24. ההלכה שהותוותה בע"א 6153/97, יובל שטנדל נ' יעקב שדה, פ"ד מו (4) בעמ' 746, היא כי ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי, שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל, נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, נוסף על התייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים, אפילו אם הם נדירים, כי דרישה נרחבת זו מתחייבת דווקא בתקופה הנוכחית, בה מתפתחת רפואה פרטית המציעה לציבור הרחב - ניתוחים אלקטיבים למיניהם. עצם הפגיעה באוטונומיה של אדם בשל הפרת חובת הגילוי הוכרה בפסיקה כמעשה רשלני המזכה בפיצויים בשל עוגמת נפש, כי הפיצוי בגין פגיעה בזכות לאוטונומיה בלבד מקום שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין אותה הסכמה למתן הטיפול הרפואי הוא נמוך יחסית, שכן הוא ניתן אך בשל עוגמת הנפש שנגרמה למטופל ועל יסוד אומדנה המתבססת על חומרת הפגיעה באוטונומיה שלו. מנגד, כך נקבע שם, מקום בו מוכח כי המטופל לא היה נותן הסכמתו לקבל הטיפול שגרם לו לנזק אילו קיבל המידע הדרוש - זכאי הוא לפיצוי בגין כל רכיבי הנזק שנגרמו לו מאותו טיפול. אלא שכאן הנה לא קיבלתי, כאמור לעיל, את טענות התובעת כי לא קיבלה הסבר מלא ודרוש, כשטענתה, שוב, נוגעת להסבר גבי סיכון שאינו יכול לנבוע מהטיפול שנעשה בה. כפי האמור בת.א (ח"י) 10359/97 הנ"ל - גם כאן עשתה עליי התובעת רושם של אישה אינטילגנטית, העומדת על דעתה, היודעת להגדיר את רצונה, ומשבחרה לעבור הניתוח - הנה גובש רצונה מתוך תובנה מלאה לצפוי לה בגין הניתוח - כאשר הוסבר לה כי אין תוצאות בטוחות במאה אחוז, כי יכול והניתוח לא יביא מזור למכאוביה, ומשהוברר שוב - כי הניתוח, סופו של דבר, בוצע בהצלחה, כי מה שיש בה היום, לטענתה, אינו קשור ואינו תוצאת הניתוח, ויש לשוב ולהדגיש עניין זה. בפסק הדין הנ"ל נידון גם היקפה של חובת הגילוי וההסבר הדרוש, אחר שהוסכם כי הסיבוך בו לקתה התובעת שם הוא נדיר ביותר, וכאן יש לזכור - אין מדובר בסיבוך - אלא בנזק שיכול ונגרם ממקורות אחרים, שאין הוא יכול להיות תוצאת הניתוח הספציפי שבוצע. השאלה ההיפוטטית הזו, העוסקת בסוגייה "מה היה אילו ניתן לתובעת ההסבר הנכון", איננה צריכה להבחן מנקודת המבט של חכמה לאחר מעשה. שאלה זו צריכה להבחן בנקודת הזמן של מתן ההסכמה, על פי הלך הרוח של התובעת במועד הניתוח. כך קובעת השופטת בייניש בפסק דין עלי דעקה, בסעיף 10 לפסק דינה: "הבחינה האובייקטיבית לפי אמות מידע של החולה הסביר נועדה לשרת את הצורך להגיע לחקר האמת בעניינו של החולה הנדון. אין ספק כי קיים קושי מעשי לגלות את עמדתו של החולה במועד הרלוונטי כיוון שתמיד הוא נדרש להתייחס לשאלה במבט לאחור, שעה שהוא סובל מתוצאות הטיפול. בפסקי דין רבים עמדו בתי המשפט על כך כי אין זה אנושי להטיל על אדם המתייסר מטפול רפואי שניתן לו, להעיד ולהציג באופן אמין את התשובה לשאלה מה היה עושה בעת קבלת ההחלטה על הטיפול לו ידע על כל התוצאות האפשריות". עוד נקבע על ידי השופטת בייניש, בהמשך דבריה, כי המבחן הראוי לבחינת השאלה ההיפוטתית, כיצד היה החולה נוהג אילו ניתן לו ההסבר המתאים טרם קבלת הטיפול הרפואי, הוא "מבחן אוביקטיבי המשולב בנסיבות הסובייקטיביות של החולה הניזוק" (ע"א 2781/93, עלי דעקה נגד בית החולים "כרמל", סעיף 10 לפסק דינה של השופטת בייניש): "כדי לקבוע מהי ההסתברות שהחולה היה מסרב לקבל את הטיפול, על בית המשפט להביא בחשבון את סוג הטיפול אותו קיבל החולה ואת מידת חיוניותו אל מול הסיכון הטמון בו, ולהעריך את תגובתו המסתברת של החולה על פי אמות מידה של חולה סביר בנסיבות דומות. על-פי אמות מידה אלה, ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין אי מסירת מידע תוך הפרת חובת זהירות לבין הנזק שנגרם מהטיפול. המבחן האובייקטיבי האמור אינו מיתר את הבחינה הנוגעת לחולה המסוים העומד בפני בית המשפט. בית המשפט יבחן את מידת הפגיעה בכושר השיפוט של החולה, על רקע התנאים והאופן בו נמסר לו המידע, ואת מכלול הנתונים והנסיבות הנוגעים לאישיותו ולמצבו הנפשי והפיסי. על רקע כל אלה, יפעל בית המשפט על דרך האומדן השיפוטי ויעריך מה הייתה התנהגותו של התובע שלפניו אילולא הפרת החובה של הנתבעים..." ניתוחתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (הסכמה מדעת)