מבוא וטיב המחלוקת 1. אש בחדר ניתוח, שריפת סדין עליו שוכב חולה בחדר ניתוח, האם יש לייחסם לרשלנות בית החולים זו אחת השאלות המרכזיות הטעונות הכרעה בתיק זה. 2. ביום 25.10.01 במהלך ניתוח שבוצע במרכז הרפואי חורב כאשר התובע שוכב מורדם על מיטת הניתוחים, פרצה אש שאחזה בסדין עליו שכב התובע, אש שגרמה לתובע כוויה בעכוזו. בגין נזקי הגוף שנגרמו לו באותו אירוע הגיש התובע תביעה לפיצויים כנגד המרכז הרפואי חיפה- חורב בע"מ, (שיכונה להלן "הנתבע") וכנגד המנתח דר' זכריה קובץ (שיכונה להלן-"דר' קובץ"). 3. הניתוח בתחילתו נועד לשם תיקון בקע מפשעתי, בשלב מסוים (שלגבי עיתויו חלוקים הצדדים) הוחלט גם להסיר פוליפ קטן (גידול עור) שהיה לתובע בסמוך למפשעה. בעת נסיון הסרת הפוליפ באמצעות מכשיר צריבה-עפרון דיאטרמי פרץ ניצוץ שהצית את הסדין עליו שכב התובע. 4. לאחר כיבוי השריפה, המשיך המנתח בביצוע הניתוח עד להשלמתו. הסדין השרוף, העיפרון הדיאטרמי ומיכל החיטוי נעלמו והמשפט נוהל מבלי שניתנה לתובע האפשרות לבודקם. על פי סיכומי הצדדים אין מחלוקת כי לא נעשה שימוש בחדר הניתוח בסדין חסין אש ומוסכם בין הצדדים כי נעשה שימוש בחומר חיטוי המכיל אלכוהול (סעיף 27 לסיכומי הנתבעים) והשאלה היא האם הפרו הנתבעים את חובת הזהירות הספציפית כלפי התובע, באי מניעת אותה שריפה. 5. יודגש כבר עתה כי שני הצדדים נהלו המשפט מעבר לפרופורציה הראויה באשר לשאלות האמיתיות שבמחלוקת ובכוונתי להתמקד אך ורק בשאלות הרלבנטיות הטעונות הכרעה. 6. השאלה הראשונה בסדר העניינים הינה האם פגעו הנתבעים פגיעה באוטונומיה של התובע בדרך בה נתקבלה הסכמתו לניתוח הסרת הפוליפ. טיבה של ההסכמה תלוי בשאלת העיתוי בו התבקשה הסכמה ויש לברר האם ניתנה ההסכמה דקות ספורות לפני תחילת הניתוח כשהתובע כבר שוכב על מיטת חדר הניתוח או שמא בשיחה מקדמית שנערכה עם הרופא המנתח, בחדר ההכנה או במרפאתו. 7. השאלה השנייה אותה יש לברר היא האם היעלמות הסדין, העיפרון הדיאטרמי ומיכל החיטוי (ביחד עם טענה באשר לפגם ברשומות הרפואיות) גרמו לתובע נזק ראייתי ומה משמעותו של אותו נזק. 8. השאלה השלישית הטעונה בירור היא השאלה הכללית בנושא הרשלנות. האם התרשלו הנתבעים כלפי התובע לרבות באשר לקיומו של קשר סיבתי בין אותם מעשים או מחדלים לבין קרות הנזק, (שאלה נלווית לשאלה זו הינה על מי נטל הראיה ונטל השכנוע תוך התייחסות לטענת התובע באשר לתחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו" או רשלנות בשל קיומה של אש). 9. השאלה הרביעית הטעונה הכרעה, הינה האם מעשי הנתבעים נגרמו במכוון, משיקולי חסכון בכסף או הגדלת רווח עד כדי הצדקת פסיקת פיצויים עונשיים כנגדם. 10. במידה ותקבע חבות יש לברר מה שיעור הפיצויים להם זכאי התובע. אין מחלוקת כי בלי כל קשר לארוע השריפה והכוויה שנגרמה בעקבותיה, לרוע מזלו של התובע הוא חלה במחלות קשות אחרות ועובר לארוע השריפה עמדה נכותו הרפואית של התובע על פי מסמכי המל"ל בשיעור של 64% לפחות. אין מחלוקת כי התובע- יליד 1948 עבד בבתי הזקוק וכי בפועל לאחר התאונה פרש פרישה מוקדמת והפסיק לעבוד כלל. בעת קביעת גובה הנזק יש לבחון בין השאר האם קיים קשר סיבתי בין אירוע הכוויה לבין הפרישה המוקדמת (לרבות באשר לטענת התובע לקיום "גולגולת דקה" במקרה זה), האם הצלקת שגרמה הכוויה מתבטאת בנכות תפקודית והאם זכאי התובע לפיצוי בגין 93 ימי מחלה שאושרו לו ע"י רופא המשפחה. 11. משלא צלחו ניסיונות הפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט כל צד הציג ראיותיו. מטעם התובע העידו בנוסף לתובע עצמו, אשתו הגב' שושנה שחר, בתו הגב' מירב שחר פישר, המומחה פרופ' רפאל שפיר, רופא המשפחה דר' רמי אמסטר שנתן לתובע את אישורי המחלה ומר מנשה אברהמי עובד בתי הזקוק. מטעם הנתבעים העידו דר' זכריה קובץ אשר היה המנתח במועד הארוע, דר' אלכס קורת מנהל המרכז הרפואי חורב, המומחה מטעם הנתבעים דר' יעקב גולן, חוקר פרטי מר רונן נווה ומר שמואל פולינר מנכ"ל המכבסה המספקת סדינים למרכז הרפואי חורב. 12. שני הצדדים הגישו מסמכים רבים נוספים בתמיכה לטענותיהם לרבות חוות דעת, מסמכים רפואיים, תעודות עובד ציבור של הגב' נעמי ליבני ממשרד הבריאות (שמסרה לכל צד נתונים לפי בקשתו) ותיק מבתי הזיקוק בקשר לעבודת התובע, לאחר מכן סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב ובכלל זה סיכומי תשובת התובע לסיכומי הנתבעים. דיון שאלת האחריות 13. אקדים ואבהיר כי משרד הבריאות מינה ועדת בדיקה לאחר המקרה, הועדה נפגשה עם 12 העדים הרלבנטיים לנושא (לא כולם הובאו להעיד בפניי) והגישה ביום 20.10.02 דו"ח, (נספח ד' לתצהיר התובע ת/2). דו"ח הועדה צורף כנספח לתצהיר התובע ובעת הגשת תצהיר התובע לא התנגד ב"כ הנתבעים להגשתו, דהיינו המסמך הוגש ללא התנגדות גם באשר לאמיתות תוכנו, (ר' תוכן דברי ב"כ הנתבעים כמתואר בעמ' 12 שאינו מתנגד להגשת נספח ד' הנ"ל). בנסיבות אלו לא יכולים הנתבעים לחזור בהם מהסכמה זו כפי שמשתמע לראשונה מהאמור בעמ' 5 לסיכומיהם. אמנם השאלה המשפטית בדבר קיום רשלנות נקבעת ע"י בית המשפט, אך בעת בחינת שאלה זו עומד בפני בית המשפט דו"ח הועדה על הקביעות העובדתיות שקבעה הועדה ואשר יש לאמצן מעצם הגשת המסמך ללא התנגדות,למשקל דו"ח הועדה אתייחס בהמשך. הסכמת התובע להסרת הפוליפ, האם פגיעה באוטנומיה? 14. התובע בשולי הדברים בכתב תביעתו המתוקן טוען לביצוע עוולה של תקיפה או לפגיעה באוטונומיה והכל בשל הדרך בה נתקבלה הסכמתו להסדרת הפוליפ. בסיכומיו זנח התובע את טענת התקיפה ונותר לברר האם הסכמת התובע התקבלה תוך פגיעה באוטונומיה שלו. 15. יצוין כי התובע בתביעתו אינו מתכחש למתן הסכמה לניתוח אלא שלגרסתו ההסכמה ניתנה כאשר הוא שוכב על שולחן הניתוחים (בדרכו לניתוח שמטרתו שונה, ניתוח בקע). בסעיף 6 לתצהיר העדות הראשית שינה התובע את גרסתו ולפיה הסכמתו ניתנה כבר בחדר ההכנה לניתוח (ולא בחדר הניתוח עצמו כנטען בסעיף 5 לתביעה). גרסה דומה עולה מדו"ח ועדת הבדיקה של משרד הבריאות, (נספח ד' לת/2), שהוגש ע"י התובע, בפרק העובדות באותו דו"ח נקבע כי "בבדיקה לפני הניתוח של מר חיים שחר שבוצעה בחדר הכנה, הבחין המנתח דר' זכריה קובץ, בנגע עורי על גבעולי בירך ימין לטארלית למפשעה. המנתח הציע למר שחר להסיר את הנגע בעור בשל היותו לא אסתטי. מר חיים שחר הסכים בע"פ לפעולת הסרת הנגע". 16. לאחר ניתוח עדותם של התובע ועדותו של דר' קובץ. שוכנעתי כי עוד לפני כניסת התובע לחדר הניתוח הוא קבל הסבר מספק וראוי באשר להסרת הפוליפ והוא נתן הסכמתו מרצון טוב כשהיה בפניו כל המידע המלא. הרושם שקבלתי הוא כי התובע בשל מר גורלו ועברו הרפואי לא ייחס חשיבות לאותה פעולה של הסרת פוליפ או כדבריו כמתואר בעמ' 13 "נכון שזו לא הפעם הראשונה שאני עובר ניתוח להסרת פוליפ. עברתי 5 ניתוחים כאלו. אני תמיד חותם על הניתוחים האלו". במהלך עדותו התפתל התובע בין גרסה לבין גרסה סותרת, כך למשל ניתן לראות כמתואר בעמ' 15 כי התובע לפתע מקצין עמדתו עד כדי טענה כי התנגד להסרת הפוליפ או כי דר' קובץ "התעקש" להוריד את הפוליפ ובמהלך אותם דברים הוא גם אומר את ההיפך "אני לא אמרתי לרופא לא. אני הסכמתי". 17. חשוב לראות כי התובע אינו מסוג האנשים שמקל ראש בזכויותיו, עוד בטרם נפתרה הבעיה הרפואית, בחלוף כשבוע מיום הארוע!, כבר התייצב התובע במשרד עורך דינו ונשלחה בשמו פנייה למשרד הבריאות, (נ/8). אין באותו מכתב המנוסח ע"י עו"ד כל אזכור לביצוע ניתוח ללא הסכמתו של התובע ואבהיר כי על פי תוכן המכתב מבקש התובע מינוי ועדת בדיקה מטעם משרד הבריאות, (ועדה שהתמנתה ואף בחנה את טענתו המאוחרת של התובע בדבר העדר הסכמה מדעת). חזקה על התובע כי במפגש עם עורך דינו תאר את כל שהתרחש לפני הניתוח וחזקה על עורך דינו כי פרט מהותי כגון ביצוע ניתוח ללא הסכמת התובע, היה מוזכר באותו מכתב. 18. לכך אוסיף כי דר' קובץ תאר במפורש בסעיפים 4-7 לתצהירו נ/11 את תהליך ההסבר שניתן לתובע באשר לניתוח הסרת הפוליפ והסכמתו המפורשת, דברים שלא נסתרו בחקירה הנגדית שהתמקדה בנושאים אחרים דווקא. עוד יצוין כי על פי ת/8 מסמך שמולא במרפאתו של דר' קובץ נרשם מפורשות כחלק מתיאור המתוכנן לביצוע כי "נגע בעור ירך RT, על גבעול, בחלק חיצוני עליון לטארלית למפשעה -לכריתה". שוכנעתי מעדות דר' קובץ האמינה עליי כי מדובר במסמך אותנטי שנכתב במהלך קרות הדברים וגם הוא תומך בטענת הנתבעים כי הודע לתובע על אפשרות כריתת הפוליפ והתובע נתן הסכמתו לביצוע הפעולה הניתוחית, הסכמה מרצון חופשי. 19. לאור האמור לעיל הנני קובע כי הסכמתו של התובע לכריתת הפוליפ היתה הסכמה מדעת וכי היא ניתנה בהתאם לדרישת חוק זכויות החולה ומבלי שנפגעו זכויותיו לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בנסיבות אלו לא זכאי התובע לפיצוי כלשהו בגין אב נזק זה, (פיצוי שגדל משום מה בעשרות אחוזים בשלב הסיכומים מעבר לסכום שהוזכר בכתב התביעה). האם גרמו הנתבעים נזק ראייתי לתובע ומה משמעותו 20. התובע נכווה מאש שפרצה מעפרון דיאטרמי שהביא להתלקחות הסדין עליו שכב כשהוא ספוג בחומר חיטוי. אין מחלוקת כי העיפרון, הסדין ומיכל החיטוי נעלמו (או לא נשמרו) לאחר מכן וגם ברישום שנעשה בחדר הניתוח אין ביטוי מפורש לטיבו של חומר החיטוי ואין אזכור של אירוע הכוויה. התובע טוען כי בכך נגרם לו נזק ראיתי על כל המשתמע מכך. 21. בנושא נזק ראיתי אפנה לפסק דינו של כב' הש' מצא בע"א 361/00 - עאזם ד'אהר נ' סרן יואב, פ"ד נט(4), 310 , 328-329 (2005) אשר קבע "הלכה מיוסדת היא מלפנינו, כי מקום שבו נתבע גורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע - כלומר, פוגע ביכולתו של התובע להשתמש בראיה שלכאורה הינה בעלת פוטנציאל לביסוס איזו מן הטענות העובדתיות שעליהן מבוססת תביעתו - עשוי בית-המשפט להטיל על הנתבע את נטל השכנוע להיותה של אותה טענה עובדתית בלתי-נכונה (ראו, למשל, ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, דינים עליון סח 53, בפסקה 13; ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 551-552 ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 126-125). הלכה זו, המבוססת בעיקרה על שיקולי צדק ועל הצורך החברתי בהרתעת נתבעים פוטנציאליים מפני איבוד ראיות, מבטאת את הפן הראייתי-דיוני של דוקטרינת הנזק הראייתי (ראו: א' פורת וא' שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כא (תשנ"ח) 191, 254-241;Porat & Stein, Tort Liability Under Uncertainty (2001) 165-167 ). זאת, להבדיל מהפן הנזיקי-מהותי של הדוקטרינה, שטרם נקלט במפורש בפסיקתנו ואשר אף בענייננו לא מתעורר הצורך לבוחנו (השוו: פרשת מאיר, בפסקה 14; ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל [טרם פורסם], בפסקה 5). ההלכה הראייתית-דיונית בדבר הנזק הראייתי משמעה, אפוא, הקמת חזקה עובדתית, כי אלמלא ניזוקו עקב רשלנותו של הנתבע, היו הראיות החסרות תומכות בגרסת התובע ביחס לטענה העובדתית שנשנתה במחלוקת. אף שחזקה זו ניתנת לכאורה לסתירה, הרי שמטבע הדברים - ובדומה לחזקות אחרות המופעלות בסופו של המשפט - נזקקים לה רק כאשר ידוע שאין בנמצא ראיות רלוונטיות אחרות; היינו, כשביחס לטענה העובדתית שהראיות החסרות נדרשו לתובע להוכחתה, מתקיים בין הצדדים "תיקו ראייתי". במצב-דברים זה נמצא הנתבע לוקה בחסר ראייתי לסתירת החזקה. ומכאן שהקמת החזקה מכריעה, למעשה, את המחלוקת העובדתית (פורת ושטיין, שם; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 47)". 22. אמור מעתה, היעלמות העיפרון הדיאטרמי, מיכל החיטוי והסדין ביחד עם הרישום הלקוי יוצרים חזקה עובדתית כי בדיקתם היתה תומכת בטענות התובע. 23. עד כמה חיוניים היו העיפרון הדיאטרמי, הסדין ומיכל החיטוי ניתן ללמוד מדו"ח ועדת הבדיקה שנותרה עם סימני שאלה בנושאים מהותיים הקשורים במרכיבים חסרים אלו. ר' התלבטות חבריה באשר לגורם ההתלקחות או חומר החיטוי כאמור בסעיף 8 לפרק העבודות, "לא ברור בוודאות באיזה חומר חיטוי השתמשו לחיטוי העור". גם באשר לרשומה הרפואית מסבירה הועדה בפרק המסקנות כי "לא ניתן ללמוד מהרשום בגליון הסעודי של החולה החומר המדויק שבו השתמשו לשם חיטוי הנגע בעור טרם הסרתו, הרישומת במקרה זה בנושא היתה פגומה". 24. בדיקת העיפרון הדיאטרמי יכולה היתה להראות האם מדובר בעפרון ממוחזר כטענת התובע ומה הסיבה לניצוץ או הלהבה שיצאו ממנו. בדיקה זו היתה מראה האם מדובר בתופעה צפויה או נדירה, האם מדובר בתופעה שניתן היה לאבחנה בבדיקת העיפרון טרם הניתוח, (למשל בדרך של הפעלה שלא בצמוד לחומר הדליק). שאלות אלו נותרו ללא מענה והנזק הראיתי שנגרם לתובע מחייב אימוץ טענותיו העובדתיות של התובע. 25. למעשה גם דר' קובץ המנתח סבור היה כי יש לבדוק את העיפרון הדיאטרמי, הוא תאר זאת בעדותו כמתואר בעמ' 40 "אני ביקשתי לשמור את העיפרון כי חשבתי שקרוב לוודאי שמשהו בתוך העיפרון גרם לתקלה" או כדבריו כמתואר בעמ' 34 "לשאלתך עיפרון הדיאטרמיה שהשתמשתי בו ביום האירוע לא הגיע לבדיקה אני משיב שאני ביקשתי לשים אותו בשקית. מה קרה איתו אני לא יודע. יכול להיות שהוא לא נבדק. אני שאלתי ולא קיבלתי תשובה. אני שאלתי את הצוות בחדר הניתוח אם בדקו את העיפרון. ... אני ביקשתי לבדוק את העיפרון.... לאחר שהראו לי את טופס הבדיקה הבנתי שלא בדקו את העיפרון אבל כבר לא יכולתי לעשות כלום", (ר' גם תשובתו בתצהיר, תשובה 42 לת/5). 26. על פי הראיות שהוצגו בפניי גם הנתבע סבר כי יש מקום לבצע בדיקה של מערכת הדיאטרמיה לאחר האירוע ואכן מכשיר הדיאטרמיה עצמו נבדק ביום 28.10.01 ונמצא תקין, (נספח ד' לנ/11). אי הצגת תוצאות בדיקת העיפרון התרמי במידה ונבדק או העלמותו ללא בדיקה גם אם מתוך רשלנות, פועלת לחובת הנתבע והנטל עליו לשכנע כי בבדיקה זו לא היתה מתגלה רשלנותו של הנתבע ונטל זה לא הורם ע"י הנתבע. לכך אוסיף כי על פי הנחיות כלליות שהוציא הנתבע עוד לפני קרות הארוע-ת/19, נקבע כי "במקרה של תגובה בלתי רגילה ופגיעה בעור החולה, יש לשמור את לוחית הארקה, הכבל והעפרון הדיאטרמי להעבירם לבדיקה ולמלא דו"ח תקרית כנדרש", הנתבע לא פעל לפי הנחיות אלו באשר לבדיקת העיפרון הדיאטרמי, (וגם לא לגבי לוחית הארקה או הכבל). 27. לבדיקת הסדין יש חשיבות בשני מובנים. מעבר לבדיקת סוג הסדין כסדין חסין או עמיד לאש ומצבו הספציפי ביום האירוע, ניתן היה לבדוק או להעריך את כמות חומרי החיטוי שהוא בא איתם במגע שכן דר' קובץ הסביר בעדותו כי חומרי החיטוי הם בצבע חום, המשאירים כתמים בצבע זה על גבי הסדין או כדבריו בעמ' 36 "אם זה מטפטף על סדין ניתן לראות שיש עליו כתמים" (ר' גם סעיף 7 לתצהירה של אשתו ת/3 וסעיף 5 לתצהיר הבת ת/4) ומיותר לציין כי לחומר הדליק בו היה ספוג הסדין היה חלק משמעותי בעצם קרות הארוע. גם בנושא זה היה על הנתבעים להיות מודעים לחשיבות בדיקת הסדין ותשומת ליבם הופנתה לכך מיד לאחר הארוע על ידי אשתו של התובע, אשר כמתואר בסעיף 7 לתצהירה מיד עם היוודע הארוע "בקשנו לראות את הסדין" והאחות בדקה ואמרה כי "הסדין הלך לכביסה". 28. בדיקת חומר החיטוי היתה יכולה להבהיר תכולת האלכוהול שבתוכו. אין מחלוקת כי מיכל החיטוי לא נשמר לאחר הניתוח (ר' תשובה 9 לשאלון ת/15). הרישום שנעשה בחדר הניתוח בנושא זה היה לקוי ולא ניתן להבין על פי הגיליון הסיעודי (נספח ג' לנ/11), מה היה טיבו של אותו חומר. שכן בפרק המיועד לתיאור חומרי החיטוי מופיע סימון P במקום לא ברור. דר' קובץ ניסה בעדותו להסביר מה היה סוג חומר החיטוי ומעדותו כמתואר בעמ' 36 עולה כי לא ניתן לדעת מה היה סוג החומר בו עשו שימוש, הוא הניח מהרישומים כי "אחות סימנה את מה שהיא השתמשה והיא סימנה תמיסת ביטדין ולא אלכוהול ביטדין", הנחה שלא מתיישבת עם העובדה כי הסדין נדלק במגע עם הניצוץ. עיון בגיליון הסיעודי מראה כי סביר יותר כי סימון האחות מתייחס לשורה השנייה תרחיץ בטידין, שלגביו העיד דר' קובץ כי הוא יכול להכיל אלכוהול. 29. בהעדר ראיות שהועלמו ע"י הנתבעת, ניתן להניח את ההנחות העובדתיות כטענת התובע, שימוש בעפרון דיאטרמי ממוחזר (למרות שהוא מיועד לשימוש חד פעמי), שימוש בסדין דליק בניגוד לדרישות משרד הבריאות ובניגוד לסוג הסדינים שחובה על בית חולים סביר לעשות שימוש בהם בחדרי ניתוח, שימוש בחומר חיטוי דליק הכולל אלכוהול ושילוב כל שלושת הנחות עובדתיות אלו ביחד עם התוצאה העגומה שריפת עכוזו של התובע המושכב מורדם על אותו סדין מחייב העברת הנטל אל הנתבעים לשכנע כי לא התרשלו ונטל זה לא הורם על ידם. על פי הנסיבות כולם שוכנעתי כי הנתבעים התרשלו כלפי התובע וברשלנותם גרמו לארוע השריפה ולנזק שנגרם לתובע. 30. זה השלב לציין כי איני רואה בטענה בדבר שימוש בעפרון ממוחזר כהרחבת חזית. אמנם הטענה לא נטענה מפורשות בכתב התביעה, אך כשמיוחסת לבית חולים בכתב התביעה רשלנות בדבר החלטות שגויות ובלתי סבירות ביחד עם טענה כי בשל העלמת העיפרון נמנעה מהתובע האפשרות להבין האופן בו נגרם לו הנזק, איני רואה כל מניעה כי התובע יעלה בטענותיו את האפשרות המטיבה מבחינתו ובכלל זה הטענה כי העיפרון היה פגום בין השאר בשל היותו ממוחזר, למרות שגם אם היה מדובר בעפרון חדש, חובה היה על הנתבעת לאפשר לתובע לבודקו. 31. בטרם סיום אציין כי התובע טוען-לראשונה בסיכומיו-כי הוא זכאי לפיצוי בשיעור של 50,000 ש"ח, בשל הפן הנזיקי של דוקטרינת הנזק הראיתי, כנזק בר פיצוי בפני עצמו כעילה נפרדת. טענה זו דינה להדחות מהטעם הדיוני-אי אזכרתה בכתב התביעה ובעיקר מהטעם המהותי, משהתקבלה טענת התובע ומבחינה ראיתית אומצו כל טענותיו בנושא זה (בשל הנזק הראיתי שגרמו לו הנתבעים) הרי שלא נגרם לו נזק בפועל, באמצעות אותן ראיות שנעלמו הוא היה מגיע לאותה תוצאה מכח החזקה העובדתית שהוחלה לטובתו. רשלנות הנתבעים- הפרת חובת הזהירות הספציפית 32. מקובלת עליי עמדת הנתבעים בחלקה כי אין במקרה זה "תיקו ראיתי", אלא שבחינת הראיות כולן גם ללא העברת נטל ההוכחה אל הנתבעים מצביעה על רשלנות ברורה מצד הנתבעים. מסקנה זו עולה כבר מעיון בדברי המנתח- דר' קובץ אותם רשם בגיליון הניתוח ת/13 "חיטוי עם יוד, בעת לחיצה ראשונה על הדיאטרמיה יצא אש הפלסטיק התחמם וסדין מתחת לחולה נדלק וגרם לכוויה". דברים דומים נמסרו מפי דר' קובץ בתשובה 38 לשאלון שנשלח אליו ת/5 "... בעת לחיצה על עפרון הדיאטרמיה יצאה להבת אש מקצה הלהב-העפרון, הסדין מתחת לעכוזו של שחר חיים התלקח". 33. שעות רבות הוקדשו במשפט זה לניתוחים והתפלפלויות שונות בשאלת האחריות, לדעתי גם ללא הנזק הראיתי שגרמו הנתבעים די במשפטים קצרים אלו מפיו של דר' קובץ כדי להצביע על דרך קרות הארוע ועל הרשלנות העולה ממנה. שילוב של להבת אש היוצאת ממכשיר חשמלי, יוד שהינו חומר דליק וסדין שנדלק מחייבים מסקנה אחת ויחידה של הפרת חובת הזהירות. חובה היה על הנתבעים להפריד בין החומר הדליק לבין המקור האפשרי לפריצת אש ותוצאות המקרה מוכיחים כי הפרדה כזו לא נעשתה. הייתכן כי תפרוץ אש בחדר ניתוח מציוד המופעל בו? הייתכן כי יידלק סדין עליו שוכב מנותח? הייתכן כי מנותח הנכנס בדחילו ורחימו לניתוח בקע, יצא מחדר הניתוח עם כוויה על גופו? חובת הזהירות החלה על כל בית חולים כלפי מנותחיו כוללת בתוכה חובה למנוע שריפת המנותח ביחד עם הסדין עליו הוא מורדם וחובה זו הופרה ע"י הנתבעים. 34. חובה היה על הנתבעים למנוע את השריפה, מניעה שכרוכה בנקיטת אמצעי זהירות פשוטים ביותר וצר לי כי במקום שהנתבעים יודו במחדלם, נוהל משפט ארוך וגם בשלב הסיכומים שבים וטוענים הנתבעים כי אין הם אחראים לשריפה שארעה בתוך חדר הניתוח שלהם. הייתכן כי מי שנכנס לחדרי הניתוח בבית החולים- מרכז חורב, יכול לצאת עם כוויות בגופו מסיבות שאינן בשליטת בית החולים, טענה שמוטב היה לו לא נטענה כלל. 35. למסקנה בדבר קיומה של רשלנות הגיע גם מנהל הנתבע בבדיקה פנימית שערך וגם ועדת הבדיקה שמונתה ע"י משרד הבריאות. 36. מנהל בית החולים דר' קורת ערך בדיקה פנימית ובסעיף 4 לדו"ח הארוע-ת/19 החתום על ידו נרשם "לסכום, בשחזור לאחור, כנראה הלהבה פרצה על רקע השמוש הנדיב ביוד אלכהולי לצורך חיטוי האזור"!!!, אמירה שהמסקנה היחידה שיש להסיק ממנה היא הפרת חובת הזהירות. מי שעושה "שימוש נדיב" בחומר דליק לצד אש, לא צריך להיות מופתע, משריפה המתרחשת עקב כך וחובה היה עליו לשנות את שיטת העבודה כדי למנוע זאת ואכן דר' קורת מוסיף בסעיף 5 לאותו דו"ח אירוע "בעקבות הארוע הוצאו הנחיות מתאימות", האמור בשני סעיפים אלו מהווה למעשה הודאת בעל דין מצידו של הנתבע. 37. עיון בהנחיות עבודה (ת/19 בשל טעות סומנו שני מסמכים שונים בסימון זה) שהוצאו ע"י הנתבע עוד לפני קרות הארוע מראה כי גם לגרסת הנתבע שיטת העבודה בא פעלו הנתבעים ביום הארוע היתה שגויה שכן על פי כללי העבודה של הנתבע אמת המידה להתנהגות זהירה בחדר ניתוח היא ש"אין להשתמש בדיאטרמיה.... בנוכחות חומרים דליקים כגון: אלכוהול...". אין מחלוקת כי במועד הארוע הופר כלל זהירות זה שנקבע ע"י הנתבע בעצמו, הנחייה זו מחזקת הקביעה כי ניתן היה לצפות את הארוע ורק התעלמות בלתי זהירה מהשילוב של דיאטרמיה וחומר דליק הביאה לארוע השריפה. 38. משרד הבריאות מינה ועדת בדיקה אשר העידו בפניה 12 עדים- כל העדים הרלבנטיים למקרה זה. הוועדה בחנה את עובדותיו והגיעה למסקנה כי "הכוויה שנגרמה למר חיים שחר הינה בעקבות סטייה מטפול הרפואי הנכון והסביר שאמור להינתן למטופל, גם אם לא נקבע בוודאות מה גרם לכוויה וכי היא ארעה כתוצאה מחריגה משני הנוהלים שצוינו לעיל", (נספח ד' לת/2). 39. עוד יצוין כי מהמאמרים שצרף פרופ' שפיר לחוות דעתו, (ר' למשל ת/1א' עמ' 261) ניתן לראות כי אירוע של כוויות במהלך ביצוע פעולה דיאטרמיה אינו בלתי צפוי וגם אם אינו נפוץ, חובה היה על הנתבעים להערך לאפשרות שכזו, בין בדרך של בדיקה מוקדמת של העיפרון הדיאטרמי סמוך לפני תחילת הניתוח ובין בדרך של מניעת התלקחות הסדין עליו שוכב המנותח. 40. זה השלב לציין כי ייתכן שבשל העובדה כי הרשלנות חד משמעית במקרה זה, לא טרח התובע להביא חוות דעת התומכת בטענת הרשלנות, (פרופ' שפיר, המומחה מטעמו של התובע התייחס מפורשות רק לשאלת הנכות והוא אישר זאת בעדותו כמתואר בעמ' 3). אבהיר כי מטעם הנתבעים העיד דר' גולן מומחה לכירורגיה פלסטית, עדותו לא רק שלא שינתה עמדתי באשר להפרת חובת הזהירות, אלא שהיא היתה עדות מגמתית ולעיתים התקבל הרושם כי הוא משיב תשובות מוכנות מראש בלי קשר לתוכן השאלות ולמסמכים הקיימים בתיק. הוא הגדיל לעשות בחקירה החוזרת ששימשה אקורד סיום לא מוצלח, בדרך בה הוכנסו תשובות מודרכות ומוכנות מראש לנושאים שלא אוזכרו בחוות דעתו. במאמר מוסגר אציין כי גם מומחה הנתבעים דר' גולן אישר כמתואר בעמ' 61 "...אולי אם מיד ניגשים עם העיפרון לאלכוהול אז תהייה שריפה" ועל פי העובדות כך פעל דר' קובץ במקרה שלפניי. למעשה לפי עדותו של דר' קובץ כמתואר בעמ' 36, הוא היה אדיש למהות חומר החיטוי או כדבריו "אני לא הסתכלתי על הבקבוק ולא קראתי את השילוט...", למרות שחובה היה עליו לדעת מראש מה טיבו של חומר החיטוי, האם הוא כולל אלכוהול ולנקוט אמצעי זהירות בהתאם. "עצימת העיניים" לסוג חומר החיטוי כשבידו מכשיר טרמי-חשמלי מהווה הפרת חובת הזהירות. 41. בחינת הראיות כפי שהוצגו בפניי מצדיקה את המסקנות אליהן הגיעה ועדת הבדיקה (כמו גם דר' קורת) ורשלנות הכרוכה בשימוש "נדיב" בחומר בעירה, בסדין דליק ובמכשיר שפלט להבת אש הביאו לשריפה שחובה היה על הנתבעים למונעה. 42. קביעתי בדבר רשלנות הנתבעים הינה למרות שלא מצאתי פגם בשימוש באלכוהול לצורכי חיטוי, אך חובה על מי שבוחר לעשות שימוש בחומר דליק כמו אלכוהול לנקוט בכל האמצעים למנוע בעירתו. על השימוש באלכוהול ר' עדות המומחה מטעם התובע פרופ' שפיר כמתואר בעמ' 8 "אתה שואל אותי לגבי שימוש באלכוהול בניתוחים ואני משיב שמקובל להשתמש בפולידין מעורב באלכוהול" ועל הסיכון באלכוהול ר' עדותו של דר' קובץ בעמ' 37 "לשאלתך האם אני יודע שמסוכן לקרב עפרון דיאטרמי לאלכוהול אני משיב שכן בוודאי". חיזוק לכך ניתן למצוא בהנחיית משרד הבריאות (ת/11) שהוצאה במיוחד לשם מניעת כוויות כתוצאה משימוש בדיאטרמיה לאור אירוע שארע בעבר, אירוע של התלקחות חומרי חיטוי שגרמה לכוויה ולפי אותה הנחייה "אם למרות זאת, אין מוותרים על חומר ניקוי שמכיל כוהל, יש לדאוג שאזור הניתוח יהיה יבש בזמן השימוש במכשיר..." אמור מעתה יכולים היו הנתבעים לעשות שימוש באלכוהול, אך התלקחות הסדין והכוויה שנגרמה לתובע מראים כי אזור הניתוח לא היה יבש. 43. זמן שפוטי רב הוקדש לשאלה האם נפל פגם בשל סוג הסדין עליו שכב התובע ואין מחלוקת כי הסדין לא היה חסין אש. על פי חוזר משרד הבריאות ת/21 על הסדינים בחדר הניתוח "להיות עמידים לאש כך שלא תווצר סכנת התלקחות נצוץ חשמלי סטטי", נציגת משרד הבריאות הגב' נעמי ליבני הבהירה בנ/19 תוך ציטוט הסעיף הנ"ל כי "אין הנחייה האומרת שהכיסויים בחדרי הניתוח צריכים להיות עמידים לאש באופן מוחלט או אפילו באופן כללי". הבהרתה תמוהה בעיניי שכן היא אינה מתיישבת עם תוכן חוזר משרד הבריאות ת/21 (שהיא בו זמנית מאמצת את תוכנו). מה לי חסין לאש או עמיד לאש, סדין בחדר ניתוח חייב להיות עשוי מחומר שימנע התלקחותו, תוצאת המקרה -שריפת הסדין מראה כי גם חובה זו הופרה ע"י הנתבעים. 44. לאור כל האמור לעיל הנני קובע כי הנתבעים התרשלו כלפי התובע ורשלנותם גרמה לכוויה בעכוזו ולכן הם חבים לפצותו על הנזקים שנגרמו לו עקב כך, (בנסיבות אלו מתייתר הצורך לדון בכלל הדבר מדבר בעדו או בהעברת נטל ראיה בשל קיומה של האש). האם זכאי התובע לפיצויים עונשיים 45. כב' הש' גובראן בע"א 8382/04 - הסתדרות מדיצינית הדסה נ' רויטל מזרחי, תק-על 2006(1), 1489 , 1495 (2006) קובע "כפי שעולה מן הפסיקה, בית-המשפט לא ייטה לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים, הגובלים בין רשלנות של הנתבעים ובין זדון. סוגייה זו נדונה בע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו נ' ד"ר יהורם זינגר (טרם פורסם), שם ציין חברי השופט רובינשטיין, כי: "בית משפט זה נדרש בהרחבה לשאלת הפיצויים העונשיים בע"א 140/00 עזבון מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הנזכר, ואין מקום להרחיב. כפי שצויין מפי השופט ריבלין שם, הרציונל מאחורי הפיצויים העונשיים אינו 'ריפוי' או 'תיקון', כדרך המסורתית של דיני הנזיקין, אלא עונש והרתעה. רציונל זה אינו פשוט ואינו מובן מאליו במשפט האזרחי, אך יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל. בפיצויים עונשיים, על פי פסק הדין, יש לנהוג בהסתייגות או בזהירות, וגם בגדרי המשפט המשווה נעה המטוטלת לכאן ולכאן, יש המצמצמים ויש המרחיבים, אך -כדברי בית המשפט - 'פסיקת הפיצויים העונשיים מתמקדת בדרך כלל בעוולות כוונה, כאשר התנהגות המזיק ראויה לגינוי". 46. בלי קשר לדרך ניהול ההליך שחרגה מכל פרופורציה מצד שני הצדדים בתיק, שוכנעתי כי הנתבעים פעלו בתום לב, לא היו להם כוונות זדון וגם טענת התובע בדבר פגיעה מכוונת בו, או הימנעות מנקיטת אמצעים משיקולי חסכון והשאת רווח, מוטב כי לא היתה נטענת שכן טענה קשה זו לא הוכחה כלל וכלל. 47. הנתבעים ברשלנותם גרמו לקרות הארוע, אך מיד לאחריו הם פעלו בשקיפות ובגילוי לב. מעבר למתן סיוע מיידי לתובע, נערך תחקיר פנימי אצל הנתבע ודו"ח הארוע שהכין מנהל בית החולים דר' קורת, ת/19 מהווה דוגמא בולטת להגינות הנתבע. על פי אותו דו"ח לא מנסים הנתבעים "לטאטא מתחת לשולחן" את נסיבות המקרה, לאחר תחקיר פנימי הם מציגים בפני משרד הבריאות מימצאים ללא ניסיון לייפות את התמונה ולמעשה מתארים נכוחה את הנסיבות במלואן-גם אם חלק מעובדות אלו פועל לחובתם. מהתנהגות הנתבעים לאחר הארוע ניתן ללמוד עד כמה רחוקה התנהגותם מהתנהגות זדונית בעת גרימת הנזק בפועל. 48. אציין כי גם המנתח דר' קובץ בעדותו בפניי עשה רושם של רופא מקצועי המתייסר על עצם קרות הארוע, עדותו היתה עניינית מבלי לנסות להסתיר פרט כלשהו. גם באשר לנזק הראיתי שגרם הנתבע שוכנעתי כי מדובר ברשלנות או בתום לב, הסדין הוחזר לכביסה, העיפרון נזרק ככל ציוד מתכלה ובמיכל החיטוי המשיכו להשתמש בניתוחים שנערכו סמוך לאחר מכן (ר' תשובותיו של דר' קורת לשאלון ת/15). התנהגות הנתבעים לא היתה התנהגות מכוונת או מקוממת ולא מצאתי כל קשר בין התנהגותם ורשלנותם לבין שיקולים כלכליים כלשהם. 49. לאור האמור לעיל הנני קובע כי אין זה המקרה לפסיקת פיצויים עונשיים. שאלת גובה הנזק 50. אקדים מאוחר למוקדם ואבהיר כבר עתה כי לאור חומר הראיות שהוצג בשאלת הנזק, הרי שהתהיות שהועלו על ידי באשר לעצם ניהול התיק בשאלת החבות מצד הנתבעים, עולות באותה מידה כלפי התובע באשר לדרך ניהול ההליך מצידו באשר לגובה הנזק ואולי כאן נעוצה הסיבה להתמשכות התיק מעבר לכל פרופורציה. שיעור הנכות הרפואית 51. התובע נכווה בעכוזו, כוויה שגרמה לצלקת בשטח של 2% משטח הגוף (שתוארה ע"י פרופ' שפיר מומחה התובע בת/1 כמשולש שבסיסו 17 סמ' ושצלעותיו 10 סמ' ו-14 סמ'), מומחה הנתבעים דר' גולן לא חלק על תאור הצלקת (עמ' 57) והמחלוקת היא רק במסקנות שיש להסיק ממנה. 52. הכוויה הוגדרה ככוויה מדרגה II עמוקה (נ/3), (יצוין כי מיד לאחר האירוע אובחנה הכוויה בדרגה II/III כמתואר בנ/4, תאור דומה מופיע בנספח ב' לת/2. במכתב השחרור נספח א' לת/2 מופיע סימן שאלה ליד הגדרה זו). ביום 4.12.01 עבר התובע ניתוח בו בוצעה הטריה של הכוויה והשתלת עור שניטל מירך ימין, (נ/3). ההשתלה בוצעה באשפוז עד ליום 12.12.01. התובע צרף לתצהירו תצלומי הצלקת לפני השתלת העור ולאחריה (נספחים יג'-יד' לת/2). 53. פרופ' שפיר המומחה מטעם התובע העריך כי הצלקת גרמה לתובע נכות רפואית בשיעור של 15% "לפי סעיף מותאם 75(1)ב-ג לתקנות המל"ל", דר' גולן מומחה הנתבעים העריך נכותו של התובע ב-7% לפי סעיף 75(2)ב' (חוות דעתו נ/14) בעדותו תוקן הסעיף ל- 75(1)ב (דר' גולן מוסיף בחוות דעתו כי ניתן להפחית הנכות בניתוח מתקן עד ל-3%). 54. לאחר ניתוח חוות הדעת של המומחים, עדויותיהם והתרשמותי מהצלקת הנני סבור כי שיעור הנכות הרפואית שנגרם לתובע הינו 10% וזאת על פי תקנה 75(1)ב'. 55. חשוב להבהיר כי לתובע צלקת אחת, (אין מחלוקת בין שני המומחים כי המקום ממנו נלקח העור להשתלה לא הותיר צלקת, ר' עדות פרופ' שפיר בעמ' 5). תקנה 75(1)ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז -1956, עליה הסתמך פרופ' שפיר המתייחסת לצלקות בגוף "נרחבות באזורים מרובים", אינה מתאימה למקרה שבפניי בו מדובר בצלקת יחידה ובאזור אחד. תקנה 75(1)ב' המדברת על צלקות "מכאיבות או מכוערות" הינה התקנה המתאימה למקרה זה. אמנם לתובע צלקת אחת, (ולא צלקות כלשון התקנה) והצלקת לא מכאיבה (ר' תלונותיו של התובע בפני המומחה מטעמו כמתואר בת/1), אך מדובר בצלקת מכוערת המצדיקה קביעת נכות רפואית בשיעור של 10% לצמיתות. במאמר מוסגר אציין כי גם מומחה התובע בחקירתו הנגדית כמתואר בעמ' 6 אישר כי "נכון שעל צלקת אחת מכוערת המקסימום שניתן לתת הוא 10%". לכך אוסיף כי הנני מאמין לתובע כי מקום הצלקת גורם לו לגירוד מדי פעם, (עובדה שלגרסת מומחה הנתבעים כמתואר בעמ' 57 היתה מביאה להגדלת הנכות שנקבעה על ידו) ותמיכה לכך הנני מוצא בצילום וידאו אקראי שצולם התובע ע"י חוקר פרטי (קלטת מיום 30.5.04-ת/25), צילום שנעשה מבלי שהתובע ידע כי מצלמים אותו ובו הוא נראה מתגרד. 56. לאור האמור לעיל הנני סבור כי האמור בסעיף 75(1)ב' משקף נאמנה את נכותו הרפואית של התובע בשל השלוב של הגרוד ובעיקר בשל הכיעור ויש להעמיד נכותו הרפואית על שיעור של 10% לצמיתות. 57. במאמר מוסגר אציין כי הצדדים בסיכומיהם כמו גם בשלב הבאת הראיות לא התמקדו באפשרות המועלית ע"י דר' גולן ולפיה ניתוח מתקן יכול להקטין שיעור הנכות וטוב שכך, שכן משהסביר דר' גולן כמתואר בעמ' 58 לעדותו כי ניתוח שכזה כרוך בשימוש במכשיר דיאטרמי, איני סבור כי יש לחייב התובע לשוב לשולחן הניתוחים ולהיות שוב נתון לחסדי אלילת המזל או מיומנותם של המנתחים בעת קירוב עפרון דיאטרמי אל גופו. שיעור הפיצוי בגין כאב וסבל 58. התובע נכווה, כוויה עמוקה בשטח של כ-2% מגופו. גודלה של הכוויה וצורת העור נראים היטב בתצלומים שצרף התובע לתצהירו (נספח יג-יד' לת/2). על פי העדויות התייסר התובע יסורים קשים, הוא תאר יסוריו בסעיפים 10 ו-12 לתצהירו. לדבריו כל תזוזה גרמה לו כאבים עזים. עד לביצוע השתלת העור הוא נאלץ לעשות אמבטיה פעמיים ביום, פעולה שגרמה לו כאבים איומים, ר' גם תיאוריו בחקירה הנגדית כמתואר בעמ' 18. אשתו של התובע תארה את מצבו מנקודת מבטה כמתואר בעמ' 25 "הוא צרח מכאבים, הוא היה צריך לחבוש. כולנו סבלנו איתו. הבן שלי היה מתחבא בחדר בשביל לא לשמוע ולא לראות". רופא המשפחה דר' אמסטר שבדק את התובע סמוך לאחר התאונה תאר כך את מצבו (עמ' 67) "הוא הראה לי את הנזק, הוא התפשט, אני גם ראיתי איך הוא מתפקד. הוא ישב על חצי טוסיק על טוסיק שמאל ולא היה נינוח והבנתי שהוא סובל. אני יודע מה זה כויות מדרגה כזו. אני חושב שהוא היה אמור לעבור השתלת עור" ובעמ' 67 : "...אני יודע שהנזק הדהים אותי. אני ידעתי שקרה לו משהו חמור". התובע נאלץ לעבור ניתוח מתקן של השתלת עור, בעקבותיו אושפז למשך 9 ימים וצלקת בשטח גדול למדיי מלווה ותלווה את התובע לכל חייו. 59. בהתחשב בכאביו ובסבלו המתמשך של התובע, בתקופת ההחלמה, במהותה של הפגיעה ואותותיה בגופו הנני מעריך את הפיצוי לו הוא זכאי בגין כאב וסבל בשיעור של 70,000 ש"ח נכון להיום. הפסד השתכרות בתקופת ימי מחלה 60. התובע עותר לפיצוי בשיעור של 42,036 ש"ח נכון ליום 31.1.02 המהווה פיצוי בגין היעדרותו מעבודתו מיום 25.10.01 ועד ליום 31.1.02, 93 ימי היעדרות שאושרו ע"י רופא המשפחה דר' אמסטר (נספחים ו-ח' לת/2) ולפי שווי של 452 ש"ח ליום עבודה, (נספח ט' לת/2 שהנתבעים חזרו בהם מההתנגדות להגשתו כמתואר בעמ' 66). 61. הנתבעים אשר חלקו על הנחיצות בתקופת ימי מחלה כה ארוכה תוך תמיהה לתוספת בכתב יד על גבי אישורי המחלה זימנו לחקירה את רופא המשפחה, חקירה שבעקבותיה הנני קובע כי דר' אמסטר עשה עליי רושם עניני ואמין ושוכנעתי כי היה בסיס לקביעותיו. מעדותו הסתבר כי לדר' אמסטר ניסיון גם בתחום האורטופדיה (ואפילו בתחום הפלסטיקה) והוא גם נתן הסבר משכנע מדוע הוסיף רישומים בכתב יד על גבי אישור אי הכושר כמתואר בעמ' 66, "היות ולא היית מתורגל כל כך בהקלדה והיה לוקח לי הרבה זמן יחסית. יש לשים לב שכל מה שהודפס זה דברים אוטמטייים שהמחשב מוציא ולא אני מקליד חוץ מהתאריכים. היתר המלל היות וידעתי שלוקח לי זמן והתרגלתי לעשות ידנית ואף אחד לא העיר לי על זה באותה תקופה, היום כבר לא עושים את זה, אז זה היה הרגל שלי באותה תקופה ולכן כתבתי להרבה חולים נוספים. אבל אף פעם לא בדיעבד". דר' אמסטר הבהיר כמתואר בעמ' 67: "ש. אתה יכול לאשר שתעודת המחלה שניתנה באוקטובר 2001 ניתנה רק בגלל הכויה? ת. כן בוודאות. אני זוכר שהוא היה חולה במחלה הקודמת שלו והיא מחלה שקיימת ונמצאת במעקב, אלא שהמחלה היתה ברימסיה הוא חזר לעבודה ולא היה בטיפולים מבחינת המחלה האחרת באותה תקופה". ובעמ' 69: ת. כן נכון נתתי לו את כל ינואר, דצמבר ואוקטובר יותר משלושה חודשים. בהתחלה בוודאי שזה פצע פתוח ואז אני לא יודע אם זה סיפור של שבועיים או שלושה כמו שאת אומרת. ייתכן שזה יותר. אני לא יודע באיזה שלב החליט מי שהחליט לעשות לו את הניתוח. ברגע שיש ניתוח זה הופך להיות פצע שני וצריך לשמור על השתל ולהיזהר שהוא לא יידחה וזאת על ידי שמירה ולא ללחוץ על המקום, לא להפריע לאיחוי העור החדש". 62. שוכנעתי כי התובע זכאי לפיצוי על מלוא 93 ימי המחלה, שהיתה הצדקה לאישורם ע"י דר' אמסטר בשל הכוויה העמוקה והליך שיקומה בדרך של השתלת עור. בפועל נעדר התובע 98 ימים, ומתוכם יש לנכות 5 ימים בהם היה שוהה ממילא בתקופת מחלה בשל ניתוח הבקע. 63. לאור האמור לעיל הנני מחייב הנתבעים לשלם לתובע בגין הפסדי השכר בתקופת ימי המחלה פיצוי בשיעור של 93X452=42,036 ש"ח נכון ליום 31.1.02. נכות תפקודית או פגיעה בכושר ההשתכרות בגין הצלקת 64. לאחר ניתוח העדויות לא מצאתי כל נכות תפקודית שנגרמה לתובע עקב רשלנות הנתבעים. אמנם בגופו של התובע נותרה צלקת, אך מדובר בפגם אסתטי במקום מוצנע שלא משפיע כלל וכלל על תפקודו של התובע. 65. גם המומחה מטעמו של התובע פרופ' שפיר אישר זאת בחקירתו הנגדית כמתואר בעמ' 8: "שבדקתי את התובע במרץ 2002 לא מצאתי בעיה תפקודית מעבר למה שרשמתי אחרת הייתי מציין זאת. צינתי שיש כיעור ומיחושים זו נכות שלא מפריעה לתפקוד בעבודה". 66. לכך אוסיף כי הגורל התאכזר אל התובע ועובר לאירוע סבל התובע מנכות משוקללת בשיעור של 71.5%, (או 64% כטענת התובע) ר' למשל עדותו כמתואר בעמ' 17 "מאז שנהייתי חרש אני סובל מסחרחורות וזה היה בשנת 82'", (ר' בנוסף חוות הדעת נ/21, נ/22 שמתארות מצבו של התובע עובר לארוע ותשובה 11 לשאלון נ/4). 67. אם לתובע מגבלה כלשהי אין היא קשורה בצלקת אשר בעכוזו ובפועל לשבחו של התובע ייאמר כי למרות נכותו הוא מתפקד כאדם בריא או כמתואר מפיו בעמ' 22 "נכון שאני עושה כושר, אני משתדל לעשות כל מה שרק אפשר". 68. אבהיר כי קביעתי זו לא הושפעה בצורה כלשהי מעדותו של החוקר הפרטי שלא היתה עדות אמינה עליי. כמות התקלות שארעה בעת ביצוע הפעולות ע"י החוקר חרגה מהסביר, וגם שיטת ההקלטות כשהחוקר מבצע עריכות בזמן אמת (או לאחר מכן) פוגעת משמעותית במשקל ההקלטות. יצוין כי החוקר הפרטי מר נווה הודה בעדותו כי הוא מחליט מתי לעצור ההקלטה (עמ' 73), הוא מחליט מתי לא לחבר פס קול לצילום (עמ' 74) וזאת בנוסף לתקלות רבות מדיי שאירעו בפעולותיו. מי שמבצע עריכה בזמן אמת או כדבריו בעמ' 74 "...אני מנתק כבל לפני שאני נכנס לבאולינג" יוצר מוצר לא אמין. גם צפייה בקלטת ת/25 מראה כי חסרים בה קטעים, כך למשל צילום מיום 23.5.04 שעה 7:30 מתחיל לאחר התחלת שיחה שצונזרה. 69. בעקבות הארוע נגרמה לתובע צלקת המהווה פגם אסתטי בלבד, פגם אסתטי במקום מוצנע, צלקת זו לא גרמה לנכות תפקודית ואין לה השפעה כלשהי על יכולת השתכרותו של התובע, למעט בתקופה הסמוכה לאחר הארוע בה שהה התובע בתקופת מחלה. הפסדי השתכרות בגין פרישה מוקדמת מהעבודה 70. התובע פרש מעבודתו ביום 1.1.03, (בהגיעו לגיל 60) לטענתו הפרישה המוקדמת נבעה מאירוע הכוויה ולכן הוא מבקש לפסוק לו הפסדי השתכרות בשיעור של 767,333 ש"ח. 71. טענה זו אשר הועלתה לראשונה בשלב העדויות (ולא בא זכרה בכתב התביעה או בכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 22.12.03- 12 חודשים לאחר פרישתו של התובע מהעבודה), הינה טענה שלא מתיישבת עם העובדות שהוכחו וצר לי כי התובע הביא להתמשכות ההליכים בעניינו בניסיונו להוכיח טענה בלתי מבוססת זו. 72. לו צודק התובע בטענתו זו, לא רק שחובה היה לפרטה בכתב תביעתו, הייתי מצפה ממנו לחשוף את מלוא המידע ממקום עבודתו- בתי הזקוק כבר בשלב גילוי המסמכים ולכל המאוחר בעת עדותו במשפט. התובע מסיבות תמוהות בעיניי הסתיר את המידע מתיקו בבתי הזקוק ועד לתום הדיון בתיק זה הסתיר מידע באשר לתביעה שהגיש כנראה כנגד בתי הזיקוק, כך נמנעה חקירתו הנגדית על מסמכים מהותיים (נ/24 למשל) שנחשפו רק לאחר מכן ומיותר לציין כי מידע זה חייב היה להיות בהישג ידו של התובע. אם לא די בכך לאחר שמיעת כל עדי ההגנה!!!, בחר התובע להביא כעד מטעמו את מר מנשה אברהמי מבתי הזיקוק, עד שלא היה מעורב כלל בהליכי הפרישה של התובע וכל עדותו משולבת בהנחות וסברות תוך התעלמות ממסמכים מפורשים הנמצאים בתיקו של התובע בבתי הזיקוק. לו רצה התובע להביא לגילוי האמת בנושא זה היה עליו להתכבד ולהביא לעדות את מר נתן שחם שחתום על מכתבים שונים בעניינו של התובע ואשר כולם מראים על כוונת פרישה מוקדמת זמן רב לפני קרות האירוע נשוא התביעה. 73. אבהיר כי התרשמתי מעדותו של התובע כי לא נגרמו לו הפסדי שכר כלשהם או כדבריו בעמ' 23 "לשאלתך למה מהיום שבו המשכתי לעבוד ועד שפרשתי לא צירפתי תלושי שכר אני משיב שהמשכתי לקבל אותו שכר. לא היה לי פחות אף פעם. השכר לא נפגע עד שיצאתי לפנסיה" וכן התרשמתי כי פרישתו של התובע מהעבודה היתה על רקע מצבו הרפואי ואזכיר כי לתובע 71.5% נכות (או 64% כטענת התובע) בלי קשר לכוויה. הפגיעה בגין הכוויה לא גרמה לתובע כל נכות תפקודית, לו רצה התובע להמשיך לעבוד לא היתה כל מניעה שייעשה כן ולפי עדותו מעבידו לא רצה כלל שהוא יעזוב, התובע תאר זאת בעדותו בעמ' 21-22: "ביום שנפגעתי בעכוז זה היה הקש ששבר את גב הגמל אני נכנסתי באותו יום למנהל כוח אדם ואמרתי לו כשנה לאחר מכן אמרתי לו שזה היה השבר האחרון, אני ניסיתי וניסיתי למשוך ואני לא מסוגל לעבוד יותר. הוא לא כל כך הסכים", אם לכאורה הפגיעה בעכוז הביאה את התובע לפרישה מדוע המתין שנה כדבריו?. 74. אך יותר מכל הסתיר התובע מסמכים המעידים על כוונותיו לפרוש זמן רב לפני שריפת הסדין, כך למשל אישר רופאו של התובע-דר' אמסטר כי הוציא את אישור נ/16 כבר ביום 13.10.99 ובשל כתב היד הלא קריא הוא הקריא את תוכנו לפרוטוקול (עמ' 70) "בן 51 יעבור טיפול אימנוטיפי ממושך (בי.סי.זי.) במשך שנתיים בגלל גידול בשלפוחית השתן. ממליץ לאפשר לו לעבור לעבוד חלקית 4 שעות בתקופת הטיפולים הנ"ל מעוניין גם לעבור תהליך פרישה מוקדמת מהעבודה" והוא אישר ביוזמתו בתום החקירה כמתואר בעמ' 71 כי בשל מחלת הסרטן תש כוחו של התובע. תאור דומה משנת 99 בדבר רצון לפרישה מוקדמת עולה מחוות דעתו של דר' הירש נ/23, לפניו ציין התובע כי הוא חושב לעזוב את בתי הזיקוק. 75. ממסמכי בתי הזיקוק התהליך של פרישה מוקדמת נמשך גם בשנת 2000 ובשנת 2001 עוד לפני קרות הארוע נשוא התביעה. ר' מסמכים הדנים מפורשות בפרישה מוקדמת חתומים על ידי התובע עצמו, (עמ' 4 ועמ' 8 לנ/24) מתאריכים 5.8.01 ומתאריך 16.8.01, כאשר תאריך הפרישה שנקבע בהם הינו 31.8.01, חודשיים לפני קרות הארוע במרכז חורב! 76. משבחר התובע שלא להעיד לגבי תוכן המסמכים ולהיחקר בחקירה נגדית בטרם נחשפו המסמכים, נותרו המסמכים להעיד במקומו והמסקנה העולה מהן כי לא קיים כל קשר בין פרישתו המוקדמת של התובע לבין הארוע מיום 25.10.01 ובשל משמעותו של הנזק- נזק אסתטי בלבד גם לא צריך היה להיות קשר כזה. 77. זה השלב להבהיר כי הלכת הגולגולת הדקה אינה רלבנטית למקרה זה, שכן הנתבעים לא גרמו לתובע נזק כלשהו הקשור בתפקודו או בכושר השתכרותו ואין כל קשר סיבתי בין פרישתו המוקדמת של התובע שפורמלית נכנסה לתוקף לאחר 25.10.01 אך שורשיה נמצאים חודשים רבים לפני כן. 78. לאור האמור לעיל לא זכאי התובע לפיצוי כלשהו מהנתבעים בגין פרישתו המוקדמת מבתי הזיקוק. עזרת צד ג' 79. התובע מבקש לפסוק לו פיצוי בסך 30,000 ש"ח בגין עזרתם של בני משפחתו בתקופה שלאחר הארוע. יודגש כי התובע לא טוען לפיצוי בגין העתיד וכי אין מחלוקת כי העזרה שקבל אינה עזרה בשכר אלא עזרת בני משפחתו, (בשיעור שעומד לטענתו מעבר לעזרה סבירה המתקבלת מבני משפחה). 80. גם בנושא זה יצר התובע בעדותו תמונה עגומה יותר מהתמונה שארעה בפועל. בסעיף 10 לתצהירו ת/2 הוא טוען כי מיום הארוע ועד ליום 4.12.01 הוא לא היה "מסוגל לתפקד כלל", תאור שאינו מתיישב עם תיאורו של פרופ' שפיר המומחה מטעמו כמתואר בעמ' 8 "...אני מניח שהוא יוכל להתקלח לבד. אני מניח שהתובע יוכל לאכול לבד אין סיבה שלא. אני מניח שהיו לתובע הפרעות לשבת שבועיים שלושה לאחר האירוע אני מניח שישיבה על כרית יכלה לעזור אך ישיבה על כוויה היא כואבת". 81. בפועל הסתבר כי התובע מצא זמן סמוך לאחר הארוע להגיע למשרד עורך דינו ולהתחיל כבר אז את מסלול התביעה, הוא גם ביקר אצל רופאים שונים (ר' נ/5, נ/6, נ/7). בחקירתו הנגדית הוא שינה מגרסתו הטוטלית באשר לחוסר תפקוד והבהיר כמתואר בעמ' 17 "אם את אומרת שזה לא מדוייק ושכן יצאתי מהבית בתקופה הזאת אני משיב שאני כן יצאתי מהבית אך לא לבד. אישתי היתה איתי. היא לקחה אותי לכל מקום". גם תוכן המסמכים הרפואיים לא מתיישב עם גרסת התובע, בדו"ח מעקב האחות מיום 26.10.06 נרשם כי למחרת הארוע התובע "עצמאי, התקלח במקלחת", (נ/9). התובע בחקירתו הנגדית התכחש לתוכן המסמך, אלא שגם בבית חולים רמב"ם בגיליון הסיעודי מיום 4.12.01 נרשם כי התובע "התרחץ עצמאי" והרי לבית חולים רמב"ם אין שום אינטרס שלא לתאר את המצב האמיתי. התובע התעקש לצייר תמונה אחרת או כדבריו בעמ' 20 "אני לא אומר שיש טעות אלא פשוט מאוד הם לא ראו שאישתי איתי ביחד במקלחת. מה שהם כתבו זה לא מה שהיה" אלא שאשתו של התובע לא תמכה בדבריו, ר' עדותה בעמ' 26 "בבית חולים רמב"ם אני לא קילחתי אותו". אמנם שוכנעתי כי אשתו של התובע נעדרה מעבודתה לשם עזרה לתובע והמסמך נספח א' לתצהירה תומך בדבריה, אך חשוב לזכור כי בו זמנית נאלץ התובע לעבור טפולים רפואיים בקשר למחלותיו האחרות וצודקים הנתבעים בטענתם כי יש לבחון את העזרה על פי שוויה ולא על פי ההפסד שנגרם למיטיב. בהתחשב בכל האמור לעיל הנני מעריך על דרך האומדן את הפיצוי הכולל לו זכאי התובע בגין עזרת צד ג' בסכום גלובלי של 5,000 ש"ח נכון להיום. הוצאות-נסיעות-תרופות 82. התובע הציג קבלות (נספח יא' לתצהירו) בשיעור של 828.58 ש"ח נכון ליום 14.11.01 ואיני סבור כי הוא זכאי לתשלום נוסף מעבר לכך. כזכור התובע זכה לליווי של עורך דין מהיום השישי לאחר האירוע ואני מניח כי ידע שעליו לשמור הקבלות בגין הוצאות שהוציא. עיון בקבלות מראה כי התובע שמר קבלות בסכומים של שקלים בודדים וחזקה על מי שאסף קבלה בסכום של 11 שקלים שלא היה שוכח להציג קבלות בסכומים גבוהים יותר, בהעדר קבלות לא אפסוק לזכות התובע פיצוי נוסף. סיכום 83. לאור האמור לעיל הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים הבאים: בגין כאב וסבל-70,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום. בגין עזרת צד ג'- 5,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום. בגין הפסדי שכר-ימי מחלה-42,036 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.1.02. בגין הוצאות שונות-828.58 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.11.01 כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום ויתווסף אליהם שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 84. התובע זכאי להוצאות משפט-כנגד קבלות שהציג. ההוצאות להם זכאי התובע הינן שכרו של פרופ' שפיר עבור חוות דעתו ועבור עדותו, סכום של 9,037 ש"ח (ר' סעיף 153 לסיכומי התובע), החזר עלות צילומים בשיעור של 280 ש"ח, (סעיף 154 לסיכומי התובע) והחזר אגרה בשיעור 691 ש"ח ובסה"כ 10,008 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום. בהעדר אסמכתאות לאמור בסעיף 155 לסיכומי התובע לא מצאתי לנכון לפסוק סכום כלשהו בגין הוצאה זו. ניתן היום י"ב באייר, תשס"ז (30 באפריל 2007) המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי אברהם אליקים, שופט ניתוחשריפה