1. האם היו רופאי הנתבעת או רופאי הצד השלישי חייבים להמליץ לתובעת לשקול שלא להרות את ילדה השנים-עשר, או לחילופין לשקול את הפסקת ההיריון? האם קיים קשר סיבתי בין התרשלות הרופאים, ככל שהייתה כזו, לבין מצבו הרפואי של הילד? אלה הן השאלות העיקריות הצריכות הכרעה בתביעה שלפניי. רקע עובדתי 2. התובעת 2 (לעיל ולהלן - התובעת) היא ילידת 1962, בת 36 במועד האירועים נשוא התביעה, הנוגעים להריון וללידה השתים-עשרה שלה. ראשית ההתרחשות הנוגעת לתביעה זו בלידתה התשיעית של התובעת, בבית חולים "ביקור חולים", אשר במהלכה נזקקה למנות דם עקב קרע בצוואר הרחם ודימום לאחר הלידה. הלידה העשירית של התובעת הייתה רגילה ונולדה ילדה בריאה. הלידה האחת-עשרה התרחשה בבית חולים הדסה עין-כרם בחודש מאי 1994, בניתוח קיסרי. הילד (האחד-עשר) נולד עם אנמיה קשה, על רקע אי התאמה לקבוצות דם Cו- E. הוא הועבר לטיפול בבית חולים הדסה הר-הצופים. לאחר אשפוז ממושך של כ- 3 חודשים, אשר במהלכו קיבל עירויי דם והיה מחובר למכונת הנשמה, הבריא ושוחרר מבית החולים. 3. התביעה מתמקדת בתובע 1 (להלן - התובע), יליד 1998, שהוא ילדה השנים-עשר של התובעת. בשבוע ה- 23 להריונה של התובעת עם התובע, אובחן אצל העובר הידרופס פטאליס חיסוני על רקע אי התאמה לקבוצות דם C ו- E. העובר קיבל 4 עירויי דם תוך רחמיים. בשבוע ה- 27 להריון הגיעה התובעת לבית חולים הדסה הר-הצופים עם דימום וצירים והובהלה לחדר ניתוח. התובע נולד בניתוח קיסרי במשקל 1,075 גרם. לאחר הלידה טופל בסיבוכים הקשורים לפגות ולהמוליזה שאובחנה אצלו. כיום סובל התובע מ- PDD, מליקויי ראיה, מהיפוטוניה (טונוס שרירים נמוך), מבעיות לעיסה ומהעדר שליטה על הסוגרים. 4. זה המקום לערוך אתנחתא ולהבהיר את המונחים הרפואיים שנזכרו לעיל: על פני כדוריות הדם מצויים סוגים שונים של אנטי-גנים (חלבונים), אשר הימצאותם נקבעת באופן גנטי. כאשר בגופו של אדם לא קיים אנטיגן מסוים, הרי חשיפה אליו - באמצעות קבלת עירוי דם או במהלך היריון עם עובר הנושא האנטיגן - מביאה להתפתחות של נוגדנים בגוף האדם כנגד אותו אנטיגן "זר". במהלך ההיריון יתכן מעבר של הנוגדנים האימהיים, דרך השלייה, למחזור הדם של העובר. כאשר העובר נושא על כדוריות הדם שלו את האנטיגן, אשר חולל התפתחות נוגדנים אצל האם, אזי נוגדני האם, העוברים למחזור הדם של העובר, עלולים לגרום להרס כדוריות הדם של העובר. תופעה זו מכונית: המוליזה. התוצר של המוליזה היא אנמיה בדרגות שונות. במצב של אנמיה ליבו של העובר נאלץ ל"עבוד" קשה יותר, כלומר לייצר יותר פעימות על מנת לספק דם לכל חלקי הגוף. ככל שמחמירה האנמיה מספר הפעימות עולה, עד שהלב עלול להגיע למצב של אי ספיקה, הואיל ואינו עומד בעומס. אי ספיקה של הלב גורמת להצטברות נוזלים - בצקת בעובר, תופעה הידועה כהידרופס פטאליס חיסוני (להלן: "הידרופס"). בצקות אלו עלולות להתפשט לכל חלקי הגוף של העובר ולגרום לנכויות קשות ואף למות העובר. כמו כן עלולות הבצקות או סיבוכיהן לגרום ללידה מוקדמת של העובר ולנכויות הקשורות בכך. הטיפול בהידרופס הוא מתן עירויי דם לעובר. בדרגות הקלות יותר של המחלה ניתן להסתפק במתן עירויי דם לאחר הלידה, אך במצבים קשים יותר, כאשר האנמיה מתפתחת בשלב מוקדם של ההיריון, ניתנים עירויי דם בעוד העובר ברחם דרך חבל הטבור. גם טיפולים אלו עלולים לגרום ללידה מוקדמת של העובר ולנכויות. לכל אלו ראו: עמ' 6 לחוות דעתו של פרופ' בידר; עמ' 3 לחוות דעתו של פרופ' אוהל; עמ' 14-15 לחקירתו הנגדית של פרופ' בידר; עמ' 134 לחקירתו הנגדית של פרופ' אוהל; עמ' 193 לחקירתו הנגדית של ד"ר בן שטרית; סעיף 88 לסיכומי הנתבעת. טענות הצדדים 5. התביעה הוגשה נגד נתבעת 1 (להלן: "שירותי בריאות כללית" או "הנתבעת"), אשר רופאיה ליוו את התובעת במהלך הריונותיה ולאחר לידותיה, ונגד נתבעת 2 (להלן: "הדסה"), בית החולים שבו נולדו הן התובע והן ילדה האחד-עשר של התובעת, ושבו התברר כי התובעת נושאת בגופה נוגדנים מסוג E ו- C. התובעים טוענים, כי התובעת לא קיבלה מידע ראוי בדבר הסיכון שבהבאת ילדים נוספים לעולם תוך נשיאה של אותם נוגדנים בגופה. נוגדנים אלו גרמו להתפתחות של הידרופס אצל התובע, ללידתו המוקדמת ולנכותו. לו הייתה התובעת מקבלת את מלוא המידע, היא הייתה בוחרת שלא להרות את התובע או למצער, הייתה מביאה את ההיריון לקיצו. מכאן עתירתם של התובעים לחייב את הנתבעים בפיצוי על מלוא נזקיהם בגין הולדתו בעוולה של התובע. 6. הנתבעת הכחישה את טענות התובעים. לטענתה, המעקב אחר התובעת והטיפול הרפואי שניתן לה במהלך הריונה עם התובע היו ללא דופי. הסיכוי להתרחשותו של הידרופס במהלך ההיריון היה נדיר ביותר, ועל כן לא היה מקום לדווח עליו לתובעת. יתירה מזאת, ממילא אין קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין מצבו הרפואי של התובע. 7. נתבעת 2 - הדסה - הגיעה להסכם פשרה עם התובעים, שלפיו התביעה נגדה תידחה, אך לצרכי פשרה ישולם לתובע סכום של 902,906 ש"ח (פסק-דין חלקי מיום 27/12/06). עם זאת נותרה הדסה צד להליך במסגרת הודעה לצד שלישי שהגישה נגדה הנתבעת. בהודעה לצד שלישי נטען, כי על הדסה לשפות את הנתבעת על כל סכום שבו תחויב בתביעה זו בגין התרשלותה, המתבטאת במעשים הבאים: לאחר לידותיה ה- 10 וה-11 של התובעת בהדסה, לא כללו רופאיה של הדסה במכתבי השחרור הנחיות לרופא המטפל באשר לאופן הטיפול בתובעת על רקע הנוגדנים שנמצאו בגופה; אף לא הוסבר לתובעת דבר בדבר סיכוניו של היריון נוסף; רופאיה של הדסה הם שהעניקו ייעוץ לרופאיה של הנתבעת באשר לטיפול בתובעת במהלך הריונה ה- 12 ולא הנחו אותם להזהיר את התובעת מפני סיכוני ההיריון. הדסה התגוננה מפני ההודעה לצד השלישי וטענה כי החובה להזהיר את התובעת מפני סיכוניו של הריון נוסף הייתה מוטלת על הרופאים המטפלים בקהילה, בעוד שרופאיה יצאו ידי חובתם כאשר הסבירו לתובעת כי בשל קיומם של הנוגדנים בגופה ההמוליזה עלולה להישנות בהריונותיה הבאים. הדסה הוסיפה וטענה, כי הייעוץ שהעניקו רופאיה לרופאי הנתבעת היה סביר ונכון בהתחשב במידע שנמסר להם. השאלות הצריכות הכרעה 8. כל הצדדים הסכימו, כי הנזק אינו ניתן לחלוקה ועומד על סך 4.5 מליון ש"ח בצירוף שכר טרחת עורך דין ומע"מ וכי סכום הוצאות המשפט עומד ע"ס 40,000 ש"ח (עמ' 92 לפרוטוקול). לפיכך מתמקדת המחלוקת רק בסוגיות ההתרשלות והקשר הסיבתי שבינה לבין הנזק. ואלו הן השאלות הצריכות הכרעה: א. א. קיומה של התרשלות: 1) האם היו רופאי הנתבעת ורופאי הצד השלישי חייבים ליידע את התובעת על האפשרות להתפתחות הידרופס במהלך ההיריון, ולהסביר לה מהם הסיכונים הטמונים בהידרופס ובטיפול בו? 2) כיצד יש לחלק את האחריות בין הנתבעת לבין הצד השלישי? ב. ב. קיומו של קשר סיבתי: 1) האם קיים קשר סיבתי בין אי מסירת המידע לבין המשך ההיריון? 2) האם קיים קשר סיבתי בין ההידרופס לבין מצבו הרפואי של התובע? להלן נדון בשאלות אלו, אחת לאחת. האם היו רופאיה של התובעת חייבים ליידע אותה על האפשרות להתפתחות הידרופס במהלך ההיריון, ולהסביר לה מהם הסיכונים הטמונים בהידרופס ובטיפול בו? 9. כאמור לעיל, לאחר הלידה האחת-עשרה של התובעת התברר, כי התובעת נושאת עוד ממועד לידתה התשיעית נוגדנים לקבוצות דם E ו- C. הימצאותם של הנוגדנים בגופה של התובעת הייתה ידועה לרופאים השונים אשר טיפלו בתובעת, הן לאחר הלידה ה-11 והן במהלך ההיריון ה-12. עובדות אלו מעוגנות היטב ברשומות הרפואיות, ובעדויותיהם של התובעת ושל הרופאים המטפלים ד"ר בולדס וד"ר בן שטרית. נרכז להלן את עיקר העובדות הצריכות לעניין זה. בתוך כך נוסיף ונתחקה איזה מידע נמסר לתובעת על ידי הרופאים המטפלים באשר לסיכוניו של הריון נוסף: א. ב"גיליון סיכום מחלה" של התובעת מיום 9/6/94 - לאחר הלידה ה-11 - שנכתב על-ידי מחלקת יולדות בבית חולים הדסה עין כרם, צוין כי היילוד נמצא סובל מאנמיה והועבר לטיפול רופא ילדים. ההמלצות בשחרור: ביצוע US בטן חוזר בשאלה של אבנים בכיס מרה. אנטיביוטיקה קלינדמיצין ומוקסיפן למשך 4 ימים נוספים. ביקור במרפאתנו בעוד 4 שבועות. (עמ' 95 למ/1) ב. ב"גיליון סיכום מחלה" של היילוד ה-11, שנכתב על-ידי מחלקת טיפול נמרץ ביילוד, צוין, כי היילוד נמצא סובל מאנמיה חריפה, עם המוגלובין של 4.9, וכי היילוד מציג "תמונה המתאימה לאנמיה המוליטית על רקע אי התאמה לתת קבוצות C ו- E (עמ' 147-149 למ/1). ג. התובעת העידה, כי לאחר הלידה ה- 11 היא קיבלה הסבר על מהות המחלה של היילוד ותדריך לגבי ההיריון הבא ממספר רופאים: ד"ר פרמינגר, רופאת ילדים מבית החולים הדסה עין כרם, הסבירה לתובעת כי ליילוד נגרמה המוליזה בעקבות הימצאותם של אותם נוגדנים בגופה. ההמוליזה גרמה לכבד מוגדל ולטחול מוגדל, אשר הצריכו מתן עירויי דם; ד"ר מורדל מהדסה עין כרם אמר לתובעת, שבהיריון הבא "תחזיקי טוב את הרופאים שיעקבו אחר הנוגדנים" (פסקה 6 לתצהיר התובעת; עמ' 103-104 לחקירתה). ד. ביום 12/6/94, כ- 6 שבועות לאחר הלידה ה- 11, נבדקה התובעת על-ידי ד"ר רפאל בולדס משירותי בריאות כללית. התובעת הביאה לעיונו של ד"ר בולדס את גיליון סיכום המחלה של הדסה. בגיליון זה לא צוין כי נמצאו אצלה נוגדנים וכי אצל היילוד נמצאה אנמיה קשה, אך מידע זה נמסר לד"ר בולדס על ידי התובעת בעל-פה. לדברי התובעת, ד"ר בולדס היה אדיש למשמע הדברים, ואכן מלבד ציון העובדה כי לתובעת יש נוגדנים אנטי C ו- E וכי היילוד נולד עם רמת המוגלובין 4.9, אין לעניין זו התייחסות נוספת ברשומה הרפואית שערך. התובעת ביקשה לקבל מרשם לגלולות למניעת היריון, וד"ר בולדס הפנה אותה לבירור באשר למצב כלי הדם שלה, שכן מחלת דם כשל התובעת מהווה לרוב הוריית נגד לשימוש בגלולות למניעת היריון. התובעת שבה אל ד"ר בולדס רק לאחר 8 חודשים, ביום 23/3/95. בביקור זה מסרה התובעת לד"ר בולדס כי היא כבר נוטלת גלולות למניעת היריון, והציגה בפניו את מכתב התשובה מיום 15/8/94 ממנהלת מעבדת כלי דם בשירותי בריאות כללית. ד"ר בולדס הסביר לתובעת כי נוכח האמור במכתב התשובה תיתכן לדעתו הוריית נגד לגלולות, והפנה אותה לביקורת במרפאת כלי דם בשנית. מאז לא שבה התובעת לביקור אצל ד"ר בולדס. (עמ' 3-16 לרשומה הרפואית מ/1, פסקה 7-8 לתצהיר התובעת, עמ' 97-100, 107-111 לחקירתה של התובעת, פסקה 6-8 לתצהיר ד"ר בולדס, עמ' 172-182 לחקירתו של ד"ר בולדס). ה. בשבוע השמיני להריונה ה- 12 של התובעת נבדקה התובעת על-ידי ד"ר אוסטרובסקי, רופאת משפחה בשירותי בריאות כללית, וזו הפנתה אותה אל ד"ר בן שטרית, שהוא רופא נשים בשירותי בריאות כללית, על מנת לבחון את עניין הנוגדנים (פסקה 5 לתצהיר התובעת, עמ' 111-113 לחקירת התובעת, עמ' 24 למ/1). ו. בשבוע ה- 10 להיריון נבדקה התובעת על-ידי ד"ר בן שטרית. ברשומה הרפואית נרשם: בהריון קודם המוליזה קשה לעובר. בסקר נוגדנים לאם נמצאו נוגדנים לסוג דם E, C. ... בהמלצת צבי גלעדי - מעקב טיטר נוגדנים בביה"ח שם תלד. הפעם לקיסרי לא מעוניינת בקשירת חצוצרות ... אנחנו נעקוב אחר הנוגדנים והתפתחות העובר (עמ' 18 למ/1; ההדגשה הוספה) ז. בשבוע ה-12 להיריון נבדקה התובעת פעם נוספת על-ידי ד"ר בן שטרית. ברשומה נכתב: Anti c: 1:256 Anti e: 1:8 עובר מתאים ללא סימני הידרופס. נבצע בדיקה חוזרת השבוע. התייעצות פרופ' יגל: בדרך כלל E C לא מהוים בעיה להמוליזה. עצם העובדה שלתינוק האחרון ההמוליזה הייתה לאחר הלידה (HS ירד מ 20 ? ל 5 +/-) נראה שהנוגדנים מתנהגים כמו ב ABO Incompetability. אבל בכל זאת נבצע מעקב קפדני ונבדוק רמות נוגדנים וכן בשבוע 20 נשקול קורדוצנטזיס (דיקור כלי דם טבורי ושאיבת דם על מנת לבדוק את רמת ההמוגלובין של העובר, לשלול אנמיה בשל המוליזה ואולי אף לבדוק רמת נוגדנים בדם העובר- י.ע. - ראו סעיף 12 לתצהיר ד"ר בן שטרית). (עמ' 19 למ/1; ההדגשה הוספה). יצוין, כי פרופ' יגל, אשר עמו התייעץ ד"ר בן שטרית, הנו רופא נשים המועסק בבית החולים הדסה. ח. התובעת העדיפה להמשיך את מעקב ההיריון אצל פרופ' מלויצקי במקום אצל ד"ר בן שטרית. פרופ' מילויצקי סיכם את מצבה של התובעת עד כה וביקש המשך מעקב נוגדנים (פסקה 8 לתצהיר התובעת, עמ' 29-30 למ/1). ט. בשבוע ה-23 להיריון הופיע אצל התובעת דימום. היא נגשה למרכז לבריאות האישה ברמות אשכול ובבדיקת אולטרא סאונד שנערכה לה נצפה אצל העובר הידרופס (סעיף 8 לתצהירה של התובעת; עמ' 19 למ/1). התובעת נשלחה על ידי ד"ר זכות לאשפוז בבית חולים הדסה הר הצופים ובוצעו בעובר 4 עירויים תוך רחמיים (3 מתוכם הצליחו). בשבוע 27 התפתחה לידה מוקדמת בתאריך 15/9/98. 10. רואים אנו, כי לתובעת הובהר על ידי רופאיה, כי ההמוליזה שאובחנה אצל ילדה ה- 11 נגרמה בשל נוגדנים הקיימים בגופה, וכי זו עלולה להופיע גם בהריונות עתידיים. עובדות אלו מוסכמות, למעשה, גם על התובעת (ראו למשל פסקה 6 לתצהירה, ועמ' 103-104 לחקירתה הנגדית). אלא שלטענת התובעת, אף לא אחד מהרופאים הסביר לה את מלוא הסיכונים הכרוכים בהיריון ובלידה נוספים עקב הנוגדנים שבדמה, ובפרט הסיכונים של התפתחות המוליזה בעובר עוד במהלך ההיריון, אשר עלולה להחמיר ולגרום להידרופס, ללידה מוקדמת ולסיבוכי פגות. 11. התובעים צירפו לכתב התביעה חוות דעת (מיום 26/11/01) של פרופ' בידר, מומחה למחלות נשים, מיילדות ופריון. פרופ' בידר הוציא תחת ידיו שתי השלמות לחוות דעתו (מיום 1/1/05 ומאפריל 06'). לדברי פרופ' בידר, הידרופס עלול להתרחש במהלך ההיריון עצמו ולא רק לאחר הלידה. הידרופס עלול להביא לריבוי מי שפיר וכתוצאה מכך להתכווצויות הרחם וללידה מוקדמת. נוסף על כך, דיקור חבל הטבור במהלך מתן עירויי דם לשם טיפול בהידרופס, יכול אף הוא לגרום להתכווצויות הרחם או לזיהום, אשר אף עלולים לגרום ללידה מוקדמת וכנגזר מכך לסיבוכי פגות. לפיכך היה מקום לספק מידע מלא לתובעת בדבר הסכנות הטמונות בהימצאותם של הנוגדנים ובטיפול באמצעות עירויי דם תוך רחמיים עוד טרם נכנסה להיריון נוסף. כדבריו: ד"ר בולדס ואחרים היו צריכים לייעץ ליולדת שלא להרות או לחלופין לכתוב את ההסברים שנתנו לה והאם הבינה את הסכנות. היולדת הייתה יכולה אז להחליט וזאת לאחר שהוסברו לה התחלואים המוגברים של הריון נוסף. (תוספת לחוות דעתו של פרופ' בידר מאפריל 06') 12. הנתבעת טוענת מנגד, שכל הרופאים סברו כי המצאות נוגדנים בגופה של התובעת, עובדה שכאמור התחוורה לאחר ההיריון ה-11, אכן חייבה מעקב הריוני צמוד, כפי שנעשה בפועל, וביצוע ניתוח קיסרי מתוכנן, אך הסיכוי שאותם נוגדנים יגרמו לסיבוכים במהלך ההיריון ולנזק של ממש לעובר הוא נדיר ביותר, וככזה לא היו רופאיה חייבים לדווח עליו לתובעת. לאישוש עמדתה הגישה הנתבעת חוות דעת מטעם פרופ' אוהל, אף הוא מומחה לרפואת נשים ויילוד. פרופ' אוהל הדגיש כי הסיכון להתפתחות הידרופס אצל העובר כבר במהלך ההיריון הינו נדיר. לדבריו, נוגדנים מסוג E ו- C - להבדיל מנוגדנים אחרים כדוגמת נוגדן D - אינם גורמים בדרך כלל לאנמיה קשה המחייבת מתן עירוי דם לעובר, ואם כן, הרי שבדרך כלל עירוי הדם ניתן ליילוד רק לאחר הלידה ולא לעובר במהלך ההיריון, כפי שארע עם ילדה ה- 11 של התובעת. לתמיכה הפנה פרופ' אוהל לספר המיילדות: Creasy and Resnik, Maternal-Fetal Medicine. 4th Edition, 1999, pgs 763-765, שבו מצוין כי רק 13 מתוך 108 תינוקות שנפגעו מנוגדנים מסוג E נזקקו לטיפול כלשהו באנמיה, ובאף מקרה לא היה מדובר במחלה קשה של היילוד. לגבי נוגדנים מסוג C באף מקרה לא היה צורך בעירוי דם לעובר במהלך ההיריון, וגם לאחר הלידה רק לעתים רחוקות נגרמה מחלה בדרגת קושי כזו שחייבה טיפול. דברים ברוח זו הסביר גם ד"ר בן שטרית בעדותו (עמ' 196-197 לפרו'). דיון והכרעה 13. האם היו רופאיה של התובעת חייבים ליידע אותה על האפשרות להתפתחות הידרופס במהלך ההיריון, ולהסביר לה מהם הסיכונים הטמונים בהידרופס ובטיפול בו? אקדים מסקנה לדיון ואומר, כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפנינו אכן היו חייבים הרופאים לעשות כן. להלן יובאו הנימוקים למסקנתי זו, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון. 14. סעיף 13 לחוק זכויות החולה קובע: (א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה. (ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי" , לרבות - (1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל; (2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע; (3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות; (4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי; (5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני. (ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות. (ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסויים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל. היקפה של חובת היידוע אינו מוחלט. ההלכה בעניין זה סוכמה לאחרונה בע"א 718/06 סתחי נ' מדינת ישראל (פסק-דין מיום 30/10/07): אמנם, יש להימנע ככל הניתן מפגיעה באוטונומיה של המטופל באמצעות ביצוע הליך רפואי בו מבלי שיעמוד על טיבו של הליך זה, ומבלי שיובהרו לו סיכויי ההצלחה של ההליך, הסכנות הנובעות ממנו, תופעות הלוואי הנלוות לו, והאלטרנטיבות לטיפול (ראו ע"א 434/94 ברמן נ' מור - המכון למידע רפואי בע"מ, פ"ד נא (4) 205, 212 (1997)). אלא שחובה זו אינה יכולה להיות מוחלטת. לא ניתן לדרוש, לא כעניין של מדיניות ולא מתוך ההיגיון הסביר, כי בטרם יבוצע כל הליך רפואי שהוא יידרש הרופא המטפל לשטוח בפני המטופל את אין-ספור ההשלכות והתוצאות שעשויות להיות להליך, נדירות ככל שיהיו. יתרה מכך, חובת יידוע בהיקף בלתי מוגבל לא תיטיב גם עם המטופל, אשר ימצא עצמו נחשף למידע רב מכדי שיוכל להתמודד עמו, כך שהדבר למעשה יפגע ביכולתו להגיע להחלטה מושכלת. מתוך שיקולים אלו התוותה הפסיקה את היקפה של חובת היידוע באמצעות בחינת שכיחות הסיכונים הצפויים מן ההליך והיקפם, אל מול אופי ההליך ודחיפותו... ולמטה מזה: בבחינת השאלה האם אי מסירתו של סיכון מסוים הכרוך בביצוע הליך רפואי יש משום הפרה של חובת היידוע, יש לבחון את מידת שכיחותו של סיכון זה ואת מהות הסיכון המגולם בו, אל מול מידת דחיפותו של ההליך הנדרש, סיכויי הצלחתו והאלטרנטיבות המצויות לו... להלן מתייחס בית המשפט ליחס בין היקפה של חובת היידוע לבין מידת דחיפותו של ההליך הנדרש, כאשר מדובר בהליך רפואי אלקטיבי: ככלל, כאשר מדובר בביצוע הליך רפואי "אלקטיבי", אשר אינו מיועד למנוע סכנה מיידית ואשר ניתן לדחותו ללא קושי, היקפה של חובת היידוע יהיה רחב יותר... עם זאת, יש לזכור כי גם כאשר מדובר בביצוע הליך אלקטיבי, חובת היידוע, הגם שהיא רחבה, איננה מוחלטת. גם כאן, מוטלת על הרופא החובה ליידע את המטופל רק בדבר סיכונים של ממש, בעלי רלוונטיות להליך, באופן כללי או באופן פרטני, כאשר חובה זו תתגבר ככל שמדובר בסיכון הטומן בחובו פגיעה של ממש בבריאותו של המטופל. בהתאם לרוח זו נקבע בפסיקה כי אין להתמקד בפרקטיקה הרפואית הנוהגת ביחס ליידוע המטופל, אלא בשאלה האם מטופל סביר היה רואה בסיכונים אלו מידע רלוונטי ביחס להכרעה בדבר ביצוע ההליך... למטה מזה מציין בית המשפט, בעקבות הלכות קודמות שיצאו מלפניו, כי - החובה למסור את המידע הדרוש לקבלת "הסכמה מדעת" לניתוח, היא חובה המוטלת על הרופא כלפי המטופל, שהפרתה מהווה הפרה של חובת הזהירות מצדו, ולכן היא בבחינת התרשלות. ניתן אפוא לקבוע, כי רופא חייב למסור למטופל מידע הדרוש לו באורח סביר כדי לגבש החלטה בדבר הסכמה או אי-הסכמה לניתוח או לטיפול רפואי. 15. מהאמור לעיל עולה, כי את שאלת חובתם של הרופאים ליידע את התובעת על הסיכון של התפתחות הידרופס אצל העובר או אצל היילוד, ועל הסיכונים הכרוכים בכך, יש לבחון על רקע שכיחותו של הסיכון ומהותו, מחד, ואופי ההליך ודחיפותו, מאידך. נפנה ונבחן נתונים אלו אחד לאחד. 16. שכיחות הסיכון להתפתחות הידרופס במהלך ההיריון: נכון הדבר, כי מומחה הנתבעת, פרופ' אוהל, תמך את דבריו באשר לנדירות הסיכון של התפתחות הידרופס במהלך ההיריון בספרות מקצועית. אלא שלאור נתוניו הקונקרטיים של המקרה דנן נראה, כי הסיכון להתפתחות המוליזה קשה אצל העובר, העלולה להוביל להידרופס כבר במהלך ההיריון, היה גבוה מהרגיל. טעמו של דבר הוא, שבמקרים המתוארים בספרם של Creasy and Resnik, שאליו הפנה פרופ' אוהל, "באף מקרה לא הייתה מחלה קשה של היילוד". לעומת זאת, בענייננו, בהיריון ה-11 של התובעת נולד יילוד עם אנמיה קשה, שחייבה טיפול בעירויי דם. היילוד אף היה מאושפז 3 חודשים והיה צריך לחברו למכונת הנשמה. בהקשר זה יצוין, כי מחוות דעתו של פרופ' אוהל עולה, כי הצורך לתת ליילוד עירויי דם, כשהוא לעצמו, מהווה אינדיקציה לכך שמדובר במחלה קשה. כדברי פרופ' אוהל (בעמ' 3 לחוות דעתו): "נוגדנים ספציפיים אלו בדרך כלל אינם גורמים למחלה קשה, הדורשת עירויי דם...". כאשר לצורך במתן עירויי דם חברו אשפוז ממושך של מספר חודשים, ואף קשיי נשימה שחייבו חיבור למכונת הנשמה, על אחת כמה וכמה. מצבו של הילד ה-11 של התובעת היה, אפוא, חריג וחמור יותר ממצבם של הילדים שהוזכרו בספרות המקצועית הנ"ל. 17. ואכן, בחינת הראיות לאשורן מלמדת, כי הסיכון להתפתחות הידרופס אצל העובר ה- 12 לא היה תיאורטי גרידא גם מבחינתם של הרופאים, הן ד"ר בן שטרית, אשר עקב אחר שלבי הריונה הראשונים של התובעת, והן פרופ' יגל. כאשר נשאל ד"ר בן שטרית לגבי הסיכוי כי נוגדנים מסוג E ו C יגרמו לבצקת עוברית קשה, השיב כך: זה יוצא דופן, אין ספק. זה משהו שלא צפינו אותו, אבל בכל זאת, בגלל שאני מכיר את הפתוגנזה ואיך יכול מצב להסתבך, אמרתי ננקוט באמצעי זהירות ככל שניתן ואולטרא סאונד כמו שצריך וגם התייעצתי כמובן עם הגורמים שחשבתי שהם בקיאים יותר ממני בספרות. (עמ' 193) ובהמשך: ש. זאת אומרת, המסקנה היא מכל מה שאתה אומר, שאם כתבת כאן ללא סימני הידרופס הבאת בחשבון שבמקרה כזה יכול להיגרם הידרופס? ת. כן מן הסתם. (עמ' 193, ש' 1-3). אתה יודע מה הכלל ואתה מתכונן ליוצא מן הכלל שמא תיפול, לא שאני, שהתינוק לא יפול (עמ' 194, ש' 24-25). ניסיתי לנקוט במידת הזהירות גם מפני היוצא מהכלל כאשר אמרתי, כאשר בדקתי באולטרא סאונדים סימנים של הידרופס וגם שאמרתי מראש... שחשבתי על האפשרות לעשות לה קורדוצינטזיס ולנקוט בעוד אמצעי זהירות. (עמ' 198, ש' 1-6). מדבריך אם אני מסכם, אני רואה שאני יכול להסיק שלמרות שמקרה כזה של הידרופס הוא נדיר, אתה הבאת את זה בחשבון? ת. צריך להביא בחשבון כל דבר שבו יש אנמיה. (עמ' 198) רואים אנו, כי אף שלסברתו של ד"ר בן שטרית הסיכוי להתפתחות הידרופס הינו נדיר, הוא בכל זאת צפה אותו במקרה דנן והביאו בחשבון במסגרת תכנון המעקב והטיפול המונע בתובעת. גם פרופ' יגל היה ערוך לאפשרות התפתחותה של המחלה במהלך ההיריון והא ראיה, שהמליץ במפורש לעקוב אחר רמת הנוגדנים של התובעת במהלך ההיריון (כפי שמציין, בצדק, גם פרופ' אוהל בעמ' 5 פסקה 2 לחוות דעתו). 18. זאת ועוד אחרת: פרופ' אוהל הסביר בחקירתו הנגדית, כי המקרים המובאים בספרם של קריסי ורזניק, שבהם התפתחה אצל עובר המוליזה על רקע נוגדנים מסוג C או E אצל האם, הם "כמה מקרים של המוליזה שטופלה לאחר הלידה, אבל באותם ציטוטים לא היו מקרים של הידרופס פטאליס, זאת אומרת לא היה מקרים ברחם" (עמ' 125 לפרו'). לעומת זאת, בענייננו אין מחלוקת, כי בשבוע ה- 23 של ההיריון במקרה דנן סבל העובר מהידרופס פטאליס חמור (להימצאותם אצל העובר בשלב זה של מיימת ניכרת בבטן, נוזל בחלל הריאה וסביב הלב ובצקת סביב הראש, המלמדים על הידרופס פטאליס חמור, ראו את דברי פרופ' אוהל בעמ' 128-129 לפרו'). במילים אחרות: בשבוע ה-23 של ההיריון דנן התממש הסיכון הלכה למעשה. והנה, גם בשלב זה, שבו הפך השמא לוודאי, לא הוסבר לתובעת דבר או חצי דבר על סיכוניהם של הידרופס ושל הטיפול בו, וזאת אף שגם אז עדיין יכלה התובעת לפנות לוועדה להפסקת היריון ולבקש להפסיק את ההיריון (כאמור בחוות דעתו של פרופ' אוהל, בעמ' 5 פסקה 4). 19. סיכומה של נקודה זו: בעוד שבמקרים שתוארו בספרם של קריסי ורזניק, שעליו התבסס פרופ' אוהל, לא גרמו נוגדני C או E למחלה קשה של העובר, הרי ילדה ה- 11 של התובעת סבל לאחר לידתו מאנמיה קשה. ואם בכך לא די, הרי בניגוד למקרים שתוארו בספרות סבל הילד ה- 12 - בעודו ברחם - מהידרופס פטאליס חמור. סיכונים אלו נצפו והובאו בחשבון על ידי הרופאים המטפלים. אף על פי כן, לתובעת לא דווח עליהם. 20. מהות הסיכון: אין מחלוקת בין מומחי הצדדים, כי הידרופס עלול לגרום לנכויות קשות אצל העובר או היילוד ואף למוות. תוצאות אלו עלולות להיגרם אם ישירות מבצקות הפוגעות בתאי העובר, ואם מסיבוכי לידה מוקדמת, העלולה להתרחש עקב בצקת עוברית המובילה לריבוי מי שפיר, או עקב גירוי של הרחם הנגרם עקב דיקור חבל הטבור במהלך מתן עירויי דם, או עקב זיהום שנגרם בעקבות הדיקור (חוות דעתו של פרופ' בידר; עמ' 24 לחקירתו של פרופ' בידר; עמ' 24 לחקירתו של פרופ' בידר; עמ' 3 לחוות דעתו של פרופ' אוהל; חקירתו של פרופ' אוהל בעמ' 126 ש' 25-26, עמ' 128 ש' 22-23, עמ' 134 ש' 7-28, וכן בעמ' 136). אין מדובר, אפוא, בסיכון איזוטרי כי אם בסיכון של ממש. 21. מידת דחיפותו של ה"הליך": בהמשך נבחן בהרחבה את השאלה, האם הייתה התובעת בוחרת להימנע מההיריון ה-12 או מחליטה לסיימו לו הייתה מקבלת את מלוא המידע, אולם השאלה העומדת לפנינו כעת היא, האם היריון זה של התובעת היה כה חיוני, עד שהצורך להזהירה מפני סיכוניו נסוג מפניו. נראה שהתשובה לשאלה זו היא לאו רבתי. התובעת כבר הייתה אם ל- 11 ילדים, כך שהיריון נוסף לא היה מחויב המציאות עבורה. כדברי התובעת בתצהירה, שאין סיבה לא לאמצם (בפסקה 9): "כבר היו לי הרבה ילדים ולא הרגשתי צורך או חובה מיוחדת להביא עוד ילדים לעולם". הרופא המטפל, ד"ר בן שטרית, הציע מיוזמתו לתובעת לבצע קשירת חצוצרות במטרה למנוע הריונות נוספים. בסופו של דבר המלצתו לא בוצעה על רקע הימצאותם של הנוגדנים בגופה של התובעת והסיכון הטמון בהם, אולם יש בה כדי ללמד שגם מבחינתו לא הייתה מניעה מהמלצה לתובעת להימנע מהריון נוסף. למעשה, ניתן להשוות החלטה מושכלת להיכנס להיריון להחלטה לבצע הליך רפואי אלקטיבי, היינו, הליך אשר אינו מיועד למנוע סכנה מיידית ואשר ניתן לדחות את ביצועו ואולי אף לוותר עליו. על פי ההלכה הפסוקה, חובת היידוע בהליך אלקטיבי היא רחבה (ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו (4) 746, 757). סיכום ביניים 22. נוכחנו לדעת, כי במקרה שלפנינו דובר בסיכון ששכיחותו גבוהה לעומת המקרים שתוארו בספרות המקצועית, שכן בעוד שבספרות דווח כי נוגדנים מסוג זה שנמצאו אצל התובעת בדרך כלל לא גורמים ל"מחלה קשה" אצל העובר או אצל היילוד, הרי ילדה ה-11 של התובעת נולד עם אנמיה קשה, שחייבה מתן עירויי דם, הנשמה ואשפוז ממושך של כ-3 חודשים. על רקע נתונים אלה, הסיכון של התפתחות הידרופס בעוברה של התובעת במהלך ההיריון ה-12 לא היה קלוט מן האוויר והא ראיה, שהוא נצפה על ידי ד"ר בן שטרית, אשר אף השכיל לנקוט באמצעי זהירות קונקרטיים על מנת לקדם את פניו. פגיעתו של הידרופס בעובר או ביילוד עלולה להיות קשה ואף קטלנית. מנגד לכך, דובר בהיריון ה-12 של התובעת, שלא היה חיוני עבורה. 23. לאור כוחם המצטבר של שיקולים אלו נראה, כי צריך היה להביא את הסיכונים של התפתחות הידרופס ושל תוצאותיו האפשריות לידיעתה של התובעת. אין כלל ספק, כי מדובר בסיכונים, אשר כל מטופלת סבירה הייתה רואה בהם מידע רלוונטי ביחס להחלטה אם להרות פעם נוספת. וודאי שהיה צריך להביא סיכונים אלה לידיעתה של התובעת לאחר התממשותו של הסיכון בשבוע ה-23 להיריון, שבו התפתח אצל העובר הידרופס הלכה למעשה. 24. בהדבק דברים זה אין סיבה שלא לייחס את מלוא המשקל הראוי לאמירתו המפורשת של מומחה הנתבעת פרופ' אוהל, לפיה צריך היה להסביר לתובעת את סיכוני ההיריון במילים מפורשות וברורות (עמ' 137, ש' 18-22). פרופ' אוהל לא סייג את דבריו לסיכון ההמוליזה בלבד. כמפורט לעיל, סיכוני ההיריון לא הוסברו כדבעי לתובעת. הרופאים אמנם דיווחו לה על האפשרות כי תתפתח אצל העובר או אצל היילוד המוליזה ובעקבותיה אנמיה, כפי שאירע עם היילוד ה-11, אך האפשרות של התפתחות הידרופס אצל העובר לא הוזכרה ולו ברמז, על אף שנצפתה על ידי הרופאים המטפלים. ממילא שלא הוסברו לתובעת הסיכונים של נכויות קשות ואף מוות של העובר או היילוד עקב בצקת הפוגעת בתאים, או עקב סיבוכיה של לידה מוקדמת, אשר הידרופס או הטיפול בו באמצעות עירויי דם לעובר עלולים לחוללה. בכך הופרה כלפי התובעת חובת זהירות. האם התובעת הייתה מודעת בעצמה לסיכוני ההיריון 25. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי התובעת הייתה מודעת בעצמה לסיכונים הטמונים במצב של המוליזה. פרופ' אוהל אף התייחס לכך בחוות דעתו ומנה מספר טעמים המלמדים, לשיטתו, כי התובעת ידעה את סיכוני ההיריון: היא הייתה נוכחת בעת שתינוקה הקודם נזקק לעירוי דם, היא הופנתה על-ידי רופאת משפחה לייעוץ אצל רופא מיילד בשל הנוגדנים, עניין הנוגדנים נדון עוד במהלך ביקורי מעקב ההיריון הראשונים ונלקחו ממנה דגימות דם לבדיקת רמת הנוגדנים, התובעת פנתה לייעוץ נוסף בעניין הנוגדנים, בוצעו בדיקות אולטרא סאונד חוזרות לבדיקת מצבו של העובר. 26. אין בטענה ממש. כאמור לעיל, לתובעת לא נאמרו מילה או חצי מילה באשר לסיכון של התפתחות הידרופס אצל העובר ובאשר לסיכוניו של הידרופס ושל הטיפול בו באמצעות מתן עירויי דם לעובר. התובעת אמנם הייתה מודעת היטב לקורותיו של היריונה ה-11, אך אז אובחנה ההמוליזה רק לאחר הלידה והיילוד טופל והבריא. כיצד יכלה ללמוד מכך שההמוליזה עלולה להתפתח עוד במהלך ההיריון עצמו ולגרום להידרופס, על כל הכרוך בכך? לצורך ביסוסה של המסקנה כי סיכונים אלו לא היו ידועים לתובעת אין לי אלא להפנות לעדותה אודות לידתה ה-11: אמרו לי שהמוליזה מתבטאת בכבד מוגדל ובטחול מוגדל בגלל הרס תאי דם, ואמרו לי שכעבור שלושה חודשים כאשר התינוק בעצמו יתחיל לייצר את תאי הדם משל עצמו, הבעיה תחלוף וזה מה שהיה... כעבור שלושה-ארבעה חודשים הוא חזר לעצמו והכל היה תקין. (עמ' 102, ש' 14-20) בתשובה לשאלה האם הייתה מודעת לכך שיש סיכון לחייו של היילוד השיבה: לא. אני לא כל כך יכולה לדעת. אני יודעת שכל יילוד שנולד ויש כבר בעיה קטנה הם מנשימים אותו כדי לא לקחת סיכון. זה לא אומר שזה בגלל שקיים סיכון ולא כל כך ידעתי, גם אני הייתי מאושפזת, גם אני הייתי מאושפזת אחרי ניתוח בעין כרם והוא היה בהר הצופים ולא היה לי קשר ולא ראיתי אותו גם כן בתקופה הזאת. אני לא בדיוק יודעת מה היה ולא יכולה לדעת מה גודל הסיכון. (עמ' 102-103) הוא לא אמר לך שיש איזשהו סיכון שזה יכול להתפתח בשלב קצת יותר מוקדם בהיריון, לגרום ללידה מוקדמת? ת. לא, לא. (עמ' 104) כך גם לא קבלה התובעת הסברים של ממש אודות סיכוניהם של עירויי דם לעובר, לא לפני שנכנסה להיריון, ואף לא לפני מתן העירויים בפועל לאחר שאצל התובע התפתח הידרופס הלכה למעשה, בשבוע ה-23 להיריון עמו. וכך העידה התובעת בעניין זה: ש. את ידעת שיש בו סיכונים? בהליך הזה? ת. לא דווקא הרגיעו אותי. מאוד ניסו להרגיע אותי, אמרו לי זה לא נורא, זה שום דבר, זה מחט, זה כמו שעושים בדיקת מי שפיר ודוקרים. הסבירו לי שדוקרים ורואים את זה דרך האולטרא סאונד. ש. את לא חשבת שיש פה איזשהו סיכון שיכול להיות ללידה מוקדמת, כי גם בדיקור מי שפיר למשל יש סיכון כזה? ת. לא ידעתי. ש. לא ידעת. אני חייבת לומר שדעתי אינה נוחה ממה שאת אומרת רגע, כי לומר לא ידעתי בשלושה עירויי דם שמחדירים לעובר לתוך חבל הטבור, זה הליך שאני חושבת שלא צריך להיות מומחה ברפואה כדי לדעת שהוא מסוכן. ת. אבל אני אגיד לך מה, העובר היה במצב מסוכן, להיפך, זה בדיוק הפוך... כשעוברים בדיקת מי שפיר כשההריון תקין אז אני יכולה להבין שאנחנו נסתכל על הצד הזה של הסיכון, אבל אני הייתי כאן עם עובר שאמרו לי שהוא עם הידרופס שהבטן נפוחה במים, ויש גם חשש שזה יחמיר עוד, עם המטוקריט מאוד מאוד נמוך. כדי להציל את חיי העובר היינו חייבים לתת לו עירוי דם, אז הסתכלתי על הצד הטוב, זאת אומרת זה בדיוק הפוך מהסיכוי, המטרה הייתה להציל אותו לא סתם לדקור. ש. זאת אומרת, את ידעת שיש חשש לחיי העובר? ת. ידעתי שהעובר בבעיה והפתרון לבעיה זה מתן עירוי. ש. ואמרו לך שיש מאה אחוז סיכוי שהעירוי הזה יעזור והעובר יוולד בריא? ת. כן, עובדה גם ראינו את זה מספרית. אם ההמטוקריט היה נמוך לפני העירוי וראינו שהוא עלה מיד אחרי העירוי, הוא עלה ובאמת גם קלינית ראו שהעובר במצב הרבה יותר טוב אחרי העירויים. (עמ' 199-120). האם ההנחה שבשלב הזה של ההריון, שבוע 23 או 24 או 25 החלה מהשבוע 23 בעצם לו היה נמסר לך שיש סיכון לבריאותו של העובר, גם אם העירויים מצליחים או שיש סיכון ללידה מוקדמת ולפגות קשה היית מבצעת הפלה? ת. כן. ש. זאת אומרת שמכך אני יכולה להסיק שזה לא נמסר לך גם בשלב הזה, שיש סיכוי ללידה מוקדמת? ת. לא, לא נמסר לי. עובדה גם כן, כשבאתי ללידה מוקדמת לא הייתי מודעת אפילו שאני מגיעה ללידה. (עמ' 121, ש' 3-15) דומה, כי הדברים מדברים בעד עצמם. מסקנתנו לעיל, כי הרופאים המטפלים לא יידעו את התובעת על סיכוניו הקונקרטיים של ההיריון ה-12 שלה על רקע קורותיו של הריונה ה-11, נותרת, אפוא, על מכונה. חלוקת האחריות בין הנתבעת לבין הצד השלישי 27. הנתבעת טוענת, כי אף אם הייתה התרשלות מצידה באי מסירת המידע לתובעת, הרי שהיא זכאית לשיפוי או להשתתפות מלאים מהצד השלישי - הדסה. מחומר הראיות עולה, כי מעורבותם של רופאי הדסה במקרה דנן נעשתה בשתי הזדמנויות עיקריות: האחת, קיומם של נוגדנים אצל התובעת התגלה לאחר הלידה ה-11 בהדסה. אף על פי כן לא הוסבר לתובעת דבר על סיכוניו של היריון נוסף; השנייה, אשפוזה של התובעת, לאחר שבשבוע ה-23 של הריונה ה-12 התגלה אצל התובע הידרופס, בוצע בהדסה, ושם גם ניתנו לתובע עירויי הדם דרך חבל הטבור. לעיל ראינו, כי גם בשלב זה לא הוסבר לתובעת דבר אודות סיכוני הידרופס או הטיפול בו. 28. אין בידי לקבל את טענתה של הדסה, כי הייתה רשאית להשליך יהבה על כך שכל המידע יימסר לתובעת על ידי הנתבעת. רופאיה של הדסה היו אלה שיילדו את הילד ה-11 כשהוא סובל מאנמיה קשה וטיפלו בו במשך 3 חודשים תמימים. גם הם יכלו לצפות, אפוא, את נזקיו של העובר או היילוד בהיריון נוסף, ואין טעם ראוי השולל את חובתם ליידע את התובעת על כך. מתן אזהרה סתמית לתובעת - בעל-פה ומבלי שהדבר תועד ברשומה הרפואית - לעקוב אחר הנוגדנים בהיריון נוסף, אינו שקול להסבר מפורש אודות סיכוניו של הידרופס ולמתן עצה לשקול את עצם הכניסה להיריון נוסף. וודאי שאזהרה רופסת כפי שנתנה לתובעת אינה שקולה להסבר של ממש אודות סיכוניהם של הידרופס ושל מתן עירויי דם לתובע, דרך חבל הטבור, לאחר שהתפתח אצלו הידרופס בשבוע ה- 23 להיריון עמו. נמצא, כי גם רופאיה של הדסה הפרו את חובתם למסור לתובעת מידע מלא אודות הסיכונים הצפויים לעובר. 29. הנתבעת ביקשה לייחס להדסה אחריות גם בשל ביקוריה של התובעת אצל פרופ' מילויצקי במהלך ההיריון ה-12 לאחר שהפסיקה לבקר אצל ד"ר בן שטרית (עמ' 29-30 למ/1). אמנם פרופ' מילויצקי ראה את התובעת במרפאה של הנתבעת, אך לטענת הנתבעת הוא הועסק באותו מועד על ידי הדסה, כאשר הייעוץ שהעניק לתובעת במרפאה של הנתבעת נעשה במסגרת הסכם בין הדסה לבין הנתבעת. דא עקא, שלשני רכיביה אלו של טענת הנתבעת לא הונחה כל תשתית ראייתית. 30. הנתבעת בקשה לייחס אחריות גם לפרופ' יגל העובד בהדסה, אשר ממנו נטל ד"ר בן שטרית ייעוץ בדבר מתווה המעקב אחר הריונה ה- 12 של התובעת (עמ' 19 למ/1), אך לא מצאתי ממש גם בטענה זו. לעיל ראינו, כי פרופ' יגל השכיל לצפות התפתחות של הידרופס במהלך ההיריון ה-12, וכי סיכון זה הוטמע היטב גם בתודעתו של ד"ר בן שטרית. בכך יצא פרופ' יגל כדי חובתו. פרופ' יגל לא נפגש עם התובעת ולא הייתה לו הזדמנות לשוחח עמה וממילא שלא היה חייב לומר לה דבר. אף אין יסוד לייחס לפרופ' יגל ידיעה על כך, שד"ר בן שטרית אינו מתכוון לספק לתובעת מידע מפורט ומלא בדבר סיכוני ההיריון. 31. אחריותה של הדסה מתמקדת, אפוא, באי מתן מידע אודות סיכוני היריון נוסף לאחר אשפוזו של היילוד ה-11, ובאי מתן מידע אודות סיכוניהם של הידרופס ושל מתן עירויי דם לעובר ה-12 בעת שהתובעת אושפזה בהדסה בשבוע ה-23 להיריון. עם זאת נראה, כי אחריות זו הנה משנית לאחריותה של הנתבעת, אשר רופאיה היו אלה שעקבו אחר התובעת וטיפלו בה באופן צמוד, וזאת הן לפני כניסתה להיריון ה-12 והן במהלך ההיריון עצמו. בנסיבות העניין תחולק האחריות באופן שהנתבעת תשא ב- 60% ממנה ואילו הדסה תשא ב- 40% הנותרים. הקשר הסיבתי 32. התובע סובל מ PDD שהנה פגיעה ביכולת החברתית -סוציאלית הנמצאת על הספקטרום של אוטיזם (אוטיזם קל יחסית, ראה עמ' 58-59 לפרו'). בפגימה זו משולב גם פיגור קל (עמ' 74-75; עמ' 154-155). שיעור הנכות שנקבע לו בגין ה PDD הוא 40%. מחוות הדעת ומחקירות המומחים עלה כי זוהי נכותו העיקרית של התובע. עם זאת לתובע גם יש קוצר ראייה וב"כ התובעים הסכימו, כי נכותו של התובע בתחום זה הנה כפי שקבע ד"ר רוזנמן, המומחה לרפואת עיניים מטעם הנתבעת (עמ' 57, ש' 5-7), דהיינו 25%. כמו כן סובל התובע מהיפוטוניה (טונוס שרירים נמוך), מבעיות לעיסה ומחוסר שליטה על הסוגרים. לא הייתה מחלוקת כי אלו אינם נובעים מ PDD (עמ' 143-146 לחקירת פרופ' שטיינברג), ולמעשה לא ניתן לקבוע כי קיים קשר בינם לבין ההתרשלות. שני המומחים לשיקום מטעם הצדדים: ד"ר לנדא וד"ר לנגר הסכימו כי התובע נזקק לטיפול צמוד. 33. הנתבעת אינה חולקת על כך, שמבחינת חומרת הנכות, מדובר במקרה של "הולדה בעוולה" שהנו בר פיצוי. עם זאת הנה חולקת על קיומו של קשר סיבתי בין אי מסירת המידע לתובעת לבין הנזק לתובע בשלושת המישורים הבאים: א. א. בין העדר הסכמה מדעת לבין המשך ההיריון. ב. ב. בין ההידרופס לבין הלידה המוקדמת והפגות. ג. ג. בין ההידרופס ו/או הפגות לבין PDD. נפנה ונבחן מישורים אלו, אחד לאחד. האם התובעת הייתה נמנעת מלהרות שוב, או למצער מפילה את העובר, לו הייתה מודעת לסיכוני הידרופס או הטיפול בו 34. כך העידה התובעת על עצמה: אני אישה שומרת מצוות, מקיימת אורח חיים דתי, מורה למתמטיקה במקצועי, הצבתי לעצמי ערכים ודתיים מחד ומאידך - תוך הקפדה על יישומו של שיקול דעת עצמאי, בכל הנוגע להחלטות שאני צריכה לקחת בחיים שלי. (סעיף 3 לתצהיר התובעת) אני רוצה לציין שמעולם, אף אחד מן הרופאים שטיפלו בי לא הזהיר אותי כי קיים סיכון, עקב הנוגדנים, שהעובר ייפגע; אף לא אחד הציע לי לשקול אי-כניסה להריון בעקבות הסיכון של הנוגדנים ואני - פשוט - לא ידעתי על קיומו של סיכון כזה. לו הייתי יודעת על קיומו של הסיכון, הייתי חוזרת ומשתמשת באמצעי מניעה כי כבר היו לי הרבה ילדים ולא הרגשתי צורך או חובה מיוחדת להביא עוד ילדים לעולם, למרות שברור שהיום אני, כאמא, אוהבת את כולם. לו הייתי יודעת על קיומו של הסיכון בשבועות הראשונים של ההריון הייתי שוקלת אפילו הפסקת ההריון, אבל אף לא אחד התריע לפני. (סעיף 9 לתצהיר התובעת) 35. הנתבעת טענה מנגד, כי אף לו היה מלוא המידע בדבר סיכוני ההידרופס והטיפול בו נמסר לתובעת, היא לא הייתה נמנעת מכניסה להיריון או מפילה את העובר. בהקשר זה חזרה הנתבעת על טענתה, כי התובעת הבינה שהיריון נוסף עלול לסכן את העובר כבר לאחר הולדת הילד ה-11. התובעת אף ידעה שהפרוצדורה של מתן עירויי דם לעובר היא מסוכנת, וחרף זאת לא ביקשה להפסיק את ההיריון. אחיזה לטענתה מצאה הנתבעת בכך שהתובעת סירבה לבצע קשירת חצוצרות כאשר אפשרות זו הוצעה לה בתחילתו של ההיריון ה-12 (עמ' 18 למ/1). 36. אקדים ואומר, כי עדותה של התובעת הותירה רושם חיובי ביותר, ואיני רואה סיבה שלא לאמצה במלואה. דבריה, כי לו ידעה מהם סיכוניהם של הידרופס או של טיפול בהידרופס לא הייתה מביאה את הילד ה- 12 לאוויר העולם, היו בהירים ועקביים ונותרו על מכונם גם לאחר חקירתה הנגדית הנוקבת והממצה של ב"כ הנתבעת (ראו למשל עמ' 105-106, 115-116, 121). ניכר על התובעת, כי היא אישה מיוחדת, עצמאית ואמיצה. כך, למשל, אזרה בעבר אומץ לעזוב את בעלה ואת ביתה על רקע אלימות שננקטה נגדה (עמ' 95, ש' 1-6), והצליחה לפרנס ולגדל 12 ילדים בכוחות עצמה. אין יסוד לפקפק בדבריה, שלפיהם לאחר הולדת 11 ילדים חשה שכבר מילאה את מצוות "פרו ורבו" (עמ' 105, ש' 28) ולפיכך הייתה נמנעת מהיריון נוסף. וודאי שאין בסיס לפקפק בעדותה, לפיה הייתה בוחרת לסיים את ההיריון לאחר הופעתו של הידרופס הלכה למעשה בשבוע ה-23 להיריון והתעוררות הצורך במתן עירויי דם לעובר (עמ' 121 ש' 3-11). נשוב ונזכיר, כי לפי עדותו של פרופ' אוהל, הייתה אפשרות זו זמינה עבור התובעת גם בשלב זה. 37. היותה של התובעת אישה דתייה שומרת מצוות אינה עומדת בסתירה לטענותיה. ראשית, התובעת העידה על עצמה שהיא בעלת שיקול דעת עצמאי: אני שומרת תורה ומצוות ומשתדלת לעשות כל מה שצריך לעשות ולעשות נכון, אבל יש לי גם שיקול דעת ואני חושבת שלא כל מי, לא כל אחד יכול להורות לי בדיוק מה לעשות... (עמ' 105, ש' 16-18) יש כאלה שתמיד מתייעצים על הדברים האלה אצל רבנים, ושואלים וזה, אני לא חושבת שנגיד אם אישה מרגישה שקשה לה והרב יגיד לה שהיא צריכה להביא עוד ילד, אז אני לא חושבת שהיא צריכה לשמוע. היא צריכה לשמוע לגוף שלה ולא למה שהרב אומר. כב' השופט: כלומר זכותה להפעיל שיקול דעת ולהחליט בניגוד למה שמייעץ לה הרב? ת. כן, בהחלט. זאת אומרת, אני במצב הזה לא הייתי הולכת לשאול. (עמ' 106, ש' 1-7) שנית, התובעת כבר השתמשה בעבר מרצונה באמצעי מניעה, וזאת על רקע רצונה לערוך הפסקה בהבאת ילדים לעולם, ומכאן שסביר להניח כי לו הייתה מודעת לסיכוני ההיריון הייתה בוחרת לעשות כן על אחת כמה וכמה. 38. במסגרת הדיון בפרק הקודם נוכחנו לדעת, כי התובעת לא הייתה מודעת לסכנות החמורות הטמונות בהידרופס ובסיבוכי הטיפול בו באמצעות מתן עירויי דם לעובר, ואין לי אלא לחזור על מה שנאמר ופורט שם. אשר לטענה כי התובעת סירבה במהלך ההיריון ה-12 להצעה לקשירת חצוצרות, הרי שאמצעי זה לא הוצע לה עקב החשש להתפתחות הידרופס, אלא בעיקר לאור החשש מסיבוכיו של ניתוח קיסרי נוסף ולכל היותר מתוך חשש להתפתחות אנמיה בעובר (ראו את עדותו של ד"ר בן שטרית בעמ' 199-200). אין בכך כדי להעיד, אפוא, כי התובעת הייתה עומדת על סירובה גם לו היו מוסברים לה לאשורם סיכוניהם של הידרופס ושל הטיפול בו. 39. סיכומה של נקודה זו הוא, כי לאור התמונה הראייתית הכוללת עלה בידי התובעת לשכנע, שלו היה נמסר לה מלוא המידע בדבר סיכוני ההיריון, הרי שהיא הייתה בוחרת להימנע מכניסה להיריון או למצער להפסיקו. האם קיים קשר סיבתי בין ההידרופס לבין מצבו של התובע 40. המחלוקת בסוגיה זו מתמקדת בשאלת קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין ההידרופס לבין פגימותיו של התובע, ובעיקר בין ההידרופס לבין ה- PDD. לשיטתם של התובעים, נכויותיו של התובע נגרמו או יכלו להיגרם על פי מספר מנגנונים: ראשית, ההידרופס גרם במישרין ל PDD; שנית, ההידרופס או הטיפול בו גרמו ללידתו המוקדמת של התובע (לפגות), והפגות היא הגורם לנכויותיו, הן ליקויי הראייה והן PDD; ושלישית ההידרופס גרם נזק מוחי לתובע, ונזק זה הוביל ל PDD. הנתבעת כופרת בטענות התובעים במספר מישורים: ראשית, לא הוכח כי הידרופס יכול לגרום או גרם בפועל ל-PDD; שנית, לא הוכח כי ההידרופס והטיפול בו גרמו ללידתו המוקדמת של התובע, ומכל מקום לא הוכח כי פגות היא גורם סיכון ל- PDD; שלישית, הטענות בדבר נזק מוחי שנגרם לתובע הן בבחינת שינוי חזית, ומכל מקום כלל לא הוכחו קיומו של נזק מוחי, מחד, וקשר בין נזק מוחי לבין PDD, מאידך. 41. יצוין, כי טיעון נוסף של התובעים מתבסס על ההלכות שנקבעו בד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח(4) 71, ובדנ"א 7794/98 רביד נ' קליפורד, פ"ד נז(4) 721. לשיטתם של התובעים, לצורך ביסוסו של קשר סיבתי בין הידרופס לבין PDD די בכך שהוכחו קיומו וצפייתו של נזק מוחי כנזק שניוני של ההידרופס או הטיפול בו, שהרי יש לראות ב- PDD אך ביטוי קליני של הנזק המוחי, וככזה עסקינן בסוגיה של היקף הנזק ולא של סוג הנזק. בדומה נטען, כי די שהתובעים הוכיחו שפגות עלולה להביא לפגיעה ביכולות סוציאליות, שהרי PDD אינה אלא פגיעה חמורה יותר וגם מזווית ראיה זו עסקינן בסוגיה של היקף הנזק ולא של סוג הנזק. נדמה כי בטיעונים אלו גילו ב"כ התובעים פנים שלא כהלכה בפסקי הדין הנ"ל. פסקי הדין דנים בסוגיית הקשר הסיבתי המשפטי על בסיס ההנחה כי קיים קשר סיבתי עובדתי. כך למשל בפרשת ליאון נ' רינגר לא הייתה מחלוקת עובדתית כי הגידול הממאיר הוא תוצאה של הפגיעה בגב בעקבות התאונה (ראו עמ' 706 לפסק הדין), ואילו בפרשת רביד נ' קליפורד לא הייתה מחלוקת בערעור כי הוכח קשר סיבתי עובדתי שכן הנזק המוחי הוא תוצאה של הזריקה (ראו סעיף 7 סיפה לפסק הדין). המחלוקת בפסקי דין אלו התמקדה בשאלה האם הנזק שהתרחש היה צפוי. לפיכך, על מנת לדון בטענותיהם אלו של ב"כ התובעים יש להכריע תחילה בשאלת הקשר הסיבתי העובדתי, שאלה שהיא לב לבו של התיק, ובהקשר זה בשאלה האם קיימת סיבתיות עובדתית בין ההתרשלות לבין הפגות או הנזק המוחי, ובין אלו לבין נכויותיו של התובע. 42. טענותיהם של הצדדים בסוגיית הקשר שבין ההידרופס והטיפול בו לבין לידתו המוקדמת של התובע, מבוססות על חוות הדעת המומחים מטעמם בתחום המיילדות: פרופ' בידר מטעם התובעים, ופרופ' אוהל מטעם הנתבעת. טענותיהם של הצדדים בסוגיית הקשר שבין ההידרופס והטיפול בו לבין ה- PDD מבוססות על חוות הדעת של המומחים בתחום נוירולוגיית ילדים: ד"ר קרמר מטעם התובעים, ופרופ' שטיינברג מטעם הנתבעת. לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות ובמקביל להגשת הסיכומים מטעמם הגישו התובעים בקשה להגשת חוות דעת משלימה נוספת של ד"ר קרמר. אל בקשה זו נתייחס בהמשך. נפנה ונבחן את טענות התובעים אחת לאחת. האם קיים קשר ישיר בין הידרופס לבין נכויותיו של התובע 43. מחוות הדעת של ד"ר קרמר מתאריכים 25/2/03 ו- 29/10/04 השתמע כי ההידרופס הווה גורם ישיר לפגיעה השכלית והתקשורתית של התובע. אלא שבחוות הדעת השלישית מיום 15/5/05 סייג ד"ר קרמר את דבריו בציינו: לא נטען שהידרופס גורם לאוטיזם. נטען שהידרופס גורם לפגות ופגות (שבוע 27!) גורמת לפיגור וכנראה גם ל- PDD. גם בחקירתו אישר ד"ר קרמר כי לא הצליח למצוא קשר ישיר בין הידרופס לבין PDD (עמ' 69 - 70 לפרו'). דברים אלו עולים בקנה אחד עם האמור בחוות דעתו של פרופ' שטיינברג. אף לא אחד מהמומחים הרפואיים טען, כי יש קשר ישיר בין ההידרופס לבין נכויותיו האחרות של התובע. מהאמור לעיל עולה כי התובעים לא הצליחו להוכיח כי הידרופס יכול להוות או הווה גורם ישיר לפגימותיו של התובע. האם קיים קשר עקיף בין הידרופס לבין נכויותיו של התובע דרך הפגות 44. הדיון בסוגיה זו מתחלק לשניים: האם ההידרופס יכול היה לגרום או גרם ללידה המוקדמת של התובע ולפגות; אם כן, האם קיים קשר בין הפגות לבין נכויותיו של התובע. הידרופס, לידה מוקדמת ופגות 45. כזכור, ההידרופס התגלה ביום 19/8/98, בשבוע ה-23 להיריון. עירויי הדם בוצעו בימים 20/8/98, 28/8/98, 7/9/98 (עמ' 322 למ/1). ביום 15/9/98, 8 ימים לאחר מתן העירוי האחרון, פנתה התובעת לבית חולים כשהיא סובלת מצירים ומדימום, ובאותו יום, בשבוע ה- 27 להיריון, נולד התובע. 46. לטענת התובעים, ההידרופס והטיפול בו באמצעות עירויי הדם הם שגרמו, במצטבר, ללידה המוקדמת. המומחה מטעמם פרופ' בידר מנה בהקשר זה מספר מנגנונים אפשריים (עמ' 6 לחוות הדעת מיום 26/11/01). הנתבעת אינה חולקת על כך שהידרופס או מתן עירויי דם לחבל הטבור כטיפול בהידרופס עשויים לחולל לידה מוקדמת, אך לטענתה לא כך אירע במקרה שלפנינו. לשיטתו של מומחה הנתבעת פרופ' אוהל, הגורם ללידה המוקדמת היה קרוב לוודאי היפרדות כרונית של השליה. נפנה ונבחן כל אחד מהמנגנונים האפשריים ללידה מוקדמת, אלו המוזכרים על-ידי פרופ' בידר, וזה המוזכר על-ידי פרופ' אוהל. 47. ריבוי מי שפיר העלול להביא ללידה מוקדמת: לדברי פרופ' בידר, כתוצאה מהידרופס "יכול להופיע ריבוי מי שפיר שיגרום להתכווצויות רחם מוקדמות וללידה מוקדמת" (עמ' 6 לחוות דעת בידר מיום 26/11/01, וראו גם עמ' 24, ש' 4). בדיקת האולטרא סאונד האחרונה מיום 8/9/98 אכן הדגימה ריבוי יחסי של מי שפיר (עמ' 244 למ/1), אולם המומחים מטעם הנתבעת ומטעם הצד השלישי שללו כי מדובר בריבוי משמעותי של מי שפיר העלול לגרום לצירים מוקדמים. פרופ' בידר הביע בתגובה הסתייגות מהמונח "ריבוי יחסי". לדבריו, מאחר שקיימים פרמטרים לקביעת כמות מי השפיר קיימות רק כמות תקינה של מי שפיר או כמות גבוהה, אך לא "ריבוי יחסי" (עמ' 30, ש' 2-6). עם זאת בהמשך חקירתו אישר פרופ' בידר כי לאישה ולדנית כמו התובעת יכולה להיות כמות גדולה יותר של מי שפיר יחסית לאישה שעברה פחות הריונות (עמ' 30, ש' 7-12). מכאן שממצאי בדיקתה של התובעת לא היו בהכרח חריגים. המסקנה מהאמור היא, שכמות מי השפיר שנצפתה אצל התובעת לא הייתה חריגה בנסיבות המקרה ולא היה בה כדי לגרום ללידה המוקדמת. 48. זיהום כתוצאה מדיקור חבל הטבור: לדברי פרופ' בידר "יכול להיגרם זיהום בעקבות הדיקור וגם הוא סיבה להתכווצויות מוקדמות של הרחם וללידה מוקדמת" (עמ' 6 לחוות דעת בידר מיום 26/11/01, וראו גם עמ' 24, ש' 10-11 לפרו'). פרופ' בידר אף הוסיף והפנה לכך ש"בספר המיילדות ע"ש Williams מפורטים סיכונים שהם דימום וזיהום כשכיחות ביותר. הסיכונים לעובר ממשיים יותר מאשר לאם. קיימת אפשרות לדימום מדיקור, לזיהום מי השפיר וללידה מוקדמת. בעבודות השונות נצפה דימום ב-10% ממקרי הטיפול ואף סבל עוברי בהמשכו" (עמ' 1 לחוות דעת בידר מיום 1/1/05). פרופ' אוהל טען מנגד, כי במקרה הנדון לא הייתה עדות לזיהום. גם פרופ' בידר אישר עובדה זו, אך הוסיף והסביר, כי דרך המלך לבחון האם היה זיהום אם לאו היא בדיקת מי השפיר לאחר הלידה, אך בדיקה כזו לא בוצעה (עמ' 28, ש' 15-21). בהעדר חובה על הנתבעת לבצע בדיקת מי שפיר לאחר הלידה, שהתבצעה בהדסה, לא ניתן לקבוע באופן פוזיטיבי כי אכן היה זיהום. באי כוח התובעים לא פרטו מניין חובתה של הדסה לבצע בדיקה כזו, אף אפילו הייתה קיימת חובה כזו, הרי עדיין אין יסוד לטענתם כי הנתבעת היא "חליפתה" לעניין זה של הדסה. העובדה שהדסה לא ביצעה בדיקת מי שפיר כדי לאמת או לשלול קיומו של זיהום אינה נזקפת, אפוא, לחובתה של הנתבעת. מן העבר האחר, נוכח אי ביצוע הבדיקה אף לא קיימת ראיה השוללת קיומו של זיהום. עובדה זו פשוט לא נבדקה. לא ניתן להוציא, אפוא, מכלל אפשרות, כי היה זיהום שהוביל ללידה המוקדמת. 49. גירוי הרחם כתוצאה מהדיקור: לדברי פרופ' בידר, "דיקור חבל הטבור למטרת עירויי דם יכולה גם היא לגרום לגירוי הרחם ולהתכווצויות מוקדמות" (עמ' 6 לחוות דעת בידר מיום 26/11/01). "יש בדם כל מיני חומרים שגורמים להתכווצויות וזה יכול לגרום בכלל להתכווצויות הרחם" (עמ' 24, ש' 9-11). פרופ' בידר הוסיף והסביר, כי העובדה שחלפו במקרה זה 8 ימים מן העירוי האחרון ועד ללידה, אינה שוללת הופעתו של סיבוך בעקבות הדיקור, שכן: הסיבוכים מהדיקור יכולים להיות אפילו אחרי שלושה שבועות ואפילו חודש, ככה, בזמן הזה, זה מה שאני רואה בפרקטיקה היום יומית, בכל זאת אנחנו מרכז לדיקורים. אצלנו עושים דיקורים ואני רואה את הסיבוכים ואת הדיונים. הסיבוכים האלה של מי השפיר שקיימים שבועיים אפילו עד חודש, אני מאמין שבדיקור השורר זה יותר. (עמ' 26, ש' 24-28) פרופ' אוהל לא התייחס לאפשרות של גירוי הרחם כתוצאה מהדיקור כמנגנון המביא ללידה מוקדמת. בנסיבות אלה איני רואה סיבה שלא לאמץ את סברתו דלעיל של פרופ' בידר, הנסמכת על ניסיונו האישי והנראית סבירה כשלעצמה. 50. הפרדות שליה כרונית כגורם ללידה המוקדמת: ראינו לעיל, כי בנסיבות העניין קיימים שני גורמים, אשר יכלו להוביל ללידה המוקדמת של התובע: זיהום שיסודו בדיקור חבל הטבור, או התכווצויות של הרחם כתוצאה מאותו דיקור. כנגד גורמים אפשריים אלה העמידה הנתבעת גורם שלישי. לטענתה, המבוססת על חוות הדעת של פרופ' אוהל, הגורם ללידה המוקדמת היה, קרוב לוודאי, היפרדות כרונית של השליה. לשיטתו של פרופ' אוהל, הפרדות שליה מוכרת כסיבוך הגורם לגירוי שריר הרחם והתפתחותה של לידה מוקדמת. היפרדות השליה אינה קשורה להידרופס והגורם לה אינו ידוע בדרך כלל (חוות דעתו מיום 10/10/04 של פרופ' אוהל). תימוכין לסברתו זו מוצא פרופ' אוהל בכך שכאשר הופיע אצל התובעת דימום במהלך קבלת העירויים, ייחסו זאת הרופאים המטפלים להיפרדות שליה (ראה למשל עמ' 338 למ/1 שבו צוין: "הפרדות שליה - המשיכה לסבול מדמם נרתיקי קל, ללא כאבי בטן..."). כמו כן מסתמך פרופ' אוהל על דוח בדיקה פתולוגית של השליה (עמ' 186 למ/1) המציין, בין היתר, את הממצא הבא: LARGE PAETERN PLACENTA WITH SIGNS OF CHRONIC ABROPTION מומחה התובעים פרופ' בידר הסביר מנגד, כי אין מדובר באבחנה חד משמעית, שכן היפרדות שליה כרונית (להבדיל מהפרדות אקוטית) הנו מונח עמום, המשמש לא אחת כמונח "סל" כדי לתאר מקרים של דימום ממושך (עמ' 31-33). במקרה דנן סביר לייחס את הדימום שממנו סבלה התובעת לעירויי הדם שנתנו לעובר ולא להיפרדות מתמשכת-הדרגתית של השליה, מה עוד שהדבר מתיישב עם עדות התובעת כי הדימום הוחמר במהלך כל עירוי והוקל לאחר מכן (עמ' 119, ש' 8-10, 12-18). בהקשר זה יצוין, כי גם פרופ' אוהל אישר שלאחר העירוי השני התובעת "המשיכה לסבול מדמם נרתיקי קל ובהמשך הדמם פסק" (עמ' 129-130). זאת ועוד: פרופ' בידר הסביר, כי היפרדות שליה כרונית מופיעה בספרות המקצועית כקשורה בדרך כלל לסיפור המיילדותי הקודם של היולדת ולמצב המיילדותי הנוכחי. סימוכין לטענה זו מצא פרופ' בידר בספר המיילדות ע"ש Williams. במקרה דנן, היפרדות שלייה כרונית אינה עולה בקנה אחד עם העובדה, שמהלך ההיריון היה תקין כל העת כאשר התובעת נושאת באמתחתה 11 לידות ללא סיפור מיילדותי קודם (חוות הדעת מיום 1/1/05). ואם בכך לא די הרי פרופ' בידר הוסיף והסביר, כי הפרדות שליה כרונית, להבדיל מהפרדות שליה אקוטית המתרחשת בפתאומיות ובהינף יד, אינה מוכרת בכל מקרה כגורם המחולל לידה מוקדמת. כדבריו: אני לא חושב שמישהו יכול לתת לך תשובה מפני שעל ההיפרדות שילייה כרונית שזה NTT כזאת לא ברורה, ערטילאית ... אני לא מכיר עבודה שאומרת לי היפרדות כרונית עושה לידה מוקדמת. לא מכיר. אני אשמח לראות... (עמ' 34, ש' 20-27) 51. במחלוקת שנתגלעה בין המומחים בסוגיה דנן עדיפה בעיני סברתו של פרופ' בידר. ראשית, היא מעוגנת בספרות מקצועית, בעוד שלסברתו של פרופ' אוהל לא נמצא עיגון כזה. שנית, היא מתיישבת יפה עם עברה המיילדותי של התובעת ועם העובדה שגם הריונה הנוכחי עם התובע לא אופיין בבעיות כלשהן זולת ההידרופס. שלישית, היא עולה בקנה אחד עם מהלך הדימום בעקבות מתן העירויים לעובר. לאור מכלול הנתונים ובהעדרו של גורם אחר נראה, אפוא, כי הלידה המוקדמת נגרמה עקב זיהום או גירוי של הרחם, שמקורם בעירויי הדם שנתנו לעובר דרך חבל הטבור. בכך די כדי לבסס קשר סיבתי עובדתי בין ההידרופס לבין לידתו המוקדמת של התובע והפגות. הפגות וליקויי הראייה 52. התובעים טענו כי יסוד ליקויי הראייה של התובע הנו בפגות. לצורך אישוש הטענה הסתפקו בחוות הדעת של נוירולוג הילדים מטעמם ד"ר קרמר, אשר התייחס גם לסוגיה זו, אף שבחקירתו הודה כי הוא אינו מומחה בתחום (עמ' 56-57 לחקירתו של ד"ר קרמר). מומחה רפואת העיניים מטעם הנתבעת, ד"ר רוזנמן, לא התייחס מפורשות לסוגיה זו אך ממכלול דבריו עולה שגם הוא ראה בליקויי הראייה סיבוך של הפגות. גם פרופ' שטיינברג, המומחה לנוירולוגיית ילדים מטעם הנתבעת, ציין כי ככל הנראה ליקויי הראייה הם תוצאה של הפגות, הגם שאינו מומחה בתחום זה (עמ' 146-145 לחקירתו של פרופ' שטיינברג). הנתבעת לא טענה בסיכומיה כי לא מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין הפגות וסיבוכיה לבין ליקויי הראייה, אלא הסתפקה בטענה כי סוג הנזק של ליקויי הראייה לא היה צפוי. לעיל עמדנו על כך שמומחי הנתבעת הסכימו כי ההידרופס והטיפול בו עלולים להביא ללידה מוקדמת. כל המומחים אף הכירו בקשר שבין פגות לבין ליקויי ראייה. אין, אפוא, ממש בטענה זו. ניתן, אפוא, לסכם ולקבוע, כי מקורם של ליקויי הראיה של התובע הנו בפגות, שהיא מצידה תוצאה של ההידרופס, וכי מדובר בנזק שהנו בר פיצוי. הידרופס, פגות ו- PDD 53. בסוגיית הקשר הסיבתי העובדתי שבין ההידרופס או הפגות לבין ה-PDD, נתגלעה בין המומחים בתחום הנוירולוגי מחלוקת חזיתית. בחוות דעתו הראשונה מיום 25/2/03 קבע ד"ר קרמר בצורה נחרצת, כי מצבו של התובע הנו "תוצאת שלוב שני התהליכים": "הראשון היוצרות הידרופס פטאליס (ה"פ) והשני, לידה מוקדמת אשר נגרמה באופן חד משמעי עקב מצב הה"פ". בתוספת לחוות דעתו (מיום 29/10/04) הוסיף והבהיר, כי אצל התובע קיימים גם פיגור וגם PDD "ללא ספק שניהם קשורים בבטחון לפגות (ולא לסינדרום גנטי מסתורי) ואפשרי (בעיקר לגבי הפיגור) ששניהם קשורים להידרופס עצמו". בחוות דעת משלימה (מיום 15/5/05) ציין ד"ר קרמר, כי "לא נטען שהידרופס גורם לאוטיזם. נטען שהידרופס גורם לפגות ופגות (שבוע 27) גורמת לפיגור וכנראה גם ל- PDD: נכון שתיאורי המקרים של קשר בין פגות ל- PDD מועטים, מאידך ידוע ש- PDD הנה פגיעה לא ספציפית המתרחשת על רקע של פגיעות שונות ומשונות כאשר בד"כ אין אפשרות לבחון את הסיבה הספציפית, למרות שמדובר בפגיעה מוחית. במקרה של מיכאל נגרמה פגיעה מוחית מוכחת עקב הפגות. אי אפשר לטעון שבוודאות לא קיים קשר בין ה- PDD לאותה פגיעה. הדוגמא של דימום במוח הובאה כדי להדגים נזק אפשרי למוח עקב הידרופס. לא נטען שמיכאל סבל מדימום במוח. מאידך, מיכאל כן סבל מפגיעה מוחית שקשורה לפגות כפי שנמצא ב- MRI של המוח שמראה נפח ירוד של חומר לבן סביב החדרים - פגיעה אופיינית לפגים. בדיקה תקינה לאחר הלידה כולל US מוח תקינים בודאי שאינם יכולים לשלול זאת. במאמר מוסגר יצוין, כי מחוות הדעת של ד"ר קרמר השתמע, כי ייתכן שהפיגור שממנו סובל התובע אינו קשור ל- PDD, אלא מהווה פגימה עצמאית העומדת בפני עצמה. אלא שבחקירתו הנגדית אישר ד"ר קרמר, כי סביר יותר שהפיגור נובע מה- PDD (עמ' 74 - 75). דבריו אלה עולים בקנה אחד עם עדותו של פרופ' שטיינברג, המומחה מטעם הנתבעת (עמ' 154 -155). בכל מקרה נראה, כי נכותו הנוירולוגית של התובע נובעת בעיקרה מהבעיה התקשורתית הנגרמת על ידי ה- PDD, בעוד שחלקו של הפיגור כלשעצמו בנכות הנו משני (שם). שאלת קיומה של סיבתיות עובדתית מתמקדת, אפוא, בתסמונת ה- PDD של התובע, אשר הפיגור הנו חלק ממנה. 54. מנגד טען פרופ' שטיינברג (בחוות דעתו מיום 17/8/04) כי בספרות הרפואית לא נמצאה אף התאמה בין PDD לבין הידרופס או פגות. יתר על כן, התמונה הקלינית האופיינית לפגות היא שיתוק מוחין מסוג spastic diplegia, עם או בלי הפרעות קוגניטיביות, אך במקרה שלפנינו אין כלל פגיעה מסוג זה. הפגיעה הנוירולוגית האופיינית להידרופס היא הפרעה התפתחותית עד פיגור בדרגות שונות, אך לא תוארו מקרים של PDD/אוטיזם בקשר ישיר להידרופס. אף כי הייתה עדות למצוקה עוברית ולתשניק סב-לידתי, הרי לאור העובדה שהתובע אינו סובל משיתוק מוחין מסוג קוודריפלגיה ספסטית או שיתוק מוחין דיסקינטי, לא ניתן לקבוע קשר כלשהו בין נכותו הנוירולוגית לבין האירוע התשניקי. לאור כל אלו סבור פרופ' שטיינברג, כי נכותו הנוירולוגית של התובע נובעת מהפרעה גנטית טרום לידתית, שאין לה קשר להידרופס או לפגות. פרופ' שטיינברג חזר על סברתו גם בחוות דעתו המשלימה (מיום 17/4/05). 55. את המחלוקת בין המומחים ניתן לסכם, אפוא, כך: ד"ר קרמר סבור, כי ה-PDD נגרם עקב פגיעה מוחית שהנה אופיינית למצב הפגות שגרם ההידרופס, שעליה מעידה בדיקת MRI שהצביעה על נפח ירוד של חומר לבן במוחו של התובע. לעומת זאת, פרופ' שטיינברג סבור, כי ה- PDD קשור להפרעה גנטית טרום לידתית, שאין לה קשר לפגות. 56. לאחר שבחנתי את חוות הדעת ואת עדויותיהם של שני המומחים בבית המשפט הגעתי למסקנה, כי אין מנוס מהעדפת חוות דעתו של פרופ' שטיינברג. להלן יובאו הנימוקים למסקנתי. בחקירתו הנגדית למעשה חזר בו ד"ר קרמר מחוות דעתו, על כל רכיביה. כפי שכבר פרטנו לעיל, בפתח עדותו חזר בו מהסברה בדבר קיומו של קשר בין הידרופס ל- PDD: ...בין הידרופס לפגות, בין פגות לאוטיזם, בין פגות לפיגור הצלחתי למצוא קשר, ובין הידרופס לפיגור גם. רק החץ של הידרופס PDD לא הצלחתי לאשר אותו בספרות... (עמ' 69-70 לפרוטוקול) אלא שבהמשך הדברים אישר, כי גם לא מצא בספרות המקצועית סימוכין לקשר הנטען בין פגות ו- PDD: ש. זאת אומרת, אולי נקרא לילד בשמו, אתה לא יכול להראות לי מקרה אחד שבו הוכח קשר בין ה- PDD לפגות? ת. נכון (עמ' 69-70) כב' השופט: ... האם נכון לומר שאם אלה הם הנתונים אפשר לקבוע בדרגת וודאות גבוהה, ת. כן. כב' השופט: שאין קשר בין פגות לאוטיזם? ת. כן. כב' השופט: בדרגת וודאות גבוהה? ת. כן. (עמ' 87, ש' 16-23) וראו גם עמ' 80, ש' 12-16, עמ' 85, ש' 1-3. ד"ר קרמר אף הודה, כי מהמאמרים, שעליהם הסתמך בחוות הדעת, למעשה לא ניתן ללמוד על קשר ישיר בין פגות לבין PDD: אתה מסכים איתי גם שיכול להיות מאוד שמתוך 84 מקרים, אם נמצא מקרה אחד של פגות זה כמו באוכלוסייה הרגילה, הסבירות של זה מראה על איזשהו קשר היא אפסית? ת. אני מסכים. ש. אתה מסכים, זאת אומרת שזה לא מראה קשר בין PDD לפגות? ת. חלש ביותר. (עמ' 78, ש' 8-13) ... כב' השופט: אדוני מסכים שקלוש ביותר זה מחמאה? ת. מסכים. כב' השופט: מסכים? ת. מסכים, כן. אני דרך אגב, בגלל זה אני אמרתי לך שהחץ בין פגות ל-PDD אני לא מקבל אותו כחץ. ש. אולי נקרא לילד בשמו. אתה לא חושב שיש קשר בין פגות ל-PDD? ת. נכון. עמ' 79, ש' 2-12) 57. דבריו האחרונים של ד"ר קרמר מקפלים בחובם כדבר נלמד מאליו חזרה גם מההסבר שנתן למנגנון הנכות, שלפיו נגרם ה- PDD עקב סיבוך פגות אופייני של פגיעה מוחית בחומר הלבן. למעלה מן הדרוש הבהיר פרופ' שטיינברג, כי פגיעה בחומר הלבן אינה גורמת בדרך כלל לפגיעה קוגניטיבית, לא ברמת ההבנה ולא ברמת התקשורת (עמ' 158). בה בעת תאר פרופ' שטיינברג בחוות דעתו את הסיבוכים הנוירולוגיים האופייניים לפגות: שיתוק מוחין מסוג spastic diplegia, עם או בלי הפרעות קוגניטיביות. סיבוכים אלו לא נמצאו אצל התובע, אלא נמצא אצלו PDD, שמעולם לא נטען כי הנו קשור לפגות. איני רואה סיבה שלא לאמץ עדות בהירה ועקיבה זו. 58. בסיכומיהם הציעו ב"כ התובעים מנגנונים נוספים הקושרים, לטענתם, בין ההידרופס או הפגות לבין ה- PDD, כגון: בצקת מוחית שגרמה לפגיעה בחומר האפור במוחו של התובע, דמם מוחי, אוטמים מוחיים ואי ספיקה של השליה. דא עקא, שטענותיהם דנן של ב"כ התובעים נשענו כולן על מידע מקוטע וחלקי שביקשו לחלץ ממומחי הנתבעת בעת חקירתם בבית המשפט. המנגנונים המוצעים לא פורטו בחוות הדעת של מומחי התובעים וממילא שלנתבעת, אשר התנגדה לשינוי החזית או להרחבתה, לא נתנה הזדמנות נאותה להתייחס אליהם. דין טענותיהם הנדונות של ב"כ התובעים להדחות ולו מטעם זה בלבד. 59. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי התקשיתי למצוא בטענות אלו ממש גם לגופן. כך, למשל, טענו ב"כ התובעים, כי התיעוד הרפואי, שהדגים בצקת סביב ראש העובר, מלמד, כי גם הייתה בצקת במוחו של העובר. אין בידי לקבל טענה זו. השאלה אם התובע סבל מבצקת מוחית, שגרמה או יכלה לגרום ל- PDD, היא בראש ובראשונה שאלה של מומחיות. והנה, מומחי התובעים לא התייחסו בחוות דעתם לשאלה זו ולו ברמז. הימנעותם לעשות כן אומרת דרשני ופועלת לחובתם של התובעים. מנגד לכך, פרופ' אוהל, המומחה מטעם הנתבעת, שלל מכל וכל את האפשרות שמבצע הבדיקה לא השכיל לזהות בצקת מוחית או לא תיעד אותה. פרופ' שטיינברג הוסיף מצידו, כי בדיקות אולטרא סאונד של המוח, שבוצעו בגיל שבוע וחודש, היו תקינות, ולפיכך מנגנון הפגיעה שהוצע על ידי ב"כ התובעים "נשמע לי מאד לא סביר" (עמ' 150-151). ודוק: מדובר בתזה שהוצעה על ידי בא כוח התובעים עו"ד צור, כאשר המומחים הרפואיים מטעם התובעים: פרופ' בידר או ד"ר קרמר, בחרו שלא להעלותה. בנסיבות אלה אין סיבה שלא לקבל כפשוטן את תשובותיהם דלעיל של מומחי הנתבעת. אשר לאפשרות שלפיה נגרם ה- PDD עקב דמם מוחי, הרי ד"ר קרמר אישר מפורשות בתוספת לחוות דעתו, כי התובע לא סבל מדמם מוחי. גם כל יתר מנגנוני הגרימה שב"כ התובעים טענו להם לא פורטו בחוות דעת המומחים מטעמם, ולא הונחה להם תשתית ראייתית הולמת. 60. סיכומו של כל האמור לעיל הוא, כי לא הוכח שה- PDD שממנו סובל התובע קשור להידרופס או לפגות. הבקשה להגשת חוות דעת נוספת 61. ביום 3/12/07, במקביל להגשת הסיכומים מטעמם, הגישו התובעים בקשה להגשת חוות דעת משלימה נוספת מטעם ד"ר קרמר (להלן: חוות הדעת המשלימה של ד"ר קרמר). חוות הדעת המשלימה מתייחסת אל שני מאמרים ממאי 2005 ומינואר 2007, שפורסמו לאחר שד"ר קרמר כתב את חוות הדעת, ואלו מלמדים, על פי הנטען, כי פגות היא גורם סיכון משמעותי לאוטיזם. 62. הנתבעת התנגדה להגשת חוות הדעת המשלימה בטענה כי אין לאפשר לתובעים להגיש ראיות חדשות בשלב זה של המשפט, מה עוד שהמאמרים הנזכרים בחוות הדעת פורסמו עוד קודם לחקירתו של ד"ר קרמר בבית המשפט, כך שניתן היה לאתרם ולהציגם עוד קודם לכן. עוד נטען כי ממילא לא ניתן ללמוד ממאמרים אלו כל מסקנה התומכת בטענתם של התובעים. בתמיכה לטענתה האחרונה צירפה הנתבעת לתגובתה חוות דעת משלימה נוספת מטעם פרופ' שטיינברג (להלן: חוות הדעת המשלימה של פרופ’ שטיינברג). 63. ב"כ הצדדים הודיעו, שאם תתקבל הבקשה להגשת חוות דעת משלימה, וכפועל יוצא מכך תתקבל גם חוות הדעת המשלימה מטעם הנתבעת, אזי ניתן יהיה לתת פסק-דין על יסוד החומר הקיים בתיק, בלא צורך להיזקק לחקירות נוספות של המומחים על חוות הדעת המשלימות. 64. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי להתיר את הגשת חוות הדעת המשלימה של ד"ר קרמר, וכפועל יוצא מכך גם את הגשת חוות הדעת המשלימה של פרופ' שטיינברג. לצורך ביסוסה של החלטתי זו דייני אם אציין, כי קבלת חוות הדעת המשלימה לא תגרום לנתבעת עיוות דין. הנתבעת הגישה חוות דעת משלימה נגדית משלה. לשני הצדדים נתנה הזדמנות לחקור את המומחים על חוות הדעת המשלימות והם ויתרו על כך מרצונם. לשני הצדדים גם ניתנה הזדמנות מלאה להתייחס לחוות הדעת המשלימות בסיכומיהם. לאור שיקולים אלה ובשים לב לכך שהתובע הנו קטין, ראיתי לנכון להיעתר לבקשה. מכאן לבחינת חוות הדעת המשלימות לגופן. חוות הדעת המשלימות 65. ד"ר קרמר מאזכר בחוות הדעת המשלימה שני מאמרים, שבהם נמצא, לטענתו, כי פגות היא גורם סיכון משמעותי לאוטיזם (אשר PDD נכלל על "הספטרום" שלו). המאמר הראשון מתייחס לבדיקה של: 5. ...כל אוכלוסיית הילדים שאובחנו כאוטיסטים עפ"י מרשם התושבים של דנמרק (ילידי 1972 עד סוף 1999, שבקרבם אבחנו 698 ילדים עם אוטיזם). כל ילד הושווה עם קבוצת ביקורת מתאימה. 6. בעבודה זו הסתבר כי השכיחות של אוטיזם הייתה גבוהה אצל מי שנולד מתחת לשבוע 35, פי 2.45 מאשר אצל מי שלא נולד כפג. 7. הסיכון אצל פגים לאוטיזם היה גבוה יותר מהסיכון לאוטיזם אצל מי שנולד במצג עכוז (פי 1.63) או מאשר אצל מי שנולד באפגר נמוך ב- 5 דקות (פי 1.89), כלומר שהפגות הייתה משמעותית כגורם סיכון לאוטיזם עוד יותר מאשר בעיות סביב הלידה. גורם הסיכון של פגות לאוטיזם פעל בנפרד מהשפעות פסיכופתולוגיות. 66. פרופ' שטיינברג בחוות דעתו המשלימה אישר כי במחקר זה נמצאה שכיחות יתר של פגות אצל אוטיסטיים. פרופ' שטיינברג לא חלק על מהימנותו של המחקר, אך חלק על המסקנות שניתן ללמוד ממנו: אמנם נכון שבמחקר זה נמצאה שכיחות יתר של פגות אצל אוטיסטים, אך קיימת בעיה קשה ביחס למשמעות הממצא הזה. שהרי אין ספק שעצם העובדה שחלק מגורמי הסיכון הסב לידתיים שנימנו במאמר זה אינם הגורמים לאוטיזם אלא רק נילווים לו. למשל לא יעלה על הדעת שניקוד אפגר של 7 בדקה חמישית יהווה גורם לאוטיזם, כאשר דרגת ניקוד כזו היא כמעט תקינה לחלוטין. כמו כן אין כל סבירות שמשקל לידה מתחת ל- 2555 גר' יהווה גורם לאוטיזם, כאשר משקל לידה של 2500 גר' הוא בגבול התחתון של הנורמה. גם פגות בגיל הריון של 35 שבועות לא סבירה שהיא הגורם לאוטיזם, שכן בגיל הריון כזה כמעט שאין מחלות משמעותיות. לפיכך ברור שכל גורמי הסיכון, כולל פגות, שנימנו במאמר זה הם ממצאים נלווים לאוטיזם ולא גורמים לאוטיזם. מחברי המאמר בעצמם מעלים את ההנחה שהגורם הבסיסי לאוטיזם, שקרוב לוודאי קיים בעובר באופן גנטי, הוא הגורם לשינויים שונים במהלך ההיריון והלידה. היינו מדובר בתהליך הפוך: לא הפגות או אחד מגורמי הסיכון האחרים שנימנו במאמר זה הם הגורמים לאוטיזם, אלא האוטיזם הנובע מגורם מולד טרום לידתי בלתי ידוע גורם לעובר להיוולד בתנאים חריגים בצורות שונות. במאמר מוסגר אעיר, כי לאור דברים אלה שאלתי את עצמי, שמא ה- PDD נמנה על גורמי הסיכון ללידתו המוקדמת של התובע, נתון העשוי לשנות את הניתוח שנערך לעיל בסוגיה זו. אך מאחר שטענה זו לא הועלתה על ידי ב"כ הנתבעת בסיכומיו, בחרתי שלא לעסוק בה מיוזמתי. 67. המאמר השני שאליו מפנה ד"ר קרמר מתייחס לבדיקה של: קיום סיבוכים מלפני הלידה ובלידה בכל - 164 ילדים אוטיסטיים שהגיעו למרכז בניו ג'רסי והשוו את הנתונים אצלם לעומת הנתונים הסטטיסטיים של ניו ג'רסי ושל ארה"ב כולה. שכיחות פגות בעבודה זו נמצאה גבוהה משמעותית מזו של המצופה באוכלוסיה הכללית, כלומר שפגות היוותה גורם סיכון לאוטיזם. 68. גם כאן טען פרופ' שטיינברג, כי כל שניתן ללמוד ממאמר זה הוא שפגות היא לכל היותר גורם נלווה לאוטיזם, אך אין היא הגורם לאוטיזם: א. במאמר זה יש התייחסות משמעותית מאוד לדימומים במהלך ההריון כגורם סיכון לאוטיזם. כמו כן נמצאה באוטיסטים שכיחות יתר של זיהומים במהלך ההריון, השראת לידה, דימום נרתיקי, ניתוח קיסרי, פגות, צהבת הילוד, ריבוי עוברים, ריבוי לידות, סוכרת של האם. לעומת זאת לא נמצאה התאמה עם משקל לידה, רעלת הריון והיפוקסיה. ב. קיימת אי התאמה ניכרת בין גורמי הסיכון הסב-לידתיים השונים בין שני המאמרים החדשים. היינו יש גורמי סיכון שנחשבים משמעותיים במאמר האחד ולא נמצאו משמעותיים במאמר האחר ולהיפך. ג. עובדה זו איננה בלתי צפויה שכן יש לזכור כי הגורם לאוטיזם טרם נתגלה, ומאמרים שונים מעלים השערות אטיולוגיות שונות לסיבת ההיווצרות של אוטיזם, וכולם מוצאים תימוכין סטטיסטיים להנחותיהם. עצם העובדה שיש כל כך הרבה גורמים מוכיחה שטרם נמצא הגורם, וכולם אינם אלא נסיבתיים. אשר על כן ברור שמדובר בסדרת השערות בלבד, וההשערה על קשר בין פגות לבין אוטיזם אינה שונה מכל ההשערות הרבות האחרות, שעד אשר לא יימצא הסבר אטיולוגי מדעי מוכח על סיבה כלשהי להיווצרות האוטיזם אין להתייחס להשערות סטטיסטיות אקראיות כגורם לאוטיזם אלא לכל היותר כמלווה אוטיזם בלבד. ד. יתר על כן, גורם הפגות לא צויין מעולם בספרות המקצועית כגורם סיכון לאוטיזם, כפי שאף המומחה מטעם התובעים הסכים לכך. אמנם נכון שלראשונה בספרות הרפואית נמצאה התאמה בין שני המאמרים החדשים בין פגות לבין אוטיזם, אך העובדה שאין התאמה בין שני מאמרים אלו ביחס לגורמי סיכון אחרים, מעלה ספק רב גם ביחס לפגות, שהרי מאמרים רבים אחרים לא מצאו בו גורם סיכון כלשהו לאוטיזם. ד. יתר על כן, בשני המאמרים החדשים נימנו, כאמור, גורמי סיכון סב-לידתיים רבים, ואני מתפלא מדוע בחרו באי-כוח התביעה דווקא בגורם הסיכון של פגות, ולא התייחסו למשל לגורם הסיכון של גיל האב (מעל 35 שנה) או לגורם הסיכון של דימומים במהלך ההריון, או לגורם הסיכון של לידה קיסרית. כל אלו לפחות שווים לפגות, ובוודאי שהם אינם הגורמים לאוטיזם אלא נילווים אליו, בדיוק כפי שהמצב הוא ביחס לפגות. 69. קראתי שוב ושוב את חוות הדעת המשלימות של ד"ר קרמר ושל פרופ' שטיינברג, ולא נמצאה לי סיבה להעדיף את חוות הדעת הראשונה דווקא. אכן, חוות הדעת המשלימה עשויה ללמד כי בין אוטיזם לבין פגות קיים "קשר", אך מכאן ועד המסקנה כי בין השניים גם קיים "קשר סיבתי עובדתי", רחוקה הדרך (לאבחנה בין מונחים אלה ראו את חוות דעתה של השופטת נאור בע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב). בהקשר זה בולטת העדרה של תשתית מדעית או אחרת המאפשרת לקבוע, כי פגות היא גורם סיכון (להבדיל מגורם נסיבתי נלווה) לאוטיזם. בחוות הדעת המשלימה אין, אפוא, כדי להשלים את החסר וגם על פיה אין בידי לקבוע, כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין פגותו של התובע לבין ה- PDD. יוטעם, כי כך הם פני הדברים לא רק על פי שיטת ההסתברות המתמטית שעולם המדע אמון עליה, אלא גם על פי שיטת ההסתברות האינדוקטיבית, שעליה אמונים בתי המשפט, בהיותה מגלמת "את ניסיון החיים והשכל הישר, מתוך הכרה בכך שפתרון המקרה הקונקרטי אינו יכול להמתין תמיד להתפתחויות בעולם המדע" (פרשת קרישוב הנ"ל, פסקה 11 לחוות דעתה של השופטת דורנר). על רקע השגותיו של פרופ' שטיינברג, שלא זכו למענה של ממש מצידו של ד"ר קרמר, בשני המאמרים החדשים הנזכרים בחוות הדעת המשלימה אין כדי ללמד על קיומו של קשר סיבתי ולו במאזן הסתברויות. נראה, כי גם לצורך זה יש להצביע על הצטברות נסיבות ונתונים שהיא רצינית יותר (ראו והשוו למקבץ הנסיבות המתואר בפסקה 12 לחוות דעתה של השופטת דורנר בפרשת קרישוב הנ"ל. בולט לעיין, כי התשתית הראייתית במקרה שלפנינו דלה לאין שיעור). התוצאה 70. לאור כל המקובץ לעיל אחראיות הנתבעת והדסה רק לקוצר הראיה של התובע, שהנו סיבוך הנובע מהלידה המוקדמת ומהפגות, שיסודם בהידרופס. הנתבעת והדסה אינן אחראיות לנזקי ה-PDD, שהיא נכותו העיקרית של התובע ושבה התמקד עיקר הדיון. 71. נראה, כי עיקר נזקו של התובע בגין קוצר הראיה הנו נזק לא ממוני, שהרי נכות זו מצטרפת לנכות משמעותית אחרת המגבילה את התובע ממילא באופן מלא. לאור מכלול הנתונים פוסק לתובע בגין נכות זו סך של 150,000 ש"ח נכון להיום. סכום זה מגלם בחובו ריבית כחוק החל מיום לידתו של התובע ועד היום. מהסכום האמור לעיל ינוכה החלק היחסי של גמלאות המל"ל שיש לייחסו לליקויי הראייה, ככל שקיים כזה (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (4) 350). 72. לסכומי הפיצויים דלעיל יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ, וכן הוצאות המשפט של התובעים. 73. הנתבעת והדסה חבות כלפי התובעים ביחד ולחוד. אולם בשים לב לסעיף 4 לפסק הדין החלקי, שאישר את הסכם הפשרה בין התובעים לבין הדסה, לא תשלם הנתבעת לתובעים אלא 60% מהחוב הפסוק, וזאת על פי חלוקת האחריות שנקבעה לעיל. כפועל יוצא מכך, אין צורך במתן הוראות שיפוי כלשהן בין הנתבעת להדסה. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ניתן היום י"ז באייר תשס"ח (22 במאי 2008) בהעדר הצדדים. יצחק ענבר, שופט רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בהריון)רשלנות