היפרדות רשתית נכות 1. התביעה שלפניי היא תביעת התובע, יליד שנת 1986, לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב פגיעה בעינו בעת "חימום" לתחרות כדור עף שנערכה ביום 14.3.99 בין הנבחרת בה שיחק התובע לבין נבחרת בית ספר מכפר סבא (להלן: "התאונה"). 2. העובדות שאינן במחלוקת התובע נפגע בשלב אימון ה"הנחתות", לפני משחק כדור עף. אימון ההנחתות מתבצע באופן שכל קבוצה עומדת בצד שלה של המגרש, בטור, מול החלק הריק של המגרש הנגדי, כאשר הקבוצה ממול עומדת בצד שלה מול הצד הריק של מגרש המתחרה (בצד הנגדי למקום עמידת הטור), ומבצע הנחתות של הכדור. התובע נפגע בעת שהיה בטור והמתין לתורו להתאמן בהנחתה, בשלב בו התכופף התובע כדי לשרוך את נעלו. כדור שהונחת ע"י הקבוצה המתחרה, למגרש הקבוצה של התובע, פגע ברצפה ומשם פגע בפניו של התובע. התובע הרכיב משקפים בעת התאונה. המשקפים לא נשברו ולא תוקנו עקב התאונה. 3. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלות הבאות: א. הקשר הסיבתי בין התאונה לבין היפרדות רשתית שנתגלתה בעינו של התובע כשלושה חודשים לאחר התאונה. ב. שיעור נכותו של התובע עקב התאונה - אם בכלל. ג. אחריות הנתבעות לנכות התובע. ד. אם תקבע אחריות - גובה הנזק של התובע. להלן אדון בשאלות אלה כסדרן. 4. הקשר הסיבתי בין התאונה לנכות א. מעדות התובע עולה כי התובע לא נפל עקב המכה (בניגוד לנטען בכתב התביעה ובתצהיר) ולא איבד הכרה (פר' עמ' 10 ש' 28). ביום התאונה המכה כאבה לו (פר' עמ' 18 ש' 12). המשקפים לא ניזוקו "אולי התעקמו קצת" (פר' עמ' 18 ש' 16). כשבא הביתה אמו הבחינה בשריטה ושאלה מה קרה (פר' עמ' 23 ש' 3) מה שנראה בעקבות הפגיעה הוא עפ"י עדות התובע: "היה לי פנס נראה לי. פנס קטן. קבלתי מכה. פנס זה מין סגול כזה ושריטה" (פר' עמ' 24 ש' 9). העין לא היתה אדומה (שם ש' 10). מעדות אמו של התובע עולה, כי כשחזר התובע הביתה לאחר האמון, הבחינה בשריטה (פר' עמ' 9 ש' 23) "השריטה היתה במסגרת לא בתוך העין" (שם ש' 24). "זה לא נראה רציני" (פר' עמ' 11 ש' 26) "לא היתה אדמומית ולא נפיחות" (שם ש' 27) "המשקפים לא נשברו" (שם ש' 28) "המשקפים לא תוקנו עקב התאונה" (פר' עמ' 12 ש' 2). ב. בתיק בית המשפט ארבע חוות דעת. של ד"ר דוידזון - מטעם התובע. שתיים מטעם הנתבעות, פרופ' מלמד ופרופ' טרייסטר וחוות דעת של מומחה בית המשפט פרופ' מוסייב. ג. מומחה התובע קבע "חבלה כהה מסוג זה הינה חבלה הידועה ככזו היכולה לגרום לקרעים ברשתית ולהיפרדות רשתית. היות והעין הינה חלל סגור, הרי בעת לחץ חבלתי על הציר הקדמי - אחורי היא צריכה להתרחב בצדדים או להתפוצץ, וההתרחבות המהירה גורמת למשיכת הזגוגית של העין ממקום חיבורה לרשתית, ולקרעים ברשתית. מנגנון נוסף אפשרי הינה שהקרנית והנוזלים בלשכת העין הקדמית נדחפים אחורה עקב החבלה ולוחצים על הזגוגית הקדמית, ובכך דוחפים את הזגוגית מבסיס חיבורה לרשתית וגורמים לקרעים". המומחה מוסיף, כי תהליך היפרדות הרשתית, ללא קשר לגורם ההיפרדות, הוא תהליך איטי, מתקדם. במקרה התובע התגלתה ההיפרדות לאחר שלושה חודשים (ר' עמ' 2 לחווה"ד). המומחה קובע עוד כי "ניתן להניח ברמת סבירות גבוהה כי בדיקה רפואית סמוך לאירוע (כפי שמומלץ בחבלת עין) היתה מוצאת את הקרע ברשתית, מציאת הקרע וטיפול בו היו מונעים את היפרדות הרשתית ואת ליקוי הראייה הקבוע שנגרם בעקבותיה". ד. פרופ' טרייסטר קובע בחווה"ד - קצרי הראיה נוטים לפתח קרעים ברשתית באופן ספונטני ללא חבלה; אין הוכחה שהכדור פגע בגלגל העין; אילו היה פוגע היו סימנים של אודם, נפיחות, דימום חיצוני וכיוצ"ב; אם התובע היה מנותח מיידית, סביר שראייתו היתה חוזרת לקדמותה; העיכוב של שלושה חודשים בטיפול גרם לנזק למרכז הראייה; העין של התובע שנפגעה היתה עין עצלה עוד קודם לתאונה על כן אין להעניק לתובע נכות בשל התאונה. ה. פרופ' מלמד קובע בחוו"ד - היפרדות רשתית יכולה לקרות גם ללא חבלה; אין מקום לקבוע קשר סיבתי בין התאונה להיפרדות הרשתית; העין הפגועה היא עין עצלה עוד קודם, על כן חדות הראיה של התובע לא השתנתה עקב התאונה; הטיפול בהיפרדות הרשתית היה מוצלח. ו. פרופ' מוסייב, מומחה בית המשפט, קובע - היפרדות רשתית אצל ילדים היא מצב נדיר מאד (מבחינה סטטיסטית 30 מקרים בשנה, בישראל, לכל היותר); היפרדות רשתית שכן קורית בילדים אופיינית לעיניים עם פתולוגיה משמעותית ברשתית ובעיניים עם קוצר ראיה גבוה או בעקבות חבלה. בעין הרלבנטית היה לתובע דווקא רוחק ראיה קל (להבדיל מקוצר ראיה) על כן סיבה זו אינה גורם אפשרי אצל התובע; מאחר ובאף בדיקה של התובע לא מצויינת בעיה במבנה העין או ברשתית לדעתו "הסבירות שההיפרדות ארעה בעקבות חבלה לעין היא גבוהה ביותר. יתרה מזו, תאור הקרע הגדול שנמצא בבדיקות לפני הניתוח ולצידו סדרת קרעים קטנים, מתאים ביותר להיווצרות קרעים לאחר חבלה קהה חזקה לעין ... מאד בלתי סביר שהיפרדות ספונטנית הייתה גורמת למקבץ כזה של קרעים ... בנוסף יש לציין את התפתחות הקטרקט (העדין אמנם) בעדשה בעין ימין, דבר שיכול להיות מוסבר רק על ידי חבלה לעין, כיוון שרון אינו סובל מכל מחלת עיניים הגורמת לקטרקט בגיל צעיר כל כך ... לאור כל הסיבות הנ"ל אני מעריך שהסיבה הסבירה ביותר להתפתחות היפרדות רשתית במקרה זה היא מחבלה חזקה וישירה לעין". (חוו"ד המומחה עמ' 2). המומחה מוסיף וקובע, כי חבלות עיניים רבות נגרמות במשחקי כדור, כולל כדורסל, כדורגל וכדור עף. מבנה הארובה אינו מספק הגנה מתאימה. (ר' חווה"ד שם). ז. כל המומחים נחקרו על חוות הדעת. ד"ר דוידזון עמד על כך שגם פגיעה בתובע כשהרכיב משקפים יכולה להיות פגיעה ישירה (פר' עמ' 42 ש' 7). המומחה ציין שעפ"י הספרות משקפים אינם מונעים חבלה אלא אם כן מדובר בציוד מיוחד (פר' עמ' 42 ש' 17). המומחה מלמד העיד, כי "כל חבלה יכולה אם היא מכוונת לעין בצורה מתאימה" לגרום להיפרדות רשתית (פר' עמ' 56 ש' 28). לטעמו, פגיעה כזו סביר שתגרום לאפקטים כמו עין אדומה, נזק ללשכה קדמית וכד' (פר' עמ' 57 ש' 13 - 14). המומחה העיד שלא סביר שתגרם היפרדות רשתית במקרה שהכדור פגע במשקפי התובע ואלה לא נשברו (פר' עמ' 61 ש' 21). המומחה טרייסטר קובע בעדותו כי כדי שתהיה חבלה רצינית בעין חייבים להיות סימני חבלה פשוטים כמו, נפיחות, בצקת, אודם עם או בלי פנס (פר' עמ' 72 ש' 3). פרופ' טרייסטר הסכים כי "ברגע שהכדור פוגע בגלגל העין, או ברגע שיש מכה קהה לגלגל העין עצמו, וזה פוגע בחלק האחורי של גלגל העין, נוצר אפקט שגורם לבצקת של הרשתית, שהרשתית כאילו נרקבת וגורמת בסופו של דבר להיפרדות רשתית" (פר' עמ' 75 ש' 23 - 25). פרופ' מוסייב בחקירתו עמד על כך, כי גם כאשר אדם מרכיב משקפים, הוא יכול להיפגע פגיעה ישירה בעין, מכדור. (פר' עמ' 3 ש' 17) ומסביר: "משקפים הם פריט שאינו דבוק לפנים. כאשר משהו פוגע בעצמה רבה במשקפים הוא מזיז את המשקפים ואלה יכולות לגרום לחבלה קהה או חודרת אם המשקפים נשברות" (פר' עמ' 3 ש' 19 - 21, ופר' עמ' 6 ש' 13). בהמשך העיד המומחה כי פגיעה יכולה להיות אם המשקפים ידחסו ע"י הכדור אל העין (פר' עמ' 4 ש' 3). המומחה הבהיר עוד, כי יתכן שהמישקף פגע בגלגל העין וזו גם חבלה ישירה (פר' עמ' 7 ש' 14-15). מומחה בית המשפטי קבע שגם כאשר יש פגיעה ישירה לא חייבות להיות תופעות לוואי בכלל "יכולים להיות סימנים של פצעי שפשוף בעור מסביב לעין יכול להיות דימום בעין ..." (פר' עמ' 9 ש' 14-16). לשאלה האם ניתן היה למנוע היפרדות הרשתית אילו פנה התובע לבי"ח ביום התאונה או למחרת היפנה המומחה לת/5 תשובות לשאלת ההבהרה. מת/5 עולה, כי יתכן והיה נמנע הצורך בניתוח והירידה בראיה, או שהניתוח היה מביא לתוצאות טובות יותר, או שהיה מעקב שהיה מביא לטיפול מוקדם. המומחה כותב עוד "יש לציין עם זאת, שיתכן שגם בנוכחות גילוי מוקדם וטיפול מוקדם לא היתה התוצאה הסופית טובה יותר, שכן בבדיקתי מצאתי במרכז הראיה שינויים בשכבת הפיגמנט שיכולים להעיד על נזק ישיר למרכז הראייה כתוצאה מהחבלה הקהה, ויתכן שהירידה בראיה בעינו של רון מוסברת בעיקר בנזק זה שנגרם כבר בזמן החבלה, ולא בגילוי המאוחר". המומחה מוסיף בת/5 וקובע, כי אחד המאפיינים של היפרדות רשתית בילדים הוא גילוי מאוחר, עקב מודעות נמוכה אצל ילדים למצב ראייתם בעין הפגועה נוכח העין השניה הבריאה (ר' גם פר' עמ' 23 ש' 26 - 28 ובעמ' 24 ש' 10-12). מומחה בית המשפט נחקר ע"י ב"כ התובע. הוא הבהיר כי האיבחון המאוחר נבע מכך שהתובע התלונן לאחר שלושה חודשים (פר' עמ' 21 ש' 24). עוד הבהיר שבדיקה בסמוך לאירוע אולי היתה מביאה לזיהוי בצקת ולמעקב, באופן שאם היו מזהים קרע היו מטפלים בו בלייזר, והיתה נמנעת ההיפרדות. עם זאת הוא מוסיף כי "זה לא אבסלוטי" (פר' עמ' 22 ש' 17 - 21). ובהמשך: "אם הילד היה במעקב מסודר תקופתי לאחר החבלה, יתכן שניתן היה לזהות הקרעים לפני ההיפרדות ולטפל בהם בלייזר ואולי כך למנוע את ההיפרדות. זו סבירות של יותר מ- 50%" (פר' עמ' 24 ש' 15 - 17). לאחר שעיינתי בכל חוות הדעת ובחקירות המומחים, שוכנעתי במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, כי לתובע נגרמה חבלה קהה בעין, עקב פגיעות הכדור במשקפיים שהרכיב בעת הפגיעה. עדות לפגיעה זו יש בשריטה ובפנס שהיו סמוך לעין של התובע על פי עדותו ועל פי עדות אימו. אני מקבלת את עדותו של מומחה בית המשפט, כי חבלה כזו אפשרית אם הכדור פוגע במשקפיים ועקב כך המשקף פוגע בעין (פר' עמ' 7 ש' 14 - 15 וש' 23 - 25). המומחה בדיון גם הדגים אפשרויות שונות של זווית המשקפים שיכולה לגרום לפגיעה כנטען. על כן אני קובעת, כי לתובע נגרמה חבלה בעין כתוצאה מפגיעת הכדור. פרופ' מלמד אישר כי "אין ספק בכלל" שחבלה קהה בעין יכולה לגרום להיפרדות רשתית (פר' עמ' 57 ש' 22 - 24) אלא שהוא סבר שלא היתה חבלה. פרופ' טרייסטר העיד "בכדי שחבלה תפגע בעין ותגרום להיפרדות רשתית היא צריכה להיות משמעותית ביותר ... כדי שתהיה חבלה רצינית בעין, וביחוד בכדור גדול חייב להיות סימני חבלה פשוטים, נפיחות, בצקת, אודם עם פנס או בלי פנס. אין דבר כזה שחבלה מינימלית שלא משאירה שום סימן על פני החולה ועין החולה ... תגרום להיפרדות רשתית כמו אצל הנפגע כאן" (פר' עמ' 71 ש' 28-29 ובעמ' 72 ש' 1- 5). משקבעתי שהיתה חבלה בעינו של התובע, ומשנמצאו סימנים חיצוניים על פני התובע עקב הפגיעה - שריטה ופנס, אני סבורה, כי יש לקרוא את חוות הדעת ועדויות מומחי הנתבעות בהתאמה, ויש לקבוע קשר סיבתי בין היפרדות הרשתית לחבלה, זאת בנוסף לחווה"ד של מומחה התובע ומומחה בית המשפט שמצאו קשר סיבתי כזה. בנוסף, מצאתי חיזוקים לקשר סיבתי זה בקביעות נוספות של מומחה בית המשפט בחווה"ד שלא נסתרו: היפרדות רשתית ספונטנית אצל ילדים - נדירה; אם בכלל קורית היפרדות רשתית אצל ילדים היא קורית בעיניים עם פתולוגיה משמעותית או עם קוצר ראיה גבוה. לתובע לא היה קוצר ראיה עובר לתאונה אלא רוחק ראיה קל דווקא. כמו כן לא היה אצל התובע כל מימצא פתולוגי עובר לתאונה; תאור הקרע הגדול בבדיקות לפני הניתוח ולצידו סדרת קרעים קטנים מתאים יותר להיווצרות קרעים לאחר חבלה קהה לעין. לאור האמור אני קובעת, כי הוכח במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, כי לתובע נגרמה חבלה בעין כתוצאה מפגיעת כדור, ובהתאמה - קיומו של קשר סיבתי בין אירוע התאונה לבין היפרדות הרשתית שאובחנה בעין התובע לאחר שלושה חודשים. 5. גובה הנכות א. המומחה, ד"ר דוידזון, קבע לתובע נכות בשעור 10% ולפי תקנה 52 (1) (1) ד' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות") בגין הירידה בראייה. המומחה דוידזון תיקן חוות דעתו, לאור בדיקות ראיה של התובע שהוצגו לו וקבע, כי לתובע לא נותרה נכות לפי בדיקות אלה (פר' עמ' 46 ש' 26-27 ובעמ' 49 ש' 3). פרופ' טרייסטר אישר, כי בדיקת הראייה שערך לתובע, כמו גם הבדיקה של ד"ר דוידזון מ- 4/02 מתאימות ל- 0% נכות (פר' עמ' 75 ש' 1 - 9). פרופ' מלמד קבע לתובע נכות בשיעור 5% בשל פגיעה בשדות ראיה לפי תקנה 52 (1)(2)(ג) לתקנות. מומחה בית המשפט קבע לתובע נכות בשיעור 10% עקב פגיעה בחדות הראייה, לפי תקנה 52 (1) (א) (4) לתקנות ו- 5% נוספים בשל קטרקט לפי תקנה 67 לתקנות. בחקירתו אישר מומחה בית המשפט, כי ב- 8/97 נערכה לתובע בדיקת עיניים לפיה ראייתו היתה 6/12 בשתי העיניים. המומחה אישר גם כי דרגת ראייה כזו מקנה 10% נכות לפי התקנות וכי נכות זו שעניינה חדות ראייה זו היא אותה נכות שקבע לתובע בחווה"ד (פר' עמ' 12 ש' 6 - 11). מומחה בית המשפט אישר שבבדיקתו את התובע מצא שיש לו ראייה 6/6 בעין שמאל ו- 6/15 בעין ימין. המומחה אישר, כי ההבדל בין 6/12 ו- 6/15 בעין ימין יכול להיות מושפע מגורמים סביבתיים כמו מרחק מהלוח, תאורה וכיוצ"ב (פר' עמ' 13 ש' 21). עוד אישר, כי אם לתובע ראיה 6/6 בעין שמאל ו- 6/12 בעין ימין - הרי שאין לו כלל נכות. בהמשך נשאל המומחה אם יתכן שחל שינוי בראיית התובע, לעומת הבדיקה מ - 8/97 ללא קשר לפגיעה באופן שבעין ימין חלה הרעה מ- 6/12 ל- 6/15, והשיב שכן, כפי שגם השתפרה הראייה בעין שמאל מ- 6/12 ל- 6/6 (פר' עמ' 14 ש' 22 - 25). בעמ' 15 ש' 8 - 15 מסכם מומחה בית המשפט את כל בדיקות התובע במהלך השנים ומוסיף "כאשר בודקים את העין הימנית רואים סימני נזק באזור מרכז הראיה שיכולים לתת ירידה בחדות הראיה, אני רואה את זה היום". אשר לקטרקט שמצא מומחה בית המשפט, הוא אישר שלדעתו ההשלכה על כושר הראיה של התובע נמוכה (פר' עמ' 18 ש' 13) וכי הקטרקט לא משפיע כמעט אם בכלל על התיפקוד למעט יתר סנוור בשמש (שם ש' 15 - 16). אשר לבעייתיות שבמימצא הוסיף המומחה: "ההסתברות לפתח קטרקט שתהיה לו הפרעה משמעותית לראיה בגיל הרבה יותר מוקדם מהגיל הצפוי אילמלא החבלה, הוא הבדל גדול, יכול להיות הבדל של עשרות שנים שיכול לפתח את זה בגיל 30 או 40 במקום בגיל 60 או 70" (פר' עמ' 17 ש' 9 - 12). סיכויי ההצלחה של ניתוח קטרקט הם 98% (פר' שם ש' 14). המומחה העיד, כי התובע לא יוכל לעסוק בעיסוק שדורש ראייה 6/6 כמו נהיגה ברכב ציבורי, שענות וטכנאות אלקטרוניקה, (פר' עמ' 18 ש' 20 וכן עמ' 30 ש' 3). אשר לשדות הראיה, העיד מומחה בית המשפט, כי מהבדיקה שהוגשה לעיונו עולה, שחל צמצום קל בלבד בהיקף שדה הראייה ועל כן זה אינו מזכה בנכות (פר' עמ' 28 ש' 17). ב. דיון שדות הראיה - אני מקבלת את עדות מומחה בית המשפט, כי זו אינה מגיעה כדי נכות. חיזוק לכך אני מוצאת בעובדה שאף אחד מן המומחים, למעט פרופ' מלמד, לרבות מומחה התובע, לא מצא לתובע נכות זו. פגיעה בחדות ראיה - מומחה התובע העיד, כי בדק התובע בשנת 97' ואז לפי נתוני הראייה לא היתה לו נכות (פר' עמ' 45 ש' 22). הוא העיד שבדק התובע גם ב- 4/02, וכי לפי בדיקה זו גם כן, אין לתובע נכות (פר' עמ' 46 ש' 20). מומחה בית המשפט אישר, כי ב 8/97 לפני התאונה, לפי בדיקת ראייה, היתה לתובע נכות בשיעור 10% (פר' עמ' 12 ש' 9). מומחה בית המשפט בדק את התובע ב- 14.10.04 ומצא אצלו חדות ראייה בעין ימין 6/15 ובעין שמאל 6/6, לפי התקנות ממצאים אלה מקנים 10% נכות וכך קבע בחווה"ד. אמנם זו הבדיקה האחרונה של התובע מבחינה כרונולוגית. עם זאת, המומחה אישר כי ההפרש בין 61/2 ל- 6/15 יכול להיות מושפע מגורמים כמו תאורה, מרחק מהלוח ועוד (פר' עמ' 13 ש' 21) וכי הבדל זה יכול להיות ההבדל בין 0% נכות ל- 10% נכות (פר' שם ש' 27). בנוסף מסר שבעין ימין רואים שינויים בשיכבת הפיגמנט שיכולים להעיד על נזק ישיר למרכז הראיה וכי זו יכולה להיות הסיבה לירידה בחדות הראיה של התובע. אני מקבלת עדות זו. הלכה פסוקה היא, כי הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסור בידי בית המשפט (ר' ע"א 1156/92 סגל נ' סגל דינים עליון לח 992). לאור האמור עד כאן אני קובעת נכותו של התובע בגין התאונה היא בשיעור 5% בגין פגיעה בחדות הראייה. קטרקט - בענין זה, שאובחן רק ע"י מומחה בית המשפט, לאור הסבריו אני מקבלת את קביעתו לענין קטרקט עתידי, אני גם מקבלת את קביעותיו לענין משמעותו כפי שהובאו לעיל (פר' עמ' 17 ש' 9 - 12) וכן את נתוני ההצלחה של ניתוחי קטרקט בשיעור 98%. כמו כן אני מקבלת עדותו לענין מוגבלות שצפויה לתובע אם יבקש לנהוג רכב ציבורי או להיות שען או טכנאי אלקטרוניקה. נכות התובע בגין הקטרקט 5%. 6. אחריות הנתבעים לנכות התובע א. בבוא בית המשפט לקבוע אחריות בעוולת הרשלנות עליו לבחון תחילה את השאלה האם חב המזיק חובת זהירות לניזוק. מבחן זה כולל שני היבטים - ההיבט העקרוני חובת הזהירות המושגית, וההיבט הספציפי - חובת הזהירות הקונקרטית. לאחר מכן על בית המשפט לבחון, האם הפר המזיק את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו - האם סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו. לבסוף על בית המשפט להחליט אם הפרת החובה היא שגרמה לנזק (ר' א"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) 113 בעמ' 123). ב. בענייננו מדובר ביחסים שבין מאמנת לבין שחקני קבוצת נערים שאימנה. נראה לי, כי ניתן להקביל יחסים אלה ליחסים שבין מורה לתלמידיו. (ר' לענין זה שהושוותה אחריותו של מתנ"ס בניהול חוג לאחריות של בי"ס לתלמידיו - ע"א (מחוזי ת"א) 1667/05 כהן ואח' נ' מתנ"ס כפר דניאל ואח' (לא פורסם - 5.9.06). בענינים כאלה, כבר נפסק כי קיימת חובת זהירות מושגית (ר' ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' משרד החינוך והתרבות פד מז (1) 802 בעמ' 811). לענין תוכנה של חובה זו נקבע באותו ענין: "ולענין מורים - תלמידים עקרון היסוד הוא בדימוי של מורה להורה, וכחובתו של האחרון כן חובתו של הראשון: "בדרך כלל יש לומר, כי כאב כמורה ומחנך לענין פיקוח (ע"א 41/57; 42/57 עידה נ' ששון ואח' ..." (שם בעמ' 810 - 811). על כן אני קובעת, כי בענייננו קמה חובת זהירות מושגית בין המאמנת לתובע. 7. האם הופרה בענייננו חובת הזהירות הקונקרטית, ע"י המאמנת. לטענת ב"כ התובע אחריות הנתבעים נובעת מהפרת החובה הקונקרטית בשני מישורים: האחד - המשחק עצמו - בשל כך שלא היתה התאמה בין קבוצות הגיל של שחקני שתי הנבחרות המתחרות ועקב כך הפגיעה בתובע היתה בעוצמה מעבר לזו שקבוצת התובע היתה מורגלת לה. השני - מחדלים שנעשו לאחר הפגיעה בתובע - קרי - אי הפניה לטיפול רפואי במועד, הפרת חובת הליווי של התובע, הפרת חובת הדיווח להורים, אי פעולה בהתאם לנוהלים ואי הטעמתם. 8. הפרת חובת הזהירת במישור המשחק עצמו - טענה זו מהווה הרחבת חזית לעומת כתב התביעה. אני מקבלת בענין זה את טענת נתבעת 2. על מנת להפיס את דעת התובע אתייחס לטענה בקיצור. אינני מקבלת הטענה, שהנתבעות הפרו חובת הזהירות בכך שהעמידו מול התובע וקבוצתו קבוצה לא מתאימה ואלה טעמי: העד יריב, שמסר עדות מטעם התובע, לא אמר בתצהירו מילה וחצי מילה בענין זה, למרות שבתצהיר התובע, כן נטענו טענות אלה (פר' סעיף 7 לתצהיר התובע). על כן אינני מקבלת את עדות התובע שהיא עדות יחידה של בעל דין לענין זה, שכן לא נתמכה ע"י העד שטבעי היה שיתמוך בגירסה, אם היה בה ממש. זאת ועוד. המאמנת גב' זהבה ג'ימי (להלן: "ג'ימי") העידה בחקירתה הנגדית כי קיים טופס שגרתי, דוגמת ת/1, שבו נרשמת הקבוצה. בטופס ת/1 יש מקום, בין היתר, לשם המשתתף ושנת הלידה שלו. הטופס מוגש לשופט, ומטרתו שלא יהיה זיוף גילאים של השחקנים (ר' פר' עמ' 11 ש' 22 - 29). לטענתה "השופט בודק אחד לאחד אם הגילאים המתאימים" (פר' עמ' 12 ש' 1 - 2). הטופס חוזר לביה"ס לאחר המשחק ומושמד בתוך 3 ימים (פר' עמ' 12 ש' 18 - 19). עדות העדה כמפורט לעיל, לא נסתרה בדרך כלשהי. לאור הפרוצדורה המתוארת, שהובאה דווקא מטעם ב"כ התובע באמצעות העדה, נראה, כי לא יכולה להיות חריגה בגילאים של המשתתפים בקבוצות השונות. מכל מקום חריגה כזו לא הוכחה וכל שיש לפניי הוא טענה בעלמא של התובע. על כן אני קובעת, כי טענות התובע, כי שחקני הקבוצה היריבה היו מבוגרים ממשתתפי קבוצת התובע לא הוכחה והיא נדחית. 9. הפרת חובת הזהירות בכל הנוגע למחדלים לאחר הפגיעה א. הפניה לטיפול רפואי - התובע העיד כי לאחר הפגיעה: "אני זוכר במעומעם שזהבה הציעה לי ללכת לטפל בזה, ואני לא רציתי, כי זה היה גורם להפסד טכני וגם הרגשתי טוב יחסית" (פר' עמ' 17 ש' 6 - 7). כשנשאל התובע אם התלונן בפני ג'ימי על כאבים לאחר סיום המשחק השיב "אני לא זוכר. נראה לי שלא" (פר' עמ' 17 ש' 23). התובע העיד שלא הוצע לו לעצור בדרך חזרה לקבלת טיפול. "אולי שאלה אותי אם הכל בסדר" (פר2 עמ' 18 ש' 1). ג'ימי לא מסרה תצהיר עדות ראשית ונחקרה בבית המשפט על נסיבות התאונה. לענין הפניית התובע לטיפול העידה, כי לאחר הפגיעה "הסתכלתי על העין, אני אישית לא ראיתי משהו, אבל בהחלט הוא אמר שכואבת לו העין. בינתיים המשחק התנהל. שאלתי אותו אם הוא מרגיש טוב, אז הוא אמר שעדיין כואבת לו העין. אמרתי שאני אעצור את המשחק, עצרתי את המשחק, ניגשתי לשופט, אמרתי לו שאני רוצה לפנות אותו לרופא לבית חולים, כי כואבת לו העין. השופט אישר את הפסקת המשחק, השופט אישר שלא יהיה הפסד טכני, ואז ניגשתי לקבוצה, כולם ישבו, סיפרתי להם שאנחנו מפסיקים, ושאנחנו הולכים לבית חולים. לא היתה התנגדות מטעם הילדים, היתה הבנה. איך שהתחלתי לארגן את הדברים כדי לעזוב, רון אמר שהוא מרגיש טוב, שלא כואבת לו העין כבר, אמרתי שהפסקתי גם ככה את המשחק ושאין הפסד טכני, שלא אכפת לי ללכת לבית חולים, אבל הוא התעקש, ופשוט לא רצה להתפנות לבית חולים. חזרתי לשופט, ביקשתי ממנו אישור לחזור למשחק. הוא אישר את זה. חזרנו למשחק." (עמ' 9 ש' 22-29 ועמ' 10 ש' 1 - 3). ג'ימי העידה שבהמשך שאלה את התובע אם מרגיש טוב, והוא השיב שכן, והוא גם ביקש לחזור ולשחק, ואכן בשלב כלשהו הוא נכנס לשחק (שם ש' 4 - 6). באוטובוס חזרה ושאלה את התובע לטענתה אם הוא רוצה להתפנות לבית חולים והוא השיב שלא ושהוא מרגיש טוב (שם ש' 7 - 8). עד כאן אני סבורה שעדות התובע כפי שהובאה לעיל, עולה בקנה אחד עם עדותה של ג'ימי, ואני מאמינה לה, כי הדברים התנהלו כמתואר על ידה, שכן אותם פרטים פורטו ע"י התובע למעשה בקיצור יותר. התובע בעת התאונה היה נער בן 13, ולפי הנתונים מדובר בילד אינטליגנטי. התובע סירב להתפנות לטיפול כיוון שטען שכבר לא כואבת לו העין והוא אף חזר למשחק עפ"י בקשתו. משקפי התובע לא נשברו, ולא היה כל סימן בעינו של התובע לפגיעה כלשהי. אני סבורה שבנסיבות אלה ובהתחשב בכל הנתונים שהיו לפניה, לא הפרה ג'ימי את חובת הזהירות המוטלת עליה בכך שלא הכריחה את התובע להיתפנות לטיפול רפואי. ב"כ התובע היפנה לחוזר המנכ"ל שלדעתו יכול להוות מדד לחובת הזהירות המוטלת על ג'ימי. חוזר המנכ"ל קובע בפרק ד' נוהל טיפול בתאונות ס"ק (א): "במקרה של פציעה קלה יטפלו בילד הנפגע האחות או אחד המורים המוסמכים להגיש עזרה ראשונה". בהמשך בס"ק (ג) נקבע: "לא נמצא במקום אדם המוסמך להגיש עזרה ראשונה, או נראה כי דרוש טיפול רפואי נוסף - יועבר הילד הפנגע במהירות האפשרית למוסד הרפואי הקרוב..." (ההדגשה שלי מ.נ.). ס"ק (ו) קובע: "במקרה שילד מאבד את הכרתו או נפגע בצורה קשה ביותר או באיבר פנימי שאין לאבחן את מידת הנזק במראית עין - יועבר הילד מיד לבית החולים הקרוב". בפרק כללי בטיחות בשיעורי החינוך הגופני (שלא הוכח שחל על אימוני נבחרת שלא בשעות הלימודים) נקבע בסעיף 11: "התרחשה תאונה, ייגש המורה מיד לתלמיד הנפגע ויטפל בו. יש להגיש טיפול בהתאם לחומרת הפגיעה. אם יש צורך להעביר נפגע לתחנת עזרה ראשונה או לבית חולים - יעשה הדבר בלווי מתאים". לא הוכח לפניי, כי חוזר המנכ"ל הנטען חל על אימוני קבוצת כדור עף שלא בשעות הלימודים. אפילו חל, נראה לי שבענייננו, שיקול הדעת שהופעל ע"י ג'ימי שלא להעביר התובע לטיפול לא חרג מן הכללים. סבירות שיקול הדעת של ג'ימי מקבלת אישור בדיעבד מכך שגם האם לא מצאה לנכון, על פי אותם נתונים, לפנות עם התובע לטיפול רפואי. ב. הפרת חובת הלווי, הדיווח והפעולה עפ"י הנהלים - התובע נשאל אם בעת שעלה להסעה עדיין כאבה לו העין והשיב: "יכול להיות שהיא כאבה, אני לא יודע כמה" (פר' עמ' 19 ש' 15). כן נשאל אם היה פונה להוריו אם הכאב היה חזק והשיב שכן (פר' עמ' 19 ש' 20 - 21). התובע העיד, כי ג'ימי לא מסרה בידיו כל פתק (פר' עמ' 17 ש' 28). אם התובע נשאלה אם נשלח לה פתק, והאם ג'ימי שוחחה עם בעלה השיבה: "לא ידוע לי על זה" (פר' עמ' 10 ש' 6). התובע העיד שכששב הביתה פגש באימו וכי "היא ראתה את השריטה בעין, היא שאלה אותי מה קרה. אמרתי לה שקבלתי מכה וזה בסדר. הלכתי לישון" (פר' עמ' 23 ש' 3 - 4). התובע אישר כי אימו ראתה את הפנס בעין כתוצאה מהמכה (פר' עמ' 24 ש' 23-24) ובהמשך: "אמרתי לה שאני בסדר ומרגיש טוב. היא לא ביקשה פירוט. היא עברה לסדר היום. מכה זה מכה. אם הייתי בא לאמא שלי עם פצע היתה לוקחת אותי לבית חולים?" (פר' עמ' 25 ש' 1 - 2). ג'ימי מסרה בעדותה, כי כתבה להורי התובע פתק, וכי הפתק נכתב על דף שקרעה מהיומן (פר' עמ' 10 ש' 10). בהמשך מסרה ג'ימי, כי למחרת התאונה בביה"ס שאלה את אחד התלמידים אם רון הגיע לבית הספר נאמר לה שלא, והיא שוחחה עם אבי התובע, שאמר לה שלרון כואבת העין. (פר' עמ' 10 ש' 13 - 18). העדה הוסיפה, כי התובע לא בא מספר פעמים לאימון, אך לאחר מכן חזר להתאמן (שם ש' 18-19). התובע בעדותו כשנשאל: "תאשר לי שחזרת לשגרת אימונים רגילה ולא היית בהפסקה משיגרת האימונים" השיב: "נראה לי שלאימון הבא לא אבל אחר כך כן" (פר' עמ' 18 ש' 6 - 7). מהמובא לעיל עולה, כי גם התובע וגם ג'ימי מסכימים, כי לפחות לאימון שלאחר התאונה לא הגיע רון. לאור זאת אני מאמינה לג'ימי, כי למחרת התאונה לא הגיע רון לבי"ס. ניתן להסיק לטעמי שאי התייצבותו של רון לביה"ס קשורה לתאונה ועל כן יש להניח שהוריו ידעו שהעין הטרידה אותו למחרת התאונה. בהתאמה אני גם מאמינה לג'ימי שדיברה עם אביו של רון בסמוך לתאונה. יש לציין שהאב היה נוכח בדיונים בבית המשפט, ואפילו לא נכח - הרי שב"כ התובע שמע הדברים. תמוהה בעיני העובדה שב"כ התובע לא עתר להביא את האב כעד הזמה, ונראה לי שעובדה זו יש בה כדי לתמוך דווקא בגירסתה של ג'ימי. לאור האמור אני מקבלת גם את גירסתה של ג'ימי לענין הפתק ששלחה להורים. חיזוק למסקנתי אני מוצאת בתשובה המינורית של האם לשאלה אם קיבלה פתק "לא ידוע לי על זה". נסיון החיים מלמד, שאדם שטוענים כלפיו שקיבל הודעה, שיש בה חשיבות לענין כלשהו, ולא קיבלה ישיב באופן פסקני כי מעולם לא קיבל פתק. הוא הדין לענין השיחה עם הבעל. סוף דבר אני קובעת, כי ג'ימי מסרה פתק בידיו של רון על מנת ליידע את הוריו בדבר הפגיעה. בסמוך לאחר התאונה אף דיברה ג'ימי עם אביו של התובע. נראה לי שבנסיבות אלה, נקטה ג'ימי פעולות סבירות ליידוע ההורים בדבר התאונה, ובכך יצאה ידי חובתה, ועל כן לא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית החלה עליה. מעבר לדרוש אוסיף, כי אפילו הייתי קובעת, כי הפתק להורים לא נשלח, וכי השיחה עם האב בסמוך לתאונה לא נערכה, הייתי מגיעה לתוצאה של העדר קשר סיבתי בין המחדל לנזק. אלמלא משלוח הפתק והשיחה הייתי קובעת, כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית ע"י ג'ימי. למרות זאת, בנסיבות הענין שלפניי הייתי קובעת גם, כי ההפרה לא גרמה לנזק, ועל כן לא הייתי מחייבת הנתבעים בנזקי התובע, והטעם: אחד התנאים לקביעת אחריות אזרחית בעוולת הרשלנות הוא שהפרת החובה גרמה לנזק (ר' ע"א 145/80 שם, בע"מ 123). בענייננו הפרת החובה הנטענת עניינה באי הבאת מידע רלבנטי לענין הפגיעה בתובע לידיעת הוריו, מידע שהיה מביא אותם לפנות עמו מיידית לטיפול רפואי והיה מונע הנזק. אמו של התובע העידה שראתה שריטה, במסגרת, לא בעין ולא מתחת לעפעף. היא לא ראתה פגיעה בעין. היא שאלה את התובע מה קרה והוא סיפר שקיבל מכה (פר' עמ' 9 ש' 24 - 25). האם טענה שאילו קיבלה פתק שהתובע קיבל מכה בפנים היתה לוקחת אותו לבדיקה (פר' עמ' 10 ש' 19 - 22). האם העידה עוד, "הוא בא מאוחר בלילה. ראיתי שזה לא נראה רציני. בדקתי את העין. ראיתי שאין לו לא אדמומית ולא נפיחות. הסקתי שהוא לא חטף מכה בעין, ושהמשקפים הגנו עליו" (פר' עמ' 11 ש' 26 - 28). האם מסרה כי המשקפים לא נשברו ולא תוקנו לאחר התאונה. ג'ימי העידה שלא ראתה את התובע בזמן הפגיעה, אלא לאחר המכה כשכולם היו סביבו (פר' עמ' 36 ש' 15 -18) (פר' עמ' 17 ש' 16). משמע - ג'ימי לא ראתה את דרך פגיעת הכדור בתובע ואת עוצמתה. היא ידעה שהתובע נפגע מכדור שהונחת . כן ראתה שמשקפיו לא ניזוקו. היא שמעה מהתובע שכואב לו, והציעה לו לפנותו לטיפול, אך הוא סירב כי "הרגיש טוב יחסית". התובע, לפי גירסתו, השתלב במשחק בסופו (פר' עמ' 17 ש' 10) כנראה עפ"י בקשתו כי העיד "אני חושב רק בדקה האחרונה, רק שאני ארגיש שחקן" (פר' שם ש' 10). משקפיו של התובע לא נשברו, ושריטה היתה ליד העין ולא בתוכה. משמע - כל המידע הרלבנטי שהיה לג'ימי בעת הפגיעה, היה גם בידיעת אם התובע מרגע הגעתו הביתה. יש להניח שהפנס הסגול התפתח דווקא יותר מאוחר והיה גלוי דווקא לאם. על כן אני קובעת, שאפילו היתה ג'ימי שולחת פתק ו/או מתקשרת ומספרת שכדור פגע בפניו של התובע, ושתחילה התלונן על כאבים אך לאחר מכן כבר לא, הרי שמידע זה נמסר מהתובע לאמו. למרות כל האמור, החליטה אמו של התובע שאין מקום לפנות עימו לבדיקה של רופא. יש לציין שאיש מן המומחים לא ייחס את הנזק של היפרדות הרשתית לאי הבאתו של התובע בערב המשחק לבית החולים, אלא לאי הבאתו לבדיקה בסמוך לאירוע, או לחילופין אי ביצוע מעקב מאז. סוף דבר - אני קובעת, כי חובת הזהירות הקונקרטית לא הופרה בענין שלפניי, ואפילו היתה מופרת - הרי שאין קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לתובע לבין ההפרה שכן המידע הרלבנטי, שבגינו קמה חובת הזהירות, הגיע לאם דרך התובע. 10. ב"כ התובע טען, כי אחריות הנתבעים קמה גם בעילה של הפרת חובה חקוקה. סעיף 63 לפקודת הנזיקין קובע: "(א) מפר חובה חקוקה או מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו. (ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני". לגיבושה של העוולה דרוש קיומם המצטבר של חמישה יסודות פוזיטיביים: חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; המזיק הפר החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק; הנזק שנגרם הוא מהסוג אליו כיוון החיקוק. (ר' ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה ואח' פ"ד מו (5) 727 בעמ' 742). ולעניננו, לא הוכח קיומה של חובה מכח "חיקוק" שכן לא הובאו לפניי נתונים המוכיחים כי חוזר המנכ"ל מחייב בחוגים עירוניים. בנוסף - ספק רב בעיני אם חוזר המנכ"ל הוא "חיקוק" כהגדרתו בחוק הפרשנות התשמ"א-1981, שאלה זו הושארה בצריך עיון בת.א. (חיפה) 460/99 גודר נ' המועצה האזורית מודיעין ואח' (לא פורסם 28.9.04) ר' פיסקה 10 לפסק הדין של כב' השופטת גילאור. בנוסף, אפילו הופרו חובות ההודעה והליווי כנטען, אלה לא גרמו לנזק שכן כאמור אם התובע קיבלה כל המידע הרלבנטי ביום האירוע, מבנה. 11. בשל מסקנותי שלעיל, לא מצאתי מקום להיכנס לשאלת מקור האחריות של הנתבעות. אציין רק ששוכנעתי, כי ג'ימי היתה עובדת של העירייה, ועל כן אילו הייתי מוצאת שג'ימי הפרה חובת הזהירות, היה בכך כדי להקים לנתבעת 1 אחריות שילוחית (ר' פר' עמ' 8 ש' 18 - 19). אשר לנתבעת 2, אני סבורה שהתובע לא הצליח להרים את הנטל במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, באשר לאחריותה. הטענה, כי התלמידים ראו בנבחרת נבחרת של ביה"ס - לא די בה. 12. סוף דבר - התביעה נדחית. לפנים משורת הדין - אין צו להוצאות. עינייםנכותרשתית (עין)