1. ביום 31/5/01 הגיש המשיב תביעה כנגד המבקשות 1 ו-2 ובקשה לדחיית תשלום אגרה, על-פי הוראות תקנה 6 (א) לתקנות בית-הדין לעבודה (אגרות) התשכ"ט-1961. לבקשה לדחיית תשלום האגרה צורף תצהיר המשיב בנוגע למצבו הכלכלי, משכך ולבקשתו, נדחה תשלום האגרה כמבוקש. 2. המבקשות 1 ו-2 הגישו בקשה לביטול ההחלטה לעניין דחיית תשלום האגרה ועיקר טענותיהן כדלקמן:- א. המשיב לא עמד בדרישת התקנות לפיהן היה עליו להציג אישור מאת לשכת הסעד המקומית, כי אין בידיו לשלם את האגרה שנקבעה לאותו הליך. ב. המשיב אף לא פנה ללשכה לסיוע משפטי אשר על-פי תקנה 13 (ב) לתקנות בית-המשפט (אגרות) התשמ"ח-1987, מוסמכת להנפיק תעודה היכולה לשמש כראיה לכאורה בדבר אי-יכולתו לשלם האגרה או לכל גוף אחר, בארץ או בארץ מוצאו. ג. המשיב לא חתם על טופס בקשה וכתב המחאה. ד. המשיב הופלה לטובה לעומת עובדים ישראלים הנדרשים לעמוד בתנאים קפדניים על מנת לקבל פטור מתשלום אגרה וכך הפכה נחיתותו כביכול של המשיב מחמת אי-היותו אזרח או תושב ישראל לעליונות בלתי מוצדקת. ה. בקשת המשיב נתמכה בתצהיר פסול ו/או כוזב שכן הוא נערך בשפה העברית, נחתם בחתימת ידו של המשיב ואושר על ידי בא-כוחו, אך המשיב אינו בקיא בשפה העברית ואינו קורא כלל עברית (עמ' 2 ו-4 לפרוטוקול הדיון מיום 7/6/01) ואין בתצהיר כל אזכור בדבר הקראת תוכנו למשיב ו/או תרגומם לשפה המובנת לו ולפיכך, אין התצהיר שהוגש בבחינת תצהירו של המשיב. ו. התצהיר עומד בסתירה לתצהירים מיום 31/5/01. ז. המשיב לא נחקר על תצהירו ולמבקשת לא ניתנה אפשרות לסתור את טענות המשיב, לא בכתב ולא במסגרת חקירה נגדית. המשיב אף לא העיד בפני בית-הדין ובית-הדין לא יכול היה להתרשם מאמינות גרסתו ולפיכך נפגעו זכויותיהם הדיוניות של המבקשות. ח. במסגרת בקשה לפטור מאגרה יש לבדוק את יכולתם הכספית של קרובי המבקש ואין כל ראיה שהמשיב עשה מאמצים כנים לפנות לכל הקרובים והמקורבים לו בבקשת סיוע. ט. בקשת המשיב נגועה בחוסר תום לב קיצוני. י. למבקשות 1 ו-2 אינטרס בהליך מתן פטור מאגרה. 3. המשיב התנגד לבקשה וטען:- א. המבקשות 1 ו-2 נוקטות בהליכים ומעשים המהווים ניצול לרעה של הליכי בית-דין, ע"י המבקשות 1 ו-2 על מנת לדחות את הליכי בירור התביעה לגופה ולחסום דרכו של המשיב לבית-הדין. ב. שאלת דחיית האגרה הינה עניין שבין המבקש למדינה ומעמדן של המבקשות 1 ו-2 הינו משני. ג. בית-הדין רשאי היה ליתן החלטתו בדבר דחיית תשלום האגרה במעמד צד אחד. ד. המנעות ממתן הדחיה לאדם מחוסר יכולת פוגעת בזכותו של אדם להביא עניינו בפני הערכאות השיפוטיות המוסמכות, דבר המהווה זכות יסוד. ה. למשיב, בהיותו עובד זר, יש מעמד מיוחד, שכן אוכלוסיית העובדים הזרים, עליהן נמנה המשיב הינה אוכלוסייה המנוצלת בשעות עבודה קשות וארוכות ללא כל זכות סוציאלית ובדרך כלל בשכר זעום הפחות משכר המינימום. ו. עובד זר אינו יכול להנות משרותי לשכת הרווחה וממילא אין בידו להמציא אישור משירותים אלו. 4. במסגרת החלטה זו אין מקום לדון האם יש מקום לדחות תשלום האגרה, אם לאו. כל שיש לדון הוא בשאלה, האם יש לבטל ההחלטה לדחיית תשלום האגרה משניתנה, במעמד צד אחד מבלי שנתבקשה תגובת הצד שכנגד. 5. צודקים המבקשים בטענתם, כי החלטה בבקשה לדחיית תשלום האגרה ניתנה ביום בו הוגשה מבלי שנתבקשה תגובתם כלל. ביה"ד האזורי לעבודה בירושלים [תב"ע נ"ב ו 4 - 11) (לא פורסם)] דן בשאלת מעמדו של הנתבע לעניין תשלום האגרה וקבע - "כל תביעה פוגעת בנתבע בכך שעליו להתגונן מפניה. תשלום אגרה שלא כדין עשוי לגרור אחריו תביעות מופרכות ללא סיכון בתשלום האגרה. מכח תקנה 100 (4) לתקנות סדר הדין האזרחי התשנ"ד - 1984 רשאי בית המשפט להעתר לבקשה למחיקת כתב תביעה על הסף אם לא שולמה אגרה מספקת. לשונה של תקנה 100 (4) הנ"ל הוא: "100 בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה: (4) שולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך". לאחרונה נזקק לשאלה זו השופט שלמה לוין ברע"א 4872/92 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ. חב' מודיעים סוכנויות בע"מ (פד"י מ"ו (5) 580), ובהסתמך על תקנה 100 (4) קבע השופט שלמה לוין, כי לנתבע אינטרס בשאלת תשלום האגרה (הדגשה שלי - י.א.ש). הריב (lis ) בשאלת תשלום האגרה הוא אכן בין המדינה לתובע, אך לנתבע אינטרס ברור בשאלה זו מאחר והוא מוטרד בתביעה נגדו. הנה כי כן, אנו מקבלים את הטענה שלנתבע אינטרס בשאלות תשלום האגרה, ולכן מעמד בעניין זה." ביה"ד האזורי הסתמך בהחלטתו על החלטת כב' השופט לוין ברע"א 4872/92 הנ"ל שם נקבע - "מכח תקנה 100 (4) לתקנות רשאי בית המשפט להעתר לבקשה למחיקת כתב תביעה על הסף גם אם לא שולמה על התובענה אגרה מספקת, ולפיכך יש לדחות את טענתה של המשיבה, כי אין מדובר במקרה שלפנינו אלא במערכת היחסים שבינה לבין המדינה".(הדגשה שלי - י.א.ש). מכאן עולה, כי האינטרס של הנתבע בשאלת תשלום האגרה נובע מעניינו באשר להשלכות אי מילוי אחר החלטת ביה"ד בעניינים הנוגעים לתשלום האגרה ולא לעניין שיקולי ביה"ד בבואו ליתן פטור או דחיה מתשלום האגרה. כב' השופט שלמה לוין קבע במפורש, כי מעמדו של הנתבע והאינטרס שלו בשאלת תשלום האגרה נובעים מסעיף 100 (4) לתקסד"א. ספק אם ניתן להקיש מגישה זו לענייננו ואסביר להלן - הוראות תקנה 100 לתקסד'א התשמ'ד - 1984 קובעות - "100 מחיקה על הסף - ביהמ"ש או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה: (1). אין הכתב מראה עילת תביעה; (2). נראה לבית המשפט או לרשם מתוך הכתב שהתובענה היא טרדנית או קנטרנית; (3). שוויו של נושא התובענה נישום בחסר והתובע לא תיקן את הכתב תוך הזמן שנקבע לכך; (4). שולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך. (הדגשה שלי י.א.ש). מכאן, עפ"י תקסד"א, הנתבע יכול "להנות" מעובדת אי תשלום האגרה ע"י התובע כנדרש ע"י בית המשפט ויש לו מעמד הנובע מאפשרות לבקש מחיקת כתב תביעה בשל אי תשלום אגרה או תשלום בחסר. לתקנת משנה (4) אין מקבילה בתקנה 44 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1997, הדנה במחיקת כתבי טענות ואשר לשונה כדלקמן: "44. מחיקת כתב טענות על הסף - בית הדין רשאי, בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, למחוק על הסף כתב טענות מאחד הנימוקים האלה: (1). אין הכתב מראה עילה; (2). מתוך כתב הטענות נראה שהוא טרדני או קנטרני; (3). בעל הדין נדרש, מכוח סעיף 18 (ד) לחוק, לבצע פעולה בקשר לכתב טענות שהגיש, ולא ביצע אותה במועד". משנקבע בהחלטה רע"א 4872/92 כי אינטרס הנתבע בשאלת תשלום האגרה מבוסס על תקנה 100 (4) ומשאין תקנה מקבילה לכך בתקנות ביה"ד לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991, אין מקום לקביעה כי לנתבע אינטרס בשאלה זו. גישה זו עולה בקנה אחד עם הוראות תקנות ביה"ד לעבודה (אגרות) התשכ"ט-1969. הוראות תקנה 18 לתקנות ביה"ד לעבודה (אגרות), תשכ"ט - 1969 קובעת - "18. תשלום האגרה תנאי לפתיחה בהליך לא יזדקק בית הדין לכל הליך מההליכים המפורטים בתוספת הראשונה, אלא אם שולמה בעדו, בכפוף לתקנות אלה, האגרה הקבועה בתוספת האמורה, או שמביא ההליך פטור מאגרה או שתשלומה נדחה; אולם אי - תשלומה של האגרה או חלק הימנה אין בו כדי לבטל את מעשה בית הדין בדיעבד (הדגשה שלי - י.א.ש). ואילו בתקנות בית המשפט התשמ"ח-1987 (אגרות) אין תקנה מקבילה לכך. להיפך, תקנה 13 (ו) קובעת - 13.פטור מתשלומה של אגרה ו) לא שולמה אגרה תוך הזמן שנקבע כאמור בתקנה משנה (ד), רשאי בית המשפט למחוק את ההליך ויראו את ההליך כאילו לא הוגש, או להאריך את הזמן לתשלום האגרה או השיעור אם נמצא טעם מיוחד לכך (הדגשה שלי - י.א.ש). ואילו תקנה 2 (ד) לתקנות בית המשפט (אגרות) קובעת - 2. חובת תשלום אגרה ד) נזקק בית משפט להליך ונתן בו פסק דין או החלטה, ומתברר כי האגרה לא שולמה, לא יוצא ולא ינתן העתק או עותק מפסק הדין או מההחלטה, אלא אם כן שולמה האגרה במלואה (הדגשה שלי - י.א.ש). מכאן עולה, כי דרכו של ביה"ד לעבודה בעניני אגרות, השיקולים לפטור מהן והסנקציות המוטלות בשל אי תשלום אגרה, אינן זהות לדרך הננקטת בבתי המשפט האזרחיים, אשר הינה קפדנית ומחמירה יותר. כך גם אין זהות בין האינטרס של נתבע בבתי המשפט האזרחיים אשר יכול ליזום מחיקת הליך ולצאת נשכר באופן ישיר מאי תשלום האגרה, כך שהתביעה כנגדו תימחק. נתבע בביה"ד אינו יכול ליזום מחיקת הליך בשל אי תשלום האגרה ע"י התובע. מגמה זו תואמת את רוח בתי-הדין לעבודה אשר מטרתו להקל ולסייע דווקא לאוכלוסיות אשר מטבען הינן חלשות יותר, ונזקקות לסיוע ביה"ד לקבלת זכויותיהן הבסיסיות ביותר [ראה לענין זה ע"ע 1067/00 קינאנג'וי נ' אוליצקי (לא פורסם)]. זאת ועוד, בעוד שבמסגרת תקנה 13 לתקנות בית המשפט (אגרות) תשמ"ח - 1987 נקבע - "א. בעל הדין שבעת שמוטל עליו לשלם אגרה, טוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, יצרף לכתב העיקרי בקשה לפטור מתשלום האגרה, ותצהיר שבו יפרט את רכושו, רכוש בן זוגו, והוריו אם המבקש סמוך על שולחנם, ומקורות הכנסתו בששת החדשים שקדמו לתאריך הבקשה. ב. הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה וראה בית משפט שאין ביכולותו של המבקש לשלם האגרה - ותעודה של לשכת סיוע משפטי תשמש ראיה לכאורה על כך ו-נראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה, רשאי בית המשפט - (1) לפטור מתשלום האגרה או חלקה; (2) לפטור מתשלום האגרה עבוד סעד מסויים בלבד. ג. לדיון בבקשה, רשאי בית משפט להזמין את בעלי הדין וכל אדם אחר שיראה לנכון להזמינו, ולחקור אותם, אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה אף ללא הופעת בעלי הדין ולצוות על פטור מתשלום האגרה אם דרך כלל ואם עד גמר החקירה הנוספת אם ימצא לנכון לעשות כן; היה המשיב היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו יכול הוא במקום להתייצב לחקירה , לתת הסכמתו לפטור מהאגרה, אם לבקשה פלונית או לסוג של בקשות. אין בהסכמה של היועץ המשפטי לממשלה, כשלעצמה, כדי לחייב את בית המשפט". הרי שבבתי-הדין לעבודה, אין תקנות מהן ניתן ללמוד, כי יש לקיים דיונים בבקשות לפטור מאגרה וחזקה על ביה"ד שישקול הבקשה לגופה, ללא שיקיים דיון בעניין. ובמיוחד לאור העובדה שאין הנתבע יוצא נשכר מאי-תשלום האגרה. במאמר מוסגר אוסיף, כי אין ללמוד מכאן שבית הדין אינו רשאי למחוק תביעה אשר בגינה לא שולמה אגרה, אולם עניין זה הינו עניין שבין התובע לבית הדין מכח תקנות המאפשרות מחיקת תביעה מחמת חוסר מעש ביוזמת בית הדין ואין בהן כאמור כדי להקנות מעמד לנתבע. 6. גישה זו נתמכת גם בפסק-הדין רע"א 1944/96 שם קובע בית-הדין, מפי כב' השופטת טובה שטרסברג-כהן:- "מצד אחר אין להתעלם מכך כי לנתבע אינטרס מסויים בהליך של פטור מאגרה. 'יצרו האנוכי של הנתבע' - כדברי השופט זוסמן - הוא, כי לא ייתבע וכי סכום התביעה נגדו לא ינופח (המ' 59/502 בנין וביצוע ואח' נ' דוד קסתיאל ואח', פ"ד יד). האגרה מהווה - לפי תפיסה זו - מעין מחסום בפני הגשת תביעה מופרזת בסכומה. מצד אחר, אינטרס זה הוא צר ומוגבל. האגרה משתלמת תמורת שירות הניתן ע"י המדינה. אין תכליתה להוות מחסום בפני הגשת תביעות או בפני הגשת תביעות מוגזמות, אם כי יש בה כדי לשרת את האינטרס של הנתבע כאשר בפועל יכולה היא לשמש מחסום כזה (הדגשה שלי - י.א.ש). בפסיקה מסתמנת גישה הגורסת כי נושא האגרה הוא עניין שבין המדינה לבין מי שהאגרה חלה עליו ולבעל הדין שכנגד אין ענין ישיר בנושא זה. אומר על כך השופט לנדוי (כתוארו אז):- "אגרות בתי המשפט הן חלק מהכנסות המדינה והן ניגבות בקשר לשירות שהמדינה, ע"י בתי-המשפט שלה, מספקת לבעלי הדין. אם קיימת מחלוקת על גובה האגרה, הרי זו מחלוקת בין בעל הדין החייב באגרה ובין המדינה כזכאית לאגרה. לבעל הדין שכנגד בהליך שבו גובים את האגרה, אין שום עניין ישיר משלו בגובה האגרה, כי הוא לא גובה אותה, ולא חייב להחזירה אם שולמה אגרה ביתר. לכל היותר יש לו עניין עקיף מאוד בגובה האגרה, אם בסוף ההתדיינות הוא יחוייב לשפות את יריבו על האגרה שהלה שילם. אך עניין זה אין בו כדי להקים לו עילת תביעה בקשר לקביעת האגרה או החזרתה ע"י קופת בית-המשפט"(ע"א 155/75 פקיד השומה נ' יצחק להד פ"ד כט (2) 505, 506) (הדגשה שלי - י.א.ש). עם זאת, אין השופט לנדוי גורס שאין לתת למתדיין האחר פתחון פה, באומרו:- "יכול בעל הדין הנתבע או המשיב להליך להפנות את תשומת לבו של בית-המשפט לשאלת האגרה" (שם בעמ' 507) (הדגשה שלי - י.א.ש). גישה דומה מוצאת ביטויה גם בבש"א 329/90 אברך נ' גרונר, פ"ד מד (2) 383, 386, שם עמדה על הפרק שאלת פטור מערבון והדברים המתייחסים לאגרה הובאו לצורך אבחנה:- "שהרי הפטור מאגרה הוא, בראש ובראשונה, עניין שבין המערער, המבקש לפתוח בפניו את שערי ערכאת הערעור ולאפשר לו לנצל את זכותו לערער בלא לשלם את האגרה, לבין המדינה. ההקלה הניתנת למערער במקרה כזה, אם ניתנת, היא מצד המדינה, המוותרת בשלב זה על האגרה שהיא זכאית לה. המשיבים בערעור, ככאלה אינם יכולים לקבול על פגיעה בהם או על נזק העשוי להיגרם להם, אך ורק משום שנהגו עם המערער לפנים משורת הדין ואפשרו לו הגשת הערעור בטרם תשולם האגרה" (הדגשה שלי - י.א.ש). על מעמדו של בעל הדין לענין אגרה, ניתן ללמוד גם מתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, שעניינה במחיקה על הסף של תביעה מחמת תשלום אגרה בלתי מספקת. השופטת בן-פורת (כתוארה אז) מביעה אמנם מורת רוח מהתערבותו של המתדיין האחר בהליך האגרה ואף על פי כן משהועלתה הטענה על ידו יש להתייחס אליה:- "אשר לטענה, שלא מן המידה הוא שנתבע או משיב יעלו את בעיית האגרה הנאותה הצדק אמנם עם המבקשת. אולם משהועלתה הטענה והשופט המלומד התייחס - ולו גם עקב העלאתה - לאגרה המגיעה בפועל, אין להתעלם מן העובדות ומן הנובע מהן. ... בנסיבות העניין, כהבעת מורת רוח מעצם העלאת הטענה ע"י המשיב איני עושה צו להוצאות" (רע"א 499/86 ברנר נ' ברנר פ"ד מ (4) 136, 137). 7. באשר ליתר טענות המבקשת:- א. המשיב, כעובד זר, אינו זכאי כאמור להנות מסיוע או טיפול לשכת הרווחה ומשכך, אין הוא יכול להגיש תעודה או אישור כנדרש על-פי התקנות. כב' הרשמת ולך בהחלטתה (בש"א 4397/00) בהחלטתה הפנתה לאפשרות הקיימת בתקנות סדרי-הדין הנהוגות בבתי-המשפט האזרחיים והמליצה לאמץ הליך זה גם בבתי-הדין. אולם, אפשרות זו נועדה לסייע לבית-הדין בהחלטתו בין יתר שיקוליו. אפשרות זו אינה מחוייבת ע"י התקנות וממילא אינה מחייבת את בית-הדין. משנתמכה הבקשה בתצהיר, בא התצהיר במקרים מיוחדים ומרפא את "הפגם" הכרוך באי-הגשת אישור לשכת הרווחה. היקש לכך ניתן ללמוד מתקנה 13 לתקנות בתי-המשפט (אגרות) התשמ"ח-1987, בהן נדרש בעל דין המגיש בקשה לפטור לתמוך בקשתו בתצהיר המפרט שאין ביכולתו לשלם האגרה ואילו תעודה של לשכת הסיוע המשפטי יכולה אך אינה מחוייבת, לשמש ראיה לכאורה לכך. לפיכך, דין טענה זו - להידחות. באשר לטענה בנוגע להעדר חתימה על טופס בקשה וכתב המחאה, הרי שבקשה הוגשה ומשהוגש כתב המחאה, אם כי באיחור, הרי שאין בכך כדי לבטל את החלטת בית-הדין בדיעבד. ב. אכן, גישת בית-הדין הינה להקל עם עובדים זרים וזאת מכורח המציאות לפיה העובדים מנותקים מביתם, מקרוביהם ומחבריהם וממילא ברור כי יקשה עליהם לשלם האגרה. מטבע הדברים, עובדים זרים, העובדים בעבודות פיזיות קשות ואשר רובם ככולם שולחים את שכרם לביתם בארצות מוצאם, אינם בעלי נכסים בארץ. עמדה זו אשר היא גישת בית-הדין הארצי, באה לידי ביטוי בפס"ד קיניאנג'וי, בה קובע בית-הדין:- "זאת ועוד, בפני העובדים הזרים ניצבים מגוון מכשולים המקשים על גישתם אל מערכת בתי-הדין. בין מכשולים אלה ניתן למנות את מחסום השפה, המחסור באמצעים כלכליים ואי-הכרת המערכת המשפטית על כלליה. לאמור, יש להוסיף את העובדה, שהעובדים הזרים תלויים במעסיקם לא רק כמקור פרנסה, אלא כמי שמחזיק ברשיונות השהייה שלהם בארץ. כתוצאה מכך, עמידתו של עובד זר על זכויותיו עלולה להוביל להפסקת עבודתו ולגירושו מהארץ. משכך, יש להימנע ככל הניתן מהערמת מכשול נוסף על דרכם של עובדים זרים במימוש זכויותיהם בבית-הדין. במידת הצורך, אף ייטיב בית-הדין אם "ייפתח דלת" בפניהם בהגשת תביעה למימוש זכות בין בעצמם ובין באמצעי גופים ציבוריים הרואים לנכון ולטוב להיחלץ לעזרתם. זאת ואף זאת, לאור מאפייני שוק העבודה הישראלי, כפי שתוארו לעיל, המדיניות הראויה שעל בית-הדין ליישם היא הקלה על עובדים זרים המבקשים לממש את זכויותיהם בבית-הדין". 8. לאור כל האמור, האינטרס הצר של בעל הדין שכנגד מצטמצם הן לאפשרות לבקש מחיקה בשל אי תשלום - דבר אשר כאמור אינו חל בבתי-הדין לעבודה, הן להפניית בית-הדין לשאלת תשלום האגרה. אינטרס זה אינו מקנה לנתבע מעמד לדון בשאלת האגרה ובוודאי שלא לנהל חקירה בעניין האגרה. לפיכך, יש מקום להקל על עובד זר את הגישה לבית-הדין ולהסתפק במקרה דנן, בתצהיר ובכתב המחאה לצורך דחיית תשלום האגרה. 9. טענת האפליה, אף לה אין מקום. שכן, נקודת המוצא והיכולת של העובד הזר והעובד הישראלי אינם זהים ולפיכך לא ניתן לקבוע קביעה נחרצת וגורפת, כי דין אחד להם. 10. משהצהיר ב"כ המשיב, כי המשיב מבין את השפה העברית וכי בא-כוחו הקריא והבהיר למצהיר את התצהיר על כל סעיפיו ופרטיו, לא מצאתי מקום לדחות הבקשה ולקבוע כי התובע לא הגיש תצהיר. למבקשות, אין כאמור זכות קנויה לחקור את המשיב על תצהירו. משעולה האמור בתצהיר בקנה אחד עם הנספחים לתצהיר העדות הראשית ועם האמור בבקשה לגביית עדות מוקדמת, איני מוצאת כי נגרם למבקשות נזק כתוצאה מהעדר חקירה נגדית, מה גם שכאמור אין למבקשות כל זכות או מעמד בבקשה זו. 11. בנסיבות אלה, הבקשה לביטול נדחית. 12. בשל נימוקי ההחלטה, אין צו להוצאות. זכות ערעור תוך 7 ימים - לבית-האזורי לעבודה בבאר-שבע. ניתנה היום י"ד בחשון, תשס"ב (31 באוקטובר 2001) בהעדר הצדדים יעל אנגלברג-שהם ר ש מ ת אגרת בית משפטאגרה