תיאור העובדות והתביעה 1. שטח המחלוקת, נשוא תובענה זו (להלן - שטח המחלוקת), מצוי בתוך מגרש המשמש לחניית כלי רכב והצמוד לבנין ברחוב סירקין 13 גבעתיים (להלן , המגרש, הבנין). הבנין, הרשום בלשכת רישום המקרקעין כחלקה 743 בגוש 6168, מורכב משני אגפים, והוא משמש בחלקו למגורים ובחלקו למשרדים ומסחר. המבקשים והמשיבים נמנים על החוכרים לדורות של חלקות משנה בבנין, מאת הבעלים של המקרקעין, הקרן הקיימת לישראל. על המגרש מסומנות חניות רבות (לא הוזכר מספרן). כולן, למעט שתיים, צמודות לחלק מהחוכרים ורשומות על שמם בהתאם. יתרת השטח במגרש שאינה מסומנת כחניות, ובכללן שטח המחלוקת, מהווה רכוש משותף של כל החוכרים. 2. המבקשים הם החוכרים של מחסן בגודל של כ-20 מ"ר, המצוי בקומת הקרקע של אחד מאגפי הבנין (להלן - המחסן). המחסן שימש עד זמן קצר לאחר הגשת תובענה זו את המבקש 1 (להלן - המבקש) לצורך אחסנת ממתקים במסגרת עסקו של הנאשם בשיווק ממתקים. שטח המחלוקת, גודלו כגודל חניה ממוצעת, והוא סמוך למחסן, כשביניהם מפרידה מעין מדרכה ברוחב של כחצי מטר. 3. המבקשים טוענים, כי מאז חכירת המחסן על ידם, למעלה משלושים שנה לפני הגשת התובענה, שטח המחלוקת משמש אותם לצורך פריקה וטעינה של סחורה, וזאת בימי חול בלבד ובשעות מוגדרות: 09:00 - 06:45 ו- 16:00 - 12:00 (להלן - השימוש בשטח המחלוקת). יצוין כבר כאן, שלמרות התנגדותם של המשיבים לסעדים המבוקשים בתובענה זו, הם לא הכחישו, בודאי שלא סתרו, נתון עובדתי זה בדבר השימוש בשטח המחלוקת. 4. לקראת הגשתה של תובענה זו החלו המשיבים, או מי מהם, להתנגד לשימוש שעושים המבקשים בשטח המחלוקת ולמנוע מהם את השימוש בדרכים שונות. המשיבים טוענים, כי השימוש בשטח המחלוקת מהווה מטרד והפרעה לכניסה ויציאה של רכביהם למגרש וממנו, וכי בהיות השטח שבמחלוקת רכוש משותף, השימוש האמור אינו כדין והינו הסגת גבול. 5. בשנת 1994 נתבע המבקש על ידי המשיבה 8 (נכסי ורדה בע"מ) בגין הסגת גבול, בהתיחס לחניה השייכת לה (ת.א. 67731/94). בית המשפט (כב' השופט גולדין) דחה את התביעה בקובעו, שהמבקש אינו חונה באותה חניה אלא במקום אחר, הוא שטח המחלוקת דנן, וכי חניה זו "מותרת לו על פי הדין בהיותה חלק מהרכוש המשותף של בעלי הנכסים בבנין ובהיותה צמודה למחסן בבעלותו" (נספח ד' לתובענה). 6. במסגרת ניהול אותה תביעה נמסר למבקש נייר, שנחתם על ידי שני חברי ועד הבית של הבנין דאז, קוזי מיכאל (אחד המשיבים בתובענה זו) ומולה יוסף (נפטר לפני הגשתה של תובענה זו). הנייר (נספח ה' לתובענה) נושא תאריך: 20.11.95, וזו לשונו: "לכב' מר בן יעקב סוכנות ממתקים אנו וועד הבית מרח' סירקין 13 גבעתיים, מודעים שמר בן יעקב משתמש בחניית ביניים לצורך עבודתו בחצר המשותפת של דיירי הבית בצמוד למחסן שלך. על החתום ( - ) - חותמת ועד הבית ( - ) מולה יוסף סירקין 13 גבעתיים קוזי מיכאל". 7. כאמור, כיום המחסן אינו משמש לאחסון ממתקים, כיוון שהמבקש שגילו כ-80 שנה מכר את עסקו לשיווק ממתקים. לאחר סגירת העסק, המחסן היה ללא כל שימוש במשך כחצי שנה, אזי הושכר המחסן לאחר, אלא שהשוכר ביטל את הסכם השכירות לאחר שבועיים, משום שנמנעה ממנו האפשרות להשתמש בשטח המחלוקת. כיום, משמש המחסן לאחסנת מצרכים של מכולת סמוכה, כאשר, לדברי המבקש, התמורה היחידה היא תשלום הארנונה על המחסן (עדות המבקש, עמ' 12-14 לפרוטוקול). 8. עוד יצוין, כי המבקש שכר מחסן נוסף הצמוד למחסן הנדון כאן (לא הוברר אם חכר ממש או שכר בלבד), כשלמחסן הנוסף צמודה בפנקסי המקרקעין אחת מהחניות במגרש, אך לא בסמיכות לשני המחסנים. חניה זו משמשת בינתיים את אחת מדיירות הבנין, לדברי המבקש ללא כל תמורה. 9. בתובענה זו פונים המבקשים לבית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי, לפיו המקרקעין, עליהם בנוי המחסן, זכאים לזיקת הנאה שתבטא את השימוש שנעשה בשטח המחלוקת במשך למעלה משלושים שנה, למנוע מהמשיבים להפריע להם בעשיית השימוש האמור, ולהורות כי זיקת ההנאה עוברת גם לחליפיהם. המשיבים מתנגדים לסעדים המבוקשים, כשלטענתם השימוש הנטען אינו יכול להיות זיקת הנאה, וכן הם מתנגדים לעצם השימוש, מהטעמים שנזכרו לעיל. להלן אדון בטענות השונות שהועלו על ידי הצדדים. דיון שלילת החזקה 10. זו הגדרתה של זיקת הנאה בסעיף 5 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן - החוק): "זיקת הנאה היא שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמה זכות להחזיק בהם". התנאי הראשון לקביעתה של זיקת הנאה הוא שלילי, שלילת החזקה. התוכן של זיקת הנאה אינו יכול לכלול זכות להחזקה, אלא זכות לשימוש בלבד. ההבחנה בין שימוש לבין החזקה נעוצה במומנט השליטה: החזקה מחייבת קיומה של שליטה בנכס (פרופ' דויטש, קניין, כרך ב', להלן - דויטש, עמ' 442). המבחן המרכזי לקביעה אם נרכשה זכות להחזיק הינו מבחן השימוש הייחודי. באין לזכאי זכות לשימוש ייחודי בקטע מסוים כלשהו במגרש, לא תהיה, בדרך כלל, זכות להחזיק (ע"א 700/88 אסטרחאן נ' בן חורין, פ"ד מה(3) 720, להלן - אסטרחאן, עמ' 733). 11. בעניננו, אמנם השימוש הנטען בשטח המחלוקת מבקש לשלול מהאחרים שימוש באותו שטח בזמנים המוגדרים, כאמור, אולם ברוב שעות היממה וכן בימים שאינם ימי חול, השימוש האמור אינו מונע מאחרים שימוש באותו שטח. נמצא, שאין מדובר בזכות לשימוש ייחודי העולה כדי חזקה. השימוש הנטען גם אינו עולה כדי "שליטה" באותו שטח, כיוון שהוא מוגבל לצורך מסוים ומוגדר: פריקה וטעינה למחסן וממנו בזמנים מוגדרים בלבד. 12. כמו כן, אין בעובדה שהמבקשים יכולים להיחשב כ"מחזיקים", יחד עם כל החוכרים האחרים בבנין בשטח המחלוקת המהווה חלק מהרכוש המשותף, כדי לשלול את התביעה לזיקת הנאה. דויטש (עמ' 485): "אין מניעה כי זיקה תקום גם לטובתו של מי שמחזיק בנכס, שכן דרוש כי תוכנה של הזיקה לא תכלול הקניה של זכות להחזיק בנכס, אך כל עוד תוכן הזיקה עוסק בזכות לשימוש בלבד, אין קושי בכך שרוכש הזיקה יהיה אדם שמחזיק עתה בנכס מכוח מקור משפטי אחר". בעניננו, אם כן, תוכן הזיקה הנטענת הינו לשימוש בלבד ולא לחזקה, כאמור, ולכן אין בחזקתם המשותפת של המבקשים, יחד עם כל בעלי הזכויות האחרים בבנין, בשטח המחלוקת כחלק מהרכוש המשותף, כדי למנוע מהם את זיקת ההנאה הנתבעת. זיקה מכח שנים 13. זיקת ההנאה הנטענת כאן היא זיקה מכוח שנים, בהתאם לסעיף 94(א) לחוק: "מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה". כאמור, טענתם של המבקשים, לפיה הם עשו שימוש, כמתואר לעיל, בשטח המחלוקת מאז חכירת המחסן, למעלה משלושים שנים לפני הגשת התביעה, לא הוכחשה ולא נסתרה על ידי המשיבים ועל ידי שני העדים שהעידו מטעמם: עו"ד חיים פולני, מיופה כוחן של המשיבות 7 ו-8 ומרקוביץ מרדכי, אחד מהדיירים בבנין ואחד מהמשיבים בתובענה זו. מרקוביץ העיד (עמ' 23), כי הוא מתגורר בבנין מזה 20 שנים בלבד, ולכן הוא גם לא יכל להעיד על התקופה שקדמה לו. לעומת זאת, המשיב קוזי מיכאל, שהיה בעבר אחד משני חברי הועד של הבנין והחתום על הנייר שנמסר למבקשים, כאמור לעיל, מסר תחילה תצהיר מטעם המשיבים, אך בחר שלא להגיע לעדות ותצהירו נמשך. שני העדים, פולני ומרקוביץ, לא ידעו להסביר את אי הגעתו של קוזי לעדות. יתירה מזו, אף אחד מהמשיבים, שחלקם ודאי יכל לסתור, אילו חפצו בכך, את עדותם של המבקשים בדבר השימוש הנטען, הקפו ומשכו, לא הגיע להעיד. הימנעות זו, כשלעצמה, מהווה תמיכה לגירסת המבקשים (ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורת 2009, עמ' 1889). "זכות הראויה להיות זיקת הנאה" 14. על פי הוראת סעיף 94(א) הנ"ל, כדי שהזכות מכח שנים תוכר כזיקת הנאה, היא צריכה להיות "זכות הראויה להיות זיקת הנאה". מתי נאמר כי הזכות ראויה להיות זיקת הנאה ומתי לא נאמר כך? למיטב בדיקתי, לא נמצאה תשובה מדויקת לשאלה זו בפסיקה או בספרות, והבחינה לכך היא בעיקר קזואיסטית (ראו: פרופ' יהושע ויסמן, דיני קנין - החזקה ושימוש, להלן - ויסמן, עמ' 489). כך נקבע, למשל, כי זכות מעבר וזכות חניה ניתנת להיכלל באורח עקרוני בגדר סעיף 94 לחוק, בהיותן זכות הראויה להיות זיקת הנאה (אסטרחאן, עמ' 747, 734, 733). באסטרחאן נקבע גם (עמ' 747), כי לבית המשפט ניתן שיקול דעת מסוים לקבוע, מה טיבה של הזכות הראויה להיכלל בסעיף 94 לחוק. 15. הזכות המתוארת בתביעה זו היא זכות שימוש מובהקת, הפחותה אף מזכות חניה שהוכרה כראויה לזיקת הנאה, שכן החניה הזמנית של הרכבים נועדה לצורך מוגדר: פריקה וטעינה. הזכות, כאמור, איננה כרוכה בחזקה ואין בה אלמנט של שליטה בנכס. לפיכך, בין אם נשתמש בשיקול הדעת הנזכר באסטרחאן ובין אם נשווה את הזכות דנן לזכויות שהוכרו כראויות לזיקת הנאה, המסקנה תהא כי הזכות הנטענת כאן היא זכות הראויה להיות זיקת הנאה, במובן סעיף 94 לחוק. 16. קושי מסוים עולה מכך, שהמבקשים הם בעצמם בעלים משותפים של הרכוש המשותף הכולל את שטח המחלוקת. האם יכול שתקום לאדם זיקת הנאה בנכס שהוא בעצמו בעליו? שאלה זו הוצגה על ידי פרופ' דויטש בספרו הנ"ל, ותשובתו (דויטש, עמ' 486): "התשובה לקושי האמור היא שאת הזיקה מכוח שנים רוכש המשתמש בנכס על מלוא הזכויות המתימטיות בנכס, בעוד שהוא עצמו בעל זכויות יחסיות בלבד. ממילא, איפוא, הוא רוכש זכות מישנית כלפי זכות שונה מאשר הזכות המצויה בבעלותו. מכאן, כי השותף אכן רוכש זכות משנית בנכס הזולת". חלקם של המבקשים ברכוש המשותף, על פי הרשום בנסח שצורף (נספח ב') הוא 4/901 בלבד (פחות ממחצית האחוז). ברור, אם כן, שהזכות נשוא הזיקה המבוקשת כאן עולה לאין ערוך על זכותו מכוח השיתוף ברכוש המשותף. שימוש נוגד 17. תכונותיו היסודיות של שימוש שיאפשר רכישתה של זיקת הנאה מכח שנים הן אלו: שהוא נוגד לזכות הבעלים של המקרקעין הכפופים, שהוא גלוי וחשוף לעין כל, שהוא נמצא בידיעתו הקונסטרוקטיבית של בעל המקרקעין הכפופים, שמקורו אינו בזכות חוזית או בזכות אחרת שהוענקה על ידי בעל המקרקעין הכפופים למשתמש (אסטרחאן, עמ' 734). 18. השימוש הנדון כאן, אין חולק שהיה גלוי וחשוף לעין כל, ושהוא נעשה בידיעתם של כל האחרים בבנין ושל כל המשתמשים במגרש. כן אין חולק, שמקורו של השימוש אינו בזכות חוזית או בזכות אחרת שהוענקה למבקשים על ידי בעלי הזכויות בבנין ובמגרש. האם השימוש היה גם שימוש נוגד לזכויותיהם של החוכרים ובעלי הזכויות במקרקעין? ההתלבטות שעלתה בנקודה זו קשורה גם היא להיותם של המבקשים חלק מבעלי הזכויות בבנין ומהיותם שותפים ברכוש המשותף, שבו מצוי שטח המחלוקת. טוענים המשיבים, שמכיוון שהשימוש בשטח המחלוקת היה מותר לכל השותפים, הרי שהשימוש שעשו המבקשים לצורך פריקה וטעינה אינו בגדר שימוש נוגד. גם לכך מצאתי תשובה אצל דויטש (עמ' 485-6): "השאלה תהיה, אם בעת השימוש הנדון היתה נתונה ליתר השותפים עילה למנוע את עשייתו. על כן, אם המדובר בשימוש של שותף אשר טוען עתה לזיקה מותר היה לעשותו על פי דיני השיתוף, בודאי לא תקום זיקת שנים, שכן יתר השותפים לא היו זכאים למנוע שימוש זה. אולם, אם השימוש חרג מכוחות אותו שותף לפי דיני השיתוף, אין מניעה ליצירתה של זיקת שנים גם בנסיבות אלו, בתנאים הרגילים המצמיחים זיקה מסוג זה". 19. דעתי היא, שהשימוש שעשו המבקשים בשטח המחלוקת חורג מגדר השימוש הרגיל והמותר של שותף. על פי המשיבים, שטח זה מיועד למעבר כלי רכב, לכניסתם למגרש וליציאתם ממנו. נמצא, שהשימוש בו לצורך פריקה וטעינה, הכולל חניה זמנית, אינו השימוש הרגיל והמותר. גם תדירותו וקביעותו של השימוש, במועדים קבועים ובמשך תקופה של למעלה משלושים שנים אינם מתיישבים עם שימוש רגיל ומותר, שאין דינו של שימוש מקרי וזמני כדינו של שימוש קבוע וממושך. יתירה מזו, לטענת המשיבים, השימוש האמור מהווה מטרד והפרעה ליתר השותפים, ומבחינה זו ודאי שהוא שימוש נוגד. נמצא, שהשימוש שעשו המבקשים בשטח המחלוקת במשך תקופה של למעלה משלושים שנים הינו שימוש נוגד לזכויותיהם של בעלי המקרקעין הכפופים. 20. כמו כן, אין לראות בנייר שמסרו אנשי ועד הבית למבקשים בשנת 1995, כביסוסה של הזכות הנטענת על הסכמה, שאינה מתיישבת עם שימוש נוגד. הנייר האמור מהווה, לכל היותר, אישור בדבר ידיעת אנשי הועד על השימוש שנעשה, ושהחל שנים רבות קודם לכן, והוא אינו מהווה את הבסיס עליו נוסדה הזכות. לסיטואציה דומה התייחס פרופ' ויסמן בספרו (ויסמן, עמ' 529-530): "בעל מקרקעין אינו יכול להפוך שימוש שהיה מבחינתו של המשתמש שימוש נוגד לשימוש שאינו נוגד על ידי הצהרה חד צדדית כי השימוש נעשה בהסכמתו. נקודת המבט המכרעת היא זו של המשתמש, ולא זו של הבעלים. אם לא נאמר כן יוכל כל בעל מקרקעין לסכל את טענת ההתיישנות בהבל פיו, על ידי אמירה חד צדדית: מותר לך". התיישנות 21. טוענים המשיבים להתיישנותה של הזכות הנטענת. טענה זו צריכה, כמובן, להידחות. הן כל עיקרה של הזכות לזיקה מכוח שנים מבוססת על "התיישנותה". פרופ' ויסמן סבור, שרכישת זיקת הנאה מכוח התיישנות אינה אלא ענף של דיני ההתיישנות הכלליים (ויסמן, עמ' 528). פרופ' דויטש מנתח בספרו את צדדיה של השאלה, האם ניתן לראות בזיקת הנאה מכוח שנים כמושתת על דיני ההתיישנות (דויטש, עמ' 466-7). מכל מקום, אין ספק שחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, אינו חל על זיקת שנים (דויטש, שם). הפסקת הזיקה? 22. על פי סעיף 94(ב) לחוק, "הודעה בכתב של בעל המקרקעין למי שהשתמש בזכות כאמור, לרבות הודעה לציבור, שהוא מתנגד לשימוש בזכות, מפסיקה את התקופה האמור בסעיף קטן (א)". עו"ד פולני טען בתצהירו (סעיף 5): "לפני כעשר שנים ויותר אני פניתי אל המבקשים פניה בכתב ופניות בעל פה וביקשתי שלא יעשו שימוש בשטחים המשותפים ולא יחנו את רכבם בשטחים אלו...", אך לא הוצגה כל אסמכתא בדבר הפניות בכתב הנטענות. יתירה מזו, בעדותו נשאל העד והשיב כך (עמ' 21): "ש. האם היתה בעבר פניה בכתב למבקש שהיכן שהוא חונה כיום מול המחסן שלו, זה מפריע לשאר הדיירים? ת. לא על ידי, אני יודע ממה שסיפרו לי אנשי ועד הבית, אני לא ראיתי". העד היחיד הנוסף מרקוביץ נשאל והשיב (עמ' 24): "ש. האם וועד הבית פנה למבקש בכתב בבקשה שלא יפריע עם רכבו למעבר? ת. לא בכתב, אין ספור פעמים. אני מבקש לדבר בשם עצמי". המסקנה היא, שלא הוצגה כל ראיה לכך שנעשתה פניה בכתב למבקשים להפסקת השימוש. אדרבא, הוצגה כאמור ראיה בכתב, מאת ועד הבית, אמנם משנת 1995, על ההסכמה לשימוש. מכאן, שזיקת השנים לא נפסקה. הזכאים 23. סעיף 92 לחוק קובע: "זיקת הנאה יכול שתהא לטובת מקרקעין (להלן - מקרקעין זכאים) או לטובת אדם פלוני, לטובת סוגי בני אדם או לטובת הציבור". סעיף 93 לחוק קובע: "(א) זיקת הנאה יכול שתקבע - (1) כי בעל המקרקעין הזכאים או מי שהזיקה ניתנה לטובתו זכאי לשימוש מסוים במקרקעין הכפופים". מיהו הזכאי לזיקת ההנאה הנטענת: המבקשים או המחסן? לטובתו של מי ניתנה הזיקה? לטובת המבקשים או לטובת המחסן? התשובה לשאלה זו, כפי שנראה להלן, עשויה להשפיע על שאלת עבירותה של הזכות. דעתי היא, כי המחסן הוא "המקרקעין הזכאים" לזיקת ההנאה הנטענת. זאת, משום שהשימוש הנטען נעשה לצורכי העסק המתנהל במחסן, ולא לצרכיהם האישיים של המבקשים. בנקודה זו, אין חשיבות לכך שהמבקש חדל מעסקו בשיווק ממתקים, שכן היחידה המוחכרת על ידי המבקשים מסווגת, אליבא דכולי עלמא, כמחסן. מחסן, מעצם הגדרתו, משמש לאחסון, ואחסון דורש, מעצם טיבו, פריקה וטעינה של סחורה, אליו ומתוכו. נמצא, שהשימוש כרוך אחר המחסן ולא אחר המבקשים והמחסן הוא "המקרקעין הזכאים". סיכום ביניים 24. סיכום הביניים עד כאן הוא, שהשימוש שעשו המבקשים בשטח המחלוקת במשך למעלה משלושים שנים: פריקה וטעינה של סחורה למחסן וממנו והחניית רכבים לצורך פעולות אלה בימי חול ובשעות מוגדרות, כאמור לעיל, מהווה זכות הראויה להיות זיקת הנאה. לאחר שהמבקשים השתמשו בזכות זו במשך תקופה של למעלה משלושים שנים רצופות, הם רכשו את הזיקה והם זכאים לדרוש את רישומה. זיקת ההנאה הנדונה היא לטובת מקרקעין, כשהמקרקעין הזכאים הם המחסן השייך למבקשים. עבירות הזיקה לחליפים 25. כאמור לעיל, המבקשים כבר אינם משתמשים במחסן לצורך עסקם לשיווק ממתקים, אך טיבו של המחסן: מבנה המשמש לאחסון מצרכים, לא השתנה. המבקשים יכולים, למשל, להשכיר את המחסן לבעלי עסקים אחרים הזקוקים לאחסון סחורתם, כפי שגם ניסו לעשות. המבקשים יכולים גם למכור את המחסן לאחרים. האם זיקת ההנאה הנדונה: הזכות לפרוק ולטעון סחורה בשטח המחלוקת במועדים שהוגדרו לעיל תעבור גם לחליפי המבקשים, השוכרים או הרוכשים? 26. בשאלה זו חשוב להבחין בין זיקת הנאה לטובת מקרקעין ובין זיקת הנאה שלטובת אדם. בזיקת הנאה לטובת אדם, אין בעלי הזיקה רשאים להעביר זכותם, אלא בהסמכת בעלי המקרקעין הכפופים. כך קובע מפורשות סעיף 95 לחוק. מהו הדין בזיקה שלטובת מקרקעין (מקרקעין זכאים)? על כך משיב ויסמן בספרו (עמ' 573-4): "בשאלת העבירות של זיקת הנאה מבחינתו של הזכאי, בעל הזכות, נדרש להבחין בין זיקת הנאה לטובת מקרקעין לבין שאר סוגים של זיקת הנאה. בזיקת הנאה לטובת מקרקעין עוברת הזיקה עם המקרקעין שלטובתם היא ניתנה. עבירות זיקת ההנאה היא אז תולדה של עבירות המקרקעין הזכאים עצמם. בעל המקרקעין הזכאים אינו צריך להסכמת בעל המקרקעין הכפופים לשם העברת הבעלות במקרקעין". 27. כאמור לעיל, זיקת ההנאה דנן היא לטובתם של מקרקעין, המחסן של המבקשים. כיוון שכך צמודה זיקת ההנאה לשימוש הנעשה במחסן, וכל מי שזכאי לעשות שימוש במחסן, כגון: שוכר, זכאי גם לאותה זיקת הנאה, כלומר: לפרוק ולטעון את סחורתו במועדים האמורים. מסקנה זו נראית לי גם הולמת את הנסיבות הנדונות. כאמור, הבנין משמש, בחלק בלתי מבוטל ממנו, גם למשרדים ולמסחר. המחסן הנדון נמכר מלכתחילה למבקשים לשמש כמחסן, קרי: לאחסנת סחורה. לשם אחסנת סחורה, נדרש גם לפרוק אליו סחורה ולטעון ממנו סחורה. פעולות אלה נעשות על ידי רכבים, שבדרך כלל חונים בסמוך למחסן לשם ביצוע הפריקה והטעינה. כאמור, באופן זה נהגו המבקשים למעלה משלושים שנים, ללא כל הפרעה. טבעי, אפוא, שזכות שימוש זו תעבור גם לחליפיהם של המבקשים, העושים שימוש דומה באותו מחסן. חוסר רישום 28. המשיבים טוענים, כי משהמבקשים נמנעו מלרשום את זכותם במלאות לה 30 שנים, כפי שהחוק מאפשר להם בסעיף 94(א), פוקעת הזכות. אולם, כפי שמציין ויסמן בספרו (עמ' 516), הרישום במרשם המקרקעין של זיקת ההנאה שנרכשה מכוח שנים היא בגדר זכות ולא חובה. אמנם, מצב זה טומן בחובו סיכונים לצד שלישי המסתמך על המרשם, כפי שמוסיף ויסמן שם, אך סוגיה זו לא נדונה בעניננו. האפשרות לביטול הזיקה או לשינוי תנאיה 29. סעיף 96 לחוק קובע: "זיקת הנאה היא לתקופה בלתי מוגבלת, זולת אם נקבע לה תקופה בתנאי הזיקה. אולם בית המשפט רשאי, על פי בקשת צד מעונין או היועץ המשפטי לממשלה, לבטל את הזיקה או לשנות תנאיה, אם ראה לעשות כן בגלל אי הפעלת הזיקה או בגלל שינוי בנסיבות השימוש בה או במצב המקרקעין הזכאים או הכפופים...". האם ההפרעה הנגרמת מהפעלת הזכות נשוא זיקת ההנאה, קרי: ההפרעה הנגרמת מהשימוש בשטח המחלוקת לחניית רכבי המשיבים במגרש, אם זו אכן קיימת, יש בה כדי לגרום לביטול זיקת ההנאה? האם העובדה שהמבקשים אינם משתמשים כיום במחסן לצורך עסקם לשיווק ממתקים, כפי שנעשה במשך יותר משלושים שנים, יש בה כדי לבטל את זיקת ההנאה או לשנות את תנאיה? האם בכלל היתה הצדקה להפעלת זיקת ההנאה בכל השעות הנקובות לעיל, או שניתן היה לצמצמן? האם העובדה שהמבקשים רכשו מחסן סמוך, יחד עם חניה צמודה באותו מגרש (אך לא בסמוך לשני המחסנים), מהווה עילה לביטול הזיקה או לשינוי תנאיה? כל השאלות הללו ראויות היו לידון, אילו ביקשו המשיבים לבטל את הזיקה או לשנות את תנאיה. אלא, שהמשיבים לא ביקשו זאת. הם הכחישו את עצם קיומה של הזיקה. ממילא אין מקום לדיון בביטולה של הזיקה או בשינוי תנאיה. 30. אמנם, באסטרחאן נקבע (בעמ' 747), כי בית המשפט רשאי לעשות את מה שבעלי המקרקעין הכפופים יכלו לעשות טרם שחלפה תקופת שלושים השנים, דהיינו לבטל את הזכות בהתחשב בשינויים שחלו. דויטש ביקר בספרו (482-3) קביעה זו של בית המשפט העליון, כשהוא תמה כיצד בית המשפט יכול להפעיל סמכות אשר על פי דין על צד לסכסוך להפעילה? דויטש סבור גם שעצם הזכות לביטול של זיקת הנאה, המוקנית לבית המשפט בסעיף 96 לחוק יוצרת קושי חוקתי, וכי יש מקום לגישה זהירה בהפעלת סמכות זו (עמ' 503-4). מכל מקום, במקרה דנן לא הונחו בפני נתונים מספיקים לביטולה של הזיקה או לשינוי תנאיה, כדי לשקול את הפעלתה של סמכות זו. הביקור שערך בית המשפט במקום (ביום 8.6.09), לא היה די בו כדי להכריע בדבר טיב ההפרעה הנטענת לחניית הרכבים או בדבר הקפה של ההפרעה. הכרעה זו חייבה לשמוע מומחים, שיחוו דעתם בשאלה זו. כן היה נדרש לשמוע ראיות בדבר הזמנים הסבירים לצורך פריקת וטעינת סחורה למחסן הנדון וכיו"ב. במיוחד אמורים הדברים, כאשר טענת ההפרעה האמורה לא נטענה קודם לכן, במשך יותר משלושים שנה על ידי דיירי הבנין. 31. סיכומו של דבר, לא הונחו בפני נתונים כדי להכריע בדבר שאלת ביטולה של הזיקה או בדבר שינוי תנאיה, ומשום כך אני נמנע מלהכריע בשאלה זו. יחד עם זאת, ההכרעה המובאת בפסק דין זה אינה שוללת מהמשיבים, אם ימצאו מקום לכך, לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול הזיקה או לשינוי תנאיה, מחמת שינויים שחלו בנסיבותיה וכיו"ב. משתונח בקשה כזו לפתחו של בית המשפט, חזקה עליו שיכריע בה, לאחר שמיעת הראיות הנדרשות לכך. הערות נוספות 32. פסק הדין בת.א. 67731/94 הנזכר לעיל אין בו כדי להשליך על הסוגיה הנדונה כאן, לטובתו של מי מהצדדים. באותה תביעה לא נדונה זכותם של המבקשים בשטח המחלוקת, לגופה, אלא בצורה עקיפה, לאחר דחיית התביעה להסגת גבול בשטח החניה הסמוכה. בוודאי שלא נדונה באותה תביעה ההכרה באותה זכות כזיקת הנאה. 33. גם המשפט שהתנהל בפני המפקחת על המקרקעין בין מקצת מבעלי הזכויות בבנין ובין נציגות הבית המשותף, אין בו כדי להשליך על זכויותיהם של המבקשים, מהטעם הפשוט שהמבקשים לא נטלו חלק באותו משפט, וממילא ענינם לא יכול היה לידון. יצוין גם כי החלטת המפקחת לא הומצאה לי כראיה. תוצאה 34. התוצאה, לאור כל האמור לעיל היא, שתביעתם של המבקשים מתקבלת. בהתאם לכך ניתן בזה פסק דין הצהרתי לפיו מקרקעי המבקשים, עליהם בנוי המחסן הנדון בגוש 6168 חלקה 743 תת-חלקה 4, זכאים לזיקת הנאה מכוח שנים, המאפשרת חניה בחלקת הקרקע הסמוכה למחסן, לצורך פריקה וטעינה של סחורה בימי חול בלבד, ובין השעות: 09:00 - 06:45 ו- 16:00 - 12:00. כמו כן אני מורה למשיבים להימנע מהפרעה כלשהי למימוש זיקת ההנאה, על פי המתואר לעיל. כמו כן אני קובע כי זיקת ההנאה הינה לטובת המחסן המתואר לעיל, כך שגם חליפי המבקשים זכאים להשתמש בה. קביעות אלה, כאמור לעיל, אינן מונעות מהמשיבים לפנות לבית המשפט בבקשה לביטולה של זיקת ההנאה או לשינוי תנאיה, בהתאם לסעיף 96 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. ולבסוף אני מחייב את המשיבים לשלם למבקשים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ, בחלוקה הבאה: המשיבים 1-6 ו- 9-51, ביחד ולחוד - 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. המשיבות 7 ו-8 (שלהן כמחצית משטחי החניות במגרש), ביחד ולחוד - 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. ניתן היום, ד' אייר תש"ע, 18 אפריל 2010, בהעדר הצדדים. חניהבתים משותפיםסכסוך שכניםסכסוך