מתי הופך נכד של דייר מוגן לבעל זכויות מוגנות ? מבוא והגדרת המחלוקת השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בתיק זה הינה מתי הופך נכד של דייר מוגן לבעל זכויות מוגנות משל עצמו והאם הנתבעת זכאית בשל היותה נכדתם של דיירים מוגנים שגרו בדירה ברח' הפועל 16 בחיפה להמשיך להחזיק בדירה כדיירת מוגנת. רבקה ואליהו גראוברט ז"ל החזיקו כדיירים מוגנים בדירת בת 3 חדרים הנמצאת בקומת הקרקע אשר ברח' הפועל 16 בחיפה (להלן-"הדירה") אשר הינה בבעלותה של התובעת מס' 2, חברה בע"מ אשר בבעלות התובעת מס' 1. בשנת 2001 נפטרה הגב' רבקה גראוברט ז"ל וכשנה לאחר מכן נפטר מר אליהו גראוברט ז"ל. משרצו התובעות לקבל לחזקתן את הדירה נסתבר כי הנתבעת- נכדתם של רבקה ואליהו גראוברט ז"ל טוענת לזכויות מוגנות בדירה מכח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972. המחלוקת בין הצדדים הינה משפטית ועובדתית. מבחינה משפטית יש לבחון מיהו הנכד היכול לבוא "בנעליו" של סבו ולההפך לדייר מוגן ומבחינה עובדתית יש לבחון האם נתקיימו התנאים הקבועים בחוק במקרה זה ככל שמדובר בנתבעת. מטעם התובעת העידו התובעת בעצמה וכן 3 דיירות שהתגוררו בבנין בו נמצאת הדירה, הגב' מרינה קוגן, הגב' בלה צאל והגב' ויקטוריה פריד. מטעם הנתבעת העידו בנוסף לנתבעת עצמה, אימה הגב' עליזה דיין ודודה מר אילן שקד. לאחר שמיעת העדויות נעתרתי לבקשת ב"כ הנתבעת ואפשרתי להעיד בשנית את הגב' ויקטוריה פריד- הפעם מטעמה של הנתבעת. בתום העדויות סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב לרבות תגובה קצרה מטעם ב"כ התובעות. דיון המסגרת הנורמטיבית הבסיס להגנתה של הנתבעת הינו סעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 הקובע: "(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". בסעיף ההגדרות -סעיף 1 לחוק, מוגדר "ילד" - לרבות ילד של בן-זוג, ילד מאומץ ונכד שהתייתם מהוריו". משבחר המחוקק להגדיר מפורשות מעמדו של נכד יש להעדיף הגדרה מפורשת זאת. אמור מעתה על מנת שנכד יוכל לבוא בנעליו של סבו או סבתו עליו להיות "יתום מהוריו", יש גם הגיון בגישה זו שכן המחוקק נותן זכות קדימה להעברת הזכויות לילדי הדייר ורק במקרה שאין ילדים חיים לדייר יוכלו נכדיו לההפך לדיירים מוגנים כמובן בהתקיים יתר תנאי החוק. פרשנות זו הינה גם הפרשנות המוצעת ע"י כב' הש' בר אופיר בספרו סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 199 "נכד לענין חוק הגנת הדייר איננו כל נכד של הדייר המוגן אלא רק זה שהתייתם מהוריו. הגיון הדברים שעומד ביסוד הגדרה זו הוא כי רק נכד שאין לו הורים וגם דירה למגוריו איו לו- רק הוא יזכה להגנת החוק". לכך אוסיף כי הפיכת נכד עימו לא היו לבעל הדירה דין ודברים ובכלל זה לא נוצרו בינהם במישרין יחסים משפטיים, הינה בבחינת פגיעה בזכויותיו הקניניות של בעל הבית ופגיעה שכזו יש להתיר רק במקרים המקיימים בדווקנות את הוראות החוק, אחרת תמצא זכות הקנין של בעל הבית נפגעת ללא בסיס בדין ואזכיר כי זכות זו קבלה מעמד של זכות יסוד בסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מאחר ואין מחלוקת כי הנתבעת אינה יתומה מהוריה (אימה שתבדל לחיים ארוכים היתה אחת העדות בתיק) הרי שהנתבעת אינה יכולה להנות מהגנת סעיף 20 לחוק ומכאן שדין הגנתה להדחות ללא כל צורך בבירור נוסף. במאמר מוסגר אציין כי פסקי הדין שצורפו לסיכומי הנתבעת אינם קובעים הלכה אחרת ולכן נוסחו של החוק ותכלית החקיקה כפי שיש לראותה בימים אלו מצדיקה קבלת עמדת ב"כ התובעות בסיכומיהן והתובעות זכאיות לסעד הפינוי המבוקש. המסגרת העובדתית למעשה גם מבחינה עובדתית דין התביעה להתקבל. על נכד הטוען כי הוא זכאי לבוא בנעליו של סבו להוכיח בין השאר כי הוא התגורר עימו בדירה לפחות 6 חודשים. נטל זה מוטל על הטוען את הטענה- הנתבעת במקרה זה. מניתוח העדויות שהוצגו בפניי ולא מעט בשל העדר העדויות מצידה של הנתבעת שוכנעתי כי הנתבעת לא התגוררה כלל וכלל בדירת סבה וסבתה וכי טענה זו הועלתה רק לאחר פטירתם מתוך נסיון לההפך לבעלת זכויות. קו בולט בטענות המקדמיות של הנתבעת היה כי ברשותה עדים היכולים להעיד על כך, כך למשל כתבה במכתבה מיום 28.12.02 (נספח ה' לת/4) "יש ברשותי תצהירים של אנשים המוכנים להעיד בכל עת על כך כי אכן התגוררתי בדירה" באופן דומה חזרה על אמירה זו הנתבעת בישיבת קדם המשפט מיום 15.12.03. בהתחשב בעובדה כי לטענת הנתבעת היא התגוררה בדירה במשך כ-14 שנים תמימות עובר לפטירת סבה, אך טבעי הוא כי אכן יהיו ברשותה עדויות שכאלה, כגון מפי חברים לצבא, ללימודים או לעבודה שבקרו בדירה ונוכחו ממראה עיניים כי זו כתובת מגוריה והנה משהגיע יומה של הנתבעת להציג עדויותיה לא הובא ולו עד אחד מאותם עדים שעל קיומם הוכרז ואשר לו היתה גרסתה נכונה הייתי מצפה לשמוע גרסתם מעל דוכן העדים. עדותה של האם או הדוד-עדים הנוגעים בענין אינה יכולה להוות תחליף לעדות פוזיטיבית הכרחית שלכאורה מצוייה בידי הנתבעת. למען הסר ספק אבהיר כי אפילו האם הגב' עליזה דיין לא ידעה למסור פרטים הכרחים כדי לתמוך בגרסת הבת וגם משניתנה לה ההזדמנות ליצוק תוכן לגרסת הבת- הזדמנות זו הוחמצה כמתואר בעמ' 36: ש. דבר מאוד מוזר, אנשים גרים בבית גב' דיין באה עם בעלה לבניין בתדירות די גבוהה ואף אחד לא יוצא מן הכלל לא ראה את יעל עופר, לא פגש בה בדירת הסבתא במשך שנים ואילו רק הדוד והאימא עדים ולא שום אדם אחר? ת. אני לא אחראית לחיי החברה של יעל. את השאלה יש להפנות אליה לגבי שכנים שעדיין ראו אותה אפשר היה להזמין אנשים נוספים במידת הצורך". למעשה גם הנתבעת לא הטיבה להרים הנטל בנושא זה ואפנה לתשובתה בעמ' 44: "ש. האם את יכולה להזכיר שמות של אנשים שביקרו אותך בחדרך? אני לא זוכרת שם מלא. שמות פרטים אני יכולה להגיד ש. ניסית לאתר אנשים כאלו? ת. לפי שם פרטי אי אפשר לאתר. ש. ניסית לאתר אנשם כאלו? ת. לא ניסיתי. לא שמרתי מספר טלפון". וזו אותה נתבעת שנופפה בתחילת הדרך בתצהירים ועדויות הנמצאים ברשותה. אם לא די בכך הרי ששלוש עדות - אשר התגוררו בבנין בתקופות שונות העידו מפורשות כי מעולם לא ראו את הנתבעת נכנסת לדירה שבמחלוקת ודווקא בחדר אותו נכסה לעצמה הנתבעת לפי גרסתה, נראו סבא וסבתה לעדות אלו בחלפם בסמוך לחלון אותו חדר. אבהיר כי העדה הגב' מרינה קוגן עשתה עליי רושם אמין ביותר, לעדה זו כמו גם לגב' צאל לא היתה כל סיבה לנקוט עמדה לטובת מי מהצדדים שכן הן הפסיקו להתגורר בבנין זה מכבר. כך למשל כשנשאלה העדה הגב' קוגן בעמ' 5-7 לגבי נוכחות הנתבעת בדירה היא השיבה: "ש. מה אם יעל? ת. אני אף פעם לא ראיתי אותה שם גם לא ראיתי את אח שלה. ראיתי עליזה.... ש. מה שידעת שהיא באה ויוצאת מהדירה של ההורים שלה. ת. כן. בדיוק. ש. לא ראית אותה אף פעם להיכנס לדירה של הסבתא. ת. לא ראיתי אותה אף פעם יוצאת מהבית של הסבא והסבתא. יכול להיות שיצאה ואני לא ראיתי אותה. כשאני הייתי עוברת במדרגות אף פעם לא פגשתי שהיא יוצאת מהבית של הסבתא. ש. במשך כל התקופה של 5 שנים, לא ראית אותה להיכנס אף פעם לדירה של הסבתא. ת. לא. אני אפילו חשבתי שכנראה יחסים לא כל כך. אני גרתי עם חמותי ויש לי בן, יש לנו יחסים מאוד טובים. אני חשבתי שזה מוזר לגבי היחסים של יעל עם הסבתא. אני אף פעם לא ראיתי אותה שם, לא אותה ולא את הנכד. את עליזה ראיתי". אמינותה נלמדת מהעובדה כי העדה מאשרת נוכחות האם עליזה ושוללת נוכחות הבת יעל. העדה אשר אינה מתמצאת ברזי חוק הגנת הדייר לא שוללת נוכחות האם מבלי לדעת האם יש משמעות לכך. עוד יצויין כי על פי עדותה היא ראתה את הנתבעת בבנין- במדים בתקופת היותה בצבא אלא שהיא ראתה אותה נכנסת לדירת הוריה ולא לדירה שבמחלוקת. העדה תארה את מה שראו עיניה, תאור המתאר נאמנה את שהתרחש בדירה. העדויות של שתי העדות מחזקות האחת את השניה בהתחשב בעובדה כי הן מתייחסות לתקופות שונות וגם מסיבה זו דין התביעה להתקבל. חיזוק משמעותי לטענה זו מתקבל מהעובדה (שלפי העדויות אינה במחלוקת בין הצדדים) כי דווקא בתקופה שלטענת הנתבעת היא התגוררה בדירה עם סבה, בצר לו הוא היה קורא וצועק לבתו עליזה (אמה של הנתבעת שהתגוררה בדירה סמוכה), הייתכן כי הנתבעת תתגורר בדירה ובעת הצורך יפנה הסב ויזעיק לעזרתו אדם אחר מדירה אחרת. לכך אוסיף כי מת/5 ניתן ללמוד כי הסב קבל שרותי סעוד מהביטוח הלאומי- עובדה שאינה מתיישבת עם הטענה כי נכדתו הנתבעת התגוררה יחד עימו ומעמ' 2 לת/5 ניתן לראות כי הכתובת לפנייה אל הסב היתה באמצעות אימה של הנתבעת, עובדה נוספת שאינה מתיישבת עם גרסת הנתבעת לפיה מגיל 18 היא מתגוררת תומכת ומסייעת לסבה ולסבתה. לא אוכל להתעלם כי בנושא תאריך כניסת הנתבעת לדירה אשר אמור להיות מהותי והוא יורד לשורש הגנתה לנתבעת סתירה בלתי משכנעת. במכתבה נספח ה' לת/4 היא כותבת "התגוררתי עימם בשבע עשרה השנים האחרונות (מאז שנת 1985)". המכתב נכתב על ידי הנתבעת ונחתם על ידה. בתצהירה נ/4 היא מצהירה בסעיף 5 כי היא מתגוררת בדירה משנת 1988. הנתבעת נשאלה על כך בחקירתה הנגדית ולא ידעה לתת הסבר לסתירה מהותית זו, או כדבריה בעמ' 42: "ש. את ציינת את מספר השנים שגרת בדירה ולמען הסר ספק גם את השנה 1985 אז בכל מקרה נסכים שזו לא טעות דפוס, אולי טעות בזיכרון אבל לא דפוס? ת. נכון. ש. איך טעית בשלוש שנים, גיל 15 או גיל 18 זה הבדל מאוד גדול? ת. זו טעות שלי. אין לי הסבר מדוע טעיתי". בטרם סיום לא אוכל להתעלם מזימונה לעדות של הגב' ויקטוריה פריד מטעמה של הנתבעת. בתחילה העידה הגב' פריד מטעמם של התובעים, ניכר על הגב' פריד כי היא מתוחה ומתקשה בשפה העברית ולא הייתי מבסס רק על עדותה קביעה כלשהי בין השאר בשל העובדה כי היא עדיין חייבת כספים לתובעת מס' 1, אך לפתע בגמר העדויות בחרה הנתבעת לבקש לזמן את העדה הגב' פריד בשנית לדוכן העדים בטענה תמוהה ממנה השתמע כי העדה העידה עדות שקר בשל לחצים לרבות חניקתה ע"י התובעת מס' 1, בעדותה הנוספת שבה ותמכה העדה בגרסת התובעת והשתמע כי לא היה זכר להשמצות כנגד התובעת או העדה כפי שעלו מבקשת הנתבעת לזמנה להעיד. באשר לסעד של דמי שימוש ראויים הרי שעל פי סעיף 9 לכתב התביעה מדובר בסעד שלא נתבע בפועל, מדובר בטענה כללית כשהתובעות מבקשות לאפשר להם פיצול סעדים ומיותר לציין כי משלא ננקב בתביעה סכום כספי גם לא שולמה אגרה בגינו. בנסיבות אלו לא אפסוק סכום כלשהו בגין דמי שימוש ראויים, אך אתיר לתובעות לפצל סעדיהם ולהגיש תביעה במידה ויחפצו בכך לאחר שיתגבש מלוא הנזק ותוחזר להם החזקה בדירה. סיכום לאור האמור לעיל דין התביעה להתקבל. אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לפנות את הדירה בת 3 החדרים ומחצה הנמצאת בקומת הקרקע ברח' הפועל 16 בחיפה, דירה בה החזיקו רבקה אליהו גראוברט ז"ל. הנתבעת תשיב לתובעות את האגרה ששולמה על ידן בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד ליום ההשבה בפועל. בתיק זה קוימו 6 ישיבות והוגשו סיכומים בכתב, בנסיבות אלו בנוסף להוצאות שנפסקו בהליכי הביניים הנני מחייב הנתבעת לשלם לתובעות שכר טרחת עו"ד בשיעור של 7,000 ש"ח בצרוף מע"מ. שאלות משפטיותמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)