ערבות אוואל לצ'ק 1. זוהי תביעה שנפתחה בדרך של בקשה לביצוע 3 שטרי - חוב, על סך 35,100 ש"ח כ"א, אשר נעשו ע"י חברת איגרת מפעלי דפוס ממוחשב בע"מ - הנתבעת מס' 4, לפקודת גרף רציף בע"מ (שאינה צד לדיון), ואשר הוסבו על החלק, ונמסרו לתובעת. הנתבעת מס' 4, ושלושת מנהליה, אשר חתמו כערבים על השטר, הגישו בקשת התנגדות. בהסכמת התובעת, קיבלו רשות להתגונן. 2. ואלו העובדות הצריכות לעניינו : ביום 1993/01/06, התקשרו חברת איגרת מפעלי דפוס ממוחשב בע"מ ומנהליה (להלן : "הנתבעים"), בהסכם עם שתי חברות - חברת "גרף רציף בע"מ" וחברת "ש.א.ד. בע"מ" - לפיו ישכרו הנתבעים את ציוד החברות הנ"ל, בשיטת השכר - מכר, לפעילות בתחום הדפוס. הוסכם כי בתום תקופת השכירות, ירכשו הנתבעים את הציוד, במחיר סימלי. ביום 1993/02/08 חתמו הצדדים על הסכם נוסף (ת/5) ובו תיקונים להסכם הראשון. רלבנטי לענייננו סעיף 20 שבו, שם נאמר : "הסכם זה הינו במקום ההסכם מיום 1993/01/06, ומתקן תיקונים שהתגלו בו, אולם חיובי הצדדים על פיו יהיו החל מיום 1993/01/06". בהסכם נקבע, כי בתמורה לרכישת הציוד של חברת גרף רציף, ישלמו הנתבעים סך של 400,000 דולר ב - 36 תשלומים. הנתבעת מס' 4, מסרה לפקודת גרף רציף שטרות חוב עשויות על ידה. הנתבעים 1 - 3 ערבו בערבות אוואל לשטרות, וכן ערב לשטרות ערב נוסף, מר שלמה לוי, שהיה באותה עת גם מנהל בגרף רציף בע"מ (הנפרעת), וגם מנהל בנתבעת מס' 4. יצויין, כי בעת חתימת ההסכם, היה ציודה של גרף רציף משועבד לטובת הבנק הבינלאומי הראשון. פרעון השטרות, היווה תנאי, להסכמתו של הבנק להסרת השעבוד ומכירת הציוד, (ת/10). שלושת השטרות נשוא הדיון, הם חלק מסדרת שטרות שנמסרו על חשבון העיסקה. מועד פרעונם : 1993/03/01 ; 1993/04/01 ; 1993/05/01. 3. בתאריך 1993/04/04, הודיעו הנתבעים לבנק הבינלאומי הראשון, על ביטול השטרות, בטענה שהנפרעת הפרה עימם את ההסכם, בכך שלא סיפקה את הציוד המובטח. הנפרעת מצידה, הסבה בראשית שנת 1994, את השטרות לתובעת, שהיא חברה העוסקת בגביית שטרות (סעיף 4 לתצהיר מנהל התובעת - מר מוריס מלכה). לפיכך, הוגשה תביעה זו לביצוע השטרות ע"י התובעת. לאחר שנקבע מועד להוכחות, הגישו הנתבעים בקשה למחיקת התביעה על הסף בטענה שהתובעת לא נתנה תמורה עבור השיק. טענה זו נדחתה על ידי בנימוקים שפורטו בהחלטתי מיום 1996/01/08. בהגנתם טוענים הנתבעים 4 טענות הגנה : א. השטרות לא הוצגו לפרעון, ולפיכך פטורה הנתבעת מקיום השטר. ב. טענות בדבר תקפותן של החתימות על השטר. ג. טענת כשלון תמורה ביחסים בינם לבין הנפרעת. ד. חתימת ההיסב נטולה תוקף משפטי. אדון בכל אחת מהטענות בנפרד. 4. הצגה לפרעון : אין חולק, כי השטרות לא הוצגו לפרעון. המחלוקת היא, האם קיימת חובת הצגה, לחיוב הנתבעת, בעילה השיטרית. התובעת טוענת לקיומן של נסיבות הפוטרות אותה מחובת ההצגה לפרעון, מאלו המנויות בסעיף 45 (א') (3) וסעיף 45 (א') לפקודת השטרות, דהיינו : שלא היה לה כל יסוד להניח שהשטר יפרע כשיוצג או שהנתבעים ויתרו על הצגה מכללא. הנתבעים מצידם, טוענים, כי לא התקיימו נסיבות כאמור. דומני, ששני הצדדים לא היו ערים לכך שבשטרי - חוב עסקינן. הוראת החוק הרלבנטית היא הוראת סעיף 88 שכותרתו : "הצגת שטר חוב לפרעון כדי להחיב את עושהו", וזו לשונו : "(א) היה כתוב בשטר החוב שהוא בר פרעון במקום מיוחד, יש להציגו לפרעון באותו מקום כדי להחיב את עושהו ; בכל מקרה אחר אין צורך בהצגה לפרעון כדי להחיב את העושה". (ההדגשה לא במקור - נ.א.). כב' השופט זוסמן, בספרו "דיני שטרות, מהדורה שישית, בעמוד 224, מבאר לשון הסעיף כך : "ההצגה אינה תנאי לחבותו של עושה שטר חוב, אלא אם כן פירש עושה השטר בגוף השטר מקום מיוחד לפרעון השטר". (ההדגשה לא במקור - נ.א.). בענייננו, שטרי החוב עשוים שלושה חלקים : החלק העליון - הוא גוף השטר. חלקו השמאלי - הוא התורף עליו חתומים הערבים לו. החלק השלישי - המצוי בתחתית השטר ונבדל מגוף השטר במסגרת מוגדשת, יוחד לציון פרטים שונים אודות עושה השטר, ומקום פרעונו, אך אינו מהווה חלק הימנו. ב"כ הנתבעים מציין בסיכומיו (סעיף 13), כי : "במקרה שלפנינו היתה ל"מושכת" (צ"ל העושה - נ.א.) כוונה מיוחדת, כי השטרות יוצגו בבנק דיסקונט דרום ירושלים חשבון 455369. מאחר ולא הוצג השטר בבנק זה, פטור המושך מלפרוע אותם". כוונת ב"כ הנתבעים המלומד, לפרטים המופיעים בתחתית השטר. אלא, שבגוף השטר לצד המילים "מקום התשלום", המופיעות בדפוס, נרשם בכתב יד "ירושלים". חלקו התחתון של השטר, מהווה מקום לרישום "תזכורות" בלבד, ואין הוא חלק אינטגרלי מהשטר, ובמקום זה רשם עושה השטר את שם הבנק, הסניף ומס' החשבון. ראה בענין זה בספרו של כב' השופט זוסמן, בעמוד 225, שם נאמר : "נכתבה קביעת המקום מעל לחתימה, נוטים לראותה כחלק מגוף השטר. הוספה אחרי החתימה רואים אותה "כתזכורת בלבד". לפיכך, רישום המילה "ירושלים", היא אשר מופיעה מעל החתימה, וכל שאר הפרטים נרשמו מתחת לחתימה, והם תזכורת בלבד. האם המילה "ירושלים" היא "מקום מיוחד" במובן סעיף 88 א' הנ"ל ? יפים לענין זה דבריו של כב' השופט זוסמן בספרו (שם, בעמוד 226) : "ציון של עיר גדולה כתל-אביב אינו ציון של מקום מיוחד, אלא "מקום מיוחד" פירושו מקום מדוייק, בו נדרש האוחז להתייצב עם השטר על מנת שיטול שם את כספו". לענין זה, ירושלים, כמוה כתל - אביב. עיר גדולה שאינה מקום מדוייק. יתרה מזאת, אפילו היתה נדרשת הצגה לפרעון במקום מיוחד, היתה יכולה התובעת להציג השטרות לפרעון היום, כדי להחיב את העושה (ואת הערבים). שכן, הכלל הוא, שאין מפטירים את עושה השטר, מקום שהוא טעון הצגה, עקב איחור בהצגה [סעיף 51 (ב') בצירוף סעיף 90 (א')]. (וראה : ע"א 72/115 רפאל יוחננוב נ' סלומון הלל ואח', פד"י כ"ז (2) עמוד 684, 697). לפיכך, טענת הנתבעים שאי הצגת השטר פוטרת אותם מהחיוב על פיו, דינה להידחות. 5. החתימה על השטרות : א. חתימת עושה השטר : על השטרות נשוא הדיון, נחזות להיות חתימותיהם של שניים מהנתבעים ; מר עזר זלמן ומר דוד קסלר. על התורף חתומים כל הנתבעים (וכן גם מר שלמה לוי שהיה מנהל הנפרעת והפך להיות מנהל בנתבעת), כערבים. הנתבעים אינם מתכחשים לחתימתם כערבים. לגבי חתימת עושה השטר, טוענים הנתבעים כי לפי מסמכי היסוד של נתבעת מס' 4, רק חתימה של ארבעת מנהליה, לצד חותמת של החברה, מחייבת אותה. לפיכך, היות שלצד החותמת יש שתי חתימות בלבד, די בכך, לטענתם, כדי להפטיר את הנתבעת מס' 4 מחבותה על פי השטר, שכן לא נעשה דבר. טענה נוספת שטוענים הנתבעים, שרק הנתבע מס' 1 חתם על השטר ואילו החתימה הנחזית להיות חתימתו של נתבע מס' 2, זוייפה. הטעם לכך, שלא כל המנהלים חתמו, שהשטרות היו אמורים להיות מוצגים לבנק (בעל השעבוד בציוד), כדי שיאשר את ההסכם, ורק לאחר אישורו היה בכוונתם להוסיף את חתימת המנהלים האחרים. העיד על כך הנתבע מס' 1 : "אני חתמתי בתוספת חותמת החברה שהכוונה היתה שרק לאחר מכן, שהבנק יאשר את זה (את ההסכם - נ.א.) יתווספו חתימת דוד קסלר". (עמוד 31 לפרוטוקול). דהיינו, הנתבעים טוענים, כי חתימתם היתה על תנאי. יש להדגיש, כי על גבי השטרות, לא מופיעה כל התנייה, ולפיכך אין כל פגימה בתוקפם השטרי של שטרי החוב על תכונות הסחרות והעבירות שבהם. סעיף 92 (ב') לפקודת השטרות, קובע : "כשהמדובר הוא בחברה, באגודה שיתופית, בשותפות או באישיות משפטית אחרת, די להם למסמך או לכתב הטעונים חתימה לפי פקודה זו, שיהיו טבועים בחותמה של אותה אישיות משפטית". אמנם, חתימה מזוייפת, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על פיה כל זכות (סעיף 23 לפקודת השטרות). (ראה גם : זוסמן, שם, עמוד 49). אולם, בענייננו, אין מדובר בחריגה מהרשאה, נהפוך הוא. מי שהטביע את חותמת החברה היה רשאי ומוסמך לעשות כן. יש לציין שגם על ההסכם ת/5 עצמו מופיעה רק חתימה אחת, והנתבעים אף אישרו שעל שום מסמך לא חתמו כל המנהלים. על שיקים חתמו רק שני מנהלים. (עמוד 32 שורות 17-20). גם ממסמכי היסוד של החברה נ/3, ששונה בהסכם ת/5, בסעיף 4 (ג') שלו, עולה, כי כל אחד מהנתבעים הוא מורשה חתימה, אפילו נקבע באותם מסמכים שרק צירוף של החתימות יחייב את החברה. מסמכי החברה מחייבים רק את החברה. אם חרג מישהו מהרשאה, הוא חב כלפי החברה. צד שקיבל שטרות שנעשו בידי מורשה מטעמה, אינו כפוף למסמכי החברה. אין זה מחובתו של כל נסב שטר, עשוי ע"י חברה, לבדוק האם כל החלטותיה של החברה נתקבלו כדין עפ"י מסמכיה, אם לאו, בטרם יקבל על עצמו את השטר. לפיכך, אפילו הושמה החותמת בידי אחד הנתבעים, הוא חתם עליה בהרשאה, די בכך כדי לחייבה. לפיכך, איני רואה צורך לדון בשאלה האם הוכיח הנתבע מס' 2, מר דוד קסלר, כי חתימתו זוייפה, אם לאו. די בכך שנתבע מס' 2 מודה, כי חתם כערב. במאמר מוסגר אציין, כי אפילו נדרשה הכרעה פוזיטיבית לענין הזיוף, לא היה די בדברי בעל הדבר עצמו. אולם, כאמור מתייתר הצורך בדיון, בענין זה. ב. חתימת הערבים : באשר לחתימתם של הנתבעים 1-3 על השטר, כערבים, הרי שערבותם היא ערבות אוואל. על פי הוראת סעיף 57 (ג') לפקודה, ערבות שכזו אינה כפופה לחיובו של החייב העיקרי, ואף לא לעיסקת היסוד, והיא מנותקת מאלו, ועומדת על חיובה שלה. לענין זה יפים דבריו של כב' השופט זוסמן, בספרו (שם, בעמוד 298): "... אם החייב העיקרי פטור, הערב אף על פי כן, חייב וחבותו קיימת בפני עצמה, בתור חבות עצמאית, שאינה נלווית רק לחבותו של אחר, ובלבד שפטור החייב העיקרי אינו נובע מפגם בצורה, שבמקרה זה גם הערבות אינה תופסת... אם זוייפה חתימתו של החייב העיקרי, הערב חייב, כי למראית עין השטר לא נפגם וצורתו שלמה". בענייננו, כפי שקבעתי לעיל, אין כל פגם צורני בשטר, הערבים ידעו היטב לשם מה נדרשת חתימתם וחבותם כערבים עומדת על רגליה שלה. 6. כשלון תמורה : הנתבעים טוענים שהנפרעת, חברת "גרף רציף" לא סיפקה את הציוד שבגינו ניתנו השטרות. מדובר בטענת כישלון תמורה מלא, שבידוע מהווה הגנה טובה בפני תביעה שטרית, אלא אם האוחז הוא "אוחז כשורה". התובעת טוענת, כי הציוד הועבר לנתבעת מייד עם חתימת ההסכם. הנתבעת ידעה על שהציוד שועבד לטובת הבנק, וכי אם תעמוד בתשלום, יוסר השיעבוד. סעיף 29 (א') לפקודה, יוצר חזקה לפיה ניתנה תמורה בעבור השטר. הדבר מקבל משנה תוקף בענייננו לאור הציון המפורש על השטרות לצד הכותרת "התמורה קיבלתי לשכירות מכונות". לפיכך, הנטל להוכיח כשלון תמורה מלא, חל על הנתבעים. חיובי הצדדים, על פי המוסכם ביניהם, הם מיום החתימה על ההסכם הראשון, היינו מיום 1993/01/06. יש לבחון, האם מתאריך זה, הועבר ולו חלק מהציוד, ולו לפרק זמן כלשהו לשימושה של הנתבעת מס' 4. אם התשובה על כך חיובית, הרי טענתם של הנתבעים, הינה טענה של כשלון תמורה חלקי שבידוע - אינו מהווה הגנה מפני תביעה שטרית, לא כלפי הנפרעת, קל וחומר שלא כלפי הנסב - היא התובעת. שלמה לוי העיד בחקירתו בעמוד 24 כך : "כבר ביום הראשון שעשינו את ההסכם, התחלנו להעביר את הכל לאגרת (נתבעת 4 - נ.א.) כולל שלטים, מזכירה והעובדים הפכו להיות עובדי אגרת". עד התביעה, מר יאיר בלזם, שהיה עובד הנפרעת, תומך בעדות שלמה לוי וכך מעיד בעמ' 15-16 לפרוטוקול : "ידוע לי שבחודש ינואר 1993 אספו אותנו, את העובדים של גרף רציף, והודיעו לנו שמהיום לא נהיה חברת גרף רציף אלא חברה חדשה - בשם איגרת... הציוד של גרף רציף נשאר במקום ובשימוש חברת איגרת". העד אף צירף תלושי משכורת מחודשים 1993/1-2, בהם מצויין, כי הנתבעת היא המעסיקה, וממנה הוא מקבל את שכרו. כל עדויותיהם של עדי ההגנה, מתייחסות לכשלון העיסקה, והפרת ההסכם ע"י הנפרעת, עקב מכירתן של המכונות, ואינן מתייחסות לתקופה הקודמת למכירה, דהיינו מיום חתימת ההסכם, בחודש ינואר 1993. יודגש שוב, כי מדובר בהסכם, לרכישת ציוד בשיטת שכר - מכר. לכן, אפילו סוכלה תכלית ההסכם, בכך שלא הושלם המכר, הרי שבתקופה, עד לסיום התשלום ע"י הנתבעים, שכרו הנתבעים את הציוד כאשר הבעלות עדיין בידי הנפרעת. הדבר עולה הן מהשטרות עצמם, עליהם רשום "לשכירת מכונות" והן מההסכם, בו נאמר, כי לנתבעת מס' 4 תירשם זכות שיעבוד מדרגה שנייה (לבנק הנושה בנפרעת - זכות שעבוד ראשונה). מכאן, שהשטרות ניתנו בתמורה לשכירות ולא למכר. משניתנה לנתבעים הזכות לעשות שימוש, ולו לפרק זמן קצר, בציוד, מדובר בכשלון תמורה חלקי בלבד. (ראה : ע"א 89/455 קולומבו נ' בנק למסחר בע"מ ואח', פד"י מ"ה (5) עמוד 490). האם אכן עמד הציוד לרשות הנתבעים ולשימושם בפרק זמן כלשהו ? עד ההגנה, מה עזר זלמן, העיד בעמ' 32 כך : "... שלמה לוי הגיע עם רכב למקום שהיה אז איגרת וציוד מוסכם שהיה שייך לאיגרת לפי ההסכם נלקח ע"י שלמה". עד ההגנה, מר קסלר דוד העיד בעמוד 23 כך : "ש.א.ד. וגרף רציף החלו לפעול כאיגרת בסביבות פברואר 1993... ש.א.ד. הביאה את הציוד שלה לאולם של גרף רציף ועבדנו עם הציוד". אמנם לאחר מכן, בהמשך העמוד סייג את דבריו ואמר : "כאשר אמרתי אנחנו, הכוונה היתה שש.א.ד. עבדה עם הציוד שלה, גרף רציף עשתה את העבודות שלה". אלא שבעמ' 24, המשיך והעיד כך : "לשאלתך (של ב"כ התובעת - נ.א.) למה העברנו את הציוד של ש.א.ד. לאולם של גרף רציף אם כל אחת עשתה את עבודתה, אני משיב שניגשנו למכרז של המדפיס הממשלתי שאחד מתנאי המכרז היה שמי (צ"ל - שלמי) שניגש למכרז יהיה את כל הציוד תחת קורת גג אחת". לא ברור, כיצד ביקשה איגרת להשתתף במכרז, כשהיא טוענת בכלל שלא קיבלה לידייה את הציוד. העד אף אישר, כי עובדי התובעת הפכו לעובדי הנתבעת. כיצד עבד ציוד הנתבעת, אם העובדים לא עבדו בו ? העולה במקובץ מעדויות אלה, כי הנתבעת עשתה שימוש בציוד, עד אשר נמכר לצורך כיסוי חובותיה של הנפרעת. לכן, כמצויין לעיל, טענת ההגנה של הנתבעים היא לכל היותר, בבחינת כשלון תמורה חלקי שאינו מהווה הגנה בתביעה שיטרית. (ראה : בר"ע 85/22 ס.ט.מ. אלקטרוניקה בינלאומית בע"מ נ' סלון אמפיסל בע"מ ואח', פד"י ל"ט (2) עמוד 565). 7. לא נעשה היסב : הנתבעים טוענים, כי חתימת ההיסב נטולת תוקף משפטי, משום שבעת החתימה היתה חברת גרף רציף נתונה בכינוס נכסים. הוכח במסמך ת/9, כי כונס הנכסים מונה לתקופה שבין 1993/04/22 ועד 1993/05/27, דהיינו תקופה של כחודש ימים. איש מהנתבעים ואף לא מנהל התובעת לא ידעו לומר מתי נעשה ההיסב. העד שלמה לוי, שהוא זה שחתם על ההיסב העיד בעמוד 24 : "חתמתי את חתימתי עם חותמת מעל השם גרף - רציף בסוף מאי 1993". עדות יחידה זו לא נסתרה. לפיכך, לא הוכח, כי לא נעשה היסב כדין. גרף - רציף המשיכה לפעול, גם לאחר שרוקנה מנכסיה, ואין בפני כל ראיה שההיסב נעשה שלא כדין. עם חתימת ההיסב הפכו השטרות לשטרות למוכ"ז, כאשר הסיחור נעשה במסירה. לענין זה מתייחסת החלטתי מיום 1996/01/08. לא אחזור על האמור שם, אלא שהנימוקים שם יהוו חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. 8. ל ס י כ ו ם : א. התובעת לא היתה צריכה להציג את השטרות לפרעון, שכן לא נקבע מקום מיוחד להצגה, ואין באי ההצגה כדי לפטור את הנתבעים מחיובם. ב. חותמתה של הנתבעת מס' 4 על השטר, שהושמה בהרשאה בחתימת אחד ממנהליה, די בהם כדי להחיב הנתבעת מס' 4. ג. תוקף חתימותיהם של הנתבעים 1-3, כערבים בערבות אוואל לשטר, לא שנויה במחלוקת. חבותם זו מנותקת מחבות החייב העיקרי ומעסקת היסוד. ד. הנתבעים לא הוכיחו טענתם, כי התמורה נכשלה כישלון תמורה מלא בינם ובין הנפרעת. ה. התובעת הוכיחה, כי ההיסב נעשה כדין. ו. לפיכך, נדחית הגנת הנתבעים. ז. הליכי הוצאה לפועל, ימשכו כסידרם. ח. הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות התדיינות זו, ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח + מע"מ, בצירוף ריבית והצמדה חוקית מהיום ועד התשלום בפועל.ערבות אוואלערבותשיקים