השלמת סכום שטר חוב התביעה ועובדות שאינן שנויות במחלוקת 1. התובע הגיש לביצוע שטר חוב לפקודתו, בחתימת הנתבע (להלן: "השטר"). משניתנה לנתבע רשות להתנגד לביצוע השטר, בפני תביעת התובע לפרעונו של השטר על ידי הנתבע. 2. אין מחלוקת כי: הנתבע הנו עושה השטר, אשר נמסר לתובע - כבא כוחה וכשלוחה של הגברת הילה פנחס (להלן: "הילה") - להבטחת התחייבויות הנתבע בהתאם להסכם תשלומים (להלן: "הסכם התשלומים"), שנחתם ביום 13.12.00, בין הנתבע לבין הילה, באמצעות התובע. ההסכם צורף כנספח א לתצהיר עדותו הראשית של התובע. הסכם התשלומים נועד על פי תוכנו ולשונו להסדיר פרעונו של חוב שחב הנתבע להילה בקרן, בסך של 25,000 ₪, בגין שיקים בחתימת הנתבע שהוחזרו על ידי הבנק הנמשך (להלן: "השיקים"). על פי הסדר התשלומים שילם הנתבע לתובע סך של 500 ₪ במועד חתימתו, והתחייב לתשלום סכום נוסף של 28,000 ₪, בתשלומים חודשיים בסך של 1,000₪ כל אחד. הנתבע קיים התחייבותו זאת במשך חמישה חודשים, על דרך הפקדת סכום התשלום החודשי לחשבון הפקדונות של התובע. טענות הצדדים 3. לטענת התובע: 3.1 כל הפרטים בשטר, להוציא הסכום לתשלום ומועד תשלומו, מולאו בשטר, בטרם נחתם על ידי הנתבע, ובכלל זה שם הנפרע. 3.2 משנעשה השטר לפקודת התובע, לא ניתן היה להגישו לבצוע בהוצאה לפועל, אלא על ידי הנפרע, קרי: על ידי התובע, וכך נעשה. 3.3 לתובע אין זכות קנין בשטר, השטר ותמורותיו בבעלותה של הילה לקוחתו ושולחתו, והוא פועל בשליחותה וכנאמנה של הילה לצורך גבייתו. 3.4 הילה יפתה את כוחו של התובע לפעול לגביית השיקים, להתקשר בהסדר התשלומים, לגבות את השטר, ולייצגה בהליך אחר שנקט הנתבע כנגדה (מוצג ת/1 ), וזאת בין השאר על פי יפויי הכח נ/1 ו - ת/2. במועד חתימתו של נ/1 הייתה הילה כבת 16.5 שנים, ובהיותה קטינה נחתם יפוי הכח נ/1 גם על ידי אביה, מר פנחס ראובן (להלן: "ראובן"), שהינו אפוטרופסה הטבעי, ונציגה כמשמעו בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962 (להלן:"חוק הכשרות"). בנוסף ניתנה הרשאה ספציפית בעל פה, הן של הילה והן של ראובן, עובר להתקשרות בהסכם התשלומים, להתקשרות באותו הסכם . 4. לטענת הנתבע: התובע נכשל מלהוכיח את עצם קיומה של הילה ואת יצוגה על ידו. הנתבע חתם על שטר חוב על החלק, כאשר התובע לא היה מוסמך להשלים אלא את סכום השטר (בהתאם ליתרת סכום החוב על פי הסכם התשלומים, במועד הפרתו של ההסכם הנ"ל).הנתבע חרג מהשראתו עת הוסיף את שמו כשם הנפרע, ובכך הפקיע כל חבות על פי השטר בהתאם להוראות סעיף 64 לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן:" הפקודה"). במועדים הרלוונטיים - מועד הדרישה על פי השיקים, מועד ההתקשרות בהסכם התשלומים ומועד עשייתו של שטר החוב - היתה הילה קטינה, ועובדה זאת מאיינת כל נפקות משפטית מזכויותיה הנטענות על פי כל אחד מהמסמכים הנ"ל, לרבות על פי הסכם התשלומים. השטר ניתן לבטחון ויונק את חיותו מהסכם התשלומים. אם הסכם התשלומים בטל, בטל גם השטר, והתובע לא זכאי להפרע על פיו. הנתבע בטל כדין את הסכם התשלומים, בו התקשר מתוך טעות לעניין כושרה המשפטי של הילה ובכל הנוגע לחובותיו וזכויותיו על פי דין, תוך כפיה שהפעיל עליו התובע, שבאה לידי ביטוי באיומים, בדבר צעדים משפטיים שינקטו כנגדו, אם לא יפרע את החוב על פי השיקים. השיקים נמסרו על ידי הנתבע לראובן, אשר היה שותפו של הנתבע בהפעלת מזנוןן בבריכת "בארבור" בתל אביב, במשך תקופה קצרה (עונת הקיץ בשנת 1999). השיקים נמסרו כשטרי טובה, לצורך הצגתם בלבד לנושים של ראובן, תוך התחייבות מפורשת כי יוחזרו לנתבע לפני מועד פרעונם. ראובן הפר ההתחייבות כאמור, וביקש לפדות את השיקים על דרך הסבתם, כביכול, לבתו. ראובן חב לנתבע כספים, בגין עסקי השותפות ועל הנתבע מעולם לא הייתה מוטלת חובה שבדין לפרוע את השיקים, כפי האמור במבוא להסכם התשלומים. חריגה מהרשאה 5. אין מחלוקת כי שם הנפרע נרשם בכתב ידו של התובע. כמתואר בסעיפים 3.1 ו - 4.2 לעיל, בין הצדדים מחלוקת שבעובדה בשאלה אם שם הנפרע על פי השטר (שם התובע) נרשם בשטר בטרם נחתם על ידי הנתבע, או הושלם על ידי התובע במועד מאוחר יותר, לטענת הנתבע תוך חריגה מהרשאה. 6. אני מעדיפה את גרסתו של התובע על פני גרסת הנתבע, וזאת בשל משקלם המצטבר של השיקולים הבאים: 6.1 ככלל עדותו של הנתבע בכל הנוגע לפרטי המפגש עם התובע בו נחתם הסכם התשלומים היתה עמומה, והנתבע לא זכר פרטים רבים הקשורים באותו מעמד, ובין השאר מי יזם את הפגישה, ואם קרא כלל את נוסח הסכם התשלומים עליו חתם, בין שנאמר שהפועל היוצא של אלה הינו חוסר מהימנות אותו יש ליחס לנתבע, ובין שהנתבע אכן לא זוכר פרטים מהותיים מהמפגש ומהמו"מ שניהל עם התובע, הרי שבשים לב לכך שהנתבע מטיל ספק בשאלה אם קרא כלל את נוסח הסכם התשלומים (הסכם קצר המשתרע על עמוד אחד), תמוה כיצד הוא יכול להעיד בוודאות כי שמו של הנפרע על פי השטר,שטר שהיווה חלק בלתי נפרד מאותו הסכם, לא מולא באותו מועד. 6.2 מאידך, עדותו של התובע הייתה מהימנה עלי בכללותה, והיא ומסתברת בנסיבות העניין. התובע ציין כי פעמים רבות מבכרים חייבים כי שטר בטחון יהא לטובת ב"כ הזוכה, להבדיל מהזוכה עצמו, משום אמון יתר שהם רוכשים לפרקליט, הן בתוקף משלח ידו, והן בהיותו צד זר להתקשרות או לסכסוך שבין הצדדים. התובע הוסיף וטען כי מצב הדברים כאמור יצר סירבול של ממש מבחינתו, שכן בשל זהות הנפרע על גבי השטר, נאלץ לפעול לגבייתו - לאחר השלמת סכום השטר- באופן אישי. אלמלא הרישום כאמור היה השטר מוגש לביצוע במישרין ע"י שולחתו (הילה), באופן שהיה מונע ממנו את הצורך להיות מעורב בהליך כבעל דין (שעה שבפועל הוא שלוח בלבד של שולחתו), ואת אפשרות העלאתן של טענות ההגנה שהועלו ע"י הנתבע, אשר בעטיין ניתנה רשות להתנגד לבצוע השטר. עם קבלת גרסתו העובדתית של התובע בדבר מועד רישומו של שם הנפרע בשטר מתייתרת טענת הנתבע בדבר חריגה מהרשאה. אולם, למעלה מהצורך יצויין כי אפילו היה מהלך הדברים, כעניין שבעובדה, כגרסת הנתבע, הרי שגם אז אינני סבורה כי התובע היה חורג מהרשאה לו היה ממלא את שמו בשם הנפרע בשטר. בהתאם להוראת סעיף 19 (א) לפקודה:" היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו". הפועל היוצא של הוראת החוק דלעיל הוא כי: " נתבע שטרי הטוען כי לא היתה לתובע או לכל אדם אחר רשות להשלים את המסמך, חייב להוכיח את טיעונו" (ש. לרנר דיני שטרות, שם בעמ' 199), ובמקרים רבים מתחייבת אותה מסקנה גם מדיני השליחות הכלליים (שם בעמ' 201). הנתבע לא טען בכתב הגנתו או בעדותו להסכמה מפורשת כלשהי בעניין זה, והוא מבקש ללמוד על גבולות ההרשאה שהייתה נתונה לצד ב' (כהגדרתו בהסדר התשלומים) מתוכנו והקשרו של הסדר התשלומים בכללותו. נטען כי ההרשאה שניתנה להשלמת השטר נסבה אך ורק על סכום השטר, כאמור בסעיף 5 להסדר התשלומים, וכן כי על פי מהות ההסכם שבין הצדדים לא היתה נתונה לצד ב' הרשאה להשלמת שמו של נפרע כלשהו זולת הילה. אין כל ממש בטענה כי הרשאתו של צד ב' להשלים השטר נסבה אך ורק על השלמת סכום השטר. פועלו של סעיף 5 להסכם בצמצומה של הרשאה גורפת הנתונה למחזיק השטר על פי סעיף 19 (א) להשלים החסר כראות עיניו, הוא חל בכל הנוגע למילוי סכום השטר בלבד, ואין בו ללמד על צמצום ההרשאה למילוי פרטים חסרים אחרים, כפי שעולה במפורש מהוראת סעיף 3 להסכם התשלומים, וכן מסעיף 19 (א) לפקודה והכלל הפרשני בדבר פרשנות מסמכים באופן המעניק להם תוקף (שכן אם לגרסת הנתבע שם הנפרע לא מולא, ואין הרשאה לתובע להשלימו, הרי שהשטר אינו ניתן להשלמה). ספק בעיני אם לנוכח הוראת סעיף 19 (א) לפקודה מזה וההוראה שבסעיף 5 להסכם מזה הוגבלה הרשאתו של המחזיק בשטר למילוי שם צד ב' בלבד, כשם הנפרע, ואני סבורה שאת שתיקת ההסכם בעניין זה יש לפרש כהרשאה למלא את שמו של כל נפרע. ברם, בנסיבות העניין אין מקום לאבחנה בין התובע (הפועל כשלוח לגביה של הילה, ואשר אינו טוען לכל זכות עצמאית משל עצמו) לבין הילה פנחס, באופן שאף שאלה זאת אינה טעונה הכרעה. קטינותה של הילה פנחס לא מצאתי כל ממש בטענות הנתבע כי להיותה של הילה קטינה במועדים הרלוונטיים עובדה שאינה שנויה במחלוקת, נודעת נפקות לעניין גורל התובענה, ואף התקשתי להבין מהי הנפקות הנטענת. בהתאם להוראות סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות, כל אדם כשר, מגמר לידתו, לזכויות ולחובות, וכל אדם כשר לפעולות משפטיות אלא אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק. הפעולות המשפטיות הנוגעות לענייננו אינן פעולות בטלות כהגדרתן בסעיף 6 א' לחוק הכשרות, או פעולות הטעונות את אישור בית המשפט בהתאם להוראות סעיפים 7 ו - 20 לחוק הכשרות, ולפיכך, אפילו נעשו שלא בהסכמת נציג הקטינה, אין הן בטלות, כי אם ניתנות לביטול, בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק הכשרות. לא נטען כי מי מהמנויים בסעיף 5 לחוק הכשרות ביקש את ביטולה של איזה מהפעולות המשפטיות שהילה הייתה צד להן. 10. יתרה מזאת, הפעולה המשפטית הראשונה בה מדובר הינה משיכת שיקים לפקודת הילה או הסבתם אליה- פעולה שעל פי הקשר הדברים וגרסת הנתבע עצמו, נעשתה על ידי ראובן, אביה של הקטינה ואפוטרופוסה הטבעי בהתאם להוראת סעיף 14 לחוק הכשרות. הפעולה השניה הינה ההתקשרות בהסכם התשלומים, אשר על פי עדות התובע, בה נתתי אמון והנתמכת ב- נ/1 , בוצעה על דעת ראובן, כפי שבא לידי ביטוי בין השאר בחתימתו על יפוי הכח נ/1 בצד חתימתה של הילה. ראובן הוזמן לעדות על ידי הנתבע ונחקר על ידי ב"כ הנתבע, אשר נמנע מלהציג לראובן כל שאלה בעניין זה. זאת ועוד, הסכמה לפעולה משפטית של קטין יכול שתינתן גם בדיעבד וכך עולה מהעמדות שננקטו על ידי ראובן והילה (שהייתה בינתיים לבגירה) בהליך זה ובהליך אחר התלוי ועומד בין הצדדים לרבות יצוג הנתבעים שם על ידי התובע בתובענה שבפני (ראה מוצגים ת/1 , ת/2, נ/1). 11. במאמר מוסגר יצויין כי על אף שב"כ הנתבע טען כי הוריה של הילה היו במועדים הרלוונטיים גרושים, כשהילה במשמורת אימה, לא באה על כך כל עדות או ראיה אחרת, וזאת חרף חקירתו של ראובן ע"י ב"כ הנתבע. כמובהר לעיל, אפילו כך היה אין לאותה עובדה השפעה על תוקף הפעולות המשפטיות שביסוד התובענה, וכתוצאה על ההכרעה באיזה מהפלוגתאות שבמחלוקת. תקפותו של הסכם התשלומים 12. לא מצאתי ממש בטענתו הנוספת של הנתבע בדבר בטלותו של הסכם התשלומים בשל פגמים שנפלו בכריתתו. 13. בראש ובראשונה הסכם שנפל פגם בכריתתו, כמשמעו בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") אינו בטל מעיקרא, כטענת ב"כ הנתבע, כי אם ניתן לביטול, והמכנה המשותף לכל עילות הבטלות הנטענות בכתב הגנתו של הנתבע הוא כי:" ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפייה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה" (סעיף 20 לחוק החוזים). לגרסת הנתבע, הנתבע שילם את התשלומים על פי ההסכם כסדרם במשך חמישה חודשים (קרי: עד ליום 10.6.00, כשהוא נמנע מביצועו של התשלום החל ביום 10.7.00), וזאת לאחר שקיבל יעוץ משפטי ולמד על טעותו הנטענת ועל זכותו הנטענת לבטל את הסכם התשלומים (ראה עדות הנתבע בעמ' 15 לפרוטוקול - "זה ליווה אותי חמישה חודשים עד שפגשתי עו"ד שהסביר לי שהמציאות היתה צריכה להיות שונה", וכן סעיף 2 להסכם התשלומים). הודעת הביטול (נספח ו לכתב ההגנה, להלן: "הודעת הביטול") ניתנה רק כחודשיים לאחר מכן ביום 6.9.01. ויודגש: פעולת הביטול הנדרשת היא יסוד קונסטיטוטיבי שבלעדיו החוזה נותר תקף (הפירוש הקצר לחוקים במשפט הפרטי, (להלן:" הפרוש הקצר") שם בעמ' 122 והאסמכתאות הנזכרות שם); והודעת הביטול צריכה להינתן תוך זמן סביר, אחרת אין לה תוקף כלשהו (הפרוש הקצר, שם בעמ' 124 ואילך והאסמכתאות הנזכרות שם). למעלה מהצורך אתייחס להלן, בקצרה, לעילות הביטול הנטענות לגופן. 14. בסעיף 17 להודעת הביטול נאמר ביחס לנסיבות חתימתו של הסכם התשלומים: "מרשי טוען כי באותו זמן לא יכל להרשות לעצמו להתייעץ עם עו"ד ולא ידע כי במידה ויפתח נגדו תיק בהוצל"פ רשאי הוא להתנגד לביצוע שטרות וכן חתם על ההסכם מתוך לחץ שהופעל עליו ותו לא". בסעיף 16 לתצהירו מעיד הנתבע כי סר למשרדו של התובע, בעקבות מכתב התראה שקיבל ממנו בדבר החוב על פי השיקים, כהגדרתם לעיל, על מנת להסדיר את אותו עניין, ונדרש על ידי התובע לחתום על הסכם התשלומים ושטר החוב. לטענת התובע: "נאלצתי לקבל את הדברים מתוך טעות, עושק ולחץ שהופעל עלי וחוסר הבנה את מצב הדברים, כפי שתאר בפני התובע, לפיו אין בפני כל מוצא, אלא לקבל את הצעתו ולחתום על ההסכם והשטר המצורף אליו". הנתבע חזר על נסיבות ההתקשרות בהסכם התשלומים בעדותו: "לא עלה בדעתי שהגעתי לשם שיופעל עלי לחץ אדיר, תוך איומים שיקרו לי דברים לא נעימים כמו עיקולים, מעצרים וכו'. בתור איש משפחה לא יכולתי להרשות לעצמי דברים מסוכנים. אמרו לי שיעלה הרבה יותר יקר אם לא אחתום. מה שעלה לי בראש באותו רגע לפתור את זה בצורה הכי פשוטה והכי מהירה" (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון). התובע מכחיש את הדברים מכל וכל, וטוען, בין השאר, בסעיף 15 לתצהיר עדותו הראשית, כי :"הנתבע הגיע למשרדי מיוזמתו ובהתאם לבקשתו, הוא הציע את גובה התשלומים ומספרם, הוא הודה במפורש בגובה החוב, לא היו תלויים כנגדו הליכי הוצל"פ..". בראש ובראשונה יוער כי נוכח הגרסאות השונות בדבר חילופי הדברים בפגישה שהתקיימה בין הצדדים ואשר בה נחתמו הסכם התשלומים ושטר החוב, ובשים לב לכך שטענת בטלותם הינה טענת הגנה שהנטל להוכחתה על הנתבע, כשאותה טענה מושתת על חילופי הדברים כאמור, היה ניתן לצפות לחקירתו של התובע על האמור בתצהירו כמצוטט לעיל. ההמנעות מלעשות כן פועלת לחובתו של הנתבע ומצטרפת לרושם הכללי שהותירה עלי עדות הנתבע, שלא היתה מהימנה עלי. בנוסף, אני סבורה כי הדין אם התובע, כי יש לפקפק בטענת הנתבע בדבר חוסר מודעותו לאפשרות הגשתה של התנגדות לביצוע השיקים בשים לב לכך שבהמשך הגיש הנתבע, בעצמו ובטרם היה מיוצג, התנגדות לביצועו של השטר נשוא התובענה שבפני. אולם, אפילו נקבל את דברי הנתבע כלשונם אין בהם להעמיד עילה לביטולו של הסכם התשלומים, הכל כמפורט להלן. 15. הנסיבות המתוארות על ידי הנתבע אינן מקימות כפיה כמשמעה בסעיף 17 לחוק החוזים. לבד מהעובדה כי בסעיף עצמו נאמר כי: "אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לפי סעיף זה", וכל טענה או ראיה לאיומים אחרים לא הובאה, הרי שהפסיקה קבעה מבחנים מחמירים לצורך קיומה של כפיה כלכלית (להבדיל מאיום פיזי), שתכליתה ליצור איזון ראוי בין חופש הרצון לבין הצורך בודאות וביציבות ומתן תוקף להסכמים שנכרתו. ב - ע"א 1569/93 יוסי מאיה נגד פנפורד (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מ"ח (5) 705, נפסק: " לחץ כלכלי "בלתי ראוי" הינו תנאי הכרחי לקיומה של כפיה-מקנה-זכות, אך אין די בו. אותו לחץ חייב אף שיהיה בעל עוצמה המקדיחה תבשיל. מיבחן עוצמתו של הלחץ הכלכלי מצטרף אל מיבחן איכותו של הלחץ, ורק בנסיבות בהן מתקיימים שני המיבחנים כאחד נכיר בכפיה ככפיה בת-פועל משפטי על-פי סעיף 17 לחוק החוזים. ומה תהא עוצמתה של כפיה כדי שנכיר בה כבת-פועל משפטי? המיבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם היתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ...מיבחן זה, הנסוב על היעדרה של ברירה מעשית וסבירה העומדת לפני הצד התם, מנפה ומסנן לחצים כלכליים מקובלים וראויים: מקובלים במקומותינו ונראים ראויים בעינינו בעת שאנו באים לקבוע את מקומה של נקודת האיזון בין האינטרסים המושכים לצדדים. יש בו במיבחן כדי לספק הגנה ראוייה לצד התם, ובה-בעת מחייב הוא אותו צד להתמודדות כלכלית-מסחרית - בכללה פנייה לבתי משפט לקבלת סעד - ובלבד שאותה התמודדות הינה סבירה ומעשית מבחינה כלכלית-מסחרית. וכך, למשל, אמר השופט מלץ בפרשת שאול רחמים (שם, 101-100): "... כעקרון, האפשרות לפנייה לערכאות להשגת סעד סותרת את קיומה של עילת כפיה... מה שקובע הוא עצם קיומה של אפשרות מעשית לפנות לערכאות כדי למנוע את הפעלת האיום..." . 16. הנסיבות המתוארות ולו בדברי הנתבע אינן מקימות עילת ביטול בטענת עושק כמשמעו בסעיף 18 לחוק החוזים, ולו משום העובדה כי תנאי לעילת העושק הוא שה"עושק" (התובע) ידע על מצוקתו של המתקשר (הנתבע) (הפרוש הקצר, שם בעמ' 116-117). לא הובאו ראיות, ולו בגרסת הנתבע, כי טענות הגנתו כנגד השיקים, טעותו בעניין הצעדים המשפטיים הפתוחים בפניו, ומצבו הכלכלי הנטען, (באופן כללי ללא פירוט) הובאו לידיעת התובע, והתובע לא נחקר על אלה. מהטעם דלעיל גם לא הוכחה זכות ביטול בעילת הטעיה כמשמעה בסעיף 15 לחוק החוזים המצריכה כי מקור הטעות הנטענת יהיה נעוץ בצד השני להסכם, או זכות ביטול בעילת טעות כמשמעה בסעיף 14 לחוק החוזים, המצריכה כי הצד השני (התובע) ידע או כי היה עליו לדעת, במועד ההתקשרות, את דבר טעותו הנטענת של הנתבע, בדבר העדרה של אפשרות להתנגד לביצוע השיקים, אשר הניעה אותו להתקשר בהסכם חרף טענות ההגנה הנטענות של הנתבע כנגד חבותו בפירעון השיקים. משנמצא כי אין בכוחו של הנתבע לבטל את הסכם התשלומים התייתר הצורך לדון בטענות ההגנה שהעלה הנתבע מפני חבותו על פי השיקים, או בהצגת השיקים, אשר המחלוקת לגביהם, לו הייתה רלוונטית לעינייננו, הינה בשאלה אם ניתנו כשטרי טובה או כאמצעי תשלום. קיומה של הילה פנחס ויצוגה על ידי התובע וזימונה לעדות 18. הנתבע אינו כופר בקיומה של הילה פנחס והיותה בתו של ראובן (ראה עמודים 27 ו-28 לפרוטוקול הדיון). 19. הנתבע אינו כופר בכך שהתקשר בהסכם התשלומים, הסכם שנחתם על פי לשונו בין הנתבע לבין התובע, כנציגה וכשלוחה של הילה פנחס, וכמבואר לעיל הסכם זה תקף ומחייב את הצדדים. בנוסף אני סבורה כי דבר יצוגה של הילה על ידי התובע הוכח כנדרש בעדות התובע והמסמכים שהוצגו על ידו בעניין זה, כמפורט בסעיף 3.4 לפסק הדין, עדות שלה חיזוק בהמנעות מלחקור את ראובן באותם עניינים, על אף מעורבותו של ראובן בהליכים המשפטיים שננקטו על ידי בתו, אליה הסב את השיקים שקיבל מהנתבע, שותפו בעבר. 20. בנוסף ולשלמות התמונה יצויין כי שאלת יצוגה של הילה על ידי התובע אינה עובדה הכרחית על מנת לבסס את זכייתו של התובע. התובע תובע על פי שטר שנעשה לפקודתו ואשר פרעונו הותנה באי עמידתו של הנתבע בהסדר התשלומים שעל פי הסכם התשלומים. משמצאתי כי הסכם התשלומים אינו ניתן לביטול, ומשאין מחלוקת כי סכום השטר משקף את יתרת החוב על פי הסכם התשלומים, הרי שהתקיים התנאי שנילווה למסירתו של השטר לידי התובע והתובע רשאי להפרע על פיו. 21. בטרם דיון התיר בית המשפט את הזמנתם לעדות של ראובן ושל הילה כעדים מטעם הנתבע (ראה החלטת כבוד השופטת קוצר מיום 16.6.03 ). הילה לא התייצבה לדיון והנתבע עתר לקביעתו של מועד נוסף לדיון ולהוצאתו של צו הבאה לעדה. דחיתי את אותה בקשה וזאת מהנימוקים שלהלן. מעבר לספק בדבר הזמנתה כדין של העדה, מהטעמים שפורטו בדברי ב"כ התובע והמפורטים בעמ' 21-22 לפרוטוקול הדיון, שוכנעתי כי עדותה של העדה איננה רלוונטית להכרעה בפלוגתאות שבמחלוקת, ומשכך לא ראיתי לנכון לחזור ולצוות על הזמנתה והבאתה. אני סבורה כי בית המשפט רשאי לחזור ולבחון ההחלטות בדבר נחיצות העדים, עם התקדמותו של ההליך,והחלטתי באה לעולם בתום שמיעת הראיות, עת התבררו עד תום הפלוגתאות הצריכות הכרעה. משלא שנוי במחלוקת כי להילה לא היתה מעורבות כלשהי ביחסים שבין הנתבע לבין אביה (ראובן), או במועד ההתקשרות בהסכם התשלומים, הרי שהתכלית היחידה להזמנתה יכולה היתה להיות המשך ברורו של קשר היצוג בינה לבין התובע, שלא הצדיקה קביעתו של מועד דיון נוסף, מהטעמים שפורטו לעיל, או הצגת השיקים, שאיננה רלוונטית עוד נוכח דחיית טענות הנתבע בדבר בטלותו של הסכם התשלומים (ואשר נפקותה היתה מוגבלת מלכתחילה, שכן הנתבע וראובן כאחד טוענים כי השיקים נעשו לטובת ראובן והוסבו להילה, ולא נטען למעמד של אחיזה כשורה על ידי הילה ולחסינותה מפני טענות ההגנה של התובע כלפי השיקים, שלא הגיעו כלל לדיון מהטעמים שפורטו לעיל). סוף דבר 22. סוף דבר מכל הנימוקים לעיל: 22.1 תביעת התובע להיפרע על פי השטר מתקבלת בזאת והליכי ההוצאה לפועל שננקטו על ידי התובע לצורך כך בתיק הוצל"פ 1708468019 ימשכו. 22.2 הגזברות תעביר פיקדון בסך של 5,000 ש"ח אשר הופקד בהמשך להחלטה בבש"א 2469/02. 22.3 הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסכום כולל של 4500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. שטר חובחובשטר