פסלות צוואה עקב מעורבות של מי שנטל חלק בעריכתה

סעיף 35 לחוק הירושה, אשר עוסק בפסילת צוואה עקב המעורבות של מי שנטל חלק בעריכתה: סעיף 35 לחוק, קובע הוראת פסלות צוואה שנערכה לטובת עדים או מי שנוטל חלק בעריכת הצוואה, ואשר זה לשונו של הסעיף: "הוראת-צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת-צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה". סמוך לחקיקת חוק הירושה, פורש סעיף זה על ידי כב' השופט יצחק קיסטר (שלדבריו הסכימו השופט – כתוארו אז – משה לנדוי, והשופט צבי ברנזון), בע"א 529/69 אטי רוזנהויזר נ' רלף סידני כהן, פ"ד כד(2) 93 (להלן – "פרשת רוזנהויזר"). באותה פרשה מביא, תחילה, כב' השופט קיסטר חוקים מארצות שונות, אשר בהם נקבע כלל דומה הפוסל צוואה שמי שעימו אחד הזוכים בה נוטל חלק בעריכתה. השופט מזכיר, כי מדובר בהוראת צוואה המזכה את אותו אדם באופן ישיר ברכוש או בטובת הנאה ואינה חלה על מי שבעקיפין נהנה מן הצוואה (שם, בעמ' 97, בראש העמוד), אך עניין זה, על אף חשיבותו הכללית, כמגמה פרשנית של הסעיף, אינו חל בענייננו. בית המשפט באותו מקרה מסביר את מהות הפסול על פי סעיף 35 לחוק הירושה, ואת התוצאה החד משמעית של אותו סעיף. וזה לשונו של השופט קיסטר בפרשת רוזנהויזר הנ"ל (שם, בעמ' 97, בין האותיות א-ב): "סעיף 35 פוסל הוראה בצוואה המזכה את מי שערך את הצוואה או שלקח באופן אחר חלק בעשייתה ואף פוסל הוראה המזכה את בן זוגו של אחד מאלה. הפסילה היא מחמת חשש שמא האנשים האלה (העד או מי שערך או שלקח חלק בעריכתה) השפיעו על המצווה בדרך בלתי-הוגנת או רימוהו. החוק אינו נותן לאנשים אלה אפשרות לנקות עצמם מחשד או חשש זה; ושום עדות, אף המהימנה ביותר על בית המשפט, המוכיחה שההוראה הייתה מיוזמתו של המצווה ומרצונו החופשי, אין בכוחה להכשיר את ההוראה. על כן מן הצדק לתת לסעיף 35 פירוש דווקני". דברים אלה צוטטו בהסכמה גם בפסיקה מאוחרת יותר; ראה, למשל, פסק דינו של השופט, כתוארו אז, אליעזר ריבלין, בע"א 6496/98, מופק בוטו נ' סאמי בוטו, פ"ד נד(1) 19, בעמ' 33, בין האותיות ג-ד. הפסיקה מדגישה, כי עילת הפסילה על פי סעיף 35 הנ"ל, היא כה חדה וברורה כד כי היא חלה גם בנסיבות אלה: "ואף אם יוכח כי השפעה כאמור לא התקיימה כלל ועיקר, וכי הצוואה צוואת אמת, דינה להתבטל" (מפי כב' השופט – כתוארו אז – אהרון ברק, בע"א 681/77 מרק נ' שאבי, פ"ד לג(1) 7, בעמ' 11; וראה פסיקה נוספת בכיוון זה המובאת אצל שוחט, פגמים, בעמ' 332, הערה 1). יש לזכור כי בנוסף להוראת הפסלות מכוח סעיף 35, ניתן לפסול צוואה גם מכוח סעיף 30, שאף אותו ציטטתי לעיל (ראה: פיסקה 24). השופט קיסטר, בפרשת רוזנהויזר, דן ביחס שבין סעיף 35 לסעיף 30, ואומר את הדברים הבאים (שם, בעמ' 97, בין האותיות ב-ג): " על כן מן הצדק לתת לסעיף 35 פירוש דווקני. סוף סוף קיימת אפשרות הוכחה כי הייתה השפעה בלתי הוגנת, ואם הדבר יוכח, תבוטל הצוואה או אותה ההוראה (סעיף 30 לחוק). אמנם לא תמיד קל להוכיח דבר בניגוד לעדות אותם האנשים שהיו עם המצווה בשעת הצוואה (עדי הצוואה או עורכה), אבל בתי המשפט ערים לכך ובודקים יפה את עדותם, ובדרך כלל מתייחסים בזהירות לדבריהם". עוד אוסיף, כי מטרתו של סעיף 35, הינה מטרה הרתעתית. עמד על כך, מ"מ הנשיא – כתוארו אז – משה לנדוי בע"א 707/76 דינה צארום נ' ציפורה גורן, פ"ד לב(3) 563, בעמ' 533, מול האות ז – עמ' 554, מול האות א): "אין אני רואה שהשאלה מתי וכיצד נולדה בלב המנוחה המחשבה לזכות את המערערת כיורשתה היחידה, חשובה לעניין עילת הבטלות שבסעיף 35 של החוק. עילת הבטלות היא שהצוואה הנדונה מזכה את מי שערך אותה, ואין נפקא מיניה אם עוד לפני עריכתה התכוונה המצווה לזכות את מי שערך הצוואה או נטל חלק בעריכתה. אכן, נפסקה הלכה שאת הסעיף 35 יש לפרש פירוש דווקני ומצמצם. הוחלט, למשל, שהזכיה של עורך הצוואה צריכה להיות במישרין ואין די בהנאה עקיפה כתוצאה מן הצוואה (פרשת רוזנהויזר), וכן פסק-דינו של השופט שילה בת"ע (ת"א) 132/67, רלף סידני כהן בעניין עזבון שמואל נתן כהן, פ"מ סט 167), ושאין להרחיב את חוג הקרובים ושאר האנשים או הגופים, שעליהם חל סעיף 35 (ע"א 631/69 ישיבת מדרש פורת יוסף בישראל נ' יעקב חומי, פ"ד כד(2) 105). אבל עם כל אלה קיים הסעיף בחוק בתור הוראה מחייבת ius cogens)) ומכיוון שהוא נוגע לתוקף הצוואה, אף אין לנו הוראה נוספת המרככת אותה, כדוגמת סעיף 25 החל על פגמים בצורת הצוואה. הסעיף 35 מגלם בתוכו רעיון חשוב, שאל לו למי שמצפה לטובת הנאה על-פי צוואה ליטול חלק בעריכתה, על דעת עצמו ושלא כשליחו של המצווה בלבד, כי בכל יזמה כזאת כרוך חשד של גניבת דעתו של המצווה. לצורך זה מצא המחוקק לנחוץ לקבוע בסעיף 35 מבחן אובייקטיבי לבטלות הצוואה, ולא הסתפק בהוראת הסעיף 30 המחייב את הטוען לבטלות בשל השפעה בלתי-הוגנת להוכיח את טענתו". על בסיס דברים אלה, אמר השופט, כתוארו אז, אהרון ברק (כשלדבריו הסכימו מ"מ הנשיא – כתוארו אז – יצחק כהן והשופט משה בייסקי), בע"א 851/79 שולמית בנדל נ' דורון בנדל, פ"ד לה(3) 101, בעמ' 109, את הדברים הבאים ביחס להוראת סעיף 35 הנ"ל: "הוראה זו מבוססת על הגישה, כי אל לו למי שמצפה לטובת הנאה מצוואה ליטול חלק בעריכתה, שכן 'בכל יזמה כזאת כרוך חשד של גניבת דעתו של המצווה' (דברי השופט לנדוי בפרשת צארום, בעמ' 554). חשד זה קשה להפריכו 'שהרי המוריש, אינו בפנינו שיוכל לומר: 'לא כך ציוותי' '(דברי השופט קיסטר בע"א 576/72, שפיר נ' שפיר, פ"ד כז(2) 373, בעמ' 380). עם זאת, ההוראה הרחיקה לכת בקבעה, כי הצוואה בטלה, אם הנהנה נטל חלק בעריכתה, וזאת גם אם ניתן להוכיח כי הנהנה לא השפיע כל השפעה שלא כדין על המצווה (ע"א 681/77 מרק נ' שאבי, פ"ד לג(1) 7). המחוקק יצר אפוא מעין הנחה חלוטה, כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה משפיע שלא כדין על המצווה. תוצאה זו קשה היא, שכן היא שוללת כל שיקול-דעת ליתן תוקף לצוואה, מקום שהנסיבות מעידות על כך כי אף שהנהנה נטל חלק בעריכת הצוואה, הוא לא השפיע השפעה שלא כדין על המצווה. מכאן הגישה, כי יש לפרש הוראה זו על דרך הצמצום (פרשת רוזנהויזר). הביטוי 'לקח באופן אחר חלק בעריכתה' הוא 'ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על-פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. מטבעו, אין הוא סובל מסמרות קבועים' (ע"א 433/77 הררי נ' הררי, פ"ד לד(1) 776, בעמ' 780). המבחן הינו, בסופו של דבר, מבחן השכל הישר. על-כן, אם המצווה נפגש עם עורך-דין ומוסר לו הוראותיו, ניתן, לרוב, לגרוס, כי הפעלתנות הקודמת של הנהנה אצל המצווה אין בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה, שכן שיקול-דעתו העצמאי של עורך הדין והקשר הישיר, שנוצר בינו לבין המצווה, יש בהם כדי לנתק את הקשר בין אירועי העבר לבין פעולתו של עורך הדין, ויש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה. לא כן כאשר המצווה לא נפגש כלל עם עורך הדין, והנהנה עצמו והוא בלבד מהווה את החוליה, המקשרת בין המצווה לבין עורך הדין. בנסיבות אלה אין לומר תמיד, כי ניתן לראות בפעולתו של עורך הדין משום התחלה חדשה, שיש בה כדי למחוק את רישומי פעלתנותו הקודמת של הנהנה אצל המצווה. על-כן ניתן לגרוס כי במקרה הראשון פעולתו של עורך הדין היא תחילתה של עריכת הצוואה, ואילו במקרה השני עשויה פעולתו של עורך הדין להיות סיומו של תהליך, שראשיתו או המשכו בפעולתו של הנהנה כלפי המצווה. אם פעילות זו יש בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה - כגון שהנהנה הכתיב הצוואה למצווה - יש בכך כדי להביא לביטולה של הצוואה, חרף השתתפותו המאוחרת של עורך הדין (פרשת הררי הנזכרת). גם בעניין זה אין לקבוע מסמרות, והכול תלוי בנסיבות העניין. אכן, לעתים עשוי המעבר מהשפעה בלתי הוגנת (שאינה מביאה לבטלות על-פי סעיף 35 לחוק הירושה) לנטילת חלק בעריכת הצוואה (המביאה לבטלות על-פי סעיף 35 לחוק הירושה) להיות דק ועדין". ואכן, היסוד ההרתעתי, הובא גם בפסיקה מאוחרת יותר. ראה, למשל, את דברי כב' השופט דב לוין בע"א 234/86 אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' שרה בלר, פ"ד מב(4) 148, בעמ' 156, מול האותיות ב-ה: "הוראת סעיף 35 של חוק הירושה קובעת חזקה שבדין שאין בלתה, אם וכאשר מוכחת מעורבות של הנהנה בעריכתה של הצוואה. זו הוראה קשה ומרחיקת לכת, שהרי היא מורה על בטלותה של הצוואה - כולה או מקצתה - אפילו בשל אותה מעורבות, שאפשר שלא השפיעה כהוא זה על הציוויים של המנוח, ואפילו משקפת הצוואה באמת ובתמים את רצונו האחרון של המנוח. חשיבותה של הוראה זו היא בכך, שעליה להיות הבלם המרסן כל מי שעשוי להיות זוכה על-פי הצוואה מלגלות כל מעורבות מחשידה בעשייתה. צריך שיהיה בה יסוד מרתיע מפני מעורבות כזו כדי להבטיח הגינות ותום-לב בנושא רגיש זה. כך יש להבין את הבסיס הרעיוני של ההוראה, הבאה להבטיח, כי באותם מקרים, שבהם מתאפשרת הסטייה מהחלת דיני הירושה הרגילים וקביעת חלקם על-פי דין של יורשי המנוח על-ידי ציווי שונה של המנוח בצוואה הערוכה כדין, יהיה במקרים אלה, כאמור, מעצור נוסף בפני כל מעורבות, המשפיעה על דעתו של המצווה, מעורבות חיצונית אינטרסנטית. משום חומרתה של ההוראה והשלכותיה, ראוי שההוראה תזכה לפרשנות מצמצמת, וכי בכל מקרה ומקרה ייבדקו בדוק היטב טיבה של המעורבות ודרך העריכה של הצוואה במקרה המתואר". גם בפרשת בוטו, אותה הזכרנו כבר, מובאים שני פסקי הדין הנ"ל (דברי השופט ברק בפרשת בנדל, ודברי השופט דב לוין בפרשת אמונה), והם מאומצים על ידי השופט ריבלין (פרשת בוטו, פ"ד נד(1) בעמ' 26, בין האותיות א-ב; וראה גם שוחט, פגמים, בעמ' 333-332). ירושהצוואה