ב"כ הנתבעת הפנה את תשומת בית המשפט כי המהלך של צירוף נספחים לסיכומים היינו שגוי ושלא כדין, וביקשה מבית המשפט הנכבד להתעלם מהם לחלוטין ולהורות על הוצאתם מתיק בית המשפט הנכבד. להלן פסק דין בנושא צירוף נספחים לסיכומים: כללי 1 . התובע קטין , הגיש תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, היות ולטענתו נפגע ברגליו ובמיוחד ברגל שמאל ,בגב בצוואר ובגופו בתאונת דרכים , ביום 20.08.01 בשעה 20:00 ו/או בסמוך לכך , בעת שניסה לחצות במעבר החצייה הגיח רכב ופגע בו וגרם לפציעתו, לטענתו פרטי הרכב הפוגע אינם ידועים לו.... כתוצאה מהפגיעה הובל התובע למרכז רפואי רמב"ם בחיפה, שם אושפז וקיבל טיפול רפואי...(ראה כתב תביעה מיום 17.11.02 סעיפים 3-7). 2. הנתבעת כופרת בחבות, וטענה כי לתובע לא ארעה ביום 20.08.01 תאונת דרכים. לטענתה, התובע לא נפגע ע"י רכב אלא התנגש במישהו בעת משחק. כמו כן, התובע יודע היטב מי הרכב שפגע בו ולא נתקיימו כלפיו, בנסיבות העניין, העובדות המקימות עילה כלפי הנתבעת לפי סעיף 12 לחוק הפלת"ד. (ראה כתב הגנה מיום ה- 14.09.04 סעיף 4). יחד עם זאת בתאריך 05.02.03 הגישה הנתבעת לבית המשפט הודעה כלפי צד ג' (שלישי) כנגד הרכב הפוגע כי עליו לפצותה ולשפותה על כל סכום אשר יפסק, אם יפסק נגדה בתביעה. לאור זאת הוגש תצהיר התובע והתקיימה ישיבת הוכחות שבמהלכה העיד התובע ומסר את גרסתו לאירוע. טיעוני הצדדים והתייחסותם לראיות שנשמעו ב"כ התובע בסיכומיו מציין ,כי התובע בתאריך 20.08.01 בשעה 20:00 ו/או בסמוך לכך עת ניסה לחצות את הכביש, נפגע כהולך רגל ע"י רכב חולף שפגע בו והפילו ארצה. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בחלקים שונים בגופו ונזקק לטיפול רפואי. (ראה סיכומי התובע מיום 29.08.04 סעיפים 3-4). התובע מסר בעדותו מיום 25.11.03 בעמ' 6 בשורה 6 , כי " ... אז כשזה קרה אני לא זוכר בן כמה הייתי ובאיזה כתה הייתי..." ובעדותו מיום 13.07.04 בעמ' 1 שורה 26 השיב לאותה שאלה, כי ביום התאונה היה בן שבע. ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי אין זה משנה , ואינה מעלה ומורידה העובדה כי התובע לא זכר בחקירה אחת בן כמה היה ביום התאונה ובחקירה אחרת זכר , בהתחשב בעובדה כי מדובר בילד קטין שעולה על דוכן העדים וההתרגשות היא עצומה. (שם סעיף 19). התובע מסר בעדותו מיום 13.07.04 בעמ' 3 שורה 16 , כי הוא מודה שיש לו בעיות זיכרון. ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי אין זה משנה ואינה מעלה ו/או מורידה העובדה שהתובע סובל מבעיות זיכרון, בעיות קלות ולא משמעותיות שלא הוכחשו ע"י התובע ולא היה צורך לעשות כן בהתחשב בעובדה כי לאחר התאונה התאספו אנשים והושיבו את הילד (התובע) על המדרכה והזעיקו את דודתו. (שם סעיף 20). התובע מסר בעדותו מיום 13.07.04 בעמ' 3 שורה 24 , כי הוא מדי פעם נופל ונפצע. ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי אין משנה ואינה מעלה ו/או מורידה הטענה כי לפני התאונה ו/או אחריה ובהפרשי תקופות זמן לא מבוטלות נפל התובע ונפגע בגופו, פגיעות שמהן סבלו וממשיכים לסבול מדי יום ביומו ילדים וצעירים רבים. (שם סעיף 21). מסכם ב"כ התובע וטוען כי האירוע בו עסקינן הינו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, התובע נחקר תחת לחץ טבעי בהופעתו בפני בית המשפט, ועוד מוסיף, כי הבעיות הקלות יחסית בזיכרונו של התובע נובעות מחלוף תקופה של כ- 3 שנים מאז התאונה ועד לחקירה, ועל כן התובע לא ידע לדייק בכל הפרטים. כמו כן מציין ב"כ התובע בסיכומיו כי אומנם התובע לא זכר באם אמו באה באותו יום או לא ,אולם, את הפרטים החשובים ככל אדם רגיל התובע כן זכר ,כגון שרכב פגע בו והוא קיבל טיפול רפואי. יתרה מזו, מסכם ב"כ התובע וטוען , כי התובע אכן נפגע לפני התאונה ואחריה בגופו, אולם, לא בתאונת דרכים ואין בזה כדי להשליך על התאונה שבמקרה דנן. לאור האמור, מבקש התובע כי ביהמ"ש יקבע שהאירוע מהווה תאונת דרכים, ולדחות את טענות הנתבעת . ב"כ הנתבעת בסיכומיה מיום 14.09.04 טוענת כי התובע צרף לסיכומיו שתי קבוצות של נספחים: א. תיעוד רפואי (בעמוד 4 סעיף 26 לסיכומים) ב. חומר חקירה (בעמוד 4 סעיף 27 לסיכומים) ועל יסוד נספחים אלה פירט את סיכומיו. ב"כ הנתבעת מפנה את תשומת בית המשפט כי המהלך של צירוף נספחים לסיכומים היינו שגוי ושלא כדין, ומבקשת מבית המשפט הנכבד להתעלם מהם לחלוטין ולהורות על הוצאתם מתיק בית המשפט הנכבד. כמו כן, ב"כ הנתבעת מסבה את תשומת לב בית המשפט כי התובע דן בסיכומיו בנושא הנזק על יסוד התיעוד שצירף, כאמור, וכן על יסוד ההנמקות השונות שעל פי השקפותיו, וזאת ללא שים לב שההליך הנוכחי התנהל בשאלת החבות בלבד. ב"כ הנתבעת בסיכומיה טוענת כי, מאחר והיא, כידוע, קרן סטטוטורית, שהוקמה על פי סעיף 10 לחוק הפיצויים ותפקידה הוגדר בסעיף 12 לחוק הפיצויים, הרי על הטוען לעילת תביעה נגדה, עליו הנטל להוכיח את עילת התביעה במלואה על כל תנאיה: הן את התנאים החיובים והן את התנאים השליליים. כלומר, עליו להוכיח את התנאי החיובי של אירוע תאונת הדרכים, ואת התנאים השליליים של העדר ביטוח או אי ידיעת זהותו של הנהג הפוגע. באם התובע לא יעמוד בנטל, תיכשל תביעתו. ב"כ הנתבעת מפנה את בית המשפט להלכה בנושא זה אשר סוכמה על ידי כבוד השופט ת.אור בע"א 2176/95 זיאד רפיק חלבי נ' וגיה אבו חמד ואח', תק-על 97(3), 465 פיסקה 12. (ראה סיכומי הנתבעת ע' 2 סעיף ב.3.). כמו כן, ב"כ הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי התובע בסעיפים 4 ו- 6 לתביעתו טען, כי פרטי הרכב בלתי ידועים לו , ועל כן הוא זכאי לפיצוי מהנתבעת. לטענת ב"כ הנתבעת טיעון זה הינו שגוי, מאחר ופרטי הרכב אינם רלוונטיים לעילה, אלא זהותו של הנהג, וזאת כפי שמורה סעיף 12 (א)(1) לחוק הפיצויים- "הנהג האחראי לפיצויים אינו ידוע". לפיכך לטענתה, מאחר ואין עילה מוכרת בדין לפיה חבה הנתבעת בגין אי ידיעת פרטי הרכב, מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה. יתרה מזו, ב"כ הנתבעת מוסיפה בסיכומיה , כי אף אם התובע היה טוען בתביעתו לנהג בלתי ידוע, הרי לא הוכיח זאת, וכי גם אם אירעה תאונת דרכים , דבר המוכחש , כאמור, אזי מדובר בנהג ידוע ומוכר לתובע. (ראה נ/8) בנוסף, ב"כ הנתבעת מתייחסת בסיכומיה לטענת התובע בעניין מחיקת ההודעה לצד שלישי כנטען על ידו בסעיף 12 לסיכומיו וטוענת כי ההודעה הוגשה על ידיה בטעות, שכן אין לנתבעת עילת תביעה לשיפוי בנסיבות אלה. אין שיפוי נגד נהג מבוטח, שכן מעצם הגדרתו כנהג מבוטח נשללת עילת הנתבעת. ולכן, משגילתה הנתבעת את טעותה, היא חזרה בה ומחקה את ההודעה. זוהי טעות שתוקנה. ב"כ הנתבעת מפנה את בית המשפט לגרסאותיו הסותרות של הנתבע כדלקמן: הגרסה הראשונית- בסעיף 4 לתצהיר ציין התובע כי נפגע מרכב עת שחצה את מעבר החצייה. מאידך, ב"כ הנתבעת טוענת כי אין זה משנה באם מדובר ב- "משהו" או "מישהו", שכן, ברור שלא נכתב בתעודה הרפואית כי נפגע התובע מרכב, ועל כן, טוענת ב"כ הנתבעת כי עדותו של התובע בבית המשפט בעמוד 5 משורה 9 ואילך אינה נכונה. מיקום התאונה- בתצהירו טען התובע כי נפגע בעת שעבר במעבר חצייה. מאידך, אמו של התובע סיפרה במשטרה כי בנה נפגע בעת שלא עבר במעבר חצייה ( ראה נ/6). ב"כ הנתבעת טוענת , כי קיים שוני בין שתי הגרסאות לעיל, ולאור הסתירות הללו לא ניתן לטענתה לבסס ממצא לגבי מיקום התאונה. אופי הפגיעה- ב"כ הנתבעת טוענת בסיכומיה כי לא ניתן לקבוע ממצא בדבר אירוע שקשה להסביר את פשרו. מחד גיסא, על פי נ/5 , צוין כי נגרמה לתובע נפיחות קלה ושפשוף על גב כף הרגל. אך מאידך גיסא , כאשר נשאל התובע בעדותו " איך פתאום עולה לך אוטו על הרגל ולא קורה כלום? השיב: " אני לא יודע". (עמוד 8 לפרוטוקול משורה 5-12). זכרונו של התובע- ב"כ הנתבעת טוענת בסיכומיה כי התובע סובל מבעיות זיכרון. ב"כ הנתבעת מפנה את בית המשפט לשורות מתוך הפרוטוקול המצביעות כי התובע לא זכר פרטים לגבי האירוע , כגון באיזה כיתה היה כאשר האירוע התרחש ( ע' 3 שורה 9-10) , או באיזה רגל נפגע כלל ( ע' 8 שורה 3-4) ועוד. כמו כן טוענת ב"כ הנתבעת כי התובע סובל מבעיות זיכרון ( אמיתיות או לא) אשר מתועדות היטב ב- נ/1, ב-נ/2 וב-נ/3 , וכי אף בעדותו הוסיף פרטים נוספים אשר נעדרו מתצהירו כגון: כי האוטו פגע משמאל (ע' 7 שורות 4-6) וכי מדובר במיצובישי (ע' 7 שורות 15-16). לאור האמור לעיל טוענת ב"כ הנתבעת כי לא ניתן לבסס על זכרונו ממצאים בכלל. ב"כ הנתבעת טוענת בסיכומיה כי הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות, בדבר עדות יחידה שאין לה סיוע עוסקת במספר מקרים ובהם: עדות קטין מתחת לגיל 14 ועדות יחידה של בעל דין. במקרה דנן טוענת הנתבעת כי מדובר בקטין בעל דין, ועל כן הדרישה הינה דרישה כפולה אשר מביאה להתייחסות מיוחדת ולהגברת הנטל החל על הטוען. ב"כ הנתבעת מפנה בסיכומיה בעניין זה, לפסיקתו של כב' הנשיא קיטאי ב- ת"א (/שלום חיפה) 17854/95 זקנון נעמה נ' אבו פארס רימון "מנורה" חברה לביטוח בע"מ ו "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, מ. צלטנר חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, כרך 11, ע' 5802 פיסקה 2). לאור האמור לעיל, ב"כ הנתבעת טוענת כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת תביעתו על כל מרכיבי עילת התביעה והוראת סעיף 54 הנ"ל , ועל כן עותרת מבית המשפט לדחות את התביעה. מסקנה לאחר בחינת עדותו של התובע ולאור הסיכומים מחליט אני לדחות את התביעה, וזאת לאור הטעמים הבאים: התובע, קטין, אשר הגיש באמצעות אמו תביעה לפי חוק הפלת"ד, בטענה כי נפגע על ידי רכב ביום 20.08.01, עת ניסה לחצות את מעבר החצייה. התובע יליד 1993 , דהיינו, לטענתו היה בן 7 שנים ביום התאונה. התובע כיום בן 10.5 שנים, והוא עד יחיד. ביחס לעדות יחיד במשפט אזרחי, התייחס המחוקק בסעיף 54 לפקודת הראיות כדלקמן: " פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחיד שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו, ואלה הנימוקים: העדות של קטין למטה מגיל 14. העדות היא של בעל-דין..." במקרה שלפנינו, הדרישה להנמקה מיוחדת היא כפולה, הן מכוח היות העד היחיד קטין בן 10.5 שנים, והן מכוח היותו בעל-דין. היות ועסקינן בעדות יחידה, כפי שציינה ב"כ הנתבעת בסיכומיה, רק מהטעם הזה ביכולתי לדחות את התביעה על הסף. הנתבעת הינה קרן סטטוטורית ותפקידה הוגדר בסעיף 12 לחוק הפיצויים. הטוען לעילת תביעה נגד הנתבעת, עליו הנטל להוכיח את עילת התביעה במלואה על כל תנאיה. הן התנאים החיובים והן התנאים השליליים. דהיינו, על התובע להוכיח את התנאי החיובי של אירוע תאונת דרכים, ואת התנאים השליליים של העדר ביטוח או אי ידיעת זהותו של הנהג הפוגע, ואם לא יעמוד בנטל, תכשל תביעתו. הלכה בנושא זה ראה דברי השופט ת.אור בע"פ 2176/95 זיאד רפיק חלבי נ' וג'יה אבו חמד ואח', תק-על 97(3), 465, פיסקה 12 לאמור: " ... התובע, אשר עליו להוכיח את קיומה של עילת תביעה נגד קרנית, להוכיח את העובדות הדרושות לקיומה של העילה. בין עובדות אלו נכללת העובדה שאין ביטוח תקף המכסה את החבות של הנוהג ברכב כלפי הנפגע. אף כי מדובר בהוכחת עובדה שלילית, רובץ הנטל להוכיח על התובע, אשר עליו להוכיח את כל העובדות המהוות את עילת תביעתו. הנטל הוא, אם כן, על התובע להוכיח העדר ביטוח תקף, ואין הנטל חל על קרנית להוכיח קיומו של ביטוח תקף כזה... לקרנית אין כל ידיעה או כלים משלה לברר עניין זה, עניין אשר כולו מצוי בידיעת הנהג- המבוטח והמבטחת. הטלת חובה כזו על קרנית, פירושה המעשי הוא שניתן יהיה להגיש נגדה תביעה בגין כל פגיעה בתאונות דרכים, ועליה תחול חובת פיצוי הנפגע, אלא אם תצליח לברר ולהוכיח שהיה ביטוח תקף." במקרה שלפנינו, התובע לא צלח להוכיח את התנאי החיובי של אירוע תאונת דרכים, ולא את התנאים השליליים של העדר ביטוח או אי ידיעת זהותו של הנהג הפוגע. גם בהנחה שאכן ארעה תאונת דרכים, דבר אשר אינו נכון להערכתי , אזי מדובר בנהג אשר ידוע ומוכר לתובע. (ראה נ/8- פרטי הנהג). באשר לטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיה לגבי צירופם של הנספחים לסיכומי התובע ואשר מהווים לטענתה ראיות נוספות, הנני סבור , כי לאחר עיון בתיק, עולה, כי הנספחים שצורפו לסיכומי התובע צורפו גם לכתב התביעה, וכי בית המשפט ידע את תוכנם גם במהלך הדיונים, ועל כן אני סבור כי אין הם מהווים ראיות נוספות. באשר לטענותיה של הנתבעת בנושא הנזק שפורטו בסיכומי התובע, הנני סבור, כי ההליך בתיק זה התנהל בשאלת החבות בלבד, אך יחד עם זאת, אין זה משנה, ואינו מעלה ו/או מוריד את מסקנתי כי התובע לא צלח לספק לבית המשפט גרסה אחת ברורה ועקבית לעניין ההתרחשות ביום האירוע. התובע הביע בלבול וחוסר אמינות במתן עדותו, גרסתו הייתה שונה מגרסת אמו לגבי מיקום התאונה, ואף הוסיף בעדותו פרטים נוספים שלא סיפר בעבר ואשר נעדרו מתצהירו. (ראה עדות התובע בע' 2 שורה 13 ואילך). מעבר לאמור לעיל, ברישום התעודה הרפואית נ/5 צוין כי התובע " מתלונן על כאבי כף רגל שמאל לדבריו היום התנגש עם מישהו ברחוב ונפגע ברגל" . הנני סבור כי אם התובע אכן היה נפגע מרכב אזי פרט חשוב זה היה מצוין ברישום התעודה הרפואית. יתרה מזו, ברישום התעודה הרפואית צוין, כי לתובע נגרמה נפיחות קלה ושפשוף על גב כף הרגל. כאשר נשאל התובע לאופי הפגיעה, דהיינו, "כיצד עולה לך אוטו על הרגל ולא קורה כלום" השיב: " אני לא יודע" . מכאן, דברי התובע אינם מתיישבים עם האמור בתעודה הרפואית, וכי להערכתי, פגיעה של מכונית נוסעת בילד בן 7 שנים, מותירה למרבה הצער, חבלות רציניות יותר . לאור האמור, מאחר ונטל ההוכחה רובץ על התובע, ובמקרה הנוכחי לא הוכח, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובע בסך 3,000 ₪ + מע"מ. מסמכיםסיכומים