לפניי תביעת שיבוב לקבלת פיצוי בגובה תגמולי הביטוח ששילמה התובעת, מכוח פוליסת ביטוח מקיף שמספרה : 73343501, למבוטחתה, גב' גליה אברלין (להלן: "המבוטחת"), בגין גניבת רכבה, מסוג קאיה, מ.ר 7569119 (להלן: "הרכב"), מחניון תת קרקעי, המשמש כעסק למתן שירותי חנייה לרכבים, שמוחזק ומופעל על ידי הנתבעת (להלן: "החניון"), הממוקם ברח' ביאליק 76 ברמת גן בבניין הקרוי מגדל אלרם. החניון מכיל כ-450 מקומות חנייה לרכבים, ומהווה חלק ממרכז מסחרי שבנוי מעליו, הכולל חנויות ובית קולנוע, ששמו "מרכז אלרם" (להלן: "המרכז המסחרי"). נוהל העבודה בחניון הינו כדלקמן: שני שומרים מקבלים את פני הרכבים הבאים בשער החניון, לו כניסה אחת בלבד המשמשת גם כנקודת יציאה, מבצעים בדיקה ביטחונית לרכבים, מספקים כרטיס חנייה, ומפנים את הרכבים למקום חנייה בחניון. התשלום עבור החנייה מתבצע, אצל קופאי, בעת היציאה מהחניון, באמצעות כרטיס חנייה, עליו מופיעה שעת הכניסה לחניון. במועד האירוע התשלום עבור שעת חנייה היה 6 ₪ לשעה ו- 50 ₪ לכל היום. אין נוכחות של איש ביטחון בעמדת היציאה מהחניון. ביום 28.3.01 בשעות הבוקר, הגיע בוריס אברלין, בעלה של המבוטחת (להלן: "נהג הרכב") לחניון, קיבל כרטיס חנייה, החנה את הרכב בחניון תוך השארת כרטיס החנייה ברכב ועזב את המקום. מאוחר יותר באותו יום, בשעה 16:00 לערך, שב נהג הרכב לחניון על מנת ליטול הרכב וגילה שהרכב נגנב מהחניון על ידי אלמונים. באותו היום בשעה 16:41 הגיש נהג הרכב תלונה למשטרה בגין גניבת הרכב (ראה ת/1). להלן טענות הצדדים: טענות התובעת: 1. לטענת התובעת, משעסקינן בחניון סגור, המכיל כ-450 מקומות חנייה, המנוהל על ידי סדרן ו/או שומר, המקבל את פני הרכבים בכניסה לחניון ומפנה אותם למקום חנייה בחניון, ומשנהג הרכב שילם לנתבעת עבור חנייה ושירותי שמירה לרכב - כאשר לא הוכח כטענת הנתבעת, שהנתבעת סייגה את אחריותה לשאת בנזק שנגרם עקב גניבת רכב מהחניון, באמצעות כיתוב בשילוט בכניסה לחניון או בכיתוב בכרטיס החנייה - הרי שהנתבעת הינה בגדר "מחזיק כדין" של רכבים החונים בחניון ולכן נושאת באחריות לאירוע כ"שומר שכר", כאמור בסעיף 1(ג) לחוק השומרים תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק השומרים"). בהתאם לפרשנות שניתנה לסעיף 2 (ב) רישא לחוק השומרים, שומר שכר אחראי לשאת בנזק שנגרם לנכס שמצוי בהחזקתו, למעט במקרה של כוח עליון שגרם לאבדן הנכס. לטענתה, מאחר והרכב הוסע על ידי הגנבים אל מחוץ לחניון דרך שער היציאה מהחניון, כאשר האזעקה של הרכב פועלת, הרי שאין עסקינן במקרה של כוח עליון, שכן היה בכוחה של הנתבעת לצפות מקרה של גניבת רכב מהחניון, ולמנוע את גניבת הרכב דרך פתח יציאת הרכבים מהחניון, באמצעים הבאים: א. הצבת מצלמה קבועה ביציאה מהחניון המתעדת את הרכבים היוצאים מהחניון. ב. הצבת איש ביטחון ביציאה מהחניון. ג. בדיקה של כרטיס החנייה בעת היציאה מהחניון. ד. התקנת מצלמה מעגלית בתוך החניון. לטענתה, משעקב התרשלות הנתבעת לא נמנעה הגניבה, על הנתבעת לשאת בנזק שנגרם לתובעת עקב גניבת הרכב מהחניון בהיותה "שומר שכר" כמשמעותו בחוק השומרים. ומוסיפה התובעת, שהנטל על הנתבעת להוכיח כי עסקינן במקרה של כוח עליון, קרי שלא היה בכוחה לצפות ולמנוע את גניבת הרכב מהחניון. בנטל זה הנתבעת לא עמדה. כן מוסיפה התובעת, שגם שיקולי מדיניות תומכים בקביעת קיומו של קשר שמירה מכוחו יש להטיל אחריות על הנתבעת מכוח חוק השומרים. לדעתה, משהנתבעת יכולה הייתה, בעלות נמוכה, למנוע את הנזק הגדול שנגרם עקב גניבת הרכב מהחניון, עליה לשאת בנזק שנגרם וזאת מאחר והדבר יתמרץ את הנתבעת, כמונע הנזק הזול, לנקוט באמצעים הנדרשים למניעת נזקים דומים בעתיד. 2. עוד טוענת התובעת, שגם אם לא הסכימה הנתבעת לשמור על הרכב ולשאת באחריות למקרה של גניבת הרכב מהחניון ולכן סייגה את אחריותה לשאת בנזקים הנובעים מגניבת רכב מהחניון באמצעות כיתוב בשלט המצוי בכניסה לחניון או באמצעות כיתוב מתאים בכרטיס החנייה, הרי שלאור העובדה שמדובר בחניון סגור ונעול עם שערים, בו יש אדם המסדיר את חניית הרכבים בחניון , הרי שלטענתה, כדבריה: "חניון אשר גובה תשלום עבור כל שעת חניה מצהיר כי הינו מקיים סידורי אבטחה בסיסיים יותר מאלו של מגרש נטוש" (עמ' 2 פסקה 1 לסיכומי התובעת), ולכן בנסיבות העניין יש לקבוע שמתקיים קשר של שמירה ועל הנתבעת, כ"שומר שכר" של הרכב, לשאת בנזק שנגרם לתובעת עקב גניבת הרכב, משעסקינן במקרה בו ניתן היה לצפות ולמנוע את גניבת הרכב מהחניון. טענות הנתבעת: 1. לטענת הנתבעת, תנאי להחלת חוק השומרים על הנתבעת "כשומר שכר" , הינו יסוד "ההחזקה", משסעיף 1 (א) לחוק השומרים קובע: "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". לטענתה, חוק השומרים אינו חל על הנתבעת, משלא התקיים קשר של שמירה, קרי לא התקיים יסוד "ההחזקה" כמשמעותו בחוק השומרים, שעה שנגנב הרכב מהחניון וזאת מהנימוקים הבאים: א. עצם חניית הרכב בחניון אין בה די כדי לקבוע כי הנתבעת "החזיקה ברכב", שעה שחנה בחניון. ב. לא נמסרו מפתחות הרכב לעובד הנתבעת בחניון, לאחר חניית הרכב בחניון וזאת כראיה שלנתבעת לא הייתה "חזקה" ברכב. ג. עסקינן בחניון גדול המכיל כ- 450 מקומות חנייה (כ - 300 מקומות חנייה לקהל הרחב וכ - 150 מקומות חנייה עבור דיירי מגדל אלרם) בו לשומרים בחניון אין כלל יכולת פיקוח מעשית על הרכבים החונים בחניון וכל תפקידם הוא גביית דמי החנייה, עבור החנייה בחניון והכוונת הרכבים למקום חנייה פנוי בחניון. ד. נהג הרכב שילם רק עבור חנייה בחניון ולא עבור שירותי שמירה, קרי לא נוצר קשר של שמירה מכוח הסכמת הצדדים (החניון ונהג הרכב). 2. עוד טוענת הנתבעת, שגם בהנחה שהנתבעת הינה בגדר "מחזיק כדין" של רכב החונה בחניון, קרי "שומר" עליו חל חוק השומרים, מכיוון שהתשלום ששולם על ידי נהג הרכב היה עבור מקום חנייה בלבד ולא עבור שירותי שמירה על הרכב, הרי שמכוח ההסכם בין הנתבעת לנהג הרכב, על פיו שולם כסף עבור מקום חנייה בלבד, תוך הפטרת הנתבעת מאחריות למקרה של נזק או אובדן לרכב שעה שחונה בחניון, אין לנתבעת חובת זהירות כלפי בעלי הרכב, מכוח חוק השומרים, מכוחה היה עליה לנקוט באמצעים הדרושים על מנת למנוע גניבת הרכב מהחניון, וזאת לנוכח הסכמת הצדדים, המוצאת ביטוי בראיות הבאות: א. במועד הגניבה הוצב שלט בכניסה לחניון בו נכתב בין השאר: " ההנהלה אינה אחראית במקרה של פריצה,גניבה או כל נזק אחר שיגרם לרכבים החונים בשטחה" וזאת כראיה לכך שהתשלום ששולם לחניון היה עבור חנייה בלבד. ב. בכרטיס החנייה שקיבל בעל הרכב בכניסה לחניון, צויין שהנתבעת אינה אחראית לכל נזק שעלול להיגרם לרכב בעת החנייה בחניון וזאת כראיה לכך שהתשלום ששולם הינו עבור חנייה בלבד. ג. העלות הנמוכה המשולמת עבור חנייה בחניון, 6 ₪ עבור שעת חנייה ו- 50 ₪ לחנייה לכל היום, מעידה שהתשלום הינו עבור חנייה בלבד, ואינו כולל שירותי שמירה. ד. מפתחות הרכב לא נמסרו לעובד החניון על ידי נהג הרכב לאחר חניית הרכב בחניון, כראיה לכך שלא ניתנו שירותי שמירה לרכב. 3. כן טוענת הנתבעת, שגם בהנחה שלא סייגה הנתבעת במועד האירוע, את אחריותה לשאת בנזק שנגרם עקב גניבת רכב בשעה שחנה בחניון, באמצעות כיתוב מתאים בשלט בכניסה לחניון או בכרטיס החנייה, הרי שעל פי הנוהג המקובל בהסכמים מסוג זה, בין נהג רכב לחניון המספק שירותי חנייה בתשלום, התשלום שמשולם על ידי נהג רכב לחניון הינו עבור חנייה בלבד, כך יש לפרש את ההסכם שנכרת בין נהג הרכב לבין החניון ולכן יש לקבוע מכוח הסכמת הצדדים שלא התקיים קשר של שמירה מכוחו היה על הנתבעת לנקוט באמצעים על מנת למנוע את גניבת הרכב מהחניון. 4. עוד טוענת הנתבעת שבנסיבות העניין, הנתבעת אינה בגדר "שומר שכר" אלא "שומר חינם", משלא קיבלה כל טובת הנאה עבור השמירה כדרישת סעיף 1 (ב) לחוק השומרים. על כן - בהתאם לסעיף 2 (א) לחוק השומרים הקובע שאחריות שומר חינם לנכס עליו שמר הינה רק כאשר גרם לנזק ברשלנותו - משלא התרשלה הנתבעת בשמירה על הרכב, אין הנתבעת אחראית לנזק שנגרם לתובעת עקב גניבת הרכב מהחניון. ומוסיפה הנתבעת לחיזוק טענתה, שלא התרשלה בשמירה על הרכב, משנהג הרכב בעצמו ציין בעדותו שקיימים בחניון סידורי אבטחה נאותים. דיון: האם פטורה הנתבעת מאחריות, מכוח חוק השומרים, לאור הסכם שנכרת בינה לבין נהג הרכב: סעיף 14 לחוק השומרים קובע: " הוראות חוק זה יחולו על שמירת נכסים כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים" (הדגשה שלי -ד.א.ג). חוק השומרים הינו חוק דיספוזיטיבי הכפוף לאומד דעת הצדדים להסכם. קיומה של חובת שמירה, מכוח חוק השומרים, עשויה להישלל, מכוח הסכמה של הצדדים (נהג הרכב והנתבעת), על פיה פטורה הנתבעת מאחריות לנזק שיגרם עקב גניבת רכב מהחניון. אבחן הטענה האם פטורה הנתבעת מאחריות לשאת בנזק שיגרם, עקב גניבת הרכב מהחניון, מכוח הסכם. טענה הנתבעת, שבמועד האירוע, בכרטיס החנייה ובשילוט המצוי בכניסה לחניון, צוין מפורשות שאין הנתבעת אחראית למקרה של גניבת רכב ו/או נזק לרכב שעה שהוא חונה בחניון. אך הנתבעת לא הציגה ראיות מספיקות כדי להוכיח טענה זו. הנתבעת הפנתה לכרטיס חנייה ולשלט המוצב בפתח החניון: 1. בכרטיס החנייה שהוגש כראיה על ידי הנתבעת (ראה נ/3), אכן נכתב מפורשות שהנתבעת אינה נושאת באחריות לנזק שעשוי להיגרם עקב גניבת רכב מהחניון, אך כרטיס החנייה נושא תאריך 8.11.06 ועל כן אין בו כדי ללמד דבר על מה שנכתב בכרטיס החנייה שנמסר לנהג הרכב ביום 28.3.01 , למעלה מחמש שנים לפני כן. 2. גב' הררי, מנהלת המרכז המסחרי, לא ידעה לומר בעדותה מה היה כתוב בכרטיסי החנייה של החניון במועד האירוע בשנת 2001, וציינה שהחלה עבודתה במרכז המסחרי רק בשנת 2003 (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 18-25). 3. גב' סידס, מזכירת הנהלת המרכז המסחרי, שהיא העדה היחידה שהופיעה בפניי שעבדה במרכז המסחרי במועד האירוע, לא התייחסה בעדותה ובתצהירה לשאלה האם צוין בכרטיס החנייה , במועד האירוע, שהנתבעת אינה אחראית למקרה של גניבת רכב מהחניון. 4. הימנעות הנתבעת מלהביא לעדות אדם שיעיד על תוכן כרטיס החנייה, במועד האירוע, פועלת לרעתה, משהיא שהעלתה הטענה שסייגה אחריותה באמצעות הכיתוב בכרטיס החנייה. הלכה פסוקה היא: ש"הימנעות מהבאת ראיה ...מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע" (י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל אביב), 1991, בעמוד 917;ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד אסעד קנג' אבו סאלח, פ"ד נ(1) 499, עמ' 510-511). 5. ביחס לשלט שהוצב בפתח החניון בו נכתב: "אין הנהלת המרכז אחראית לכלי הרכב ותכולתם- בחניון" (ראה נ/1), הרי שהנתבעת בעצמה מציינת שביום האירוע היה מוצב שלט אחר בכניסה לחניון (ראה סעיף 5 לתצהירה של גב' הררי), כך שאין בראיה זו להעיד דבר באשר לאמור בשלט הכניסה לחניון במועד האירוע. 6. גב' הררי הגישה את נ/2, שלטענתה הינו השלט שהיה מצוי במועד האירוע בכניסה לחניון, בו נכתב באותיות קטנות בתחתית הדף: "ההנהלה אינה אחראית במקרה של פריצה, גניבה או כל נזק אחר שיגרם לרכבים החונים בשטחה" . אך נ/2 אינו צילום של שלט, גם אינו נושא תאריך ונחזה לדף מחשב שהודפס. זאת ועוד, הנתבעת גם לא הביאה לעדות אדם שיעיד כי אכן במועד האירוע הוצב שלט שתוכנו זהה לנ/2, וזאת כאשר, מטבע הדברים, היה בכוחה לעשות כן. 7. גב' סידס, לא התייחסה בתצהירה או בעדותה לשאלה האם הוצב שלט בכניסה לחניון במועד האירוע, המציין שהנתבעת אינה אחראית למקרה של גניבת רכב מהחניון. בעדותה אמרה: "יש בידינו שלט שאין ההנהלה אחראית" (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 4) (הדגשה שלי- ד.א.ג), אמירה שאין בה להעיד דבר באשר לקיומו של שלט, במועד האירוע, המסייג את אחריות הנתבעת לשאת בנזקים שנגרמו עקב גניבת רכב מהחניון. עצם קיום שלט המציין שאין הנתבעת אחראית למקרה של גניבה, כמו גם כיתוב בכרטיס החנייה - בשנת 2006 וכיום - אין בהם ללמד דבר באשר למצב הדברים, נכון למועד אירוע הגניבה. הימנעות הנתבעת מלהביא ראיה באשר לכיתוב בשלט בכניסה לחניון ובכרטיס החניה במועד האירוע, פועלת לרעתה. בנסיבות אלו, לא עמדה התובעת בנטל להוכיח טענתה , שבמועד האירוע, מכוח הסכם בין הנתבעת לנהג הרכב, פטורה הנתבעת מאחריות לשאת בנזק שנגרם עקב גניבת רכב מהחניון, משדאגה הנתבעת להביא לידיעת נהג הרכב בעת הכניסה לחניון, באמצעות כיתוב בשילוט מתאים בכניסה לחניון ו/או באמצעות כיתוב בכרטיס החנייה שניתן בכניסה לחניון, שהתשלום עבור חנייה אינו כולל תשלום עבור שירותי שמירה. משלא הוכח שפטורה הנתבעת מאחריות לגניבת הרכב מהחניון, מכוח הסכם שנכרת בינה לבין נהג הרכב, אפנה לבחינת הוראות חוק השומרים. האם אחראית הנתבעת לגניבת הרכב מהחניון מכוח הוראות חוק השומרים: סעיף 1 ו 2 (א-ב) לחוק השומרים קובעים כדלקמן: " 1. (א) שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות. (ב) השומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו, הוא שומר חנם. (ג) השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר. (ד) השומר נכס כדי להשתמש בו או ליהנות ממנו בלי ליתן תמורה, הוא שואל. 2. (א) שומר חנם אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו. (ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו. " (הדגשות שלי- ד.א.ג) על פי סעיף 1(א) לחוק השומרים ייווצר קשר של שמירה בהתקיימות שלושה אלמנטים מצטברים: קיומו של נכס, החזקה של הנכס, ושההחזקה של הנכס תהא כדין. סלע המחלוקת שבפניי הינו, האם הנתבעת הינה בגדר "מחזיק" של רכבים החונים בחניון המופעל על ידה, כאמור בסעיף 1(א) לחוק השומרים, קרי האם התקיים קשר של שמירה? "...הבעיה העיקרית היא האם בעל החניון מקבל על עצמו תמורת התשלום את שמירת הרכב החונה בחניון, או שמא אין הוא מסכים אלא להעמיד לרשות בעל הרכב מקום חניה. במלים אחרות, האם לפנינו קשר של שמירה במסגרותיו השונות או קשר של שכירות..." (ראה אנגלרד "האחריות לגניבת מכונית מתוך חניון- קשר השמירה ובעיותיו" , משפטים יא, תשמ"א, עמ' 295). על פי ההלכה הפסוקה, השאלה אינה האם ניתן לסווג את החניון "כמחזיק" ומכאן כשומר חינם או שומר שכר, אלא האם ראוי לעשות כן, בנסיבות העניין, לאור היקף האחריות שתוטל על החניון (חשין "שמירה ושומרים - לפירוש סעיף 1 לחוק השומרים תשכ"ז - 1967" משפטים ג' 13, עמ' 142). על כן קשר של שמירה עשוי להיווצר אף בהעדר הסכמת החניון ליתן שירותי שמירה, קרי קיומה של שמירה אינו תלוי בהסכם אלא במצב דברים נתון, המצדיק קביעת קיומו של קשר שמירה (טדסקי, "השומר על פי דין" , משפטים ח' 430 (1978) בעמ' 430; חשין במאמרו המוזכר לעיל, בעמ' 158). במישור ההסכמי, על קיומה של חובת השמירה ניתן ללמוד לכאורה, בהעדר תניה מפורשת, על פי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג. אך גם ההכרעה בשאלת הנוהג המקובל תקבע על פי שיקולי מדיניות (אנגלרד, שם, עמ' 301), כך שלנוהג המקובל, למעשה, אין כל משמעות לצורך קביעת קיומו של קשר שמירה. כמבחן עזר לקביעת קיומה של "החזקה" (קשר של שמירה), נקבע בפסיקה מבחן הפיקוח, על פיו תבחן מידת היכולת המעשית של החניון לפקח על רכב המצוי בחניון ולקיים את השמירה עליו (ע"א 46/75 מדינת ישראל נ' לבנשטיין פ"ד ל(1) 716; ע"א 270/01 תמנון שירותי מיגון אבטחה וכח אדם 1993 נ' אליהו חב' לביטוח בע"מ פ"ד נז (2) 817, פסקאות 7-8; ע"א (חיפה) 674/77 "נקוב" בע"מ נ' חניון יצחק שדה בע"מ פ"מ תשל"ט(2) 133 ). כמו כן, יש ליתן משקל למידת הכוונה להחזיק בנכס. "השאלה היא אם המשקל המצטבר של כוונת השליטה, השליטה עצמה ושאר נסיבות העניין, מצדיקים טיפול נפרד ועצמאי במערכת, ובעיקר הטלת אחריות והקניית זכויות כאמור בחוק" (חשין במאמרו המוזכר לעיל, בעמ' 147) התשובה לשאלה האם נמסרה החזקה ברכב לידי החניון תלויה במקום, בתנאים ובמהות העסקה (אנגלרד, במאמרו המוזכר לעיל, בעמ' 297), משמע יש להכריע בכל מקרה ומקרה באופן פרטני על פי נסיבותיו. שיקול נוסף באשר להכרעה בשאלת קיומו של קשר של שמירה, הינו היקף האחריות שתוטל על המחזיק (החניון):" הדיבור "החזקה" הוא עמום ובעל רקמה פתוחה. התיאור הלשוני של "החזקה" אינו נותן קריטריון ברור באשר למה שנכלל בה ובאשר למה שאינו נכלל בה...בהקשרים שונים יש לו מובנים שונים...לדיבור "החזקה" בחוק השומרים יש ליתן אותו מובן המגשים את תכליתו של חוק השומרים. על כן קיים קשר הדוק בין היקף פריסתו של הדיבור "החזקה" לבין היקף האחריות המוטלת על המחזיק..." (פרשת תמנון לעיל, פסקה 6 לפסק הדין). במקרה דנן, במידה ונוצר קשר של שמירה, הרי שעל פי ההלכה, החניון הינו בגדר "שומר שכר", עליו חלה חובה מוגברת, בדמות הנטל להוכיח שלא התרשל על מנת שלא יחוב בנזק שנגרם עקב גניבת הרכב מהחניון (ע"א 341/80 עלי נ' ששון פ"ד לו (3) 281, עמ' 287; אנגלרד, שם, עמ' 296) וזאת עקב ההנחה שמשנוצר קשר של שמירה, הרי ששולם לנתבעת גם עבור קבלת שירותי שמירה על הרכב , המהווים מטרה טפלה למטרה העיקרית בגינה הוחזק הרכב על ידי הנתבעת - השכרת מקום חנייה (ראה סעיף 2(ב) סיפא לחוק השומרים). לעניין מידת השליטה הנדרשת לשם הטלת אחריות מוגברת כשומר שכר נקבע: "אחריות מוגברת כשומר שכר תהא מוטלת על אותו אדם אשר מפעיל מידת שליטה המתיישבת עם הטלתה של אחריות מוגברת" ( פרשת תמנון לעיל, פסקה 7 לפסק הדין). עינינו הרואות, שעל פי ההלכה הפסוקה, ישנו שיקול דעת נרחב בשאלת קיומו של קשר שמירה מצד חניון במקרים של גניבת רכב מחניון, ויש לבחון היטב את נסיבות העניין ולקבוע האם הן מצדיקות הטלת אחריות של שומר שכר על החניון, תוך שימוש במבחן הפיקוח ומבחן הכוונה כמבחני עזר. שוכנעתי, כפי שיוסבר להלן, שבין אם החניון הינו בגדר "שומר חינם", קל וחומר אם הינו בגדר "שומר שכר", במקרה דנן לא התקיים קשר של שמירה, אלא סופקו על ידי הנתבעת שירותי השכרת מקום חנייה בלבד בעבור תשלום ואנמק: עסקינן בחניון גדול ורחב ידיים בו כ- 450 מקומות חנייה, המספק שירותי חנייה למאות ויתכן שאף לאלפי רכבים, מדי יום, שביניהם רכבי מבקרי המרכז המסחרי ודיירי מגדל אלרם. בנסיבות אלו, ברי כי לשומרים בכניסה לחניון אין קשר עין עם הרכבים החונים בחניון, גם לאור התחלופה הגדולה של הרכבים החונים בחניון, כך שאין ביכולתם להבחין בגניבה, בפריצה לרכב חונה על ידי גנבים או בנזק שנגרם לאחד הרכבים החונים, בזמן חנייתו בחניון. וחשוב לציין, שמפתחות הרכב לא נמסרו לידי עובדי הנתבעת אלא נותרו בידיו של נהג הרכב. זאת ועוד, תפקידם של השומרים בכניסה לחניון הינו מתן כרטיס חנייה וביצוע בדיקה ביטחונית לרכבים הנכנסים לחניון, כאשר התשלום עבור החנייה מבוצע ביציאה מהחניון באמצעות כרטיס החנייה ( עמ' 8 לפרוטוקול ש' 17-18). משמע, אין זה מתפקידם של השומרים העומדים בכניסה לחניון לבדוק רכבים היוצאים מהחניון, כן אין זה מתפקידו של הקופאי הגובה התשלום ביציאה מהחניון, וזאת כראיה לכך שלנתבעת לא הייתה כל כוונה להחזיק ברכב, אלא להשכיר מקום חנייה בעבור תשלום. גם סכום התשלום עבור שעת חנייה ( 6 ₪ ) מחזק המסקנה שאין עסקינן בתשלום עבור חנייה ושירותי שמירה, אלא עבור מקום חנייה בלבד. גם אין לומר כי נוצר מצג כלפי נהג הרכב, על פיו הנתבעת מקיימת סידורי אבטחה שעשויים למנוע את גניבת הרכב. גם במישור ההסכמי אין כל ראיה המעידה שסופקו שירותי שמירה על ידי הנתבעת, באופן שהתשלום ששולם היה גם עבור שירותי שמירה. בנסיבות העניין, בהעדר הסכם מכוחו קם קשר של שמירה, משלא הייתה לנתבעת מידת שליטה מספקת ברכבים החונים בחניון וכוונה להחזיק ברכבים אלו וכן משלא נוצר מצג כלפי נהג הרכב על פיו ישנם סידורי אבטחה בחניון העשויים למנוע את גניבת הרכב, הרי שאין מקום להטיל על הנתבעת אחריות מוגברת, כשומר שכר, במקרה של גניבת רכב מהחניון. גם שיקולי מדיניות תומכים במסקנתי שלא התקיים קשר של שמירה במקרה דנן: טענה התובעת שהיה על הנתבעת לנקוט באמצעים הבאים על מנת למנוע גניבת רכבים מהחניון: א. הצבת מצלמה קבועה ביציאה מהחניון המתעדת את הרכבים היוצאים מהחניון. ב. הצבת איש ביטחון ביציאה מהחניון. ג. בדיקה של כרטיס החנייה בעת היציאה מהחניון. ד. התקנת מצלמה מעגלית בתוך החניון. אכן בכוחה של הנתבעת לנקוט באמצעים אלו ואולם, בחינת כל אחד מהאמצעים מגלה כי אין בהם, כשלעצמם, כדי למנוע גניבת רכב מהחניון, אלא לכל היותר, לסייע לאחר מעשה באיתור הרכב או הגנב. כמו כן, נקיטה באמצעים אלו או אחרים נוספים, תוביל בוודאי לייקור עלות החנייה בחניון, המשמש אלפי אנשים מדי שבוע, וזאת בניגוד לאינטרס הציבור לשכור מקום חנייה בעלות נמוכה במקום בו יש מצוקת חנייה. סיכום: בסופו של יום, נדחית התביעה כנגד הנתבעת. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 4,500 ₪ בתוספת מע"מ. ניתן היום: כ"ג באדר ב, תשס"ח (30 במרץ 2008), בהעדר הצדדים. המזכירות תעביר עותק מפסק הדין למשרדי ב"כ הצדדים, בדואר רשום. דליה אבי-גיא, שופטת שלטחניון