המעביד לא רוצה לשלם פיצויים - מפסק דין לפנינו תביעתו של מר ויאצ'סלב פרוב (להלן: התובע), נגד מי שהיתה מעבידתו בתקופה הרלוונטית לתביעה - ב.צ.מ.ט. טכנולוגיה והנדסה בע''מ (להלן: הנתבעת), העוסקת, בעיקר, בעיבוד שבבי. בבסיס התביעה עומדת דרישת התובע לתשלום פיצויי פיטורים, בתוספת פיצויי הלנה, להם הוא זכאי - לטענתו - הן בשל התפטרות עקב מצב רפואי והן בשל הנוהג בנתבעת, לשלם פיצויי פיטורים גם לעובדים שיזמו את סיום יחסי העבודה והתפטרו מעבודתם, והבטחת בעלי הנתבעת, מר בני צידון (להלן: צידון), לשלמם לו. מנגד, הנתבעת טוענת - כי התובע לא הוכיח את זכאותו לקבלת פיצויי פיטורים, ובכל מקרה הם אינם מגיעים לו, שכן, גנב ממנה שרטוטי מוצר שפיתחה ומכרם ללקוח לשעבר שלה, מר משה אלול (להלן: אלול), עבורו פותח המוצר על ידה. בנוסף, נכללה בתביעה דרישה, כי בית-הדין יורה לנתבעת לשחרר לזכות התובע כספי תגמולים (חלק עובד וחלק מעביד) שנצברו לטובתו בחברת ביטוח, אך, לפי תצהירו הדבר כבר בוצע [ת/1, ס' 27; מכתב לשחרור האמור, מיום 20.8.08, צורף לתצהירו של צידון - נ/5]. לפיכך - איננו נדרשים עוד לנושא זה. להלן נפרט את העובדות הרלוונטיות, כפי שהוכחו לפנינו, ואת טענות הצדדים. לאחר מכן נפנה לדון במחלוקת שבין הצדדים, כאשר תחילה נבחן - האם יש בנסיבות התפטרותו של התובע בכדי לזכותו בפיצויי פיטורים; במידה והתשובה לשאלה הראשונה היא חיובית - נבדוק האם מתקיימת עילה לשלילת תשלום הפיצויים, במלואו או בחלקו. העובדות ותמצית טענות הצדדים התובע החל לעבוד בנתבעת ביום 5.2.04, כחרט-כרסם ידני (קונבנציונאלי), וסיים את עבודתו בה ביום 31.5.07, עקב התפטרותו [עמ' 1, ש' 6-5]. התובע טוען, כי במהלך תקופת עבודתו הועסק בהיקף עבודה גבוה - בדרך כלל, כ-12 שעות ביום, וקרוב ל-300 שעות בחודש [ת/1, ס' 4; תלושי השכר - ת/1, נספחי א']. טענה זו, לא הוכחשה ועולה בקנה אחד עם תלושי השכר. נציין כבר עתה, שאיננו מקבלים את טענת הנתבעת, כאילו התובע ביקש לעבוד בשעות נוספות וצידון הסכים לכך, כיוון שבטח בו, למרות שלרוב לא היה צורך בעבודה כזו, והדבר אף נאמר לתובע, שהמשיך בכל זאת לעבוד מעבר לשעות העבודה הרגילות [נ/5, ס' 7-6, 35]. לדעתנו, לא סביר שמעביד ישלם לעובד תשלומים רבים עבור עבודה בשעות נוספות, כשהוא סבור שאין לה הצדקה, ודאי לא במשך למעלה מ-3 שנים. אין תביעה ברכיב זה והנושא רלבנטי רק לעניין אמינות גרסאות הצדדים. בחודש 12/06 צידון החליט להרחיב את פעילות הנתבעת ולהכניס מחלקה ממוחשבת, בניהול התובע [נ/5, ס' 10]. בחודש 1/07 אלול ביקש מהנתבעת לפתח עבורו מכונה לאיפור קבוע וקעקועים. צידון השיב שהעלות לכך גבוהה, וכיוון שלאלול לא היה הון להשקיע בכך, סוכם ביניהם שהנתבעת תפתח את המוצר, על חשבונה, ואלול ירכוש 500 מכשירים, בעלות כוללת של 198,000 $, כאשר בשלב הראשון יוכנו 22 מכשירים ולאחר שאלול יתנסה בהם יוכנו היתר [נ/5, ס' 13-11]. פיתוח המוצר נעשה על ידי התובע וצידון, ב-20 שרטוטים, שהוחזקו במחשב הנתבעת, בחדר העבודה של התובע, ולאחר סיום הפיתוח, שערך כחודשיים, אלול רכש 22 מכשירים [נ/5, ס' 16-14, 21-20; עדות התובע בעמ' 2, ש' 23-20, בעמ' 3, ש' 15-6]. אולם, לאחר מכן, התגלעה מחלוקת בין צידון לבין אלול, באשר לגובה התשלום עבור יתר המכשירים שאלול התחייב לרכוש, ואלול טען, כי אין בידיו את הסכום שדורש צידון עבורם. על מנת שהשקעת הנתבעת לא תרד לטמיון, צידון הציע לאלול לרכוש את השרטוטים, בעלות של 1,000 $+מע"מ, לכל שרטוט, ובסה"כ 20,000 $+מע"מ; הצעה שאלול חשב עליה ולא קבלה [נ/5, ס' 25-22]. לטענת התובע, כתוצאה מהיקף עבודתו הגדול, חלה הרעה בבריאותו והוא פנה לקבלת טיפול רפואי ואובחן כסובל מבעיות בהן נקב [ת/1, ס' 5]. הוא צירף לתצהירו מסמכים רפואיים ובהם מסמך מיום 30.4.07, בדבר אבחון של מחלה מסויימת מיום 22.12.03, ושני אישורים מיום 12.1.05 ומיום 4.5.05 באשר לממצאים והוראות מעקב [ת/1, נספח ב']. בעדותו, הבהיר את המחלה בה מדובר - לטענתו - וכי קיבל על כך הודעה מקופת-החולים בשנת 2004, למרות שבחומר שהגיש מצויין שהוא סובל ממנה כבר משנת 2003 [עמ' 1, ש' 28-23; עמ' 2, ש' 5-1]. התובע טוען עוד, שבסוף חודש 3/07 הוחמר מצבו ובחודש 4/07 - בהתערבות הרופא המטפל - נאלץ להפחית את שעות עבודתו ואף שהה מספר ימים בחופשת מחלה [ת/1, ס' 6]. על פי מסמך רפואי, מיום 30.4.07 - אצל התובע אובחנה בעיית לחץ דם גבוה, ולפי שני מסמכים נוספים - התובע קיבל ביום 9.5.07 אישור לחופשת מחלה בימים 9-10.5.07, עקב לחץ דם גבוה וסחרחורת, ואחר-כך קיבל ביום 3.5.07 אישור לחופשת מחלה בימים 3-4.5.07, עקב כאב ראש ולחץ דם גבוה [ת/1, נספחי ב']. יש לציין כי אין לפנינו המלצה רפואית, כלשהי, להפחית את שעות העבודה של התובע, מטעמי מחלה, זו או אחרת, נהפוך הוא - בתעודות הרפואיות נרשם בממצאים אודות התובע - "מצב כללי טוב ...". נוסיף, כי בתלושי השכר אין ראיה לחופשות מחלה, אך, רשום בהם ניצול של 2 ימי חופשה, בחודש 4/07, וכן 7.29 ימי חופשה, בחודש 5/07 [ת/1, נספחי א']. לטענת התובע - לאור האמור לעיל, פנה אל צידון לקראת סוף חודש 4/07, הודיע שהוא מבקש להתפטר, עקב מצבו הרפואי, וביקש שיינתנו לו מכתב פיטורים ופיצויי פיטורים - בשל בעיות בריאותו ובשל שנות עבודתו היפות בנתבעת והנוהל לשלם פיצויים גם לעובדים שמתפטרים. צידון השיב בחיוב לבקשתו, אך, ביקש שיימצא לו מחליף בטרם יעזוב, וסוכם על סיום עבודתו ביום 31.5.07. על כן, התובע לא טרח להמציא אישורים מרופא תעסוקתי והסתפק באישורים של רופא משפחה [ת/1, ס' 11-7]. אולם, מספר ימים אחרי סיום עבודתו, התובע התקשר אל צידון, כדי לברר מתי יקבל את מכתב הפיטורים, וצידון השיב שהמכתב עדיין אינו מוכן, וביום 26.6.07, לאחר שהנתבעת לא יצרה עמו קשר, התקשר שוב אל צידון ונדחה בטענות שונות. כאשר נפגשו השניים, בחודש 7/07, הודיע צידון לתובע, כי לא ייתן לו מכתב פיטורים ולא ישולמו פיצויי פיטורים, כיוון שהתובע אינו זכאי לכך, עקב טענתו של צידון, כי התובע סייע לאלול ומכר לו את השרטוטים של הנתבעת [ת/1, ס' 17-13]. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת - כי התובע לא עזב את העבודה בגלל מצב בריאותו, אלא, עזב לאחר שהתברר שגנב מהנתבעת את שרטוטי המוצר, שפיתחה עבור אלול, ומכרם לאלול. לטענתה, שבועיים לאחר השיחה בין צידון לבין אלול, בנוגע לרכישת יתר המכשירים, נודע לצידון, מפי חבר בשם רומן, שאלול מייצר את המוצר שפיתחה הנתבעת בחברה אחרת, שאיננה מפתחת מוצרים, לאחר שהגיע אליה עם השרטוטים של הנתבעת. צידון כעס וחשד שהתובע העביר את השרטוטים לאלול, וכיוון שהתובע חש בכך - הוא ביקש להתפטר בתירוץ שהוא חולה [נ/5, ס' 27-25]. לטענת הנתבעת, צידון ביקש מהתובע להמציא לו מסמכים רפואיים, אודות מחלתו הנטענת, ומשלא המציא התובע מסמכים, התחזקו חשדותיו של צידון והוא זימן את התובע לשיחה. בשיחה זו, בחודש 5/07, צידון אמר לתובע שהוא יודע, כי מכר לאלול את השרטוטים, ולאחר שהתובע הכחיש זאת, תחילה, הודה שגנב את 20 השרטוטים ומכר את כולם לאלול תמורת 1,000 ₪, בלבד [נ/5, ס' 28]. נוכח "הודאת התובע" כעס צידון מאד, אבל, הסכים לבקשתו של התובע, שלא להגיש נגדו תלונה במשטרה, בתנאי שהתובע יערוך שיחה עם אלול, אשר תוכיח, כי השרטוטים נמכרו לאלול בסכום של 1,000 ₪, בלבד, כטענתו. לצורך הקלטת השיחה, בין התובע לבין אלול, שכר צידון שירותי חוקר פרטי. השיחה התקיימה ביום 25.5.07 - אין חולק, כי בוצעה בהסכמת התובע - ובמהלכה הודה התובע, לטענת צידון, שאכן, מכר לאלול את קבצי המחשב, עם השרטוטים, והוא אף הודה בכך בפני צידון והחוקר [דיסק השיחה המוקלטת, עם תמליל, צורפו לתצהיר צידון - נ/5; התמליל צורף גם לתצהיר התובע - ת/1, נספח ה']. סמוך לאחר סיום עבודתו של התובע בנתבעת הוא החל לעבוד במקום אחר. לדעת הנתבעת - על יסוד כל הטענות המצטברות, כאמור עד כה, התובע אינו זכאי כלל לקבל ממנה פיצויי פיטורים, גם אם מלכתחילה הוסכם לשלמם לו [נ/5, ס' 33-27, 39-37; כתב ההגנה, ס' 5]. דיון והכרעה נקדים ונאמר, כי הקשנו לתת אמון מוחלט בכל הדברים ששמענו משני הצדדים וכל אחד מהעדים חטא באי דיוקים, בנקודה זו או אחרת. בסופו של יום, שוכנענו, כי התובע נאחז במצבו הרפואי כתירוץ להתפטרות, על אף שלא היתה מניעה רפואית אמיתית להמשך העסקתו בנתבעת, והסכמת צידון לשלם לו פיצויי פיטורים, כפוף להצגת אישור רפואי - שלא הוצג - נבעה מהמקובל בנתבעת, לשלם פיצויי גם לעובד העוזב ביוזמתו, בנסיבות מסויימות; עם זאת - נוכח התנהגות התובע, עובר להפסקת עבודתו, מוצדקת חזרת הנתבעת מהסכמתה לשלם לו פיצויי פיטורים. להלן נימוקינו. התובע, כאמור, טוען, כי זכאי היה, בסיום יחסי העבודה, לתשלום פיצויי פיטורים מאת הנתבעת, הן לאור מצבו הבריאותי והן בשל הנוהג בנתבעת, לפיו פיצויי פיטורים משולמים גם לעובדים שמתפטרים, דבר שמצא ביטוי בהבטחה של צידון לשלם לו פיצויי פיטורים בתום תקופת חפיפה עם מחליפו. הזכאות לפיצויי פיטורים, לפי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, מוקנית לעובד אשר פוטר מעבודתו. בענייננו, כאמור, התובע הוא שהתפטר מהעבודה, אולם, צידון הודה במפורש, כי מדיניות הנתבעת היא לשלם פיצויים גם לעובדים שהתפטרו מיוזמתם [פ' הדיון המוקדם, מיום 7.7.08: עמ' 2, ש' 21-20; וראו גם דברי בא-כוחו דאז, שם, ש' 9]. עם זאת, מקובלת עלינו טענתו, כי אין מדובר בנוהג מוחלט - לפיו, כל אימת שעובד מתפטר ישולמו לו פיצויי פיטורים - והנכונות לתשלומם היא "בונוס", לכן, יתכנו מקרים בהם עקב פגיעה באמון לא יינתנו פיצויים, אותם היה מוכן לשלם לפנים משורת הדין [עמ' 15, ש' 16-12]. חוק פיצויי פיטורים קובע סוגי מקרים, בהם על אף שהעובד התפטר יראו בו - לעניין החוק - כמי שפוטר. במקרים אלה, כגון, התפטרות "לרגל מצב בריאותי לקוי" לפי סעיף 6 לחוק, הרלוונטי לענייננו, יהיה העובד זכאי לקבל פיצויי פיטורים, וכלשון הסעיף: "התפטר עובד לרגל מצב בריאותו ..., ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות הענין היתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לענין פיצויי-פיטורים את התפטרותו כפיטורים." הנטל להוכיח, כי ההתפטרות הייתה בשל מצב בריאותו, מוטל על העובד, וכדי להיכנס בגדר סעיף 6, הנ"ל, אין די להוכיח מצב רפואי לקוי ונדרש, שמצב זה יהא הסיבה שהביאה את העובד להתפטר, או אחת הסיבות העיקריות לכך. עוד על העובד להוכיח, כי - "לאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין היתה סיבה מספקת להתפטרות" [ע"ע 523/07 עמותת בית הורים "הדקל" - בורק (במאגר ממוחשב, 11.9.08); ע"ע 1214/02 שיטרית - סטופ אש בע"מ (במאגר ממוחשב, 27.1.03); דב"ע לג/3-8 טוטנאור בע"מ - לפידות, פד"ע ד 321 (1973)]. ישנם מקרים, בהם מצבו הבריאותי של העובד, לכשעצמו, יהווה סיבה מספקת, כאמור, ואילו במקרים אחרים - בהם ניתן למצוא עבודה חלופית, שתתאים למגבלה הרפואית של העובד, ועל כן יש לאפשר למעביד להציע זאת - לא יהא המצב הרפואי, לבדו, סיבה מספקת להתפטרות [ע"ע 347/03 אופרשיאן - מונדי שירותי כח אדם בע"מ (במאגר ממוחשב, 8.9.05); דב"ע לו/13-3 אתא בע"מ - בן חדר (8.3.77, במאגר ממוחשב); דב"ע לב/3-56 נוביצקי - ביאדר, פד"ע ד 259 (1973)]. אמנם, אין הכרח שעובד יציג אישור רפואי מרופא תעסוקתי, דווקא, ברם, עליו להציג מצב אובייקטיבי המצדיק הפסקת עבודה בגלל בעיות בריאות. בענייננו, אנו סבורים, כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מצב בריאותו של התובע לבין התפטרותו. צידון עצמו לא ראה מניעה לתשלום הפיצויים והסכים לשלמם בהינתן אישור רפואי [עמ' 20, ש' 27-25]. בין אם צודק צידון בהשערתו, כאילו המניע להתפטרות היו החשדות שלו נגד התובע, ובין אם לאו - עובדה היא, שהאישורים שהציג התובע אינם מלמדים על הצדקה רפואית להפסקת העבודה. טענתו של התובע, כי נוכח הסכמת צידון לתשלום הפיצויים הסתפק באישור מרופא המשפחה [ת/1, ס' 11], אינה מקדמת אותו; ראשית, משום שהאישורים הרפואיים לא הוצגו לפני עזיבתו - מן הסתם, נוכח סברתו, כי נהוג לשלם פיצויי פיטורים גם לעובד מתפטר [ת/1, ס' 8], ושנית, משום שבאישורים שהציג כנספחים לתצהירו [ת/1, נספחי ב'], אין כל קשר בין האבחון הרפואי לבין יכולתו של התובע להמשיך לעבוד ואין כל ממצא, אף לא ברמז, הממליץ לו, למצער, להפחית את שעות העבודה, כטענתו [ת/1, ס' 11]. מכאן, שהתובע לא עמד בנטל להוכיח, כי חלות עליו הוראות סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, והתפטרותו היתה מסיבה רפואית "מספקת", המזכה בתשלום פיצויים. מסקנתנו זו מייתרת את הצורך לדון במשמעות הרישום באישור מאת המוסד לביטוח לאומי [נ/1], לפיו התובע החל לעבוד בחברה אחרת מיד לאחר שסיים עבודתו בנתבעת - במהלך חודש 6/07, וכן עבד במהלך החודשים 11-12/07, ואחר כך במהלך החודשים 9-12/08. אמנם, כבר נפסק, כי "ייתכן מצב שבו עובד מתפטר מעבודה במקום עבודה מסוים לרגל מצב בריאותו הלקוי, אך הוא מבקש למצוא לעצמו עבודה אחרת או תעסוקה אחרת המתאימים למצב בריאותו, ולא יהיה בכך כדי לפגוע ב'הצדקה' להפסקת עבודתו הקודמת" [דב"ע 0-48/98 גיסין - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 130, 139]. אך, התובע לא הציג אישור רפואי לתמיכה בטענה שכזו. גם טענת הנתבעת, שכיוון שלא הוצג לה כל אישור לפיו התובע אינו מסוגל לעבוד אזי הוא אינו זכאי לפיצויים - אינה רלבנטית עוד, הגם שכבר נקבע, כי "לא כל אישור מרופא יספיק, בכל מקרה שהוא, כדי לזכות עובד בפיצויים לפי סעיף 6 לחוק. דרך המלך הינה קבלת אישור מרופא תעסוקתי, שבדק את העובד קודם לסיום עבודתו. אולם אין בכך כדי לשלול אפשרות מהעובד להוכיח את זכאותו בדרכים אחרות. בנסיבות שלפנינו, כאשר בית הדין קמא נתן אמון בעדותה של המערערת, ובסיוע המסמכים שפורטו לעיל, רשאי היה בית הדין לקבוע כאשר קבע" [דב"ע נז/3-57 סנונית הדגמות וקידום מכירות (1989) בע"מ - פרץ, פד"ע ל 364, 369 (1997)]. במקרה זה, שוכנענו, כאמור, כי לא הנסיבות הבריאותיות הן שהביאו להתפטרותו של התובע מעבודתו בנתבעת. משמצאנו, כי התובע לא היה זכאי לפיצויי פיטורים מכח החוק, נשאלת השאלה - מה דינה של הסכמת צידון לשלמם לו ועלינו לבחון, האם התקיימו נסיבות המצדיקות השתחררות מההסכמה. בנקודה זו, אין זה משנה, לטעמנו, שבכתב ההגנה הובא נימוק שונה לבקשת התובע להתפטר, שעה שגם שם הודו בהסכמה ראשונית לשלם לו פיצויים [ס' 3, 5]. חריגים לחובת תשלום פיצויי פיטורים, מכוח החוק, מצויים בסעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים. אולם, סעיפים אלה עוסקים בשלילת פיצויים לאחר פיטורים, והלכה היא, כי על מנת לשלול פיצויים מכוחם נדרש שהסיבה שעמדה בבסיס הפיטורים, בפועל, תצדיק את שלילתם ואין די שהתגלתה, בדיעבד, שהתקיימה סיבה כלשהי המצדיקה את אי תשלום פיצויי הפיטורים [ב"ע לג/3-2 זילבר - גלוביס בע"מ, פד"ע ד 153 (1972); דב"ע תשן/3-119 עתונות מקומית בע"מ - בן עמי, פ"ע כב 303 (1990)]. בענייננו, מדובר בהתפטרות, ובהסכמה וולנטרית לשלם פיצויי פיטורים. לפיכך, שאלה היא, האם כלל יש תחולה לסעיפים 16 ו-17 לחוק זה. הצדדים שלפנינו לא טענו לעניין זה, אך, אנו נדרש לכך, שכן, לדעתנו - במקרה שלפנינו, יש להקיש מסעיפים אלה, האם יש מקום לחייב את הנתבעת לעמוד בהסכמתה לשלם לתובע פיצויי פיטורים, או לקבל את טענתה, בדבר ההצדקה שלא לשלמם. סעיף 16 לחוק מדבר על "פיטורים ללא פיצויים מכוח הסכם קיבוצי", וקובע, כי העובד לא יהיה זכאי לפיצויים, או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על הצדדים מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או פיצויים חלקיים בלבד; ובאין הסכם כזה - תיבחן זכאותו של העובד על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף. סעיף 17 לחוק עניינו "פיטורים ללא פיצויים מכוח פסק-דין", והוא חל על מצבים בהם מדובר בענף עבודה בו אין הסכם קיבוצי כלל, שאז, בית-הדין רשאי לקבוע שפיטורי עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים, או פיצויים חלקיים, בלבד, תוך שייתן דעתו לכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים. בענייננו, הנתבעת טענה שחל על הצדדים הסכם קיבוצי בין התאחדות המלאכה והתעשייה מחוז חיפה והצפון, ארגון המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ההסתדרות החדשה במרחב חיפה, הסתדרות עובדי המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, שנחתם ביום 19.3.03 ומספרו 7026/03. היא טענה זאת בלאקוניות בכתב ההגנה - שהוגש על-ידי מורשה מטעם ארגון המעבידים, מר איתן אלמוג, שאינו עורך-דין - ולא חזרה על כך בהמשך ולא הוכיחה את תחולתו עליה. אבל, בכל מקרה, הסכם זה קובע, בסעיף ז.א.2, כי תקנון העבודה הכללי בתעשייה הינו נספח מחייב לו, על כל סעיפיו, ופיטורים מיוחדים יהיו לפי תקנון העבודה לתעשיית המתכת, שמספרו בפנקס ההסכמים הקיבוציים 1018/58. "תקנון העבודה" הוא גם ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים. לפיכך, יש לפנות להוראותיו - בין מכוח ס' 16 לחוק ובין מכוח ס' 17 שלו. הסעיף הרלוונטי בתקנון העבודה, הוא ס' 53, הקובע את המקרים בהם ניתן לשלול מעובד פיצויי פיטורים - באופן מלא או חלקי - ובהם: הפרת משמעת באופן חמור על ידי העובד; גניבה, מעילה או חבלה במהלך התקין של העבודה; מסירת סודות המפעל; עבודה במקום אחר, ללא רשות ההנהלה, שיש בה משום גרימת נזק למקום עבודתו; ביצוע עבירה פלילית חמורה. נעיר, כי ס' יג.3 להסכם 1018/58 קובע הוראה דומה, ומוסיף גם מקרים של מסירת סודות טכניים ושל הורדת התפוקה במזיד או פגיעה בייצור במזיד. הסנקציה החמורה ביותר, בס' 53 (ובס' יג.3), היא אי מתן הודעה מוקדמת ושלילה מוחלטת של הפיצויים, ומטרתה הענשת העובד והעברת מסר מרתיע לכלל העובדים מלבצע מעשים דומים [ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ - אלכסנדר צ'רניאקוב, ס' 8 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 31.5.07); ע"ע 60/06 מייזר (בבליוביץ) - צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ, ס' 4 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 30.10.06)]. סנקציה זו פורשה כ-"התווית גבול עליון לסמכות הענישה, גבול שאינו דוחה אפשרויות של ענשי ביניים, לפי שיקול דעת" [דב"ע נז/3-76 שגרירות ארצות הברית של אמריקה - עיזבון מנשה, ס' 4 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 31.12.97); דב"ע לז/3-33 חברת נוימן, ברזל לבניה 1974 בע"מ - מסארווה, פד"ע ח' 315, 319 (1977)]. שיקול הדעת, באשר למידתיות הסנקציה המופעלת, ביחס למעשה שבוצע על ידי העובד, נתון למעביד, וכן לבית-הדין בביקורתו על החלטות המעביד; בקביעה, האם לשלול מן העובד פיצויי פיטורים ובאיזה שיעור, יש להתחשב בנסיבות כל מקרה לגופו [ע"ע 272/06 אוחנון - קליניק שיווק מזון (1986) בע"מ, ס' 11 לפסק-דינו של כב' השופט צור (במאגר ממוחשב, 23.7.07); עניין אלוניאל, לעיל, ס' 9 לפסה"ד; ע"ע 3000/96 אבלין (מימון) - קליין, ס' 7 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 2.7.01)]. כאשר טוען המעביד, כי אין לשלם לעובד פיצויי פיטורים, או כי אין לשלם לו פיצויי פיטורים מלאים, מוטל עליו הנטל להוכיח, כי התקיים התנאי לתחולתו של חריג לחובת תשלום פיצויי הפיטורים [דב"ע ל/3-6 שמואלי - שרייר, פד"ע א' 69, 74 (1970); דב"ע נה/3-60 חמיד - הילמן, ס' א' לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 5.7.95)]. טענה כאמור, המייחסת לעובד מעשה פלילי, כגון ביצוע גניבה, דורשת מידת הוכחה מוגברת, הגדולה יותר מאשר דרישת מאזן ההסתברות המקובלת בתביעה אזרחית, אם כי, אין בדרישה זו בכדי להטיל חובת הוכחה של מעל לכל ספק סביר, הנדרשת בהליך הפלילי [עניין חמיד, לעיל, ס' ב' לפסה"ד; דב"ע נג/3-79 יונייב - חברת וייסמן, סעיף 13 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 25.11.93); דב"ע מז/3-4 שלפי - "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, פד"ע י"ט 49, 56 (1987); דב"ע לו/3-1 הלמן - וישנגרד, ס' 7 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 3.5.76)]. בנוסף לכך, כאשר הראיות למעשה הפלילי הן ראיות נסיבתיות, יש צורך לבססן כראוי, ובמידה וניתן להסיק מהן גם מסקנה אחרת, אזי, אין לקבוע על פיהן ממצא עובדתי כאמור [עניין יונייב, לעיל, ס' 15 לפסה"ד]. בענייננו, אנו סבורים - בהתבסס על המסמכים בתיק והעדויות ששמענו - כי הנתבעת עמדה בנטל והוכיחה, לכל הפחות, כי התובע נתן לאלול שרטוטים של הנתבעת וקיבל עבורם תמורה, לכיסו, בהיותו עדיין עובד של הנתבעת. התובע הסביר, כי לאחר המחלוקת בין צידון ואלול, אלול ביקש ממנו לתת לו את השרטוטים שעשה במסגרת עבודתו בנתבעת, בטענה ששילם לצידון את כל התמורה עבורם, אך התובע סירב. לאחר מספר ימים, אלול פנה אל התובע וביקש ממנו לעשות עבורו עבודה כלשהי, ישירות, על מכשיר אחר שאינו קשור לעבודה שביצע עבורו במסגרת עבודתו בנתבעת. התובע עשה זאת בביתו, בשעותיו הפנויות, וקיבל על כך מאלול סכום של 1,000 ₪. לטענתו, מדובר בעבודה פרטית, שאינה קשורה לעבודתו בנתבעת, ולאחר מכן, אכן הודה בכך בפני צידון - שכעס מאד על עצם הקשר של התובע עם אלול. את הקלטת השיחה לא היה מעוניין לבצע, אך צידון התנה בכך את פיצויי הפיטורים [ת/1, ס' 25-18, 30-29]. בניגוד להצהרתו - אישר התובע בעדותו, כי ההקלטה בוצעה בהסכמתו, ממכשיר הפלאפון שלו [עמ' 4, ש' 20]. גרסתו של התובע, אשר הוצגה כבר בדיון המוקדם [עמ' 1, ש' 20-19; עמ' 2, ש' 6-1], ועליה חזר גם בחקירתו [עמ' 4, לישיבת ההוכחות, ש' 32-23; עמ' 5, ש' 13-1; עמ' 6, ש' 5-3], מעוררת תהיות רבות, הגורעות מאמינותה. לדברי התובע, הוא ביצע עבודה עבור אלול לאחר ויכוח בין אלול לבין צידון, כאשר "מר אלול הפסיק להיות לקוח של הנתבעת" [בדיון המוקדם, עמ' 2, ש' 1]; התובע חזר על כך בתצהירו [ת/1, ס' 25-12]. בתצהיר מביע התובע את דעתו, כי לאלול נגרם עוול על-ידי הנתבעת, שלא נתנה לו את השרטוטים [שם, ס' 20], ומספר ימים אח"כ התובע נתן לו שרות, "על מכשיר אחר שאינו קשור ...". איננו מאמינים לו, סמיכות הזמנים מעלה חשש כבד, כי מה שהתובע העביר לאלול היו אותם שרטוטים שהתובע סבר, שהנתבעת היתה צריכה לתת לו. לא זו אף זו - גרסת התובע היתה, כי את העבודה ה"פרטית" עשה לאלול בביתו בשעות שלאחר עבודתו בנתבעת ורק בחקירתו הנגדית, כאשר עומת עם הטענה, כי לשם ביצוע עבודת שרטוט כזו הוא צריך תוכנה, שעולה 30,000 $, השיב: "לי אין תוכנה כזו, עשיתי את השטוטים במחשב של המורה שלי, לודמילה אלטמן, בבית שלה. ..." [עמ' 5, ש' 15 - ההדגשה הוספה]. בהמשך, כשעומת גם עם העובדה שלא ציין זאת בתצהירו, שינה את גרסתו וענה שעשה את השרטוטים לפעמים אצלו ולפעמים אצל המורה [שם, ש' 24]. התפתלות זו מביאה אותנו למסקנה, שאין לסמוך על גרסת התובע וסביר להניח, כי השרטוטים שמכר לאלול, בעודו עובד בנתבעת [עמ' 5, ש' 4], היו השרטוטים שבחלוקת בין אלול לבין צידון. נדגיש, כי גם לפי הודאתו החלקית של התובע הוא פעל באופן הפוגע ביחסי האמון הנדרשים מעובד כלפי מעסיקתו והתנהגותו משחררת את הנתבעת מכל הסכמה שנתן צידון - לפנים משורת הדין - לשלם לו פיצויי פיטורים למרות שהתובע התפטר, ללא עילה בדין, ולא פוטר. שהרי, גם מתן שירות ללקוח של הנתבעת, סמוך מאוד לויכוח מר שהיה לאותו לקוח עימה, בידיעת התובע, ובקשר לאותו תחום - "גם מכשירים לקעקועים, אך, דגם אחר לחלוטין", כלשונו [עמ' 5, ש' 26] - מבלי שהתובע קיבל, לשם כך, הסכמה מראש של הנתבעת, עולה כדי "עבירת משמעת באופן חמור ..."; אחד המקרים שנקבעו בס' 53, לתקנון העבודה, כמצדיקים שלילת פיצויי פיטורים. אם כך הדבר בפיצויי מכח החוק - על אחת כמה וכמה שהתנהגות כזו מכשירה אי תשלום פיצויי פיטורים בהסכמה, ללא חובה חוקית. בנוסף - על פי תמליל הקלטת השיחה [ת/1, נספח ה'], התובע ביקש מאלול שישיב לו את השרטוטים ויקבל חזרה את הסכום של 1,000 ₪ ששילם עבורן, אף אם לא עולה בבירור מהתמליל שמדובר בשרטוטי המוצר שפותח על ידי הנתבעת עבור אלול, ולא המוצר שפיתח התובע באופן פרטי עבור אלול, ברור, כי אלול מאשר בתשובותיו ששילם לתובע עבור "שרטוטים" ו-"פיילים" הקשורים לבני צידון. העיד לפנינו גם החוקר, שביצע את הקלטת השיחה, מר אלי קטן, ועל אף שהיו דברים ששמע מצידון, בקשר להודאת התובע בהוצאת מסמכים מהמפעל ללקוח [עמ' 11, ש' 5], הרי, גם הוא אישית דיבר עם התובע ושמע ממנו התנצלות, צער וחרטה על ש"גנב" [עמ' 11, ש' 20 עד הסוף]. אין להסיק מהודעתו של החוקר, כי תדרך את התובע לגבי ההקלטה [שם], אלא זאת, שכדי לאמת את טענת התובע, שמכר שרטוטים לאלול תמורת 1,000 ₪ בלבד, היה חשוב איך תתנהל השיחה. לתובע היה התמליל לפני שהגיש את תצהירו, הוא צרפו ולא נתן הסבר, כי נכח בשיחה אדם אחר, מי שכונה "דובר", שאמר את הדברים המופיעים בתמליל השיחה בשמו של התובע ולא התובע עצמו. הדברים הכתובים מפי מי שמכונה "דובר" הינם דברי רקע, בעוד שחילופי הדברים לגופו של עניין הם בין "סלבה" - הוא התובע, לבין "משה" - הוא אלול. עיון בתמליל מעלה, שאלול הבין בדיוק על מה מדבר עימו התובע, כאשר התובע מספר לו, בתושבה לשאלה "מה קורה", שקרה דבר "רע מאד" [נ/4, עמ' 1, למטה]. התובע מדבר על "בני" [צידון] וכך נשמעים הדברים [נ/4, עמ' 2 - ההדגשות הוספו]: "סלבה: והוא [בני צידון] אמר שבגלל שאני נתתי לך שרטוטים ועזרתי לך הוא לא רוצה לשלם לי פיצויים בכלל ... ... מה שהוא רוצה ממני שאתה מחזיר את כל הפיילים שאני נתתי לך ואני נותן לך את הכסף בחזרה. משה: מה פתאום, יופי שהוא רוצה, אני שילמתי וזהו, זה כבר לא, זה כבר לא בשליטה שלי, זה כבר יצא למדינה, לממשלה. ... עכשיו תשמע סלבה, אני לא בארץ, אני בגרמניה מאמי. ... סלבה: משה, תגיד לי, אתה לא רוצה לקבל את האלף שקל בחזרה? משה: מה אני, זה לא בשליטה שלי כבר זה כבר דברים שהם רצו קדימה ..." לדעתנו, נוכח היותו של משה אלול בגרמניה, השיחה עם התובע היתה מאד קצרה, אולם, מבינים מהשיחה בבירור שהתובע מכר לאלול שרטוטים של בני צידון, ולא מדובר על תמורה עבור עבודה נפרדת, שאינה קשורה כלל לנתבעת, כגרסת התובע. ב"כ התובע טען במהלך המשפט לשינוי חזית אסור ושקבלת תצהיר הנתבעת כשבועיים לפני ההוכחות מנעה ממנו לזמן עדים נוספים [עמ' 9-8]. כבר אז סברנו, כי טענת הגניבה והמרמה כלפי התובע נאמרה "ברחל בתך הקטנה" בכתב ההגנה, גם אם לא בפירוט המופיע בתצהיר נ/1. לטעמנו, די היה באמור בסעיפים 2 ו-4 לכתב ההגנה, כדי להעמיד את התובע, מראש, על מהות הטענות נגדו והיתה לו הזדמנות להביא את אלול כעד, הואיל ושמו נזכר שם כאותו לקוח לו מכר התובע קבצי מחשב תוך מרמה והפרת חובת סודיות, ואף ההקלטה מצויינת. השיחה התקיימה ביום 25.5.07, לפני המועד בו היו אמורים להסתיים יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין הנתבעת. ובנסיבות אלה - אין פלא שצידון לא רצה לשלם לתובע פיצויי פיטורים, שאינו חייב בתשלומם מכח חוקי המגן. לא מצאנו שאי זימון עדים משנה את התוצאה, במקרה זה. סיכום תביעת התובע לתשלום פיצויי פיטורים - נדחתה, הואיל ולא התפטר מסיבות רפואיות שהצדיקו את הפסקת העבודה, אלא, מתוך מחשבה שמקובל בנתבעת לשלם פיצויי פיטורים גם לעובד מתפטר. הסכמת מנהל הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים היתה לפנים משורת הדין, וכשהתברר, קודם לסיום יחסי העבודה, שהתובע מכר שרטוטים של הנתבעת ללקוח עימה היה מנהלה, מר צידון, בסכסוך - רשאי היה מר צידון לחזור בו מההסכמה לשלם פיצויי פיטורים לתובע שהתפטר, מטעמיו, ואף לא הציג כל אישור רפואי רלבנטי. למרות התוצאה - איננו מחייבים את התובע בהוצאות, משהיתה הסכמה, מלכתחילה, לשלם לו פיצויים והוא הסתמך גם עליה, עד שאישרנו לנתבעת לחזור מהסכמה זו. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק-דין זה. פיצוייםשאלות משפטיות