בפניי תביעה למזונות וכן שתי בקשות נוספות: האחת להחזר הוצאות בר מצווה והשנייה לפריסת חוב מזונות העבר לתשלומים. אם התובעים, ס' ק' (להלן: "האם"), והנתבע, ע' ק', נישאו זה לזו כדמו"י ביום 14.9.82. מנישואין אלו נולדו להם שלושה ילדים - י', ד' וס', הם התובעים 1-3, קטינים בני 17, 12 ו- 7 ביום הגשת התביעה (כיום בני 20, 15 ו- 10). בקשת האם לתשלום מזונותיה שלה נדחתה בבש"א 50991/02, לאחר שנקבע כי הסמכות הוקנתה לבית הדין הרבני, עקב כריכת הבעל את סוגיית מזונות האישה בתביעת הגירושין שהגיש שם. מאז הגשת התביעה התגרשו בני הזוג. ביום 27.9.02 חויב הנתבע במזונותיהם הזמניים של הקטינים בסך 13,500 ₪. בדיון מיום 26.11.02 הופחת סכום זה בהסכמת הצדדים ל- 10,500 ₪ עקב הגעת הבן הבכור לגיל 18. בהמשך הגיש הנתבע בקשה להפחתת המזונות הזמניים (בש"א 54700/03), אולם בקשה זו נדחתה ביום 29.9.03. תמ"ש 1031/02 - תביעת המזונות טענות הצדדים: האם מעמידה את צורכי הקטינים על סך 46,275 ₪ לחודש. לדבריה, הקטינים הינם מ"ילדי עשירים", והמשפחה חיה ברמת חיים גבוהה מאוד, וזאת בשל הכנסתו הגבוהה של האב, שלכל הדעות עונה להגדרת "אמיד". על כן, לדבריה, יש לחייבו מדין צדקה לתת לקטינים לא רק מה שהכרחי, אלא גם מה שראוי להם. לטענת הנתבע, האם לא הוכיחה מהם צורכיהם האמיתיים של הילדים, והכנסתו הגבוהה כשלעצמה אין בה כדי להצדיק את חיובו במזונות עבור צרכים שלא הוכחו. כמו כן לדבריו, אין כל חשיבות למידת עושרו של האב ויכולתו הכלכלית, אם הוא מספק בפועל את צורכיהם האמיתיים; אומנם יש בעובדה זו כדי לחייבו להוסיף למזונותיהם מדין צדקה, אבל לדעתו - גם לצדקה יש גבול, ובכל מקרה אין מדובר בסכומים המופרזים אותם מבקשת האם. המסגרת המשפטית: מזונות ילדים: חובת האב בכיסוי מלא של מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים עד גיל 15 היא חובה אבסולוטית ובלעדית; ואילו באשר למימון צרכים שהם מעבר לצרכיהם ההכרחיים של הקטינים - ובאשר למלוא צורכיהם של ילדים מעל לגיל 15 ועד גיל 18 - רובצת החובה על שני ההורים, מדין צדקה, ביחס ישיר להכנסותיהם (ראה: ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול, פ"ד נ(1) 215, 219), ורק כאשר ידם משגת (היותם "אמידים", ראה: ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2) 14, 20; ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449, 456-457). לעניין צרכיו ההכרחיים של הקטין, הלכה היא שאלה כלל אינם נקבעים על פי יכולתו הכלכלית של האב. מדובר בחובה משפטית שהקריטריון היחיד לה הוא צורכי הקטינים, כפי שנקבע בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן ע"ג, סעיף י: "ואינו נותן להם כפי עושרו אלא כפי צרכם בלבד". כמו כן, קבע בית המשפט העליון בפרשת פורטוגז, שם, כי הצרכים הבסיסיים הם צרכים מינימליים השווים לכל ילד, ללא קשר למצבם הכלכלי של הוריו. בגדר צרכים הכרחיים (צרכים מינימאליים) של כל קטין, שחובתו הבלעדית של כל אב לספק אותם במלואם, נכללות רק חלק מהוצאות המשפחה. סעיפי התצרוכת שנחשבים למינימום הכרחי הם: דיור (שכר דירה והוצאות דיור שוטפות- אחזקת דירה, ריהוט וציוד לבית, מים, חשמל, גז, ארנונה וטלפון), מזון, ביגוד והנעלה, חינוך בריאות ותחבורה. יש ויכללו בסל זה הוצאות מיוחדות לקטין אשר אינן נכללות בסל של קטין אחר, כמו הוצאות רפואיות מיוחדות, שיעורים פרטיים בשל קשיי למידה מאובחנים וכיו"ב. מה שמעבר לכך (כגון צעצועים, חופשות, ביגוד וצרכי חינוך מעבר למינימום הנדרש) נכללים במסגרת מזונות מדין צדקה. יכולת האב וכושר השתכרותו - אשר על פיהם נמדד היקף חיובו במזונות מדין צדקה -אינם נקבעים רק על פי הכנסתו בפועל מעבודתו, אלא נגזרות אף ממקורות אחרים העומדים לרשותו, לדוגמא: רכוש, לרבות דירה, כספים פנויים שהתקבלו ממכירת נכסים, חסכונות, וכן פוטנציאל ההשתכרות של הנתבע על פי מקצועו וכישוריו (ראה: ע"א 130/93 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח(2) 721, 725; ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור, פ"ד מ(1) 147, 151-152). ומן הכלל אל הפרט: א. מזונות הבן י' בן ה- 18 לטענת הנתבע בסיכומיו, החל מהיום בו הגיע י' לגיל 18, 1.1.03, הרי הוא בגיר, ומאז אין האם יכולה לייצגו. על כן, יש למחקו מכתב התביעה, ועליו להגיש תביעה עצמאית לתקופה שלאחר הגיעו לגיל 18; ואת זאת לא עשה. לכן, לטענתו, אין לחייב את הנתבע בגין מזונותיו אלא עד ליום 1.1.03. בטענתו זו מסתמך ב"כ הנתבע על שני פסקי דין אשר נגעו בסוגיה זו: רע"א 956/94 קרקו נ' קרקו, תק-על 94(2) 1224, בו נקבע כי "עם הגיעה של הבת... לבגרות... אין היא זכאית למזונות אלא מכוח תביעת מזונות עצמאית-אישית ולא כשהיא מיוצגת בידי אמה"; וכן על דברי בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט גייפמן) בתמ"ש (תל-אביב) 101871/97 ליאור וידס ואח' נ' וידס ניסים, תק-מש 99(3) 74, לפיהם אין לאפשר לאם, כאפוטרופוס של הקטין, לתבוע מזונות מראש מאביו בשם הקטין באשר לתקופה לאחר שיגיע לבגרות. לטענת האם, טענה זו לא נטענה כלל לאורך ההליך כולו (ואף לא הוגשה כל בקשה למחיקת תביעת י' בכל הנוגע למזונותיו מיום 1.1.03 ואילך), ועל כן היא מתנגדת להרחבת החזית, מה גם שממילא לא הובאו ראיות ולא הוכח דבר בנוגע ל"מוכנתו" או "אי מוכנתו" של התובע 1 להגיש תביעה עצמאית כנגד אביו. דין טענת הנתבע להידחות. אכן, צודקת האם בטענתה שהנתבע לא העלה טענה זו בכתב הגנתו, ואף לא במהלך חקירתו. משכך, אין הוא יכול להעלות טענה זו רק כעת, בשלב הסיכומים. למעלה מן הצורך אציין, לגופו של עניין, שרע"א קרקו כלל אינו רלוונטי לענייננו, שכן בקרקו נדונה תביעת מזונות שהוגשה על ידי אם בשם ילדה בת 19, כאשר התביעה הוגשה בפעם הראשונה לאחר שהילדה עברה את גיל 18 (להבדיל מתביעת האם המוגשת בתקופה בה הילד הינו קטין עדיין, ומתבקשים בה מזונות עבור התקופה שמגיל 18-21). לעניין זה אכן קובעת ההלכה כי אם רוצה ילד להגיש תביעת מזונות לאחר שכבר עבר גיל 18 לפני ההגשה המקורית והראשונה של התביעה, הרי שעקב היותו בוגר עליו להגישה באופן עצמאי. אולם, אין זה המצב שבפנינו; במקרה דנן נתבקשו המזונות עבור י' עת היה הוא קטין ומיוצג בידי אימו. ההלכה הפסוקה קובעת, כי בכוחו של בית המשפט לפסוק מזונות עתידיים, גם עבור התקופה שלאחר גיל 18 (ועד לגיל 21 או לסיום שירות הצבאי, לפי המאוחר), וכבר נקבע לא אחת כי סכום מזונות זה יעמוד על שליש מהסכום שבו חויב האב עבור הקטינים לתקופה שלפני זה. כך, לדוגמא, בע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ"ד מח(3) 416, עמדה במחלוקת שאלת חיובו העתידי של האב במזונות ילדיו לאחר שיגיעו לבגרות וכל עוד הם משרתים בשירות החובה בצה"ל. גם בפסק דין זה, כמו במקרה שלפנינו, טען האב כי בית המשפט אינו יכול לקבוע - בעת שהילדים קטינים - האם מתקיימים התנאים המקימים חובה לזון ילדים בגירים; אך ביהמ"ש דחה טענתו, וקבע כי שיעור מזונות הקטינים, לכשיגיעו לגיל 18, יהיה שליש מן המזונות שהיו בתוקף לפני כן (ר' לעניין זה גם ע"א 1284/94 סימי אוחיון ואח' נ' הנרי אוחיון, תק-על 95(1) 717). לעניין פסק דין וידס - עם כל הכבוד לפסק דין זה, אין הוא עומד בקנה אחד עם ההלכות המפורטות לעיל של בית המשפט העליון, וקביעת פסק דין וידס, שניתן בבית משפט לענייני משפחה, אינה מחייבת בית משפט זה. אומנם, ההלכות המנויות לעיל מתייחסות למקרים ה"קיצוניים" בהם הוגשה התביעה המקורית כשהילד כבר עבר את גיל 18 בעת ההגשה, או, בקצה השני, כשהקטין הוא עדיין מתחת לגיל 18 בעת מתן פסק הדין, אלא שפסק הדין צופה גם פני העתיד ומבקש לקבוע את חוב המזונות גם עבור התקופה שלאחר גיל 18. במקרה דנן, התביעה אמנם הוגשה בקטינותו של י', אלא שי' עבר את גיל 18 תוך כדי ניהול ההליך, כך שהאם הייתה מוסמכת בעת הגשת התביעה, ברם סמכותה לייצגו כאפוטרופא הטבעית שלו נפסקה עם הגיעו לגיל 18. גם במקרה כזה נקבע בפס"ד וידס כי "גם אם קטין בגר במהלך תביעת מזונותיו כקטין - יש צורך בתיקון כתב התביעה לצורך תביעת מזונות בגיר". כאמור, לא אתייחס לטענה זו מאחר שהועלתה לראשונה בסיכומים, אם כי ניתן גם הגיע למסקנה שאם הייתה האם מוסמכת להגיש את התביעה בראשיתה גם עבור התקופה שלאחר שהקטין יתבגר, אין הצדקה למתן משקל לעובדה שהקטין עבר או לא עבר את גיל 18 תוך כדי ניהול ההליך, וניתן גם לראות את ההיגיון בעמדה שהתביעה תימשך אלא אם כן הילד יודיע פוזיטיבית לאחר הגיעו לגיל 18 כי הוא מתנגד להמשך ההליכים בשמו. מוסיף הנתבע וטוען, שעל מנת להצדיק את המשך החיוב במזונות עד תום השירות הצבאי, יש צורך להצביע על קיומן של נסיבות יוצאות דופן, שאינן בגדר תיאורו של המצב הרגיל אצל כל צעיר הנכנס לשירות צבאי, כגון: שכר צבאי לא גבוה, חופשות בסופ"ש, היזקקות לבגדים ולמגורים בבית, וכדומה; ונסיבות מיוחדות כאלו לא הוכחו. דין טענה זו להידחות אף היא. בהלכת פלוני שלעיל נקבע כי הנטל רובץ על הצד הטוען שאין הצדקה להמשך חיוב המזונות: "ניתן ליצור הנחה עובדתית, הנוגעת לתנאי השני מתנאיו של סעיף 5: תנאי הנזקקות. על פי חזקה זו, המשקפת את המציאות הישראלית, ילד בגיר המשרת שירות צבאי סדיר עומד בתנאי הנזקקות לפיו "אותו בן משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו, או ממקור אחר"; ניתן לטעון אחרת במקרה ספציפי, אולם מי שמבקש לטעון אחרת, עליו הראיה. ודוק: בכך אין לומר כי אין מקרים בהם השירות הצבאי מנתק את תלותו של ילד בהוריו.... כל שמוסק כאן הוא כי מציאות החיים הישראלית מחייבת לקחת בחשבון כי ילד בגיר המשרת שירות צבאי סדיר, סמוך לרוב על שולחן הוריו, ואנו נותנים למציאות עובדתית תדירה זו ביטוי בדמות חזקה עובדתית, המקלה על הילד הבגיר בבואו לתבוע מזונות מאביו (או אימו - לפי העניין). אין ללמוד מכאן כי יש בקביעה זו משום הארכה אוטומטית של תקופת החיוב של אב במזונות ילדיו עד לסיום השירות הצבאי, בדומה לחובה בגיל 15 עד 18, שכן עדיין יש להוכיח את היותו של האב "אמיד" על פי הגדרת סעיף קטן 5(1), וניתן לסתור את ההנחה שהיא לגבי גיל 15 עד 18 בדרך כלל בלתי מעורערת. אלא, שכפי שנרמז לעיל, פירוש הסעיף על פי מקורותיו במשפט העברי מייתר למעשה את הצורך להביא ראיות מיוחדות להתקיימות התנאים המנויים בסעיף 5, כך שדי בראיות המובאות לצורך ביסוס חובת המזונות של האב כלפי ילדו בגילאים 18-15, כדי להטיל עליו חובת מזונות גם בתקופה הנדונה. סיכומו של דבר, בית המשפט רשאי להסתמך על הנחה כללית שניתן לנסות ולסתרה במקרים קונקרטיים." (הדגשות אינן במקור) ואם כי בפס"ד וידס קבע השופט גייפמן כי "חזקת ה"נזקקות" שנקבעה בפסיקה בע"א 4480/93 פלוני נ. פלונית ... מן הראוי שתיושם בתביעת מזונות של הילד כבגיר ולא בתביעה מוקדמת של האם בשם הילד, עוד בהיותו קטין, כאשר הסעד נתבע ביחס לתקופה לאחר הגיעו לגיל 18...", הרי בפס"ד פלוני עצמו מדובר בתביעה מוקדמת שהגישה האם עוד כשהיו הילדים קטינים, ושם הוא שנקבע חזקת הנזקקות. עולה איפוא כי "צמצום" הלכת פלוני של בית המשפט העליון כפי שקובע פס"ד וידס חורג מהלכת פלוני עצמו, כך שאין לקבלו. עוד טוען הנתבע כי י' עבד והשתכר בתקופות מסוימות בסכומים של 1,000 ₪ לחודש, וכי על כן אין הוא זקוק למזונות מאביו; את הטענה הזו סומך הנתבע על דברי האם בעדותה (פרוטוקול הדיון מיום 19.01.03). דין טענה זו להידחות: ראשית, בחינת דברי האם מפרוטוקול הדיון אינה מלמדת כלל כי י' אכן השתכר סך של 1,000 ₪ לחודש, אלא שהיה עובד מידי פעם אצל דודתו, והרוויח תשלומים סמליים של 100 או 200 ₪. על כן, לא הוכח כי לי' עמדה השתכרות ממקור כל שהוא שהיה בה כדי לכסות על צרכיו. לא זו אף זו, עבודות מזדמנות של קטין, ובמיוחד כשאין לו מקצוע מסודר, אינן מהוות תחליף לתמיכה כלכלית קבועה ומסודרת מצד ההורה המשלם מזונות. בע"א 1284/94 אוחיון נ' אוחיון, תק-על 95(1) 717 טען המשיב כי יש לפוטרו מחיוב במזונות בנו הקטין בן השבע-עשרה וחצי, כיון שעובד ומשתכר "מדי פעם". בית המשפט פסק כי: "אין בהשתכרות "מדי פעם" .... כדי הצדקה לביטול פסק דין שחייב את המשיב במזונות ילדו. מה גם שהקטין עומד לפני שירות צבאי ופסיקתנו קבעה חובתו של המשיב בדבר כיסוי צרכי הקטין - כדי שליש מן החיוב שקדם לכך - גם בתקופת השירות הצבאי. על כן הייתי מותיר חיובו של האב לגבי הקטין על כנו." על בסיס האמור, ייקבע חיובו של האב עבור מזונות י' מיום הולדתו ה- 18 או גיוסו לשרות חובה בצה"ל, לפי המאוחר, ברמה של שליש ממזונותיו כפי שייקבע לתקופה שמן הגשת התביעה ועד למועד האמור. ב. מזונות הקטינים: בחינת רמת החיים של המשפחה לטענת האם, השתכרות הנתבע משך כל השנים עמדה ועומדת על סך עשרות אלפי שקלים נטו לחודש, והיא העניקה למשפחה רמת חיים גבוהה מאוד; לדבריה, המשפחה נמצאה ברמת העשירון ואולי האלפיון העליון במדינת ישראל. האם צרפה דפי חשבון בנק ודפי פירוט הוצאות בכרטיס אשראי, המלמדים, לדבריה, על רמת חיים גבוהה זו עובר לפירוד, ועל הוצאות חודשיות למשפחה כולה אשר עמדו בממוצע על 92,281 ₪ לחודש. מתוך סכום כולל זה טוענת האם, כי יש לייחס לצורכי הילדים כמחצית: ההוצאות בגין כלכלת הקטינים בלבד (מזון, אטליז, פרחים, מעדניות, קונדיטוריה וכו') הגיעו לכדי 12,000 ₪ בחודש, אחזקת בית בסך 13,875 ₪ לחודש, חינוך בסך 1,800 ₪ לחודש, תרבות ופנאי בסך 1,500 ₪ לחודש, חוגים של הקטינים בסך 5,000 ₪, ביגוד בסך 3,000 ₪ לחודש, ועוד. האם מציינת, כי מזה שנים רבות מועסקת בבית הצדדים "או-פר" לקטינים, והם אף זכו לקייטנות, חופשות רבות בחו"ל ובארץ ועוד כיו"ב. סה"כ מעמידה האם את הוצאותיהם החודשיות של הילדים על 46,275 ₪ לחודש. אמנם, האם מאשרת כי סכום זה אינו משקף את הוצאותיה בפועל עבור הילדים; ברם, לטענתה, מאז שהגיש הנתבע תביעת הגירושין, הוא נמנע במתכוון מלקיים במשפחה את רמת החיים אשר לה הורגלה במהלך הנישואין, ולטענתה, נעשה הדבר במכוון, על מנת להסתמך על הצמצום ברמת חיי הקטינים לצורך הטענה כי צורכיהם הלכאוריים נמוכים ממה שהינם באמת, ולשם הקטנה מלאכותית של גובה המזונות בהם אמור הוא לחוב לפי רמת חייהם וצורכיהם האמיתיים משך השנים. לדבריה, על הנתבע להמשיך ולאפשר לקטינים רמת החיים הגבוהה לה הורגלו משך כל חיי הנישואין של הוריהם. הנתבע אינו חולק על כך שהמשפחה נהנתה מרמת חיים גבוהה, אשר התאפשרה כתוצאה מהכנסותיו. הוא מודה בעדותו שהמשפחה נהגה לצאת לחופשות בארץ במלונות חמישה כוכבים ולמסעדות יוקרתיות; שהילדים היו הולכים להצגות בחגים לפחות פעמיים או שלוש בשנה; בילו בחופשות וקייטנות, פארקי שעשועים כגון סופרלנד, לונה פארק, מיני גולף, באולינג; שהנתבע נתן להם דמי כיס ככל שביקשו; קנה להם אופניים יקרות, משקפי שמש בסך 600 ₪, שעונים יקרים, סקייטבורד, סוני פלייסטיישן, מערכת סטריאו לכל ילד, בגדים בכיכר המדינה; נחגגו לילדים ימי הולדת מפוארים, ועוד (עמ' 26 שורה 17 והילך). אף על פי כן, לדבריו לא הגיעה רמת חיים גבוהה זו לכדי אותם סכומים מופרזים המתוארים ע"י האם. מוסיף הנתבע וטוען כי סכומי ההוצאות עליהם מצביעה האם הינם הוצאות המשפחה כולה, כאשר החלק העיקרי מתוך הוצאות אלו הינו הוצאותיו והוצאות האם, אשר ניהלו שניהם אורח חיים פזרני. טענת הנתבע - בדין יסודה. הגעתי לכלל מסקנה, כי אכן התובעים והמשפחה כולה חיו ברמת חיים גבוהה, אולם גובה הצרכים אותם תובעת האם כמפורט בתצהירה הינם מוגזמים, ונחה דעתי כי הם אינם משקפים את צורכי התובעים בלבד, כי אם צורכי המשפחה כולה (כולל צורכיה שלה וצורכי הנתבע והאו-פר). כך לדוגמא, ציינה האם בתצהירה כי כלכלתם של התובעים בלבד עומדת על סך 12,000 ₪, אולם בדיון מיום 19.1.03, בתשובה לשאלת ב"כ הנתבע "את כותבת פה כלכלה, צורכי מזון סה"כ 12,000 ₪, זה כולל כל המשפחה?" הודתה האישה כי סכומים אלו כוללים את הוצאות כלכלתם של כל המשפחה, לרבות האו-פר; כך גם לעניין אחזקת הבית והוצאות הרכב (עמ' 9, שורה 25 עד עמ' 10 שורה 7). אומנם בדיון מיום 13.3.03 ניסה ב"כ האם להסביר דבריה בטענה כי ב"כ הנתבע הצליח לבלבל אותה ב"להט החקירה" אולם דבריה של האם בעינם נותרו. זאת בנוסף לכך שגם מבחינה הגיונית קשה לקבל כנתון הוצאה לכלכלה של שלושה קטינים בסך 12,000 ₪ לחודש, ואין זה משנה לצורך העניין כי מדובר במשפחה עשירה. אינני שולל את האפשרות כי ניתן "לבזבז" גם סכום של 12,000 ₪ לחודש על כלכלה, ואפשר אף יותר; ואולי אף עשו כן ההרים עובר לפירוד. ברם, אין זה מצדיק שבית המשפט ייגרר אף הוא לקביעת חיוב מזונות החורג מכל פרופורציה הגיונית. במסגרת קביעת חיוב למזונות, לא יתמוך בית המשפט את ידיו על חיוב למעדנים יקרים, למשל, גם אם נהגו הילדים ליהנות מסוג זה של מותרות בתקופה שלפני פירוד ההורים. מאידך גיסא, אין לקבל את טענת הנתבע כאילו שמידת עושרו כלל אינה רלוונטית. לטענתו, מן המושכלות הראשונים הוא כי אין כל חשיבות לעניין מידת עושרו של האב ויכולתו הכלכלית באשר לחיובו במזונות ילדיו, אם בפועל מספק הוא את צורכיהם האמיתיים. אכן יש בחיוב של אב כזה להוסיף לבניו כהנה וכהנה מדין צדקה, לפי צורכיהם, אולם בכל מקרה אין מדובר בסכומים אותם מבקשת האם. לדברי הנתבע, על בית המשפט לתת את דעתו לעובדות המלמדות על הצרכים החיוניים של הקטינים (מחסורו של הזכאי למזונות, צרכיו ומידת היזקקותו) ועל רמת החיים לה הורגלו, ורק לאחר מכן לבדוק את יכולת ההשתכרות של הנתבע (עושרו של החייב). עוד טוען הוא, כי גם אם עומדת לו הכנסה חודשית גבוהה, הרי ש"אין התובעים שותפים של הנתבע בהכנסותיו, ואין הם רשאים אלא לצרכים הדרושים להם"; בכך מסתמך הוא על דברי בית המשפט בע"א 93/85 שגב נ' שגב, פ"ד לט(3) 822. בנוסף, לדבריו, רמת החיים אליה היו רגילים כמשפחה מלוכדת שונה מרמת החיים של משפחה החיה בפירוד, ויש להביא זאת בחשבון. דין טענה זו להידחות. הלכה פסוקה היא כי המונח "כדי מחסורו" שלעיל פירושו הינו בהתאם לרמת החיים שאליה נזקק הנצרך וכפי שהורגל בה (ור' רע"א 324 אדר נ' אדר, מב(3) 347; ע"א 93/85 שגב נ' שגב, פ"ד לט(3) 822). אכן החיוב במזונות מדין צדקה מוגבל למזונות המינימאליים, והאב מחויב לתת לקטינים כדי צורכיהם ההכרחיים בלבד, אולם חיוב מזונות מדין צדקה רחב בהיקפו מהחיוב שעל פי עיקר הדין, ומשתרע עד כדי מידת יכולתו של החייב: עד כמה שידו משגת - כך תגיע רוחבה של החובה. עיון בפסק דין שגב, אותו מביא הנתבע בתמיכה לדבריו, מלמד כי ציטוט הנתבע דלעיל לקוח מתוך פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר נדחה בערעור לבית המשפט העליון. וכך פסק בית המשפט העליון: "על פי דין זה [הדין העברי- ב.צ.ג.] מוטלת על האב חובה מן הדין לספק לילדיו את הצרכים ההכרחיים לכלכלתם, אך כאשר לאב, על פי הכנסתו, היכולת לספק לילדיו מעבר לצרכים החיוניים, עליו לעשות כן מדין צדקה. במקרה כזה, ניתן לחייב את האב, בתשלום מזונות ילדיו כך שיוכלו להמשיך ולחיות על פי רמת החיים שהורגלו לה ושהיו ראויים לה, אפילו רמת חיים זו תשית על המשיב חיוב בתשלום דמי מזונות העולים במידה ניכרת על הצרכים ההכרחיים שלהם בלבד." אי לכך, שומה על בית המשפט למצוא את האיזון הנכון בין הכרה ברמת חיים גבוהה לבין פזרנות. גם מזונות מדין צדקה בנויים על מושג "צורכי הילדים", כך שלא כל בזבוז שהיה נהוג בעבר ייחשב כ"צורך" לגיטימי של הקטין אשר יצדיק חיוב הנתבע באותה הוצאה גם עכשיו. שאלה זו משאירה בידי בית המשפט כר נרחב להפעלת שיקול דעתו, בהתחשב בנסיבות של כל מקרה ומקרה. הלכה פסוקה היא כי בבואו להחליט על גובה המזונות הראוי רשאי בית המשפט לאמוד את סכום ההוצאות גם על פי שיקול דעתו וניסיון חייו כשופט שבתוך עמו הוא יושב, ולאו דווקא על פי המפורט בכתב התביעה (ר' ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לא (3) 25, 29, 33; ע"א 613/85 שגב נ' שגב, פ"ד לט(3) 825, 828). כלל זה הינו בעל משקל מיוחד כשמדובר במשפחה הנמצאת בעשירונים העליונים, כיון שהיקף ההוצאות האפשריות רחב יותר, ומרחב התמרון בקביעת המזונות רחב יותר אף הוא. בהקשר זה טוען הנתבע, כי אף אם ניתן לכנות את ילדיו "ילדי עשירים", לא הוכיחה האם מהם צורכיהם האמיתיים של התובעים, מעבר לצרכים הבסיסיים. לדעתו, היה עליה לאסוף ולשמור כל קבלה, אסמכתא ואישור בגין הוצאות הילדים, אולם את זאת לא עשתה לעניין רוב רכיבי אבות המזונות שנתבעו; ועצם העובדה שהכנסתו גבוהה אין בה כשלעצמה לחייבו במזונות עבור צרכים שלא הוכחו. מן האמור לעיל עולה כי דין טענה זו להידחות. ראשית, האם הביאה ראיות להוכחת מספר ניכר של סעיפי התביעה: קבלות מתשלומי חוגים, תשלומים לבית הספר, ותשלומים בגין אחזקת הבית (חשמל, גנן, ארנונה וכו'), אם כי קבלות אלו הקשורות להוצאות הבית הינן גלובליות ומשקפות את הוצאות כל המשפחה, ויש לגזור מהן את חלקם היחסי של התובעים. שנית, מסקנת בית המשפט באשר לאותה רמת חיים שיש לחייב את הנתבע לממן עבור הילדים תיקבע לפי שיקול דעתו, כאמור, והמרכיב המרכזי בהפעלת שיקול דעת זה הינו רמת ההכנסות של המשפחה. במספר רב של מדינות כבר נקבע בחקיקה כי מזונות קטין ייקבעו כאחוז מסוים מהכנסות החייב, ואף בתוכנה שפותחה לאחרונה בארץ אשר זכתה לניסוי במספר בתי משפט למשפחה (תוכנת "קטני קטינים") מבוססת קביעת המזונות על האחוז הממוצע שמוציאה משפחה בכל עשירון עבור הוצאות ילדיה, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. לשיטה זו יתרון ניכר, כיון שהיא שואפת לאחידות בתוצאות שתיקבענה בבתי משפט השונים, והיא מאפשרת לצבור המתדיינים לצפות מראש מה תהיינה התוצאות המשוערות של התיק, דבר שמסוגל להביא לצמצום במספר התיקים שיגיעו עד לניהול משפט. מן הראוי שהמחוקק במדינת ישראל ישקול אף הוא אימוץ של וריאציה זו או אחרת של השיטה האמורה. ברם, גם אם אין היום בארץ שיטה מוסכמת ואחידה בנדון, התוצאות בפסיקה מצביעות על כך כי ההכנסות של החייב הן הגורם המרכזי והמכריע בקביעת ההוצאות הסבירות שיש לחייב בהן את האב. לנושא ההכנסות אתייחס איפוא בהרחבה להלן. טוענת האם שיש להתייחס במיוחד להוצאות שבמשפחה זו יוחסה להם חשיבות מיוחדת. לטענתה, ד' נהג להשתתף בארבעה חוגים שונים (צופים, אנגלית, כדורסל, וטקוונדו), י' בחוג אחד (אנגלית) וס' בשלושה חוגים (התעמלות קרקע, ריקוד, ואמנות במוזיאון). כיום הם אמנם נמנעים מללכת לחוגים אלו, בשל ה"צמצומים" שערך להם הנתבע (עמ' 66 לפרוטוקול הדיון מיום 13.3.03), אולם אין בכך לטענתה כדי להעיד על כך שאינם נזקקים עוד לחוגים. לטענת הנתבע, כיום הוא נושא בפועל בתשלום החוג של ד' ישירות לגורם, וכן בתשלום שיעור פרטי אחת לשבוע. לטענתו, מאז פסיקת המזונות הזמניים ד' כבר אינו הולך עוד לחוגים ולטיפולים ולא הוכחה כל הוצאה חריגה הדרושה עבורו. לעניין הבת ס', טוען הנתבע כי הוא משלם ישירות לגורם עבור חוג ג'ז, ומעבר לכך לא ידוע לו כי הילדה משתתפת בחוגים או טיפולים נוספים. לדבריו, הוא אינו מנסה לצמצם באופן מלאכותי את גובה המזונות, אלא שהסכום הנתבע כלל אינו תואם את צורכיהם האמיתיים של התובעים עקב שינויים שחלו באורח חייהם - התובעים בגרו וצורכיהם השתנו, אין עוד הוצאות על חוגים, מורים פרטיים וכו', ואף האם מעידה כי כיום הילדים אינם נזקקים לשיעורים פרטיים וכמעט שאינם משתתפים בחוגים. אכן, מקובלת עלי טענת האם, כי העובדה שהתובעים אינם הולכים לחוגים כיום אינה מוכיחה שאין זה חלק מהצרכים שלהם, שכן ייתכן שאינם הולכים כי אין לאם כסף. גם העובדת הסוציאלית בתסקירה מיום 24.11.02 מציינת, כי שילובם של הילדים בחוגים מאפשר להם התפתחות והעשרה, מה גם שהיא ממליצה כי יימשך הטיפול הפסיכולוגי של י' וכי גם ד' יתחיל בטיפול דומה. לאור זאת ולאור העובדה שהנתבע טוען בסיכומיו כי הוא מוכן לשאת בכל חוג ו/או טיפול או שיעור פרטי שייזקק לו ד', כפי שהומלץ ע"י עובדת הרווחה, וכפי שנהג בעבר (ר' עמ' 31 לפרוטוקול הדיון מיום 9/8/03; הנתבע מודה כי התובעים אכן נהגו ללכת בעבר לכל החוגים שפירטה האם - ראה פרוטוקול הדיון מיום 8/9/03 עמ' 32 שורה 12 עד עמ' 33 שורה 12), הריני לקבוע כי הנתבע ימשיך לשאת בעלות החוגים של התובעים ד' וס', כפי שפורטו לעיל, וכי תשלומים אלה הם בנוסף לכל סכום מזונות גלובלי שייקבע בהמשך פסק דין זה. עוד טוען הנתבע, כי אינו חייב לספק לתובעים בית רחב ידיים ומפואר כמו הבית בו מתגוררים הם כיום, מה גם שכיום יש צורך במגורים רק לאם ולשני הקטינים, שכן הבן הבוגר עזב את הבית מאז התגייס לצבא; ומשום שמספר הנפשות בדירה קטן, התובעים זכאים למדור חלופי, שיותאם לרמה של הדירה הקודמת, אך יהיו בו פחות חדרים. המעבר לבית צנוע יותר, לדבריו, יצמצם את הוצאות החזקתו. לטענת האם, מלבד עזיבתו של הנתבע את הבית, הרי שבבית המשפחה נותר המצב זהה, ונותרו בו ארבע נפשות, כולל י' (ולא כולל האו-פר), ועל כן יש לשמור על רמת חייהם הנוכחית של התובעים, מה גם שלטענתה המזונות שתבעה אינם כוללים תשלום עבור מדור (שכן הדירה הנוכחית הינה בבעלות הצדדים), וכל מעבר יחייב תשלום נפרד עבור סעיף זה. צודק האב בטענתו כי הלכה פסוקה היא שהאב יצא חובת הענקת מדור לילדיו הקטינים בכך שיעמיד להם מדור בשכירות רגילה או בחיוב כספי המאפשר שכירות כזו (ע"א 3756/90 קרסו נ' קרסו, דינים עליון כרך י', 172; ע"א 803/93 כליפא נ' כליפא, דינים עליון, כרך לד 114). מדור חלופי זה צריך להיות מותאם לרמה הכללית של הדירה הקודמת, אך מבחינת החדרים ניתן לקחת בחשבון את העובדה שפחת מספר הדיירים (ע"א 735/89 נתיב נ' נתיב, פ"ד מה(3) 3). ברם, הטענה הנ"ל אינה לעניין במסגרת התביעה שבפניי, כיון שמרכיב המדור כפי שבא לידי ביטוי כאן אינו כולל שכירות, שלגבי מרכיב זה רלוונטי במיוחד מספר החדרים, מיקום, רמת גימור, וכו', אלא את מרכיב האחזקה - חשמל, גז, מים, ארנונה, וכו'. ואם כי גם לגבי מרכיב זה ישנה כמובן לגודל הדירה השפעה כלשהי על הוצאות אלו, אין בהשפעה זו כשלעצמה כדי להביא לתוצאה שהאישה תחויב לבחור בין כיסוי הוצאות ילדיה במקומם הנוכחי לבין עקירתם מביתם המוכר למקום חלופי, ובהתחשב במיוחד בעובדה שמעשית - אם לא פורמאלית- אי אפשר להתעלם מן העובדה שי' ממשיך להתגורר בבית כל אימת שחוזר מהצבא, וצמצום מספר החדרים בעקבות הגיעו לגיל 18 הינו צמצום תיאורטי גרידא. נעבור אם כן לבדיקת הכנסות המשפחה. השתכרותו של הנתבע לטענת האם, השתכרות האב עולה בהרבה על הצהרתו בהרצאת הפרטים, לפיה הוא משתכר 40,000₪ לחודש. לטענתה, היא עומדת על 70,000₪. לדבריה, בבעלותה של חברה הנמצאת בשליטת הנתבע ומשפחתו המורחבת עומדים רכוש ונכסים רבים מאוד, שחלקו של הנתבע בהם ניכר, ובבעלותו אף רכוש פרטי רב (קופות גמל והשתלמות, פוליסות ביטוח, קופות השתלמות, הכנסות מחברת ביטוח שבה שותפים הוא ואחיו, ועוד). לטענת הנתבע, בעבר עמדה משכורתו על סך 40,000₪ בלבד, כאשר כיום, עקב ירידה בהיקף הכנסותיו מעסקיו השונים, עומדת היא על סך 33,000₪ בלבד. ב"כ שני הצדדים האריכו דברים בסיכומיהם ובחקירותיהם באשר להשתכרות הנתבע. בהתחשב בעדויות רו"ח יהודיוף, אחיו של הנתבע פ' ק', ושל הנתבע עצמו, נחה דעתי כי יש לייחס לנתבע הכנסות גבוהות יותר מאלה שעליהן הצהיר, ואני מעריך את רמת הכנסותיו החודשית בסך שאינו פחות מ - 50,000 ₪, וזאת, לאחר שאני מתחשב לא רק בהכנסותיו המוצהרות אלא גם ברכוש שבבעלותו, אשר מהווה אף הוא מקור מימון להוצאות המזונות לפי הלכת פס"ד פרייס (כמפורט בסעיף 10 לעיל). הכנסות התובעת כיון שמדובר בחיוב מזונות אשר בחלקו המכריע מבוסס על דין צדקה, הרי שגם הכנסותיה של האם הן רלוונטיות לכל הכרעה שתתקבל. ברם, לטענת האם, היא עקרת בית, ומאז לידת הבת הקטנה אינה עובדת. לטענת הנתבע, עומדים לאם סכומי כסף לא מבוטלים אשר משכה משלושה חשבונות בנק שבבעלותה (מה גם שהיא ניסתה להעלים חשבונות אלו, והם עלו על פני השטח רק במהלך חקירתה): מבנק איגוד משכה 60,000 ₪, מבנק לאומי - 19,700 ₪, וכמו כן פדתה ש'ק בסך 13,000 ₪ שהגיע מחברת הביטוח. לדבריו, כיוון ששילם הוא את כל המזונות הזמניים עד היום, וכיוון שאף לפני פסיקת המזונות הזמניים נשא בהוצאות הקטינים, הרי שסכומים אלו עדיין ברשות האם, וטענת האם כי לקחה הלוואות מחברים ובני משפחה אינן נכונות, מה גם שלא הוכחו (האם לא הציגה קבלות או עדים לתמיכה בדבריה). בשל כך, לדבריו, יש לחייבה להשתתף במזונות התובעים מדין צדקה. לטענת האם, בחשבון בבנק דיסקונט היו לה כ- 40- 50 אלף ₪, אשר לדבריה נפדו לפני מספר שנים ונקנה בהם שעון (ר' סיכומיה בעמ' 26, ס' 46א וכמו כן עדותה בפרוטוקול הדיון מיום 19/1/03, עמ' 3 שורות 6-7); בבנק לאומי היו לה 58,000 ₪ (עמ' 6 שורה 11 עד עמ' 7 שורה 7), אולם לטענתה במסגרת הסדר שהושג בינה והנתבע לבין בנק לאומי בתביעה המתנהלת בבית משפט השלום (בש"א 4682/02, ת.א. 7305/03) הועברו כספים אלו לבנק לשם תשלום חוב של הצדדים; בבנק איגוד היו לה 60,000 ₪, אשר על פי עדותה נמשכו על ידיה בתקופת הסכסוך (פרוטוקול הדיון מיום 19/1/03, עמ' 4 שורות 8-9), משום שהייתה תקופה שבה, לדבריה, לא שילם הנתבע מזונות, ועל כן הוציאה את הכספים לצורכי הילדים; לעניין הש'ק בסך 13,000 ₪ מחברת הביטוח- לטענתה, השתמשה בכספים אלו לצורכי הבית. הגעתי לידי מסקנה כי יש לדחות טענה זו של הנתבע באשר ליכולתה הכלכלית של האם, בהסתמך על כספים אלו. כאמור לעיל, הסכומים של 50,000 ₪ (מבנק דיסקונט) ו- 58,000 ₪ מבנק לאומי אינם עוד ברשות האם: בהחלטת בית משפט השלום שלעיל, אשר צורפה לסיכומי האם, קובעת כב' השופטת כהנא, כפי שטענה האם לעיל, כי "בתוך 7 ימים הגב' ס' ק' תעביר לידי הבנק את כספי תוכנית החיסכון המתנהלת על שמה בבנק לאומי בחשבון מספר... (העומדת על סך 60,000 ₪)". לעניין הסכום של 50,000 ₪ מבנק דיסקונט, הרי שגם הנתבע מודה בכך שאינם עוד ברשות האם, לאחר שרכשה עימם שעון יוקרתי (ר' דברי הנתבע באשר לצרכיה הגבוהים של האם ולבזבזנותה בסעיף 68 לסיכומיו). הדבר מותיר אותנו עם סכומים של 60,000 ₪ (בבנק איגוד) ו- 13,000 ₪ מהש'ק שנפדה, אשר לא ברור מה עלה בגורלם- האם עדיין מצויים הם בידי האם, או שמא הוציאה אותם, כטענתה, על צורכי התובעים. בע"א 569/89 חקק נ' חקק, פ"ד מה(4) 749, נקבע לעניין מזונות אישה, כי בעת חישוב דמי המזונות לאישה, יש להביא בחשבון את הרווחים הצומחים מנכסיה (כגון ריבית על הכסף). אולם, במקרה דנן לא הוכיח הנתבע כי סכומים אלו נמצאים בפועל בידי האם או שהופקדו בבנק והם נושאי ריבית, ועל כן, אין בכך כדי להראות כי עומד לרשותה רכוש כלשהו. לא זו אף זו, בע"א 4316/96, בש"א 8033/96 ישי פלולי נ' שושנה פלולי, פ"ד נב(1) 394, נקבע כי אישה זכאית "לחסוך לצורך הבטחת עתידה לקראת "ימי סגריר". כך נקבע בע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(4) 21 (ראה גם פסק דינו של הנשיא כב' השופט ו' זילר, נשיא בימ"ש מחוזי י-ם מיום 7.1.92 בתיק מ"א 927/91 - טרם פורסם)". מוסיף הנתבע וטוען כי בנוסף להתחשבות בכלל הכספים שלעיל, יש להתחשב אף ביכולתה הפוטנציאלית של האם להשתכר סכומים גבוהים לצורך קביעת המזונות מדין צדקה, ועל כן יש לחייבה לצאת ולעבוד מחוץ למשק ביתה, כדרכן של נשים בימינו וכמנהג המדינה; לעניין זה מפנה הוא לע"א 5930/93 פדן נ' פדן, תק-על 94(4) 229. לטענת האם, לא חלה חובה עליה לצאת ולעבוד, והלכת פדן נאמרה לעניין נשים אשר עבדו כל השנים, מהן מצופה כי ימשיכו לעבוד, אך לא כך הוא בעניין דנן, שכן האם יצאה ממעגל העבודה כבר לפני שנים רבות. דין טענת האם להתקבל. בע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לח(3) 29, קבע בית המשפט, לעניין מזונות אישה, כי אין לחייב אישה לעבוד אפילו אם עבדה קודם לכן והפסיקה עבודתה, ואין זה משנה אם הייתה לה סיבה אובייקטיבית אם לאו, ובעלה חייב לזון אותה. בתי המשפט הדגישו לאורך כל פסקי הדין כי ההלכה הנ"ל בפסק דין פדן מצומצמת לנסיבותיה היא (ע"א 4316/96 פלולי נ' פלולי, תק-על 98(1) 53), ונכונה לגבי נשים אשר עבדו כל השנים, בעלות ניסיון בעבודתן, שאינן מטופלת בילדים קטנים ועיתותיהן בידיהן. במקרה דנן אין עסקינן בנסיבות אלו, שכן אין חולק כי האם אינה עובדת מזה שנים רבות (מאז הולדת הבת הקטנה), קרי: 10 שנים. בעמ"ש (י-ם) 177/99 איילון נ' איילון, תק-מחוזי 2000(1) 1422 קבע בית המשפט מפורשות כי: עוד לעניין חיובה של האישה לצאת מביתה כדי להשתכר למחייתה ולעזור לבעל לשאת במזונות הילד המשותף, אכן קיימים פסקי דין מאוחרים (וראו: עניין ביקל ועניין פדן הנ"ל), שיש בהם כרסום, הגם קל, בהלכה שאין לחייב את האישה לעבוד כדי לחוב במזונותיה ובמזונות ילדיה. אולם, יש צורך בנסיבות מיוחדות, בעיקר כאשר ברור כי האישה השתכרה בעבר ופוטנציאל ההשתכרות, מחמת השכלתה והכשרתה המקצועית, הוא ברור ואינו מוטל בספק, וכי שערי עבודה פתוחים בפניה לרווחיה. כל אלה לעומת דלות אמצעיו וכישוריו ויכולת ההשתכרות של הבעל... (הדגשות אינן במקור). כמו כן נקבע (שם), כי במקרים שהאישה לא עבדה כלל, וודאי שאין כל מקום לומר כי חייבת היא לזון את ילדיה הקטינים, או להשתתף במזונותיהם מדין צדקה: החובה מדין צדקה לזון את הילדים מוטלת כיום רק על הורה שהינו אמיד, ואין כל מקום לחייב אם לזון את ילדיה הקטינים מדין צדקה, אלא אם היא אשה אמידה ובעלת מצב כלכלי שפיר. במקרה שלפנינו, כאמור, האשה אינה עובדת כלל, ולכן ודאי שאין כל מקום לומר כי היא חייבת לזון את ילדיה הקטינים, או להשתתף במזונותיהם מדין צדקה. (ראה: ע"א 206/60, פד"י כרך י"ד, עמ' 1726 בעמ' 1732; ע"א 508/70, פד"י כרך כ"ה, חלק ראשון, עמ' 603 בעמ' 609; ע"א 664/71, פד"י כרך כ"ו, חלק ראשון, עמ' 701 בעמ' 703). ור' לעניין זה ת"א (תל-אביב) 3761/90 שאול שושנה נ' שאול סמי, תק-מח 91(3), 138; ת"א (תל-אביב) 210/89 יחזקאל רחל נ' יחזקאל יחזקאל, תק-מח 91(2), 219; ת"א (תל-אביב) 1902/90 תקוה ג'נח נ' אלפונסו ג'נח, תק-מח 91(3), 141. לאור האמור נחה דעתי כי אין ביכולת האם להשתתף במזונות התובעים מדין צדקה. בהתחשב, איפוא, בהכנסות הנתבע, ולאחר שאני מתחשב גם בהוצאות המחיה שלו, אני מגיע לרשימת הוצאות סבירות לכל קטין כדלהלן: כלכלה 1,000 אחזקת הבית 600 אחזקת רכב ונסיעות 200 ביגוד והנעלה 600 חינוך 500 בריאות (הוצאות ד' וי') 800 תרבות, בידור ויופי 300 חופשות 400 (לא כולל חוגים, שישולמו בנפרד) ביטוחים 100 טלפונים סלולאריים 300 אי לכך אני מחייב בזה את הנתבע בתשלומי מזונות חודשיים כדלהלן: 4,800 ₪ לד', 4,000 ₪ לס', ו - 4,800₪ לי' עד הגיעו לגיל 18 (1,600 ₪ לאחר הגיעו לגיל 18). הסכומים הנ"ל יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן הנכון והידוע ליום זה, ויתעדכנו אחת לשלושה חודשים ללא תשלום הפרשים בין עדכון לעדכון. בהגיע הקטינים ס' וד' לגיל 18 או לשירות חובה (לפי המאוחר מבין השניים) יפחת חלקו/ה בסכום המזונות ל- 1/3 עד הגיעו/ה לגיל 21 או עד לתום השירות הצבאי (לפי המאוחר מבין השניים). נוסף על כך, ישא הנתבע במלוא ההוצאות החריגות של הקטינים כדלהלן: הוצאות רפואיות שאינן מכוסות על ידי קופת החולים, ריפוי שיניים, קייטנות, טיולים, דמי שכלול, בת מצווה לבת ס', תוך 30 יום מיום שנתבקש בכתב לעשות כן, ותמורת קבלות; בכפוף לכך שכל ההוצאות הנ"ל מעל ל- 500 ₪ לחודש יתואמו עימו מראש, בכתב ובהסכמה (פרט למקרי חירום). כמו כן ישלם את מלוא הוצאות החוגים של הקטינים (חוגים של ד'- צופים, אנגלית, כדורסל וטקוונדו; חוגים של ס'- התעמלות קרקע, ריקוד ואמנות במוזיאון), תוך המצאת מסמכים וקבלות לידי האם, המעידים על ביצוע התשלומים וגובהם. החיוב הוא מיום הגשת התביעה, דהיינו מיום 10.2.02. הצדדים יקזזו את תשלומי המזונות הזמניים, ככל ששולמו על ידי הנתבע, בהתאם להחלטה מיום 27.9.02. התשלומים החודשיים יבוצעו החל מיום 1.1.05 ובכל ראשון לחודש בחודשים שלאחריו. קצבת הילדים תשולם לידי האם בנוסף לדמי המזונות. פיגורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד החיוב ועד התשלום בפועל. בש"א 55068/02 חיוב האם במחצית הוצאות בר המצווה: לטענת הנתבע, הוא המבקש בבקשה זו, יש לחייב את האם להשתתף במחצית הוצאות חגיגת בר המצווה של הבן ד', אשר נערכה ביום 17.9.02, לאחר שנשא בהן הוא לבדו. ב"כ הנתבע סומך דבריו על ע"מ (י-ם) 573/00 י.ב. נ' ח.ב. תק-מח 2001(2) 14224, בו נאמר בין היתר, כי הוצאות חריגות, כגון טיולים, הוצאות רפואיות, הוצאות חגיגת בר המצווה ועוד ימומנו על ידי שני ההורים באופן שווה. לטענת האם, בשל העובדה שאינה משתכרת, אין באפשרותה הכלכלית לשאת בעול הבאת הקטין למצוות, ועל כן אין לחייבה מדין צדקה, שכן "אין ידה משגת לכך", מה גם שאין זה מחובתה, שכן חבות זו רובצת באופן בלעדי על הנתבע. דין טענת האם להתקבל: בחינת פסק הדין שהביא הנתבע מורה כי אינו מתאים לענייננו, שכן בעוד שבמקרה ההוא דובר על זוג הורים אשר השתכרו שניהם, הרי במקרה דנן, כפי שקבעתי לעיל, אין בידי האם כל הכנסה, ולכן לא ניתן לחייבה לשאת בהוצאות מדין צדקה, הכוללות, בין היתר, את הוצאות בר המצווה. עקב כך נדחית בקשת הנתבע לחייבה במחצית הוצאות החגיגה. מוסיף הנתבע ומבקש, כי האם תמציא לו דין וחשבון לעניין המתנות והכספים שקיבל הבן בחגיגה. לטענת האם, היא מסרה ישירות לידי המבקש פירוט של המתנות והכספים אשר נתקבלו באותו ערב, הפקידה את כל הכספים בחשבון נאמנות שפתחה עבור הקטין (עד הגיעו לבגרות), ואף הציעה לנתבע להצטרף כמורשה חתימה בחשבון. מהתכתבויות שנעשו בין ב"כ הצדדים וצורפו לתגובת האם מיום 13/11/02 עולה כי בידי הנתבע מצויים חלק מהכספים שנתקבלו בבר המצווה (ר' מכתב מב"כ הנתבע מיום 2.10.02). נחה דעתי, איפוא, כי אין בסיס לבקשה והיא נדחית. בש"א 55069/02 פריסת חוב מזונות העבר לתשלומים: בבקשה זו, מבקש הנתבע לאפשר לו לשלם הפרשי מזונות, כפי שחויב בהחלטה מיום 27.10.02 (החלטה בדבר חיובו במזונותיהם הזמניים של התובעים בסך 13,500 ₪), ב- 10 תשלומים שווים. ביום 26.11.02 הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של החלטה, כי חוב מזונות העבר יוקפא עד למתן פסק הדין העיקרי בתביעת המזונות. לטענת הנתבע בבקשה, עליו לשלם בגין הפרשי העבר, לאחר קיזוז הסכומים ששולמו לידי האם, סך של 85,500 ₪ (בסיכומיו טוען כי החוב עומד על סך 72,000 ₪), ולאור העובדה שאין ביכולתו לשלם סכום זה בתשלום אחד, בשל הכנסותיו, יש לאפשר לו לשלם חוב זה ב- 10 תשלומים. עוד טוען הנתבע כי הוא נדרש לשלם פעמיים בגין העבר, שכן ביהמ"ש אפשר לו לקזז רק את הסכומים ששילם ישירות לאם, אולם לא התייחס לתשלום ששילם ישירות לגורמים שלישיים (כגון טיפולים פסיכולוגיים לתובעים, חוגים, הוצאות רפואיות וכו'). לדבריו, מאז ינואר 2002, עת עזב את בית הצדדים, המשיך לשאת בכל הוצאות התובעים, ובין היתר מימן את כל הוצאות אחזקת הבית, הוצאות בית הספר, שיעורי עזר, חוגים, כל הוצאות הרכב ואף נתן דמי כיס לילדים. את שאר ההוצאות (ביטוחי רכב ובית, דמי שיכלול לביה"ס וכו') שילם מראש לשנה. נוסף על כך, נתן, לדבריו, סך של 4,500 ₪ לחודש לאם עבור התובעים. סך כל התשלומים ששילם, הגיעו, לטענתו, לסכום העולה על 10,000 ₪ לחודש. הנתבע מציין, כי בחקירתה הנגדית הודתה האם כי הוא שילם בעבור כל הוצאות הבית עד לפסיקת המזונות הזמניים. לטענת האם, דברי הנתבע באשר לעובדה שחויב פעמיים בגין אותו חוב ולא התאפשר לו קיזוז הסכומים ששולמו ישירות לגורמים שלישיים - מהווים נימוקי ערעור, ואין זה מן הראוי או מסמכותו של בית משפט זה לשבת כערכאת ערעור על פסיקותיו שלו. החלטתי להיענות לבקשת הנתבע ולהותיר לו לקזז מסכום המזונות אף סכומים ששילם ישירות לגורמים שלישיים. זאת משום שהאם עצמה הודתה בחקירתה מיום 19/1/03, כי עד להחלטת המזונות הזמניים שילם הנתבע את כל הוצאות הבית, (לרבות סך של 4,500 ₪ לחודש- עמ' 11 שורה 2), למעט חשבון טלפון שעל שם האם, תשלום חלקי לעוזרת, בגדים ודמי כיס (עמ' 15 שורה 15 עד עמ' 11 שורה 2). היא מודה כי הנתבע שילם עבור הסולר, חשמל, טלפון, ארנונה, גנן, פוליש לקירות (עמ' 11 שורות 19- 23), ביטוח ורישוי שנתי, חינוך הילדים, דמי שכלול, תחזוקה, ספרי לימוד (ר' עמ' 12 שורה 9 ואילך; וראה גם תשלום הוצאות נוספות בעמ' 13 שורות 2-3, 23-27, עמ' 14 שורות 1-4, עמ' 15 שורות 2-5, 16-19). האם טוענת אומנם, כי היו מקרים שהנתבע סירב לשלם (כגון שיעורים פרטיים שסירב לשלם מספר פעמים- עמ' 13 שורות 6- 16, חלק מצורכי הלימוד של ס'- עמ' 12 שורה 15, ועוד), אולם בכך אין כדי לומר כי לא שילם את צורכי הקטינים עד לפסיקת המזונות הזמניים, מה גם שלא הובאו ראיות להוכחת התשלומים בהם לא נשא הנתבע. טענתה של האם באשר לכך שאין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על החלטותיו הוא- כלל אינה נכונה, שכן ההחלטה שבה נקבעה זכות קיזוז מצומצם אינה אלא החלטת ביניים אשר ניתנה במסגרת החלטה למזונות זמניים, ובית המשפט אינו מחויב לה בפוסקו בעניין המזונות הקבועים. לאור האמור, אני מקבל את טענות הנתבע ומותיר לו לקזז מסכום המזונות כל סכום ששילם למזונות הקטינים- בין אם ישירות לידי האם, בין אם שילמו ישירות לגורם שלישי, ככל שהאישה הודתה בביצוע התשלום כמפורט לעיל או לחילופין ככל שבידי הנתבע קבלות על תשלומים שביצע כאמור. היה וייוותר חוב לתשלום לאחר קיזוז זה, והנתבע ירצה לפרוס אותו לתשלומים יהיה עליו להגיש בקשתו לראש ההוצאה לפועל, ולא לבית משפט זה, בהתאם להליך הקבוע בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז- 1967. מקובלת עלי טענת האם כי מקומה של הבקשה לפריסת חוב המזונות אינו בפני בית משפט זה, כי אם בפני ראש ההוצל"פ, וזאת בהתאם לסעיף 7 לחוק ההוצאה לפועל, הקובע: חייב שאין ביכולתו לשלם את החוב הפסוק במלואו או בשיעורים שנקבעו כאמור בסעיף 7(א), יגיש לראש ההוצאה לפועל, תוך 20 ימים מיום המצאת האזהרה, בקשה לתשלום החוב הפסוק במועדים ובשיעורים שיציע בהתאם ליכולתו; לבקשה יצורפו: (1) הצהרה מנומקת, הנתמכת במסמכים, בדבר מצבו הכלכלי ובדבר יכולתו לשלם את החוב הפסוק, שבה יכלול פרטים בדבר הנכסים, ההכנסות והחובות שלו ושל בן זוגו, של ילדיו הקטינים, ושל ילדיו הבוגרים הגרים עמו, ופרטים בדבר תאגידים שבשליטתו או בשליטתם, לרבות פרטי חשבונות הבנק שלו ושל בן זוגו הגר עמו, וכן כל פרט או מסמך אחר שייקבע, הכל לגבי השנה או שנת המס שקדמה למועד הגשת הבקשה ולפי טופס שאלון שייקבע. הנתבע טוען, לעומת זאת, כי על פי פסק דינו של כב' השופט גייפמן בתמ"ש (תל-אביב) 18540/97 יוסף שרים נ' שיין אנה, תק-מש 97(1), 55, לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בחלוקת תשלומי העבר, לאחר מתן פסק הדין הסופי, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר במסגרת מזונות זמניים, כשבית המשפט עדיין לא סיים תפקידו בתיק. הוא מצטט מפסק דין זה את דברי השו' גייפמן לפיהם: ב- 13.2.96 נחקק תיקון מס' 18 לחוק ההוצאה לפועל התשנ"ו - 1996. בתיקון זה הוסף סעיף 69(ה) לחוק, הקובע: "הוראות סעיף (ד) יחולו בשנויים המחויבים על מזונות שנפסקו בשל תקופה שקדמה למתן לפסק-הדין או על תשלומי מזונות שהצטברו בשל אי פרעון במועד, והכל מטעמים מיוחדים שירשמו"...... בית המשפט למשפחה בא "בנעלי" בית המשפט המחוזי. המחוקק ביקש ליצור מערכת סגורה, שאותו בית משפט שנתן פסק הדין למזונות ודן בתובענה, הוא שיוסמך לדון בחלוקת תשלומי מזונות העבר, שנובעים מהחיובים בפסק הדין, גם לאחר מתן פסק-הדין. סעיף 69(ד) לחוק ההוצאה לפועל מורה כי "נקבעו שיעורים בפסק הדין, יכול ראש ההוצאה לפועל, אם ראה הצדקה לכך, להפנות את בעלי הדין לבית המשפט כדי לבקש שינוי השיעורים שנקבעו". סעיף 69(ה) מורה כי "הוראות סעיף קטן (ד) יחולו, בשינויים המחויבים, על מזונות שנפסקו בשל תקופה שקדמה למתן פסק הדין או על תשלומי מזונות שהצטברו בשל אי פירעון במועד, והכל מטעמים מיוחדים שיירשמו". האם טוענת, ובצדק, שסעיף 69(ד), אליו מפנה סעיף 69(ה), עניינו בהפניית הצדדים לבית המשפט בידי ראש ההוצאה לפועל, כדי לבקש שינוי השיעורים שנקבעו (שתיעשה מנימוקים מיוחדים שיירשמו), דבר שכלל לא נעשה בעניינו. יש לציין אף לעניין פסק הדין אשר ממנו ציטט ב"כ הנתבע, כי נעלמו מעיניו המשך דברי בית המשפט, לפיהם "ההליך עפ"י תיקון מס' 18 לחוק ההוצל"פ מוגש בדרך המרצה לאחר הפניה של ראש ההוצאה לפועל" (הדגשות אינן במקור). אשר על כן, על הנתבע לפנות לראש הוצאה לפועל בנדון, ובית משפט זה יקבל את הנושא לידיו רק אם יפנה ראש הוצאה לפועל את הנתבע לבית המשפט. בהתחשב במכלול הנסיבות, אני מטיל על הנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. פיגורים ישאו בהפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן היום ג' בטבת, תשס"ה (15 בדצמבר 2004). בן ציון גרינברגר, שופט אירועים (תביעות)קטיניםמזונות ילדיםמזונות