה לשאלה האם הדימום במוחה של התובעת, שגרם לנכותה הקשה, מקורו בחבלת הראש כתוצאה מהנפילה. משלא בוצעה הבדיקה כאמור, גרמה הדסה ל"נזק ראייתי". בעניין זה, הלכה פסוקה היא כי ככל שקיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר ניתן היה להוכיחן אלמלא התרשלות הנתבעת - הנזק הראייתי שגרמה - תקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם תשכנע הנתבעת שהעובדות כטענתה. עמד על כך המשנה לנשיאה (בדימוס) ת' אור בקובעו לאמור: "העיקרון שביסוד העברת נטל השכנוע מתפרשׂ לא רק על מחדלים בעריכת רשומות רפואיות ובשמירתן כנדרש. הוא מתפרש גם על רשלנות בעלת אופי שונה, אשר גורמת לכך שנפגעת האפשרות של התובע להוכיח את עילת תביעתו. כך גם במקרה של רשלנות מצד הנתבע באי-קיומן של בדיקות רפואיות, אשר לוּ בוצעו היו יכולות להצביע על הגורמים לנזק. רשלנות כזו גם היא עשויה להעביר את נטל השכנוע אל שכמו של הנתבע." (ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר דן לאור, פ"ד נח(4) 54 (2004). ראו גם, ע"א 2886/05 אשכנזי נ' קופת חולים כללית, לא פורסם (8.11.2010); ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו, לא פורסם (28.11.2007); ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק, לא פורסם (5.6.2007); ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר יהורם, לא פורסם (11.4.2005); ע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית לעובדים בארץ ישראל, פ"ד נג(2) 680, 689 (1999)). 18. משכך, אפנה לבחון האם עלה בידי הדסה לשכנע כי העובדות הינן כטענתה. דהיינו, כי לא ייתכן שנזקיה של התובעת מקורם בחבלת ראש כתוצאה מנפילתה ארצה במהלך הלידה. כאמור, הדסה תמכה עמדתה בנימוקים הבאים: (א) אין לסמוך על עדות האֵם שהינה חולת סכיזופרניה. (ב) לא ייתכן כי ראשה של התובעת נחבט ברצפה בנסיבות שבהן הלידה היתה בכריעה. (ג) התובעת לא סבלה מדימום מוחי בסמוך לאחר הלידה המהווה אינדיקציה לחבלת ראש. (ד) לא תיתכן חבלת ראש מבלי שיהיו לכך סימנים חיצוניים. אפנה לבחון טענות אלה כסדרן: (א) הדסה ביקשה לתמוך טענתה, לפיה לא ניתן להסתמך על עדותה של האֵם בשל מחלת הסכיזופרניה ממנה סבלה במהלך הלידה, בחוות דעתו של פרופ' קוטלר, המומחה הרפואי מטעמה בתחום הפסיכיאטריה. אלא שחוות דעתו, כפי שאישרהּ בעדותו בבית המשפט, הינה תיאורטית בלבד, מבלי שהמומחה בדק את האֵם והתרשם ממנה וממצבה הרפואי (פרוטוקול דיון מיום 7.9.2010, עמוד 722 שורות 25-20; השוו רע"א 7265/95 גלדשטיין נ' בראל, פ"ד נ(3) 214, 217 (1996)). בחוות דעתו כתב פרופ' קוטלר, כי חולי סכיזופרניה עלולים לסבול מבעיות זיכרון וכי יש להם קושי להבחין בין אמת לשקר (עמוד 4 לחוות הדעת). אמירה זו הינה גורפת וכוללנית ואינה משקפת בהכרח מצבה של האֵם ביום הלידה. בעדותו ניסה המומחה לתמוך דבריו בטענה, כי אין ברישומים הרפואיים תיאור של מהלך הלידה כדברי האם, ומכך למד כי האֵם לא זכרה הדבר (פרוטוקול דיון מיום 7.9.2010, עמוד 729-728). אלא שאין בידי לקבל מסקנה זו. העדר רישומים של מהלך הלידה אינם מלמדים כי האֵם לא זכרה את שאירע לה, וודאי לא בנסיבות שבהן לא נכח אף איש צוות של המחלקה והאֵם ילדה בגפה. העדר רישומים של תיאור מהלך הלידה מפי האֵם נבע גם מכך שהיא כלל לא נשאלה על-ידי הצוות הרפואי והסיעודי במחלקה על מהלך הלידה ונסיבותיה, וכן מהתרשלות הצוות באי תיעוד דבריה. דומה כי גם המומחה נזהר בהסקת מסקנה זו, בהעידו בהמשך כי הוא "אינו יודע" וכי אפשר שדברי האֵם הינם אמת (פרוטוקול דיון מיום 7.9.2010, עמוד 730 שורות 13-1 ועמוד 735 שורות 21-20). כאמור, פרופ' קוטלר לא שוחח עם האֵם ועם מי שהיה במחציתה בשעות שקדמו ללידה, כפי שעשה פרופ' טיאנו, מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה מטעם התובעים, אשר בהתאם אמד את מצבה הנפשי של האֵם בזמן הלידה והעריך אמיתות טענתה באשר למהלך הלידה. בעניין זה אני מקבל את עדותו של פרופ' טיאנו, לפיה ביום הלידה האֵם לא סבלה מהזיות והיא היתה יחסית רגועה. האפאטיות המתוארת לאחר הלידה נבעה מההלם ומהטראומה הכרוכה בלידה בנסיבות קשות אלה (לבדה בחדר חשוך), ללא קשר למחלת הסכיזופרניה (פרוטוקול דיון מיום 21.7.2010, עמודים 440-441). גם האֵם העידה כי חרף מצבה הנפשי הקשה, היא זכרה את התנהגותה בתקופת האשפוז, ובכלל זאת מאורעות יום הלידה, אשר ללא ספק היוו טראומה עבורה (פרוטוקול דיון מיום 28.6.2010, עמוד 81 שורות 9-8). אוסיף, כי בספרם של B. J. Sadock & V. A. Sadock Synopsis of Psychiatry, 9th ed. p. 4-5, 495 (ת/16-ת/17) נאמר כי "החולה הפסיכיאטרי בסכיזופרניה הוא בדרך כלל באוריינטציה מבחינת מה שקורה לו, מבחינת הזמן והמקום" המאמר מציין, בין היתר, כי זיכרון של חולה סכיזופרניה אינו נפגם, אלא שאין לו תובנה לגבי חומרת המחלה ממנה הוא סובל ואופיה. לאור האמור לעיל, אני קובע כי אין בעובדה שהאֵם סבלה ממחלת סכיזופרניה פעילה בתקופת האשפוז בבית החולים, כשלעצמה, כדי לבטל דבריה באופן גורף. מכל מקום, לא עלה בידי הדסה להוכיח כי טענת האֵם באשר לאופן התרחשות הלידה משוללת יסוד בשל בעיות נפשיות שמהן סבלה. (ב) טענה נוספת של הדסה, המבקשת לסתור גרסת האֵם באשר למהלך הלידה, הינה כי לא ייתכן שראשה של התובעת נחבט ברצפה בנסיבות שבהן הלידה היתה בכריעה. הדסה ביקשה לתמוך טענה זו בחוות דעתו של פרופ' בליקשטיין המומחה הרפואי בתחום המיילדות והגניקולוגיה מטעמה. לדברי המומחה, לא יתכן מצב של חבלת ראש בלידה בכריעה, שכן העובר יוצא בקצב איטי מתעלת הלידה וחבל הטבור בולם את הנפילה "עד שהתינוק מגיע ומונח" (פרוטוקול דיון מיום 7.9.2010, עמוד 791 שורות 15-12 ועמוד 815 שורות 15-12). ויוטעם, המומחה הסכים כי תיתכן לידה בכריעה, כדבריו: "תנוחה של קיפול הירכיים, הרחבת האגן" (פרוטוקול דיון מיום 7.9.2010, עמוד 814 שורות 26-23 ועמוד 815 שורה 24). אין בידי לקבל התיזה שהציג פרופ' בליקשטיין, לפיה בנסיבות המקרה דנן בלם חבל הטבור את הנפילה של התובעת ומנע הטחת ראשה ברצפה. לעניין זה הניח המומחה כי העובר יוצא "לאט לאט" ולכן לא תתאפשר חבטה. סבורני כי עמדה זו עומדת בסתירה להגיון ולשכל הישר באשר לקרות היילוד לאחר שהגיח לאוויר העולם כאשר האֵם יולדת בתנוחת כריעה ללא מנח ליילוד. גם פרופ' בליקשטיין לא הצליח להסביר בעדותו בבית המשפט האופן שבו מתאפשר מפגש אידילי זה בין היילוד לרצפה, באומרו: "חבל הטבור הרי בולם את הדברים האלה, בולם את הלידה עד שהתינוק מגיע ומונח" (פרוטוקול דיון מיום 7.9.2010, עמוד 815 שורות 15-12). לשאלה האם יש בידו הסבר להימצא התובעת על הרצפה, השיב פרופ' בליקשטיין: "אני לא יודע איך היא הגיעה לרצפה." כשנשאל אם מישהו הניח את התובעת על הרצפה השיב: "בוודאי" (פרוטוקול דיון מיום 7.9.2010, עמוד 791 שורות 19-16). הקביעה לפיה לא תיתכן נפילה, מבוססת אפוא על הסברה שמישהו הניח את התובעת על הרצפה. עניין זה לא הוכח מבחינה עובדתית. יתרה מזאת, כאשר אישה כורעת ללדת לבדה ברי כי אין לה את הכוחות הדרושים גם לקבל את היילוד. קל וחומר בעניינה של האֵם, אשר כרעה ללדת ללא הכנה מוקדמת בחדרה, כשהיא נתמכת באמצעות שתי ידיה במיטה ובקיר החדר, וזו לה הלידה הראשונה מבלי שאדם פנה לסייע בידה. במצב דברים זה, האפשרות שהתובעת נפלה ונחבטה בראשה מסתברת הרבה יותר מהאפשרות שהגיעה לרצפה באיטיות וברכות. בהקשר דנא, אין בידי לקבל את ההשוואה שערך פרופ' בליקשטיין בין לידת אדם ללידה של ג'ירפה ובעלי חיים אחרים (פרוטוקול דיון מיום 7.9.2010, עמוד 791 שורות 23-21). העובדה שבעלי חיים נולדים בלי שמישהו יקבל את היילוד לא משליכה על בני האדם ולא מייתרת את החשיבות שבקבלת הלידה כראוי על ידי מיילדת, כפי שסבר גם המומחה עצמו בהעידו בהמשך כי אם היה נוכח מישהו בחדר עם האֵם הוא היה משכיב אותה. דהיינו, לא היה מאפשר לאֵם ללדת בכריעה (פרוטוקול דיון מיום 7.9.2010, עמוד 792 שורות 9-6). (ג) לטענת הדסה, הרישומים הרפואיים מלמדים כי הדימום במוח של התובעת התפתח רק לאחר מספר ימים, ובעניין זה מוסכם על המומחים הרפואיים כי משכך מקורו בנזקי הפגות. אין בידי לקבל הטענה. בבדיקת אולטרה-סאונד מוח מיום 12.7.2004 (בחלוף חמישה ימים ללידה) נכתב: "US מוח היפר אקוגניות סביב החדרים PVL? לא נראה דימום...". בבדיקת אולטרה-סאונד מוח ביום המחרת ה-13.7.2004 (בחלוף שישה ימים ללידה), צוין כי נצפה דימום ונכתב: "אולטרסאונד ראש IVH [דימום תוך חדרי] עם הרחבת חדרים" (רשומה רפואית שכותרתה "גליון מהלך מחלה" מיום 12.7.2004 ומיום 13.7.2004, עמוד 1277). פרופ' שטינברג, מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה של הילד מטעם הדסה, אישר בעדותו בבית המשפט כי ניתן לפרש מצב של "היפר אקוגניות" כמצב של דימום (פרוטוקול דיון מיום 6.9.2010, עמוד 647 שורות 27-23 ועמוד 648 שורות 15-1). בנוסף, הסכים המומחה, כי יתכן ומי שביצע את הבדיקה ביום 12.7.2004 כלל לא היה מומחה לאולטרה-סאונד ולכן לא פירש את הבדיקה כראוי. הדברים מובאים כלשונם: "עו"ד שרים: נכון שהנוהג הוא שמי שמסתכל זה מומחה? העד: כן. עו"ד שרים: ונכון שהנוהג זה שמי שמספק את הפענוח זה מומחה? העד: נכון. עו"ד שרים: ונכון שהיית מצפה לראות פה בין הרישומים שראית, גם בדיקה של מומחה שפענח את זה? העד: נכון. עו"ד שרים: ולא ראית כזה? העד: לא ראיתי. עו"ד שרים: אז זאת אומרת, בהנחה, שאתה לא חייב להסכים לה, שאנחנו עוסקים פה כרגע ברופא שהוא לא מומחה באולטרסאונד, אז מאוד יכול להיות שבגלל שהוא לא מומחה באולטרסאונד, זה לא נתן את הפרשנות הראויה. העד: יכול להיות." (פרוטוקול דיון מיום 6.9.2010, עמוד 649 שורות 23-11). עוד יש להוסיף, כי היה בידי הדסה "לפזר את הערפל" ולהביא לעדות את מפענח הבדיקה מיום 12.7.2004. מכך ניתן היה ללמוד האם פענוח הבדיקה נעשה על-ידי מומחה, כנדרש, והאם בדיקה זו נפרדת מהבדיקה שנערכה ביום המחרת. בהינתן עמימות עובדתית באשר למשמעות הבדיקה מיום 12.7.2004 וזיקתה לבדיקה שנערכה ביום המחרת, יש להניח לטובת התובעים כי המדובר בבדיקה אחת שפוענחה ביום 13.7.2004 (ע"א 10766/05 מוחסן נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק הדין, לא פורסם (9.12.2010)). לפיכך, אני קובע כי לא עלה בידי הדסה להוכיח כי התובעת לא סבלה מדימום מוחי בסמוך לאחר הלידה, המהווה אינדיקציה לחבלת ראש. אוסיף בהקשר דנא, כי הצדדים הגישו לתיק בית המשפט מאמרים המציגים נתונים סטטיסטיים לתמוך בעמדתם בעניין הגורמים לדימום בדרגה 3 בקרב פגים, ממנו סבלה התובעת. פרופ' שטינברג כתב בחוות דעתו כי קיימת שכיחות בשיעור של 10% להתפתחות דימומים תוך מוחיים בפגים בגיל הריון שבו נולדה התובעת (שבועות 32-31 להריון), בבחינת הסבר אטיולוגי סביר ביותר לאירוע המשמעותי של דימום תוך מוחי (עמוד 2 לחוות הדעת). פרופ' שופר, המומחה הרפואי בתחום הנוירולוגיה של הילד מטעם התובעים, העיד כי מדובר באחוז קטן, הנע בין 2% ל-20%, בהדגישו כי המקרה של התובעת הינו מקרה חריג (פרוטוקול דיון מיום 21.7.2010, עמוד 574 שורות 23-10, ועמוד 575 שורות 4-1). אלא שאין בהערכה הסתברותית-מתמטית זו בדבר גרימת נזקה של התובעת כתוצאה מהפגות, כדי לעמוד בנטל השכנוע שעבר לכתפי הדסה. הערכה זו - הנעה בין 2% ל-20% לשיטת פרופ' שופר והעומדת על 10% לשיטת פרופ' שטינברג - להתפתחות דימומים תוך מוחיים בפגים בגיל הריון שבו נולדה התובעת, אינה מעמידה את נזקי הפגות כגורם מסתבר יותר לנזקיה של התובעת על-פני חבלת הראש. בנסיבות שבהן אין חולק כי האֵם ילדה בגפה את התובעת, ללא השגחה וממילא ללא סיוע של איש מצוות המחלקה הפסיכיאטרית, אין בהערכות הסטטיסטיות - כשיעורן לעיל - כדי להרים את נטל השכנוע המוטל על הדסה, ובכך לשלול טענת האֵם כי במהלך הלידה נחבט ראשה של התובעת ברצפה ולהעדיף גורם נזקי הפגות על-פני חבלת הראש. זאת, בהצטרף לנסיבות שבהן חבלת הראש נגרמה לתובעת בהיותה פגה, כפי שעמדו על כך המומחים הרפואיים בדבר רגישות ופגיעות גבוהה מאד של הגולגולת. אעיר בהקשר דנא, כי התובעים טענו שנערכה לתובעת בדיקת אולטרה-סאונד גם בגיל ארבעה ימים שהדגים דימום מוחי, כפי שנרשם בגיליון סיכום מחלה (עמוד 1264). אלא שלא מצאתי עדות לבדיקה זו ברשומות הרפואיות, אלא רק במסמכים המסכמים את מהלך המחלה. מקובלת עלי טענת הדסה, לפיה המדובר בטעות בחישוב הימים ולמעשה בדיקת אולטרה-סאונד זו, כפי שמופיעה בגיליון סיכום מחלה, מתייחסת לבדיקת האולטרה-סאונד מיום 12.7.2004. (ד) הדסה הוסיפה וטענה, כי לא תיתכן חבלת ראש כתוצאה מנפילה ארצה מבלי שיהיו לכך סימנים חיצוניים. לפיכך, משלא נמצאו לאחר הלידה שטפי דם או המטומות בראשה של התובעת, נשללת אפשרות של חבלת ראש כתוצאה מנפילה. ד"ר מני, המומחה הרפואי בתחום מיילדות וגניקולוגיה מטעם בית משפט, קבע בחוות דעתו כי בהתחשב בתנוחת הלידה (כריעה) ובהעדר סימן חיצוני או שבר (בהינתן רגישות גבוהה מאד של גולגולת הפג לכל טראומה), לא נראה לו שחבלה ישירה היא הגורם לדימום התוך מוחי. אלא שבעניין זה אין בידי לסמוך על חוות דעתו, משזה אינו בתחום מומחיותו. לפיכך, על מנת להכריע בשאלה יש לפנות לחוות דעת המומחים הרפואיים בתחום הנוירולוגיה של הילד. פרופ' שטינברג, המומחה הרפואי מטעם הדסה, קבע בחוות דעתו כי הבדיקה הנוירולוגית של התובעת לאחר הלידה היתה תקינה וכי לא הודגמו המטומות חיצוניות או שברים בגולגולת. לפיכך, מסתברת יותר האפשרות כי הדימום במוח של התובעת מקורו בנזקי הפגות ולא בחבלת ראש כתוצאה מנפילה (עמוד 2 לחוות הדעת). בעדותו אישר המומחה, כי לאחר הלידה התובעת לא עברה בדיקה פיסיקאלית, כמתחייב, וכי ציון האפגר שכביכול ניתן לה אינו עומד בקריטריונים של אפגר (פרוטוקול דיון מיום 6.9.2010, עמוד 663 שורות 13-1 ועמוד 665 שורה 1). כמו כן, הסכים כי כאשר הדימום במוח היילוד איטי המרפס לא יתפח (פרוטוקול דיון מיום 6.9.2010, עמוד 669 שורות 27-11 ועמוד 670 שורה 1). בהמשך עדותו, שב המומחה על הערכתו לפיה מבחינה סטטיסטית, בהעדר עדות חיצונית על חבלת ראש ובהינתן כי התובעת נולדה פגה, יש לבכר האפשרות כי מקור הדימום בנזקי הפגות (פרוטוקול דיון מיום 6.9.2010, עמוד 695 שורות 13-11 ועמוד 696 שורות 14-2). מנגד, העיד פרופ' שופר, המומחה הרפואי מטעם התובעים, כי תיתכן חבלת ראש שגרמה לדימום במוח של התובעת, אשר לא היו לה סימנים חיצוניים. לדבריו, המוח של העובר רך מאד ולכן כלי דם לא בשלים יכולים לדמם, מבלי שניתן יהיה לראות לכך סימן חיצוני בסמוך לאחר הלידה, כלשונו: "הסימנים החיצוניים הם דלים. דלים מאד, אתה בהחלט, אם אתה לא תבדוק, אתה עלול לפספס." להערכתו, סימנים נוירולוגיים יכולים להתפתח מאוחר יותר, כך שלא בהכרח תופיע המטומה חיצונית. לכן, ישנה חשיבות מכרעת לבדיקת אולטרה-סאונד בשש השעות הראשונות לאחר הלידה (פרוטוקול דיון מיום 21.7.2010, עמוד 581 שורות 23-22, עמוד 582 שורות 10-1, עמוד 583 שורות 20-7, עמוד 585 שורות 23-22 ועמוד 588 שורות 11-7). במחלוקת זו שניטשה בין המומחים הרפואיים, לא מצאתי לבכר עמדתו של פרופ' שטינברג, המושתתת על הערכה הסתברותית של הגורמים לדימום במוחה של התובעת לאחר לידתה. לתובעת לא בוצעו בדיקות נוירולוגיות, כמקובל, מיד לאחר לידתה, והוכח לפניי כי תתאפשר חבלת ראש כתוצאה מנפילה גם ללא סימנים חיצוניים לכך. בנסיבות אלה ובשים לב כי לא בוצעה בדיקת-אולטרה סאונד, אשר היה בה כדי להבהיר האם הדימום במוח של התובעת מקורו בחבלת ראש, לא עלה בידי הדסה לשכנע כי העובדות הינן כטענתה. למעלה מן הצורך, אוסיף לעניין זה כי די גם ב"תיקו" ראייתי כדי להעביר את נטל השכנוע לשכמה של הדסה (א' פורת וא' שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי וודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט (תשנ"ח) 191, 249-247; ע"א 2087/08 מגן נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 7 לפסק הדין, לא פורסם (12.8.2010)). 19. העולה מן המקובץ, הדסה לא עמדה בנטל השכנוע הרובץ לפתחה, להוכיח כי נזקיה של התובעת לא נגרמו כתוצאה מחבלת ראש במהלך הלידה. בנסיבות שבהן האֵם ילדה בגפה בחדרה במחלקה הפסיכיאטרית ומבלי שמהלך הלידה תועד ברישומים הרפואיים, היה על הדסה לשכנע כי עמדתה - לפיה נכותה הקשה של התובעת מקורה בנזקי הפגות - עדיפה ומסתברת יותר על-פי מאזן ההסתברויות במשפט אזרחי. הדסה לא עשתה כן. כאמור, לא הוכח כי בשל מחלת הסכיזופרניה ממנה סבלה האֵם זיכרונה את מהלך הלידה אינו אמת; לא הוכח כי בלידה בתנוחת כריעה בהעדר מנח ליילוד לא תתאפשר חבלת ראש של היילוד; לא הוכח כי הדימום במוח של התובעת התפתח רק בחלוף מספר ימים ללידה, מצב השולל אפשרות של חבלת ראש; ולא הוכח כי חבלת ראש מחייבת סימנים חיצוניים (ראו גם, ע"א 10766/05, לעיל). 20. לפיכך, אני קובע כי נכותה של התובעת נגרמה כתוצאה מחבלת ראש בשל הטחת ראשה ברצפה במהלך הלידה. אלמלא התרשלות הדסה - אשר צריכה היתה להיערך לאפשרות של לידה מוקדמת ולהבטיח, למצער, נוכחות איש צוות המחלקה הפסיכיאטרית בחדרה של האֵם במהלך הלידה ולוּ לצורך השגחה על שלום העובר הצפוי להגיח לאוויר העולם עד הגיע צוות מיילדותי מיומן - ניתן היה למנוע חבלת הראש שנגרמה לתובעת. הנזק תביעת התובעת והאֵם (תובעות 1 ו-2) 21. לעניין גובה הנזק, הסכימו הצדדים להצעת הפשרה בכתב של בית משפט זה והותירו לדיון שאלת גובה תגמולי המוסד לביטוח לאומי שיש לנכות מסכום הפיצויים (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמודים 152-150 ופרוטוקול דיון מיום 28.6.2010, עמוד 52). בהתאם להצעת הפשרה סכום הפיצויים הכולל עומד על סך של 6,503,807 ₪. הואיל ובפסק דין זה קבעתי אחריותה המלאה של הדסה לנזקי התובעת, נשמט הבסיס להצעה כי סכום הפיצויים יעמוד על סך של 5,203,046 ₪, לפי אחריות בשיעור של 80%. 22. בהתייחס לגובה תגמולי המוסד לביטוח לאומי, הוסכם על הצדדים כי הם יהיו רשאים להשלים טיעוניהם בעניין זה. בישיבת סיכומים בעל-פה מיום 21.10.2010, טען בא-כוח התובעים כי אין לנכות תגמולי המוסד לביטוח לאומי בהעדר תשתית עובדתית לזכאות התובעת לתגמולי המוסד לביטוח לאומי, משלא הוגשה לתיק בית המשפט תעודת עובד ציבור כנדרש. דין הטענה להידחות. בהסכמת הצדדים מיום 28.6.2010 ומיום 19.7.2010 לקבל הצעת הפשרה של בית המשפט, לא נטען על-ידי התובעים כי אין לנכות תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי, אלא הוסכם כי הצדדים ייבדקו את גובהם. בהתאם, טענו התובעים באשר לאופן ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, ונטען כי יש לעשות כן בהתחשב בקיצור בתוחלת החיים של התובעת, כאמור בהצעת הפשרה (פרוטוקול דיון מיום 19.7.2010, עמוד 152 שורה 20, עמוד 153 שורות 14-11 ועמוד 154 שורות 5-3). גם בתחשיב הנזק, הסכימו התובעות כי מסכום הפיצויים יש "לנכות את תגמולי המל"ל שמקבלת הקטינה". יתרה מזאת, אין חולק כי התובעת סובלת מנכות רפואית בשיעור של 100% בגין קוודראפלגיה ספסטית (שיתוק מוחין - CP) ופיגור שכלי קשה. בשל נכות זו יש להניח כי התובעת צפויה לקבל תגמולי המוסד לביטוח לאומי, ככל שטרם פעלה לקבלתם. לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 328(ג)(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - "חוק הביטוח הלאומי"), על בית המשפט לנכות מסכום הפיצויים שווי גמלאות אלה. 23. לתיק בית המשפט הוגשה מטעם הדסה חוות דעתו של האקטואר ד"ר רמי יוסף (להלן - "האקטואר") מיום 20.1.2009. בהתייחס ל"גמלת ילד נכה" הניח האקטואר כי לתובעת אושרה גמלת ילד נכה בשיעור של 100% מקצבת יחיד מלאה לתקופה מיום 5.10.2004 ועד הגיעה לגיל 18 ושלושה חודשים. בהתאם, העריך האקטואר סכום הגמלאות בגין קצבה זו בסך של 415,384 ₪ (נ/9). סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה להיום עומד על סך של 441,082 ₪. 24. בהתייחס ל"קצבת נכות כללית" קבע האקטואר בחוות דעתו מיום 20.1.2009, כי בהגיע התובעת לגיל 18 היא עשויה לקבל קצבה זו בהתאם לדרגת אי כושר שתיקבע לה, לפי אחת מארבע חלופות - 60%, 65%, 74% או 100% מקצבת נכות מלאה. סכום הגמלאות בגין קצבה זו הוערך בין סכום מינימאלי של 196,687 ₪ (לפי 60% מקצבת נכות מלאה) לבין סכום מקסימאלי של 327,706 ₪ (לפי 100% מקצבת נכות מלאה) (נ/10). חישוב הקצבה נעשה על-פי לוחות חיים לנכים בנכות כללית שפורסמו בתקנות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי. בהודעה מיום 20.6.2010 הבהיר האקטואר, כי לפי לוחות חיים לנכים בנכות כללית שבתקנות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי, תוחלת החיים של התובעת מחושבת עד הגיעה לגיל 51.57 (נ/11). בהתאם לאמור בהצעת הפשרה, הוסכם על הצדדים כי לתובעת קיצור בתוחלת החיים וכי חישוב הפיצויים ייעשה עד הגיעה לגיל 50. בהתאם, הוסכם על הצדדים כי האקטואר יבהיר תגמולי המוסד לביטוח לאומי המגיעים לתובעת בהתחשב בקיצור זה בתוחלת חייה (ראו פרוטוקול דיון מיום 16.9.2010, עמוד 919 שורות 11-7). בחוות דעתו מיום 21.9.2010, הניח האקטואר תוחלת חיי התובעת עד הגיעה לגיל 50. אלא שחישוב קצבה נכות כללית נעשה שלא על-פי לוחות חיים לנכים בנכות כללית שבתקנות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי מותאמים לגיל 50, אלא בהיוון לפי ריבית בשיעור של 3% לשנה. כך כעולה מהודעת האקטואר מיום 7.11.2010, לפיה החישוב נעשה בהתעלם מהסתברות התמותה של התובעת עד הגיעה לגיל 50. בהתאם, העריך האקטואר סכום הגמלאות בגין קצבה זו בין סכום מינימאלי של 225,444 ₪ (לפי 60% מקצבת נכות מלאה) לבין סכום מקסימאלי של 375,739 ₪ (לפי 100% מקצבת נכות מלאה). סכומים אלה המשקפים קיצור בתוחלת החיים של התובעת עד הגיעה לגיל 50, גבוהים מסכום הגמלאות על-פי תקנות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי דלעיל (נ/10), אשר חושבו עד הגיע התובעת לגיל 51.57. זכות השיפוי העומדת למוסד לביטוח לאומי כלפי המזיק בגין גמלאות שהמוסד עתיד לשלם לנפגע, הינה בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח-1978 (להלן - "תקנות ההיוון"), שנקבעו על-ידי השר מכוח סעיף 333 לחוק הביטוח הלאומי. תקנות אלה הן המחייבות את המוסד לביטוח לאומי, בהיותן קובעות את המגיע לנפגע בהסתמך על לוחות סטטיסטיים המשקפים את הממוצע. בענייננו, משהוסכם על הצדדים כי חישוב תגמולי המוסד לביטוח לאומי ייעשה בהינתן תוחלת חיים של התובעת עד הגיעה לגיל 50, היה צורך לחשב שיעור הגמלאות לפי תקנות ההיוון בהתאמה לתוחלת החיים הצפויה של התובעת (ראו גם פסק דיני בת"א (מחוזי י-ם) 7009/06 גבאי נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 66 לפסק הדין, לא פורסם (6.1.2010)). כאמור, לא הונחה לפניי חוות דעת אקטוארית, המתחשבת בקיצור בתוחלת החיים של התובעת עד הגיעה לגיל 50 ובהתאם לתקנות ההיוון. לכאורה, דרך המלך הינה להורות על הגשת חוות דעת אקטוארית מתוקנת. אלא שבמכלול נסיבות העניין, ובשים לב כי ממילא אדרש להערכה של זכאות התובעת לגמלאות המוסד לביטוח לאומי בעתיד בהתאם למספר חלופות אפשריות ביחס לכל קצבה, ביכרתי לעשות כן על-פי הנתונים שלפניי ובכך לסייע לצדדים להביא התיק לסיומו. בשים לב כי חוות דעת האקטואר מיום 20.1.2009 הניחה תוחלת חיים של התובעת עד הגיעה לגיל 51.57, אניח זכאות התובעת לקצבת נכות כללית לפי 74% מקצבת נכות מלאה, העומדת על סך של 242,512 ₪. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה להיום עומד על סך של 257,515 ₪. 25. בהתייחס ל"קצבת שירותים מיוחדים" קבע האקטואר בחוות דעתו מיום 20.1.2009, כי התובעת עשויה להיות זכאית לקצבה זו בהגיעה לגיל 18, בהתאם למידת הזדקקותה לעזרת הזולת, לפי אחת משלוש חלופות - 50%, 105% או 175% מקצבת יחיד מלאה. סכום הגמלאות בגין קצבה זו הוערך בין סכום מינימאלי של 200,599 ₪ (לפי 50% מקצבת יחיד מלאה) לבין סכום מקסימאלי של 681,716 ₪ (לפי 100% מקצבת יחיד מלאה) (נ/10). גם לעניין זה, חישוב הקצבה נעשה על-פי לוחות חיים לנכים בנכות כללית שבתקנות ההיוון, בהינתן תוחלת חיים עד הגיעה התובעת לגיל 51.57 (נ/11). בהעדר חישוב קצבה זו לפי תקנות ההיוון בהתאמה לתוחלת החיים הצפויה של התובעת (גיל 50), אניח זכאות התובעת לקצבת שירותים מיוחדים לפי 105% מקצבת יחיד מלאה, העומדת על סך של 418,278 ₪. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה להיום עומד על סך של 444,155 ₪. 26. בהתייחס ל"קצבת ניידות" קבע האקטואר בחוות דעתו מיום 20.1.2009, כי ככלל נכה אינו זכאי לקצבה זו בנוסף לקצבת שירותים מיוחדים ולקצבת נכות כללית, אלא אם מתקיימת לגביו אחת משלוש חלופות: הוא זכאי לקצבת שירותים מיוחדים בשיעור של 100%, ועדה רפואית של משרד הבריאות קבעה לו מוגבלות בניידות של 100%, ועדה רפואית של משרד הבריאות קבעה שהוא זקוק לכסא גלגלים ומשתמש בו (נ/10). לאור נכותה הרפואית הקשה של התובעת, אניח כי התובעת תעמוד באחד משלושת תנאים אלה ולכן תהא זכאית גם לקצבת ניידות. בהתאם לחלופה בחוות הדעת האקטוארית, שלפיה התובעת אינה נוהגת ואינה משתכרת, סכום הקצבה עומד על סך של 489,981 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה להיום עומד על סך של 520,294 ₪. 27. העולה מן המקובץ, מסכום הפיצויים הכולל יש לנכות תגמולי המוסד לביטוח לאומי, אשר שולמו וישולמו לתובעת בשל נכותה - גמלת ילד נכה, קצבת נכות כללית, קצבת שירותים מיוחדים וקצבת ניידות - בסך כולל של 1,663,046 ₪. 28. לאור האמור לעיל, הדסה תשלם לתובעות סך של 4,840761 ₪, בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% ומע"מ. כמו כן, תישא הדסה בהוצאות המשפט לרבות תשלום האגרה בהתאם לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007. תביעת האב (תובע 3) 29. בהחלטה מיום 8.9.2009 נעתרתי לבקשת האב להצטרף כתובע נוסף לתביעה. בכתב התביעה המתוקן טען האב, כי כתוצאה ממצבה הרפואי של התובעת נגרמו לו הנזקים כדלקמן: הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, תוספת לתשלום מזונות בעבר ובעתיד, כאב וסבל והוצאות מוגברות עקב פגיעה בסיכויי השידוך והצורך הצפוי בתשלום נדוניה גבוהה. 30. תביעתו של האב הינה כניזוק משני, שכן הוא לא נפגע מן העוולה (הרשלנות הרפואית של הדסה) במישרין. בעניין זה נקבע בע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק, פסקה 22 לפסק הדין, לא פורסם (5.6.2007) (להלן - פס"ד לבנה לוי), לאמור: "סיווג ניזוקים כנפגעים עיקריים או כנפגעי-משנה הוא פועל יוצא של התחקות אחר אופיו של הקשר הסיבתי שבין הנזק שנגרם להם לבין ההתנהגות העוולתית. הניזוק העיקרי הוא מי שהפגיעה בו - בגופו או ברכושו - היא תוצאה ישירה של העוולה; הניזוק המשני הוא מי שנפגע כתוצאה מן הפגיעה שהוסבה לאחר." ההלכה המנחה בסוגיה זו נקבעה ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990) (להלן - הלכת אלסוחה), בהציבה ארבעה תנאים מצטברים, אשר פותחו בפסיקה במרוצת השנים לפיצוי נפגעי משנה: הראשון, הניזוק המשני הינו קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי. השני, על הניזוק המשני, ככלל, להתרשם בעצמו מן האירוע או שהתרשם מהאירוע מכלי שני ונזקו היה צפוי בנסיבות העניין. השלישי, הדרישה של קירבה במקום ובזמן בין היווצרות הנזק של הניזוק המשני לפגיעה בניזוק העיקרי (קירבה סיבתית). הרביעי, נדרשת פגיעה נפשית חמורה, אשר עולה כדי מחלת נפש (פסיכוזיס) או הפרעת נפש (נוירוזיס) שיש בהן משום נכות ניכרת. פגיעה זו לא ניתן להוכיח אלא באמצעות חוות דעת רפואית (פס"ד לבנה לוי, פסקה 22). 31. בנסיבות המקרה דנן, באתי לכלל מסקנה כי האב אינו עומד בתנאי הרביעי שהתנתה הלכת אלסוחה. כאמור, על מנת להוכיח פגיעה נפשית חמורה היה על האב לצרף לכתב תביעתו חוות דעת רפואית בתחום הפסיכיאטריה, התומכת בטענתו (ראו גם הוראת תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אלא שבכתב התביעה המתוקן, ציין האב כי הוא שומר על זכותו לצרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית לעניין הקשר הסיבתי בין מצבו הנפשי לבין תוצאות הרשלנות הנטענת כנגד הדסה ולעניין שיעור נכותו הנפשית (סעיף 14 לכתב התביעה המתוקן מיום 27.8.2009). במהלך שמיעת ההוכחות הערתי מספר פעמים את תשומת ליבו של בא-כוחו של האב להעדר חוות דעת רפואית, ונעניתי כי האב לא פנה לקבלת טיפול נפשי מחשש לסטיגמה בקהילה שבה הוא חי. בהחלטה מיום 3.8.2010 דחיתי בקשה של האב להארכת מועד להגשת חוות דעת פסיכיאטרית, שהוגשה ביום 15.7.2010, בחלוף כשנה מיום הגשת כתב תביעתו, ממספר טעמים: האחד, הגשת הבקשה באיחור רב, חרף העובדה שבית משפט זה התרה מספר פעמים בבא-כוח האב כי הוא לא צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית, כמתחייב על-פי דין. השני, בהעדר "טעם מיוחד" המצדיק היעתרות לבקשה. השלישי, הערכתי כי סיכויי האב לזכות בפיצוי לאור ההלכה הפסוקה נמוכים עד מאד ואינם מצדיקים עיכוב נוסף ודחייה ארוכה בשמיעת המשפט. די באמור, כדי לדחות תביעת האב. 32. למעלה מן הצורך, אוסיף כי סבורני שבעניינו של האב גם לא מתקיים התנאי השלישי שהתנתה הלכת אלסוחה, שעניינו קיומה של קירבה סיבתית. האב העיד כי בסמוך לאחר העברת התובעת לפגיה הוא חדל לבקר אותה ובהמשך ניתק עימה ועם האֵם כל קשר (פרוטוקול דיון מיום 28.6.2010, עמודים 59 ו-65). האב כלל לא מתראה עם התובעת וממילא אינו מטפל בה או מסייע לאֵם בטיפול (פרוטוקול דיון מיום 28.6.2010 עמוד 65 שורות 14-10). לאחר האירוע התגרש האב מהאֵם (נ/3) וניתק עימה הקשרים. 33. אוסיף למעלה מן הצורך, בהתייחס בקצרת האומר לראשי הנזק, כדלקמן: הפסדי שכר - לא הוכח שהאב סבל הפסדי שכר בשל האירוע, שכן מהעדויות עולה שעוד קודם לאירוע, האב לא התמיד בלימודיו ובעבודתו (עדותו של ברוך מושקובסקי, עובד סוציאלי שנמצא בקשר עם האב, פרוטוקול דיון מיום 7.9.2010, עמוד 708 שורות 27-18). תוספת לתשלום מזונות - אין בסיס לדרישה זו, שכן חיוב הדסה בתשלום סכום הפיצויים לתובעת מבטיח "השבת המצב לקדמותו". פסיקת פיצויים בראש נזק זה הינה בבחינת פיצוי ביתר. הוצאות מוגברות עקב פגיעה בסיכויי השידוך ותשלום נדוניה גבוהה - הלכה פסוקה היא כי אין זה ראוי שבית המשפט יאמוד את "ראשי הנזק הממוניים" הנובעים מן הקושי לזכות בנדוניה מכובדת או מן הקושי למצוא "שידוך הולם" ו"אשה בעלת מקצוע מכובד". אלה מבקשים לראות את הנישואין בפריזמה כלכלית-פיננסית. אולם נקודת מבט זו נכשלת במתן ביטוי לטיב ההפסד שנגרם - אם נגרם (ע"א 6/08 רחמים ג'נח נ' אבנר איגוד ביטוח לנפגעי רכב, פסקה 5 לפסק הדין, לא פורסם (29.3.2009)). כאב וסבל - התובע אף אינו עומד בתנאים שנקבעו פס"ד לבנה לוי, שם דובר על נסיבות מיוחדות בעטיין הורחב התנאי הרביעי שנקבע בהלכת אלסוחה והוגמש, כך שיחול גם על הורים שסבלו בגין אובדן עוברם. נקבע כי אם לא יינתן להורים לתבוע בגין "אבדן פרי הבטן", כאשר לעובר אין זכות תביעה על-פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"א-1961, הרי שיהיה "זול" באופן בלתי סביר לגרום למותו של עובר. בבחינת אחד מן "המקרים הקשים" הבאים בגדרה של בהלכת אלסוחה (ע"א 9466/05 שויקי נ' מדינת ישראל, לא פורסם (16.3.2008)). 34. לפיכך, אני קובע כי התביעה של האב נדחית. הערה לפני סיום 35. דעתי אינה נוחה מכך שאירוע חריג, מצער וקשה מעין זה לא זכה לתחקיר מסודר של הדסה, אשר במסגרתו הופקו הלקחים. בין כותלי בית החולים, בחדר חשוך במחלקה הפסיכיאטרית, הסתובבה האֵם חולת סכיזופרניה במשך כשעה וחצי כשהיא סובלת מצירי לידה, מבלי שאיש מצוות המחלקה הבחין בדבר במשך זמן ניכר ופנה לטפל בה. כך, מצאה עצמה האֵם, בעל כורחה, כורעת ללדת בפינת החדר, ללא כל הכנה ומבלי שתהא לידה נפש חיה, למצער, לסייע בידה לקבל את התובעת שהגיחה לאוויר העולם. תוצאותיו העגומות של אירוע זה ראינו בנכותה הקשה ביותר של התובעת, אשר אלמלא התרשלות הדסה ניתן היה למנועה. עבור כל אישה המדובר בטראומה בלתי נתפסת, ומקל וחומר עבור האֵם הסובלת ממחלת נפש. מקרה חמור מעין זה, המתרחש בין כותלי בית החולים, צריך היה צריך להביא את הדסה לעשות בדיקה מקיפה כדי ללמוד, להפיק הלקחים ולהבטיח שמקרה מעין זה לא ישנה בעתיד. אוסיף, כי לא נעלם מעיניי הטיפול המקצועי והמסור של צוות המחלקה הפסיכיאטרית במחלת הסכיזופרניה שממנה סובלת האם, אשר העמידהּ על רגליה ומאפשר לה לתפקד ביום-יום. סוף דבר 36. התביעה של התובעות 1 ו-2 מתקבלת. הדסה תשלם לתובעות סך של 4,840761 ₪, בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20%. כמו כן, תישא הדסה בהוצאות המשפט לרבות תשלום האגרה בהתאם לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007. התביעה של האב נדחית. מאחר שמדובר בתביעת מופרכת, יישא האב בתשלום שכר טרחת עורך דין של הדסה בסך של 10,000 ₪. רשלנותהריוןתביעות רשלנות רפואיתרפואהפסיכיאטריההתחום הנפשי