שעות חניה בתמרור מימין לשמאל 1. התוצאה אליה הגעתי הינה, כי יש לזכות את הנאשמת מן העבירה שיוחסה לה בכתב האישום. רקע וטענות הצדדים 2. כתב האישום שהוגש כנגד הנאשמת מייחס לה עבירה לפי סעיף 11 (4) לחוק העזר לראשון לציון [העמדת רכב וחנייתו] התש"ס - 2000, לאחר שביום 1/7/2008 בשעה 09:32 החנתה הנאשמת את רכבה במקום בו נאסרו העצירה והחנייה על ידי מועצת עיריית ראשון לציון והאיסור סומן בתמרורים ב' 29 ו- ד' 15 [איסור חנייה ואיסור עצירה]. 3. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנאשמת העמידה את רכבה במקום המתואר בכתב האישום, מקום בו קיים תמרור האוסר עצירה. מתחת לתמרור זה מוצב שלט שנוסחו: "בין השעות: 0700 עד 1800 א - ו" (להלן - "השלט"). במוקד הדיון ניצבת השאלה האם נוסחו של השלט מצדיק קריאת השעות הנקובות בו משמאל לימין כגישת הנאשמת, או מימין לשמאל כגישת המאשימה. 4. מטעם המאשימה העידה גב' בית הלוי אשרת - פקחית חנייה, שפרשה את האיסור הנטען שבמקום כפי גישת המאשימה. הובהר כי במקום נבנה בניין והחנייה בסמיכות אליו הפריעה לכניסת ויציאת רכבים. העדה הגישה את ת/1 - תמונת רכבה של הנאשמת כשהוא חונה במקום על התמרור והשלט שמתחתיו. ת/2 כפי שהוגש הינו תמונה מוגדלת של התמרור והשלט. לגישת העדה, כוונת מנסח השלט אינה יכולה להיות כגישת הנאשמת, שכן כדבריה: "כשקוראים עברית זה בין השעות, וגם לא יכול להיות מ- 18:00 עד 07:00 כי אסור לבנות בבניין בין השעות האלה" (ר' פרו' עמ' 5 שו' 15 - 18). 5. הנאשמת ויתרה על חקירתה הנגדית של העדה ותיארה בחקירתה הראשית, כי טרם חניית רכבה היא ראתה את השלט, הסתכלה עליו וקראה אותו. כדבריה: "אני מורגלת לקרוא ספרות משמאל לימין בפרט בשעות, לכן קראתי שאסור להחנות בין 18:00 ל- 07:00 למחרת. לא ראיתי שהרכב שלי מפריע לתנועה או שבונים בניין ... בת"א זה מאד מקובל שאיסור החנייה חל בשעות הערב דווקא עד שעות הבוקר כדי לאפשר לתושבים לחנות את רכבם ... לא ראיתי שבונים בניין ולכן הנחתי שהאיסור נועד כדי להקל על התושבים באזור" (ר' פרו' עמ' 6 שו' 8 - 15). הנאשמת הגישה תיק מוצגים שסומן נ/1 ובו התייחסות לפרטים מאתר עיריית ראשון לציון ומאתר לבטחון וסדר ציבורי, בהם כתיבת הספרות הינה משמאל לימין, כשהשעות כתובות מימין לשמאל רק כאשר הן מופיעות כחלק ממשפט שלם. הנאשמת הוסיפה וטענה כי שלט צריך להיות מנוסח באופן ברור, כך שיציין התייחסות לשעות באופן שאינו יכול להשתמע לשתי פנים. עוד צרפה הנאשמת לתיק המוצגים מטעמה צילומי שלטים רבים מרחבי איזור המרכז ובכלל זה בעיר ראשון לציון, כשמכולם עולה כי עניין השעות מצוי בתוך משפט שלם, על מנת למנוע חוסר בהירות. נספח ד' 1 ל- נ/1 מעלה כי בכניסה לעיר גבעתיים הוצב שלט בנוסח דומה לשלט נשוא האישום, שהוחלף כך שנושא השעות הוכנס לתוך משפט שלם. הנאשמת סיכמה בכך כי נוסח השלט חריג לעומת שלטים אחרים המציינים שעות ולגישתה, בנושא כה חשוב כתמרורים, לא יכול שיינתן שיקול דעת למדפיס באשר לאופן ניסוח האיסור. בחקירתה הנגדית של הנאשמת היא רשמה על דף נייר כיצד היא סבורה שנכון היה לנסח את השלט, בזו הלשון: "החל מהשעה 7:00 ועד השעה 18:00" (ראה ת/3). הנאשמת ביקשה להבהיר כי היא לא התעלמה מתמרור איסור החנייה אך הבינה מנוסח השלט שהתמרור אוסר חנייה בשעות הערב בלבד. הודגש כי אם היה ספק בליבה של הנאשמת, היא היתה מחנה את רכבה, כדבריה: "שני מטר קדימה כי לא היתה לי בעיית חנייה" (ר' פרו' עמ' 8 שו' 24 - 26). דיון 6. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים וממכלול נסיבות העניין, נחה דעתי כי הנאשמת הצביעה על ספק סביר בעניין העבירה המיוחסת לה הקשור בניסוח השלט, שיש בו די כדי להביא לזיכוייה מחמת הספק. 7. המדובר בהוראה הנקובה על השלט, שקיימת סנקציה עונשית בצידה, כך שיש להחיל לגביה את עקרון החוקיות. זהו עקרון יסוד בדיני העונשין לפיו, אין עונשין אלא אם מזהירין. כלל זה נקבע בע"פ 53/54 אש"ד נ' היועמ"ש פד"י ח 785, ככלל: "מקודש במשפט הפלילי" (שם בעמוד 791). עקרון החוקיות קובע התניות לפליליות המעשה הנטען ובין היתר מותנה מימושו בפומביות הנורמה האוסרת וכן בהגדרה מפורטת, מדוייקת וברורה של האיסור, וכדברי מלומדים: "מימוש עיקרון החוקיות בפלילים ... מותנה אפוא, במספר תנאים, שבלעדיהם נעדר הוא כל משמעות אמיתית, והם כאמור: פומביות הנורמה האוסרת, כדי שהציבור יהיה מוזהר על קיום האיסור, על החובה להימנע מהפרתו ועל התוצאות שהפרת חובה זו עלולה להצמיח. הגדרה מפורטת של האיסור, כך שהציבור ידע באורח המדוייק ביותר אילו הם דפוסי ההתנהגות שעליו להימנע מהם, תוך ביטחון שכל התנהגות אחרת היא מותרת מבחינת דיני העונשין. אם בכל זאת, הגדרת האיסור משתמעת, לפי לשון בני אדם, ליותר מאשר פן אחד, מן הדין לצמצם את תחום האיסור לפי המשמעות הצרה יותר של ההגדרה, מאחר שהציבור זכאי לכוון את התנהגותו לפי הגבולות הרחבים יותר וההגבלות המעטות יותר ... איסור פלילי שאינו מוגדר די הצורך, כך שכל אדם ידע לכלכל את התנהגותו לפיו ולהימנע מהפרתו, אינו מתיישב עם העיקרון, לפיו אין עונשין אלא אם כן מזהירין וגורם לאבדן בטחונו המשפטי של הפרט" (ראה ש"ז פלר, דיני עונשין כרך א עמודים 16 ו- 19). 8. יפה לעניינה של הנאשמת איזכור ע"פ 281/69 בר - שלום נ' מ"י פד"י כ"ג (2) 85, במסגרתו זוכה נאשם בשל אופן כתיבת שעות בתמרור איסור חנייה. נקבע כי: "מחובת הרשות, בבואה להציב תמרור כנ"ל, להבליט את כוונתה בצורה ברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים, כך שהכיתוב על התמרור אינו מצריך פרושים מצד הנהג והוא אינו חייב להרהר בדבר משמעותו. בדרך זו נהגה הרשות המקומית בתל אביב כאשר הציבה תמרור, בו צויין כי החניה אסורה "משעה 07:00 עד 19:00". ראה גם הנחיות המפקח על התעבורה על אופן הצבתם וסימונם של התמרורים שהתפרסמו בקובץ התקנות 1128, המורות כי "הסימון של השעות יעשה בצורה משעה... עד שעה ..., את התקופה ועד למחרת בבוקר יש לכתוב משעה ... עד שעה ... למחרת. יש להשתמש בסימון 00.00 - 24.00". עוד נקבע כי: "יתר על כן, המערער הגיש לנו, בהסכמת בא-כוח היועץ המשפטי, העתק מתמרור דומה, המוצב באחד הרחובות בחיפה ושם כתוב כי החניה אסורה "בין השעות 0900 עד 1200" וכאן לא יחלוק איש, שיש לקרוא את שעות החניה האסורות מימין לשמאל". 9. בעניין שלפניי, אמנם מדובר על נוסח שלט דומה, אך עדיין קיים הבדל בין הנוסח שבשלט לבין הנוסח המתואר. זאת שכן אין המדובר בקריאת המילים והספרות ברצף אחד, משום השורות השונות בהן הן מצויות. מכאן כי נוצר פתח היתכנות לפרשנות נוסח השלט לשני מובנים ובכל מקרה, לא עומד השלט בפרמטר המתבקש של ציון המילה "שעה" ביחד או בנפרד לאות "מ" בתחילת המלל מצד ימין. ככל שהשלט היה כתוב ברצף, קרי: "בין השעות: 0700 עד 1800" הרי שעינו של הציבור ובכלל זה עינה של הנאשמת היתה מוסטת ממילא לימין השורה והשעות היו נקראות מימין לשמאל להבדיל משמאל לימין. אמנם, אין לכחד את קיומה של המילה "עד" בין שני איזכורי השעות על גבי השלט, אך מכיוון שמילה זו מצויה בין שני איזכורים אלו - אין בה, לבדה, את הכוח הנדרש כדי לבצע את הסטת עין הקורא לימין המלל כנדרש. 10. גם המאשימה בסיכומיה התייחסה לתוספת האות "מ" כמתבקשת לימין השעה 0700 כפי שצויינה על גבי השלט. ככל שאות זו היתה מתווספת לנוסח השלט, לא היה חולק בדבר אשמת הנאשמת ונתון זה היה מסיר כל ספק באשר לדרך קריאת השלט (ראה סיכומי המאשימה לפרוטוקול עמוד 9, שורה 7). יוצא כי תוספת של אות אחת בודדת בדמות "מ" בתחילת השורה השנייה של השלט - גם אם בחרה המאשימה שלא לכלול את המילה המתבקשת "משעה" טרם הכיתוב ביחס לשעות על גבי השלט - היתה חוסכת את הספק הסביר שנגלה בליבה של הנאשמת ומאפשר קריאה ברורה של ספרות השלט מימין לשמאל. רק מטעם זה, לא מצאתי ממש בטענת המאשימה לפיה ככל שתתקבל עמדת הנאשמת, יש צורך בהצבת שלטים: "ענקיים עצומים שהיו פוגעים הן בקטע האסטתי והן מבלבלים את הנהגים" (ר' פרו' עמ' 9 שו' 10-9). תוספת מינורית שכזו אינה מצריכה שינוי בגודל השלט, אך יש בה עולם ומלואו בכל הנוגע ליכולתו של הציבור, שאינו משפטן או בלשן, להבין את משמעות השלט. 11. הנאשמת הציגה במסגרת נ/1 שלטים רבים המצויים ברשויות שונות העולים בגדר גישתה הלשונית ובכך יש תימוכין מתבקש נוסף בזיכויה. 12. קיימת לאזרחים זכות לדעת מהן הנורמות שיש בהן להשפיע על מהלך חייהם, בעיקר כך שעה שעסקינן באיסור שעונש בצידו. הזכות לדעת את מהותו הברורה של האיסור הינה תנאי לכך שניתן יהיה להימנע מלעבור על האיסור או לאפשר בחירת ביצוע המעשה נשוא האיסור. מימוש העיקרון של אפשרות בחירה לאזרח, מחייב כי הנורמה הפלילית תהיה ידועה וברורה וכי יתקיימו בה אותן דרישות של צורה ומהות, לשם השתכללותה לכדי איסור ברור שלגביו יוכל אדם להפעיל את שיקול דעתו. כנגד זכות זו עומדת החובה להודיע בבירור אודות האיסור כתנאי לתוקפו (ראה בג"ץ 1477/96 נמרודטקס בע"מ נ' משרד התעשיה והמסחר פד"י נג' 5 193; ג' הלוי תורת דיני העונשין, כרך א', עמוד 52; עמוד 168; פ. 1608/06 מדינת ישראל נ' חרמוני - לא פורסם). 13. בחינת השלט כאיסור הפלילי הנטען בעניין שלפניי, לאורם של העקרונות האמורים אותם פרטתי, מביאני למסקנה בדבר העדרו של איסור על חנייה במקום המתואר בכתב האישום בשעה בה החנתה הנאשמת את רכבה. כך, לא התקיימו היסודות המהותיים הנדרשים בנוסחו של השלט, על מנת להופכו להוראה ברורה המטילה איסור שסנקציה עונשית בצידו. ככל שהתיימרה המאשימה להטיל איסור חניה במקום, היא חדלה מלבצע פעולות מתחייבות וברורות של הודעה ואזהרה, המהוות תנאי לשכלולו של השלט לכדי הוראה בת פועל ולכדי נורמה עונשית. שוכנעתי כי יש לצמצם את תחום האיסור שבשלט לפי המשמעות הצרה יותר של הגדרתו. זאת יש לקרוא לצד סעיף 34 כ"א לחוק העונשין התשל"ז - 1977 הקובע כי: "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". גם עניין זה משמש לזכותה של הנאשמת בגדר יצירת הספק הסביר בעניינה. 14. המאשימה טענה לאורך ההליך כי הנאשמת היתה צריכה לכלכל את צעדי חנייתה גם בהתחשב בבהירות מהלכי הבנייה שנעשו במקום ומכוחם הוצבו התמרור והשלט. דחיתי גישה זו. בע"פ 281/69 האמור התייחס בית המשפט לקביעות הערכאות קמא שדעתן היתה כי נוכח שדובר ברחוב סואן, לא יתכן שכוונות הרשות שהציבה את התמרור היתה לאסור על החנייה בשעות הלילה להבדיל משעות היום. נקבע בהקשר זה, כך: "אין בידינו להסכים לדעה הזאת. בזמן שנהג נוהג את רכבו ברחוב פלוני ונתקל בתמרור המוצב ליד הרחוב, אין עליו לכלכל את נסיעתו וחנייתו אלא בהתאם למה שכתוב על התמרור". לפיכך, אין כל סבירות בעיני לדרישת המאשימה מן הנאשמת, משמע היה עליה לכלכל צעדיה גם בהתאם לבנייה שבוצעה במקום. 15. מכל האמור זיכיתי את הנאשמת מן העבירה המיוחסת לה בכתב האישום. זכות ערעור על פסק הדין תוך 45 יום מהיום. משפט תעבורהתמרוריםחניה