כלל סופיות תשובות העד

על סף סיום שלב ההוכחות, מבקשת התובעת לזמן עדה נוספת מטעמה, ולהזמינה לדיון האחרון שנקבע לסיום שמיעת עדי הנתבעת. הנתבעת מתנגדת נמרצות. הבקשה וטיעוני התובעת 1. התובעת מבקשת להזמין את הגב' אן מגורי כעדה מטעם התביעה, זאת לאור חקירתה הנגדית של הנתבעת ביום 24.5.10, בה העידה כי קיימת דמות נוספת הקשורה לפרשה - היא העדה המבוקשת. הנתבעת העידה כי שוחחה עימה, והן אף השתתפו בחוג להתעמלות וכי זו סיפרה לה כי הידידה המשותפת שלהן, גב' אדל רוס, תיווכה ביניהן בעניין העברת עותק מן הספר מן התובעת לנתבעת. לדברי התובעת מדובר בעדת מפתח ובעדות בעלת תרומה ומשקל לשני עניינים: א. בירור סוגיית הנגישות של הנתבעת לספרה של התובעת. ב. שאלת אמינות גירסתה של הנתבעת ומהימנותה, ומשקל הראיות כמכלול בפני בית המשפט. כן טוענת התובעת כי חלקה וזהותה של הגב' מגורי יש בהם משום הפתעה, ואפשרות לשפוך אור על גרסת הנתבעת ובירור האמת בתיק זה ואין מקום להסתיר עדה זו. למרות מעורבותה של הגב' מגורי, הנתבעת לא הגישה כל תצהיר מטעמה וכן גם לא הגישה כל תצהיר מטעם "הידידה המשותפת" הגב' רוס. חלקה וזהותה של הגב' אן מגורי נחשפו לראשונה כאמור במהלך הדיון האחרון. לא היה לתובעת כל ידיעה בדבר כתובתה, מענה ו/או מספר הטלפון שלה ואפילו אם שמה "אן מגורי" מאוית נכון. הנתבעת התנהלה שלא בתום לב בהסתרת עובדות החיוניות הצריכות לעניין, כאשר הוברר היטב כי בשל הסתרת המידע הרי חקירתה של אדל רוס היתה חסרה וזאת בשל מחדל זה, ומכאן הצורך אף בהזמנת הגב' רוס בשנית. תשובת הנתבעת: 2. שלב ההוכחות במשפט הסתיים. לא מדובר בעדות מפתיעה של הנתבעת בקשר לאותה "ידידה משותפת". התובעת עצמה מודה שהיא כלל לא יודעת מה בפי אותה עדה. התובעת מודה כי לא שוחחה עימה מעולם, והיא אף מבקשת שהנתבעת תמציא לה את פרטיה כדי שתוכל לזמנה. כלומר, מדובר ב"שלח לחמך", שיטת הירי לכל הכיוונים בתקווה לפגוע בציפור חולפת. לא היה בעדות הנתבעת משום "הפתעה". קיומה של העדה שאותה מבקשת לזמן התובעת, הוזכר מפורשות בתצהיר העדות הראשית שהנתבעת הגישה לפני למעלה משנה - באפריל 2009 כדלקמן: "אציין, כי לאחר הפרסום שהופיע בעיתון "ג'רוסלם פוסט", כאמור, שוחחתי עם חברה שהשתתפה בחוג להתעלמות שאותה מזכירה התובעת בתביעתה, והיא אמרה לי כי הידידה המשותפת שמה אדל. בעקבות כך, יצרתי קשר טלפוני עם אדל, ובשיחתנו היא אישרה בפני שהיא לא העבירה את ספרה של התובעת". (שם, סעיף 34). התובעת היא זו שניסתה להסתיר את זהות "הידידה המשותפת" (אדל רוס), ובכתב התביעה לא חשפה את שמה. אלא שעיתונאי חרוץ של הג'רוסלם פוסט לא התעצל, ועוד בטרם נמסר כתב התביעה לידי הנתבעת (הנתבעת למדה על כתב התביעה מהתקשורת) פנה הוא לידידה המשותפת אדל רוס, והאחרונה השיבה לו בספונטניות שהיא מעולם לא העבירה את הספר של התובעת לנתבעת. 3. העובדה שבמשך למעלה משנה שלמה לא טרחה התובעת לפנות בבקשה כלשהי לפרטים נוספים, מעידה בבירור כי התובעת לא ראתה כל חשיבות בעדות זו. יש להחיל כאן את הכלל בדבר סופיות תשובות העד בעניין צדדי. השאלה כיצד הגיעה הנתבעת לידידה המשותפת אדל רוס היא בפירוש צדדית. מה נפקא מינא כיצד הגיעה הנתבעת למסקנה כי הידידה המשותפת היא אדל רוס? יתרה מזאת, אדל רוס עצמה כבר העידה מטעם התובעת, מסרה גרסה מפורטת, ולמרות היותה עדת תביעה, בית המשפט איפשר לב"כ התובעת לחקור אותה בשאלות החורגות מהמקובל בחקירה ראשית. דיון 4. על בעל דין להגיש את ראיותיו כמקשה אחת, וכי רק במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל, יתיר בית המשפט לבעל הדין שפתח בהבאת הראיות להביא ראיות נוספות (ראה תקנה 158(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, א' הרנון דיני ראיות, עמ' 129, 130). כן ראו ע"א 73/49 ויסברג נ' חברת מיסדי חדרה, פ"ד ד' 80,776; רע"א 1297/01 מיכאלוביץ נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד נח(4) 577; בר"ע (חי) 1266/05 ויטלר נ' פסגות זכרון (24.11.05; בש"א (י-ם) 632/06 לוי נ' קופ"ח לאומית (20.7.06). לא מדובר בראיה מפריכה ובוודאי שהוספת ראיות באיצטלא של "ראיה מפריכה" אין להתיר. (ראו דברי כב' הנשיא מ' גולדברג בעניין ושיץ דב"ע נא 62-3, המצטט מפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 232/59 בסוביץ נ' גפן, פ"ד יד, תש"ך/תשכ"א - 1960, 2136, שם נקבע: "אם התובע במשפט לא הוכיח דבר שהיה עליו להוכיח, ושלאמיתו של דבר היה זה ביכולתו להוכיח - אין השופט, אפילו מתוך דחף פנימי הנובע מחרדה לצדק, יכול לקרוא לעד, שהתובע יכול היה לקרוא לו, כדי להשלים מה שתובע כזה החסיר". (שם, 2139 מול ב'). וכן בבש"א (ירושלים) 195/98 מאטמה נ' אלכסנדר, תק-מח 98(2) 2022, מציין כב' השופט (כתוארו אז) ע' חבש, כדלקמן: "אין ממתינים עד להגשת ראיות הנתבע ורואים מה יש באמתחתו ואז מגישים את הראיה הנוספת וקוראים לה ראיה מפריכה. לפיכך, אין כאן שום הפרכה. תקנה 158(א) הנ"ל, לא נועדה לשפר עמדות לאחר סיום שלב הבאת ראיותיו של התובע". (שם, פסקה 2). כן נקבע בפסיקה כי יש להבחין בין "ראיות נוספות" לבין "ראיות מפריכות" ולשם כך ייבחנו העקרונות החלים על הבאת ראיות נוספות בערעור (ראו: ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, דינים עליון כ"ד, 901; בש"א (י-ם) 3296/08 עיריית ירושלים נ' ששון לוי; תק-מח 2008(3), 8475). 5. התובעת מודה למעשה שאין לה צל של מושג מה בפיה של העדה המבוקשת. התובעת מעולם לא שוחחה עמה והיא אף מבקשת סיוע מהנתבעת כדי להגיע אל כתובתה של העדה. במצב דברים זה, התובעת עצמה אינה יכולה לדעת אם מדובר "בעדות מפריכה", ולכן אי אפשר לכנות עדות זו כ"עדות מפריכה". בבר"ע (ירושלים) 2262/96 איזרזר נימי נ' שמעון רביבו, תק-מח 96(4) 145, קבע כב' השופט א' רובינשטיין, בזו הלשון: "הוא הדין לראיה "מפריכה" (שפעמים קרויה גם - על פי טיבה -"עדי סתירה" ופעמים "עדי הזמה", כלשון כב' השופט זילברג בע"א 73/49 המצוטט ע"י זוסמן-לוין שם, סעיף 411 ע' 508-507). למעט סיטואציות ספציפיות מסוימות, ומכל מקום כשהמדובר בהוכחה כי עדי הנתבע לא היו דוברי אמת - מסור הדבר לשיקול דעת ביהמ"ש, ופעמים שביהמ"ש שלערעור מתערב בשיקול ביהמ"ש קמא ופעמים שלא; הנימוק להתערבות צריך שיהא כבד משקל (ע"א 365/81 אזולאי נ. לביא, פ"ד ל"ח (130 ,125 (4 שציטט ב"כ משיבה 3 והמצוטט גם אצל זוסמן-לוין שם, ע' 508; אך ראה גם מקרה אחר, שבו הופעל שיקול הדעת להתערבות, ע"א 462/72 טרומפקובסקי נ. סדנא - חברה לעבודות מתכת, פ"ד כ"ז (745 ,744 (2, אלא שבאותו מקרה לא הפעיל ביהמ"ש קמא שיקול דעת, משום שסבר - בטעות - שהדין אוסר עליו להרשות הבאת עדות ההזמה; ועוד, במקרה הנדון שם הוגשה הבקשה לשמיעת עדות ההזמה לפני גמר עדויות ההגנה)."(שם, פסקה ט (4)). יש אפוא רגליים לטענת הנתבעת, כי התובעת מבקשת להשיג באמצעות עדה זו לסתור את עדותה של אדל רוס, שהיא עדת התביעה, שעדותה מחייבת את בעל הדין שהזמינה להעיד מטעמו, כל עוד סבר שגרסתה תהא נוחה עבורו, על פי הכלל כי: "אין צד יכול להטיל דופי בעד מטעמו (impeach his own withess)..". בת"א (תל אביב יפו) 2388/99 החברה המרכזית לפיתוח השומרון בע"מ נ' שריג חברה לעבודות עפר, תק-מח 2004(3), 2143, מציינת כב' השופטת ה' אחיטוב- הרטמן,כדלקמן: "סדר הדין הקבוע בתקנות אינו נקבע באופן שרירותי, ואחת ממטרותיו הרבות הינה לשמור על עקרון סופיות הדיון. על הנתבעת היה להיות מוכנה לכל תשובה של העד (שלא היא זימנה, כאמור), ולא רק לתשובה המיטיבה עמה ועם טענותיה. יתרה מזו, היתה לה אפשרות לנסות ולהפריך עדות זו עוד במהלך הדיון באמצעות עדיה. משלא עשתה כן, איבדה את ההזדמנות לכך, ואין כל הצדקה לחריג ולקבוע שבפנינו נסיבות יוצאות דופן ומיוחדות". (שם, 2143). דברים אלה יפים אף בענייננו, באשר לא מתקיים כאן התנאי של שכחה והמשפט והנמצא בשלב האחרון ערב הגשת סיכומים. בע"א 9598/07 ניקול עמר-פלצר נ' SAMUEL-ROZENBAUM DIAMONDS 1992 CO LTD, קבע כב' השופט נ' הנדל (בהסכמת כב' השופטים רובינשטיין ומלצר): "אולם אין לעקר אותו מכל תוכן. סדר הדין הוא חלק מהדין. צד אינו יכול לפעול בהתעלם ממנו. עליו לנקוט ההליכים הראויים במועדים המחייבים. גם אם צד מאחר בנקיטת פעולה דיונית - הפתרונות המוצעים בתקנות דורשים פעולה בסד הזמנים הנקוב בחוק. המערערים היו רשאים להגיש בקשת רשות ערעור על החלטות הביניים ולפנות לבית משפט קמא בבקשות שונות. האפשרות של "שב ואל תעשה" אינה מקובלת על פי דין. בל נשכח כי סדרי דין אינם בגדר הוראות שרירותיות של מחוקק המשנה. תכליתן של תקנות סדרי הדין - קיומו של משפט הוגן. אין להתייחס לתקנות כאל כלים טכניים ותו לא". (שם,פסקה 4). כבר נאמר לא אחת כי יש להקפיד על לוחות זמנים בהליך השיפוטי וזה כורח המציאות. לא ניתן לנהל מערכת שיפוטית יעילה ותקינה, וכי חריגה מן התלם סופה פגיעה בזכויות דיוניות ומהותיות של בעלי דין, ובתוך כך אף להסב נזק לציבור הרחב. 6. אכן נמצאים אנו בשלב בו הסתיים הליך הבאת ראיות הצדדים. בשלב זה בתפר בין סיום הבאת הראיות לסיכומים יש לשקול במשנה זהירות בקשות להעדת עדים נוספים. בקשה להעדת עד תביעה נוסף, שניתן היה להביאו בפרשת התביעה בדרך כלל תדחה, אלא אם כן מתקיימות נסיבות מיוחדות. דרך נוספת של התובע הינה לבקש להביא עדות מפריכה, כאמור בתקנה 158(א)(1), לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כדלקמן: "(א) לא הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע, יהיה סדר הטיעון כזה: (1) התובע רשאי לפתוח בהרצאת פרשתו ויביא ראיותיו, לרבות ראיות שבכתב, אחריו רשאי הנתבע להרצות את פרשתו ויביא ראיותיו הוא; בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות;" מן הכלל אל הפרט. 7. התובעת, כאמור, טוענת כי ברצונה לברר את סוגיית הנגישות של הנתבעת לספרה של התובעת, וכן בסוגיית מהימנותה של הנתבעת. הנה כי כן, הנושא הועלה במהלך הבאת הראיות, שהרי הנתבעת התייחסה לכך כאשר ציינה בסעיף 34 לתצהירה את דבר השיחה עם העדה. התובעת יכולה היתה לחקור את הנתבעת או לבקש פרטים נוספים אותה עת, אולם לא עשתה כן, ולפיכך אין להתיר העדות מטעם זה. הבקשה להורות לנתבעת להמציא, בשלב זה, פרטים אודות שמה המלא וכתובתה של העדה, מעוררת קושי, באשר למסגרת הדיונית בה היא מתבקשת, קרי האם מדובר בגילוי ועיון במסמך או צו בגדר סמכותו של בית המשפט לזמן עדים ולצוות על גילוי מסמכים. הנתבעת טוענת בסוגיה זו כי יש להחיל את הכלל בדבר סופיות תשובות העד בעניין צדדי. מבחינה עובדתית אכן מדובר בעניין צדדי, ולפיכך אין לאפשר המשכות המשפט מעבר לסביר (ע"פ 113/79 רכטמן נ' מדינת ישראל (אתר נבו) (10.6.79)). מכאן שתשובת הנתבעת בנושא זה אף שמטרתה להאיר על מהימנותה, תחשב "כסופית", ואין להתיר הזמנת ראיה נוספת על מנת להזים את דבריה. עומדת על כך כב' השופטת מ' נאור ברע"א 3547/10 אפרים אוריון נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה בתל אביב יפו (אתר נבו) (15.7.10), בציינה: "תכלית הכלל מונחת בשיקולי יעילות הדיון, הגינות החקירה כלפי העד במובן זה שאין להפתיעו בשאלות צדדיות ובמידת התרומה שעדות מהסוג הנדון עשויה לתרום לדיון (ע"פ 556/74 פדידה נ' מדינת ישראל פ"ד כט(2) 387, 392 (1975); בג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל פ"ד לט(4) 124, 129-139 (1985); והשוו לעניין עדות מפריכה ע"א 365/81 אזולאי נ' לביא פ"ד לח(4) 125 (1984); אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון 116 (תש"ל))". (שם, פסקה 12). אולם גם לכלל זה יכולים להיות חריגים, כפי שמציינת כב' השופטת מ' נאור בהמשך, כדלקמן: "ואולם, ככל שמדובר בשאלה שיש לה השלכה ישירה ומיידית למהימנות העד (על היכולת לסמוך על דבריו), ובעובדות הנוגעות לתכונות חיוניות של מהימנות עדים, והן ניתנות להוכחה פשוטה, ברורה וחד משמעית ואינן כרוכות בהארכה בלתי סבירה של הדיון - יכול ויהיה מקום להתיר חקירה נוספת והבאת ראיות לסתור בעניין אף שמדובר "בעניינים צדדים" (ראו יעקב קדמי, בספרו הנ"ל, בעמ' 1965-1970; אליהו הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 117); כאשר הותרה הבאת ראיה לסתור תשובה 'בעניין צדדי', נדרש כי הראיה הסותרת תתייחס על פניו, במישרין לתשובה שנועדה לסתור. מכל מקום, עניין הבאת 'ראיות הזמה' מסור לשיקול דעת הערכאה המבררת, אלא שבענייננו, נראה שלא נעשה דיון בשאלות הכרוכות בסוגיה זו". (שם, פסקה 12). פועל יוצא מכך הוא, שאין זה המקרה שיש לחרוג בו מן הכלל, ואין מקום לדרוש מהנתבעת להמציא את שמה וכתובתה של העדה המבוקשת, בשלב זה של הדיון. 8. בסופו של יום אני קובע כי לא בראיות מפריכות קעסקינן. התובעת אינה מצביעה דבר על כך, והיא אינה מכירה את העדה ואינה יודעת היכן למוצאה, ואינה יודעת מה תוכן עדותה. אמנם יתכן מצב שברור כי עד מסוים מחזיק בידו ראיה חשובה שיכולה להחשב כעדות מפריכה, אולם אין באפשרותו של המבקש להזמינו בכוחות עצמו, או אז יבקש את עזרת בית המשפט לזמנו כעד, ובית המשפט בנסיבות מסוימות רשאי להזמינו כעד מטעמו, אולם אין זה המקרה שלפנינו. כך גם לא שוכנעתי, כי מדובר בעדות רבת משמעות וכאמור היא נוגעת לעניין צדדי בלבד. לאור העובדות והנתונים כמפורט לעיל, והצטברותם, אין מקום לסטות מסדרי הדין המקובלים. לפיכך אני דוחה את הבקשה. הסיכומים יוגשו כפי שנקבע בדיון האחרון. בשלב זה, אינני עושה צו להוצאות. ניתנה היום, ח' אב תש"ע 19 יולי 2010, בהעדר הצדדים.