עשיית עושר ולא במשפט הפרת חוזה

בפניי תביעה אשר הוגשה בהליך של סדר דין מהיר אשר בו ביקש התובע להדרש למשמעות דיניה של הפרת חוזה, והשפעתם המקבילה והחופפת של דוקטרינת עשיית עושר ולא במשפט. התובע, שעיסוקו בתווך עסק נדל"ן, נקשר עם אחד, מר נתן יצחק (להלן: "המוכר"), בהסכם תווך בו נתחייב המוכר כי באם תימכר הדירה שברשותו, באמצעות משרדו של התובע ישלם זה הראשון דמי תווך בשיעור של 2% בתוספת מע"מ (נספח א' לכתב התביעה). ביום ה - 2.8.02 נקשר התובע עם הנתבעת, העוסקת אף היא בתווך נדל"ן, על מנת שזו תסייע ותפעל לטובת מציאת רוכש לדירה. עיקרו של ההסכם, כך נטען, בשיתוף פעולה מלא ומועיל למכירת הדירה שהובאה על ידי התובע. דברים אלו, טוען התובע, עולים אף מנוסחו של ההסכם אשר נכרת בין הצדדים ובו נתחייבה הנתבעת לשיתוף פעולה מלא וגלוי עם משרדו של התובע הנוגע לכל מידע או התקדמות הקשרים למכירתו של נכס ו/או ללקוחות המעוניינים ברכישתו. עוד נקבע בין הצדדים כי במידה ותבוצע עסקת המכר על ידי הנתבעת יגבה כל צד את עמלתו מהלקוח שלו. בגין אלו מסיק התובע כי לקוחה הבלעדי של הנתבעת הוא הקונה ואילו לקוחו הבלעדי של התובע הוא המוכר ואין צד רשאי לגבות עמלתו מן הצד שכנגד או להמנות על מתווכי לקוחותיו של הצד שכנגד. ואולם, כנגד כל התחייבויותיה בחרה הנתבעת שלא לעמוד בהסכמי השיתוף והגילוי ופעלה על דעת עצמה למכירת הדירה לאחר, תוך שהיא מחתימה את המוכר המנוי כאמור על לקוחותיו של התובע, על הסכם עימה ואף גובה ממנו אחוז עמלה. כל זאת מבלי לגלות את אוזנו של התובע על אותם משאים ומתנים ודיספוזיציות אשר נעשו בנכס נשוא סכסוך זה. למעשה, נטען הותירה הנתבעת את התובע, חסר כל עילת תביעה כנגד המוכר, לקוחו, זאת משום שבפעולותיה הגובלים בהעלמת המידע ובהעדר שיתוף פעולה גרמה לניתוקו המיקצועי מהמוכרים ולמעשה, לנשלו מכס אלו אשר יקרא בהם כמנויים על "הגורמים היעילים" לכינונה של עסקת המכר. בכך, נטען, הפרה הנתבעת את החוזה בין הצדדים ואף עשתה עושר ולא במשפט על חשבונו של התובע. מן העבר השני נשמעות להן טענות הנתבעת השוללות מכל וכל את טרוניותיו של התובע. ראשית, קובלת הנתבעת על פרשנותו של התובע את הסכם שיתוף הפעולה שנכרת בין הצדדים, ולדידה, אין סעיף שיתוף הפעולה ו/או סעיף התשלום מגביל את יכולתו של כל אחד מהצדדים לקבל "בונוס", כהגדרתה, מלקוחו של הצד האחר. וזאת, במקרה הנדון, באם חפצה נפשו של המוכר להעניק לנתבעת אחוז נוסף על פעולותיה המועילות - זכותו היא ואין בינה לבין הפרת החוזה ולא כלום. עוד נטען כי אין ההסכם מורה על בלעדיות טרמינולוגית ומהותית בה יחשב המוכר אך כלקוחו של התובע ולהיפך. כך במקרה הנדון, כאשר נתברר למוכר כי התובע לא עשה די למען מכירת הנכס ומנגד פעלה הנתבעת במלוא כוחה ומרצה, הפך עצמו גם ללקוחה ולזאת, אין כל מניעה בדין הכללי או בחוזה. מעבר לכל אלו, טוענת הנתבעת כי מעולם לא הפרה את הסכם השיתוף עם התובע ובכך שונה גרסתה תכלית השינוי מזו של התובע. לדבריה, פעלה בשיתוף עם התובע כל אימת שנתחדש לה דבר מה שיש בו בקידום מכירת הנכסים, זאת ועוד אף טרחה להודיע לתובע על קיום העסקה ומכירת הנכס. התובע הוא זה אשר בחר לנתב עיסוקיו ומרצו לפעילות אחרת ועל אף הודעותיה החוזרות ונשנות, בחר שלא להגיע למפגשים עם לקוחות פוטנציאלים המעונינים ברכישת הדירה. הסכם שיתוף הוא בפנינו ולפיתרונה של סוגייה הקשורה בטבורו, נדרש לסוגיות עובדתיות ומשפטיות כאחד. ראשית, חלוקים הצדדים בפרשנותו של הסכם השיתוף בין השניים ושומה עלינו לברר תניותיו לאשורן. להמשך הדברים נזדקק אף להפרתו העובדתית של ההסכם. אולם בכך לא תמו לבטינו היות ואף הפרתו של הסכם אין בה כשלעצמה לזכות את התובע בפיצויים להם טען אלא בהתקיים התנאים הקבועים לכך בחוק ובפסיקה. בצדה של הדילמה החוזית, מוצאים אנו טענה נוספת בדברי התובע שם מזכיר הוא, בקליפת אגוז, טענות הנוגעות לעשיית עושר ולא במשפט הנובעות מחוזה. גם סוגייה זו לא פשוטה היא כלל ועיקר ויהא עלינו לחשוף לבטים אשר ישמשו אותנו בפתרון הסכסוך אשר נתגלע בין צדדים אלו. פרשנות החוזה שניים הם הסעיפים השנויים במחלוקת וזה לשונם: "הנתבעת תשתף פעולה בצורה מלאה וגלוייה עם משרד התובע ותשתפו בכל מידע או התקדמות בנוגע לנכסים או לקוחות שפורטו במסמך" ......... במדה והעסקה תבוצע על ידי הנתבעת ומשרדה, חלוקת העמלות שתתקבלנה בגין מכירת הדירה תהיה כדלקמן: ..... כל צד יגבה עמלתו מהלקוח שלו ........ " חלוקים הצדדים האם יש בשניים אלו כדי לשלול מן המוכר להיות מנוי על לקוחותיה של הנתבעת והאם, כפועל יוצא, רשאית היא לגבות ממנו, עמלה או "בונוס" כאילו היה לקוחה. תמצית הדברים: האם קיימת בלעדיות לכל צד על לקוחו או שמא היה בכוחה של הנתבעת, בהתאם לחוזה, להקשר בהסכם נוסף, אחר, בציון או בחיסור הודעה לתובע. לאחר שעיינתי בתניות החוזה ובסיכומי הצדדים נחה דעתי כי באשר לשאלת פרשנותם של סעיפים אלו להסכם המצורף, דעתי כדעת בא כוח התובע. כך אף אני סבור, כי לשון הסעיף פשוטה וברורה. העולה מן הסעיף ככתבו, ומן ההקשר הענייני שבגדרו הוא מצוי, כי הוראתו מייחדת לכל צד את לקוחו, מן הפן החיובי ואף יוצרת הסדר שלילי המתרה בפני ערבוב רשויות בו ימצא המוכר אף בגדרי לקוחה של הנתבעת. כמצוות סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ז-1977, אמון השופט על פרשנותו של חוזה, באופן המתחקה אחר אמדן דעתם של הצדדים בשני שלבים עוקבים נפרדים ומנותקים. ("תורת שני השלבים" וראה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) . פ"ד מט(2), 265). נקודת המוצא בתהליך הפרשנות מצויה בחוזה גופו. מיצוי הטקסט החוזי מחייב, ראשית לכול, הידרשות למשמעות המילולית של הביטויים וההוראות המצויים בחוזה. אם אין בכך כדי להוליך למסקנה ברורה, מגיע שלב שני, ובו על בית המשפט לבחור, מתוך מיגוון המשמעויות הלשוניות הבאות בחשבון, את המשמעות המגשימה את התכלית החוזית, תוך שהיא מוצאת סימוכין בנסיבות החוזה ואף מרחיקה לכת כדי ההגיון המסחרי או לכדאיות הכלכלית, העשויים להיות מושפעים משיקולים אינדיווידואליים של אחד הצדדים. (ע"א 406/82 נחמני נ. גלאור, פ"ד מא(1) 494, 499. וכן ע"א 3804/90 דלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון) בע"מ נ. סופרגז, חברה ישראלית להפצת גז בע"מ, פ"ד מו(5) 209, 213). ודוק, בדברים אלו, כי המעבר מהשלב הראשון אל השלב השני נקבע על-פי מבחן "הלשון הברורה". ואם די בזו, מתפרש החוזה על-פי אומד דעתם של הצדדים לחוזה כפי שהוא עולה מהלשון הברורה, ואין לפנות לנסיבות החיצוניות. כך נקבע גם כי אם ברורה היא התניה הרלוונטית, ודאי שאין מקום להיזקק לנסיבות חיצוניות, ועל בית המשפט להכריע בפירוש המלים כמובנן בעיניו. ההפניה אל הנסיבות החיצוניות היא חלופה, העולה רק כאשר אין מובן ברור לנוסח הכתוב. (ע"א 170/85 האחים זקן חברה קבלנית בע"מ נ. מזרחי, פ"ד מג(2) 638 ,635). באשר ללשון החוזה, הרי שאת זו ראוי כי יקרא הפרשן כפשוטה באופן העולה עם משמעותה הטבעית והרגילה (ע"א 166/87 חמני נ' אדטו-לוי, פ"ד מג(3) 104, 108). מילותיו של החוזה אינם אלא מעטה חיצוני למחשבותיהם החיות של הצדדים ולרוב הן מעידות אף על כוונת כותביהן. בנוסף יהא על הפרשן לאמוד דעה נוכח מיצובו ושאר תניותיו של החוזה בעזרתם יהא, אולי, כדי לסייע לאותה תנייה "עירומה" ושנוייה במחלוקת לקרום עור וגידים וליצור צורה המתחקה אחר כוונותיהם הטבעיות של הצדדים. בכל אלו בל נשכח אף גישה פרשנית נוספת והיא כי חוזה הניתן לפירושים שונים, יהא פירוש הנוטה לקיימו עדיף על זה המסייע לביטולו או מי מתניותיו. כלל זה, הקבוע בסעיף 25(ב) לחוק החוזים, הוא מן אלו הנובעים משיקולי הגיון וצדק, כיאה וכנאה להכרעה בהליך מעיין זה. על פי הנחה זו, צדדים שערכו בניהם חוזה, נתכוונו להקנות לו משמעות ותוקף על מנת לעשות פעולתם אפקטיבית ולא להשחית מילותיהם לריק. מתן נפקות לרצון הצדדים תוך נסיון ושאיפה להגשים את ציפיותיהם הסבירות מתנקזים ליובל איתן אחד והוא, פירוש המקיים את תנאיו של החוזה. (ע"א 315/79 אלפרוביץ נ' מזרחי, פ"ד לד(4) 729). ומהכא להתם, אדרש אף אני לתוכנו הצורני של החוזה, ולעת הזאת אגלה דעתי כי לכאורה די בכך על מנת לבור לנו את משמעותם הנכונה של סעיפים אלו השנויים במחלוקת. מקריאתו של חוזה אין אנו נזקקים כלל ועיקר לאותם מעגלים קונצנטריים, המרוחקים לעיתים, שנות אור, מאותה כוונה אשר עולה כפורחת מלשונו הבהירה והפשוטה של ההסכם נשוא דיוננו. לשון הסכם מחייבת קיומו של שיתוף פעולה "מלא וגלוי". להמשך, נכתב בתניות החוזה כי "כל צד יגבה את עמלתו מהלקוח שלו". נראה כי בגוף ביטויין של מילות החוזה מצוייה לה אף התשובה הנכספת. "הלקוח שלו", פרושה כי באה התנייה להדגיש שייכות כל לקוח לאחד מן הצדדים ולא יותר. כוונות הצדדים מעיין אלו משתמעות אף מסעיפים נוספים אשר לא נבחרו לעת הזאת ובהם "סך העמלה שתתקבל מלקוחות שני המשרדים", היינו כל צד ולקוחו שלו כל אחד ובלעדיותו המקצועית והפיננסית הנוגעת אליו. לכאורה נהיר הוא כי יגבה כל צד סך שכרו ממי שנקשר עמו בחוזה התיווך ואין כלל מקום לכאורה להזכרת היחסים הפנימיים שבין צד ולקוחו ובין הצדדים המתווכים עצמם. נמצא, כי חוזה התיווך המוסכם בין צד ולקוח קובע את שכר התשלומים ואין הוא אלא מן הייתור לאזכר אופני גבייה אלו בהסכם בין הצדדים. וכיצד מתייתר הייתור? בא סעיף זה להשמיענו כי אותם חוזים הנעשים בין צד ללקוחו הם הם אמצעי הגבייה היחידים העומדים בפני הצדדים המתווכים ואין אחר רשאי לצאת מגדרי ההסכם עם לקוחו על מנת לרעות בשדותיו של האחר. דבר נוסף, בצידה של תניית השכר מופיעה תניית השיתוף ואין להפריד בין השתיים. כך, ייחוד הלקוחות לצדדים מסויימים יהיה עליו לעלות בקנה אחד עם תכלית השיתוף אשר עמדה בראשית כוונת הצדדים. עינינו הרואות ואף הגיון צדק ושכל ישר יוכיחו כי מתן גושפנקא לעירוב צדדים ולקוחות ישלול למעשה את אותו השיתוף והגילוי אשר עומד ביסוד תבניתו של ההסכם המדובר. למותר לציין כי מקצה הלקוח מכספו סך קצוב לצורך מכירת הדירה. סכום זה ישולם אך לבעל המקצוע עמו נקשר ואשר פעל למענו. טוען ב"כ הנתבעת המלומד, כי יכול הלקוח לבחור לו את הנתבעת כבעלת מקצוע נוספת ולשלם לה "בונוס" הנוסף לתשלום עבור התובע. בדברים אלו אין ממש, כל רצונו של לקוח, כאשר הוא מדלג בין התובע לנתבעת הוא כי זה האחרון יקים את אשר לא צלח בו בעל המקצוע הראשון, היינו, אין כוונתו בהוספת בעל מקצוע ובוודאי שלא ביתר תשלום לבעל מקצוע נוסף כי אם "בהחלפת" בעל מקצוע אחד במשנהו. כך למעשה מצינו כי שכירת צד כמתווך נוסף נוגדת את תכליתו של החוזה שכל כולו בשיתוף והדדיות בין צדדים הנשכרים, כל אחד מלקוחו הוא, עבור יגיע כפם. פרשנות אחרת אף תהא נוגדת את אותו עיקרון המעדיף את קיומו של החוזה על פני איונו. כאמור, מקרה בו ישיקו מעגליו המקצועיים של לקוח אחד בגבוליו של הצד האחר - הנו, בכדרך שגרה וכעניין שבסבירות, תוצר של חוסר שביעות רצון מהמתווך עמו נקשר הלקוח לכתחילה. בחירת מתווך אחר - יעיל יותר, שהוא גם צד בעסקת שיתוף פעולה עם המתווך הראשון תשלול למעשה את קיומו של החוזה היות ושני הלקוחות יפעלו מעתה אך באמצעות ובעזרתו המקצועית של המתווך האחד תוך ייתורו והשמטת העזרה מן האחר. ולדידי, תהא עדיפה הפרשנות המקיימת את החוזה מזו השוללת את תניות השיתוף שבו. נראה כי לזאת נדרשנו לשלב הפרשני הראשון ודי בו למצות ביאור התנאים באופן העולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים ותכליות החוזה ואין אני נזקק כלל ועיקר לאותם שיקולים "חיצוניים" היכן שמצאתי די בלשון החוזה גופו. הפרת החוזה לאחר שבררנו לנו תנאי החוזה נבדוק, כלום הפרה הנתבעת בהתנהגותה את תנאי החוזה האמורים. לדידנו כבר ימצא כי עצם כריתת הסכם נוסף עם לקוחו של התובע (המוכר) מהווה הוא כשלעצמו הפרת החוזה בין הצדדים. ואולם, טוען התובע כי לא רק בזאת כשלה הנתבעת בקיום תניותיו של ההסכם הנדון. אשר לאלו טוען התובע כי הנתבעת, במו ידיה, נישלה אותו מאותה עסקת תיווך תוך שהיא פועלת בכוחות עצמה בלבד למציאת רוכש לדירתם של המוכרים. תיווך מעין זה נעשה בהתקשרות עם המוכרים עצמם תוך הסתרת מידע מכוונת מעיניו של התובע ומשרדו. במעשים אלו, מנעה הנתבעת את התובע מהיות אחד הגורמים היעילים בקשירתו של הסכם המכר וככזה שללה ממנו במתכוון את הזכות והיכולת לתבוע את לקוחו לדמי תווך ראויים. בראשית דברי, כבר אזכיר כי מאמין אני לטענותיו העובדתיות של התובע. כך, אין אני מאמין לנתבעת כי הודיעה על חתימת ההסכם הנוסף עם המוכרים ועל אותו "בונוס" מפתה אותו דרשה לעצמה עבור שירותיה. אך גם אם אאמין לטענות הנתבעת הרי שזו הקדימה כריתת ההסכם עם המוכרים להודעת כוונותיה אלו לתובע ובכך כשלה בקיומו של חוזה שלא בדרך המקובלת ובתום לב. תחולתו של עקרון תום הלב המעוגן ברישא של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), הוא המחייב כל צד להסכם לפעול בחריצות ובהגינות להגשמת כוונתם המשותפת של שני הצדדים, בהתאם לרוח העסקה ותוך שיתוף פעולה עם הצד שכנגד ואינטרסיו (ג' שלו, דיני חוזים, ירושלים תש"ן- 1990). דברים אלו מקבלים משנה תוקף, היכן שכל תכליתו ומהותו של החוזה, בעניין שבשיתוף פעולה לשכלולה של עסקת תיווך. במישור זה, מחייבת תחולתה של הדוקטרינה, להגשים את זכויותיו החוזיות של כל צד תוך התחשבות בצד האחר ובמטרות ההסכם. וכבר לעת עתה יאמר כי מטרת ההסכם בזיווג בין לקוחות לרכישת נכס ואולם המשימה והאמצעי אשר בה נתחייבו הצדדים להגשמת התכלית היא בדרכי שיתוף פעולה מלאים וגילוי מידע שוטף ועדכני. אין המטרה מקדשת את האמצעים, ובאם נתחייבו הצדדים כלפי לקוחותיהם במציאת רוכש/מוכר לנכס מיועד, כלום אין בזאת כדי להפר הסכם זה ביניהם לאותו שיתוף פעולה להשגת המטרה ועליהם לעשות יחד להשגת מטרה זו בלבד תוך עמידה על זכויותיהם בדרך נאותה ובתום לב. יישומם של אלו לשלילה, עולים מחפזונה של הנתבעת בכריתת הסכם המכר בו צויינו מרכיבי שכרה בלבד הן מצד המוכרים והן מצדו של הקונה (נספח ב' לכתב ההגנה). גם כשנשאלה הנתבעת לפשרם של איזכורים אלו בלבד טענה לבסוף כי "לא חשבתי שאני צריכה לעזור לו בעת ניסוח זיכרון הדברים" (עמ' 10 לפרוטוקול). מגמות אלו בכוונותיה של הנתבעת מצאנו עוד כאשר נשאלה על פרשנותו של התנאי הקובע כי "כל צד יגבה עמלה מהלקוח שלו". לזאת ענתה כי "כי כל אחד צריך לדאוג לעמלתו. כל אחד צריך לדאוג לענייניו" (עמ' 8 לפרוטוקול). נראה לדידי כי בדברים הללו שגתה הנתבעת ואלו הן מקור כל הרעות. יש והיה על הנתבעת להבחין בין תניית הגבייה הנפרדת, קרי, מקור השכר הנפרד לבין אותה דאגה הדדית הנוגעת לגביית השכר יהא מקורו אשר יהא. אכן, כל צד גובה את שכרו אך מלקוחו שלו בלבד אולם, אין בכך כדי לבטל מן השורש את סוגיית השיתוף בה נדברנו. מקור גבייה ייחודי אין פירושו "כל אדם לעצמו" ועדיין, יהא השיתוף אבן מסד בבניינו של ההסכם הנדון. תוכנו לשונו ותכליתו של חוזה מעידים כי כל מהותו של זה ביחסי שיתוף פעולה כאילו היו הצדדים אחד להשלמתה של עסקה. כך, בעת שכלול העסקה לשביעות רצון הלקוחות, עולה בפני הדבר כאילו השלימו שני הצדדים את העסקה כאחד, ראויים הם לשכר כאחד ועל כן מן הדין הוא כי גם אם סברה הנתבעת על זכאותה לקבלת "בונוס" מאת הלקוח שומה היה עליה, דווקא במקרה זה, לציין גם את חובתו הבראשיתית, והבלתי מנותקת, של הלקוח כלפי התובע המהווה אף הוא חלק אינטגרלי ביחסי השיתוף להשלמת החוזה. משלא עשתה זאת הנתבעת, ובפרט כאשר גבתה שכר אף מלקוחו של התובע, הרי שיצרה מצג משולל תום לב בעיני המוכר כאילו באו הצדדים על שכרם וכעת הנו פטור בלא כלום - כי נשתלמו להם במלואם דמי התיווך ומשכורתם של שני הצדדים. לו היתה הנתבעת מציינת שכר התובע, דיינו, אך כשלא עשתה זאת ובפרט כאשר גבתה שכרה אף מהמוכר, נישלה למעשה את התובע מאותה עסקת שיתוף והציגה עצמה כתחליפו העדיף של התובע בעיני המוכר, הן באשר למקצועיותה והן באשר לגביית השכר (עמ' 12 לפרוטוקול). גישה זו בה נקטה הנתבעת בדבריה פעמים רבות, מורות על הלך רוחה בו העדיפה נוהג התחכמות, תחבולה והכשלת הצד שכנגד המעידים על חוסר תום ליבה (ראה ע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פ"ד לו(4) 793, 812). ובאשר לכל אלו רואה אני להעדיף את גרסת התובע על פני זו המצוייה בפי הנתבעת. אציין כי גם אם אאמין, במלוא נימא, לטענותיה העובדתיות של הנתבעת על אופן השתלשלותם של האירועים ובהם נוהגו של התובע, עדיין היה השימוש בכוחה לסיים את חוזה המכר על דעת עצמה ומבלי ליתן הסבר מספק לאי מתן הודעה ראוייה לתובע עולה כדי קיום תניותיו של החוזה שלא בתום לב. ולדידי, כבר בעת ששחרו המוכרים לפתחה של הנתבעת, על מנת שזו תסייע להם במכירת הדירה טוב היתה עושה לו היתה מתרה בהם ומשלחתם למעונו של התובע, או למצער עושה מעשה לביטול ההסכם עם התובע עקב אי רצונו של האחרון לסייע בידה לשכלל את העסקה (אשר גם הוא יחשב לכאורה כהפרת הסכם בין הצדדים מצדו של התובע). כוחות שמקנה חוזה לאחד הצדדים, או לשניהם, יש להפעיל בתום לב ומעיין אלו לא ראינו בפעולתה של הנתבעת (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד לה(1) 828). משעמדנו על חוסר תום ליבה של הנתבעת, הרי שהפרה את חובותיה המעוגנות בסעיף 39 לחוק החוזים. פעולה בחוסר תום לב מהווה הפרת חוזה ורואים את המפר "כאילו לא קיים חיובו כלל" (ע"א 380/77 שלמה נ' יעקוב, פ"ד לג(2) 103). הפרה מעיין זו מזכה את הנפגע ממנה בתרופות שונות הניתנות, ברגיל, בגין הפרת חוזה. (עניין שירותי תחבורה ציבוריים, לעיל בעמ' 838 -839). פיצויים בגין הפרת חוזה דין הוא כי משהופר חוזה, זכאי הנפגע לפיצויים (סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות)). פיצויים אלה יינתנו לו, באין הוראה מפורשת בהתאם לתנאיו של ס' 10 לחוק, היינו: "בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". פיצוי זה נועד להגן על אינטרס הציפיות של הנפגע ולשם כך מוטלת על התובע החובה להוכיח, במידת ודאות סבירה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים, שיהיה בו כדי לפצותו על נזקיו אלו (ע"א 355/80 - נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ,פ"ד לה(2), 800 ,עמ' 807-808). בהגשמת הזכות לפיצויים, על-פי סעיף 10 הנ"ל, נוהגים להבחין בין שני שלבים הנובעים זה מזה במדרג של תלות. השלב הראשון עניינו קביעת היקפו ומידתו של הנזק, שבגין התרחשותו, נטענת אחריותו של המפר. זוהי שאלה של תיחום הנזק, אשר במסגרתה מאתרים את הנזקים, שנגרמו בעקבות ההפרה, תוך שימת הדגש אך על אותם נזקים שהם צפויים כתוצאה המסתברת של ההפרה בגינה הוטלה האחריות על כתפי המפר. נזקיו של התובע הוגדרו כהפסד אלטרנטיבי של רווחים אותם היה משיא באם לא היתה הנתבעת מפרה עמו את החוזה בחוסר תום לב ו/או מדירה רגליו מאותה עסקת תיווך עד כי לא היה שותף בה כלל וכלל. בעניין זה כבר גיליתי דעתי על אשר הפרה הנתבעת בחוסר תום ליבה את ההסכם עם התובע ואף מצאתי נכון בטענות התובע כי ניסתה ואף צלחה זו לנשלו מאותה עסקת מכר פרי עמל התיווך בין לקוחות הצדדים. לאלו, נחה דעתי כי נזקים אלו להם טוען התובע יש בהם כדי לקיים את אלמנט הסיבתיות המובהק המצוי בלשון הוראתו של סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות). (ע"א 571/80 רחמים נ' טביק, פ"ד לז(2) 77, 80). בכך, דוחה אני את טענות הנתבעת כאילו זכאותו של התובע לעמלה מנותקת "ניתוק מוחלט מהשאלה העולה מההסכם בין שני המתווכים..." (עמ' 12 לפרוטוקול). בעניין זה כבר מצינו כי כבר בשעת כריתתו ההסכם, באו הצדדים לידי גמירת דעת באשר לתכליתה "השיתופית" של עסקת התיווך על כל תנאיה ומרכיביה. פירושה האחר של הפרת ההסכם ותוצאותיה המסתברות (או שהיה על הנתבעת לצפותם), עולות כדי גרימת נזק ממשי לתובע אשר מביא לחמו מאותה יגיעה ועיסוק בתיווך נכסו של המוכר. משבחרה הנתבעת להיות "המתווך המחליף" (עמ' 12 לפרוטוקול), נכון הוא בעיני גם כי צפתה או היה עליה לצפות כי "תחליף" אף את יעדם של תשלומי שכר התיווך לכיסה. וכבר גיליתי דעתי בעניין זה כי אין אדם נוהג בתשלומי כפל שכר למתווכים ובפרט כאשר אחד מהם לא ביצע מלאכתו נאמנה ועל כן נזקק זה לשירותיו של בעל מקצוע חלופי. כריתת הסכם עם לקוח התובע הינה הפרת הסכם השיתוף וגריעת שכרו של התובע בגין עסקת התיווך בה נקשרו הצדדים בשיתוף פעולה לשכלולה. לזאת, קשר סיבתי וצפיות מסתברת לנזקיו של התובע. משאותר הנזק, בא מקומו של השלב השני, אשר עניינו קביעת שיעור הפיצויים, לו זכאי התובע בגין הנזק שנגרם לו. שאלה זו עניינה בשומה וכימות, אשר במסגרתה מליץ ביהמ"ש את היקפו של הנזק לסכומי כסף קונקרטיים, שיש בהם כדי לפצות את הנפגע. (ראה: ז' צלטנר, דיני חוזים של מדינת ישראל (אבוקה, תשל"ד) 434; א' ידין, "חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ט) 77). נראה כי בעוד שחוק החוזים (תרופות) קובע, בסעיף 10, מבחן לאיתורו כימותו וצפיותו של הנזק, אין הוא קובע כל מבחן אשר לשיעורו של הפיצוי. בעניין זה כבר נקבע כי המבחן לקביעת שיעור הפיצויים הוא באותו סכום, אשר, במונחים כספיים, יש בו כדי להעמיד את הנפגע, מבחינת הנזק שנגרם לו, באותו מצב, בו היה נתון, לו קוים החוזה, ולולא התרחשה ההפרה. (ע"א 646/85 יצירות ברנע נ' דניה חברה לפיתוח, פ"ד מב(2) 793, 798). תכליתה של קביעה זו בכלל המעודד את "החזרת המצב לקדמותו" הנוהג בדיני החוזים ובדיני הנזיקין כאחד. לשם הפעלתו הקונקרטית יהא הנפגע חייב "להוכיח את הנתונים העובדתיים שישמשו בסיס לחישוב גובה הפיצויים" (ג' שלו, לעיל, בעמ' 586-587 ). נקבע כי לא די לו לנפגע, שיוכיח, שבשל הפרת החוזה נגרם לו נזק אלא עליו גם להוכיח, מהו סך התשלום שיש לשפותו - כדי להסיר את הקלקול תוצרה של ההפרה. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. כך בדין הנוהג, ואין אנו רשאים להסיג עצמינו מקביעה זו. ולכך, על התובע להציג בפנינו תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. בעניין זה טוען התובע כי שיעור הפיצוי אשר יעמידו בשיעורי הרווח להם היה זכאי לולא הופר החוזה על ידי הנתבעת עומד על דמי עסקת התיווך במלואה, היינו שיעור 2% מסכום עסקת המכר בין הצדדים, סך: 2,820$. ואולם, כאשר נדרשתי לבחון האם העמיד בפנינו התובע את מירב הנתונים העובדתיים, בהם די להעריך שיעורו המדוייק של הנזק מצאתי כי אין באלו כדי להצדיק מלוא שיעור תובענתו. אכן הפרתו של הסכם יש בה די כדי לצפות לנזקים מעיין אלו אשר רבצו לפתחו של התובע, אך מי ערב לי כי שיעורו של הנזק הנו מלוא סכום התביעה כגודל לה היה זכאי התובע אילולא נושל מעסקת התיווך. נהיר הוא כי על מנת לזכות במלוא שכר התיווך, עדיין היה על התובע לפעול במרץ רב לכינונו של הסכם בין לקוחו לרוכש פוטנציאלי כך שאין בהפרת ההסכם גופא אלא כאומדנא אופטימית ומקסימלית לשיעור נזקיו של התובע. במקרה זה לכאורה, תהיה הוכחת נזקיו של התובע לא לוטה בענן ערפילי היות וכיצד יוכיח זה בדיוק ובדקדוק את אשר נבצר ממנו עשו? למותר לציין כי, ברגיל, אין להשאיר עניין זה, האחרון, לאומדנו של השופט. על הנפגע, המבקש לקבל פיצויים, הנטל ליצור תשתית עובדתית, שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק מזה ואת שיעור הפיצויים מזה. כשם שמידת הנזק אינה עניין, שנקבע על-פי אומדנא דדיינא, כן עניין הפיצוי אינו נקבע על-פי אומדנא דדיינא. (ע"א 55/80 , אסימוב נ' טירת בת שבע, פד"י לה(2)804,806) אם כך, לכאורה שומה עלינו לדחות טענותיו של התובע על אשר נבצר ממנו להוכיח נזקיו בפנינו. ואולם, בעניין זה כבר נקבע כי מקום בו נבצרת כל אפשרות להעריך את הפיצוי והנזק במידת ודאות מרובה אין בה כשלעצמה כדי לשחרר את המעוול מתשלום פיצויים לניזוק. תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי או ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה, כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין. על-כן יאמר, כי באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים לחישוב שיעור הנזק הנטען, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם. במקרים מעיין אלו, נחרוג אף אנו מן הדין ובו ינתן אף שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר (ראה: ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ . פ"ד לה(2), 800 ,עמ' 811-812). ומהכא להתם, מצאנו כי הופר החוזה ואיתו אף שיתוף הפעולה המובטח מצדה של הנתבעת. ואולם, למעשה מודה התובע כי לא ביצע דבר לקידום עסקת המכר אשר בוצעה בין לקוחות הצדדים עד כי הגדיל לעשות ואף לא טרח לתבוע את לקוחותיו המוכרים, אך מאותה מחשבה אשר קיננה בלבו, שמא איננו הגורם היעיל בעסקה (עמ' 3 לפרוטוקול). ולדידי נראה כי משלא עסק התובע בכהוא זה לשם הצלחת עסקת המכר שוב אין הוא זכאי לשיעורו המלא של שכר הטרחה אשר נבצר ממנו להשיג. נימוקו של זה פשוט הוא ודי אם אומר כי גם אם לא היתה הנתבעת מפרה עמו את החוזה מי יתקע כף לידי לאמור כי היה התובע עמל ויגע לטובת לקוחו? עוד נראה כי דווקא התנהלותו של התובע מורה בפנינו כי נשתהה או אף נרפו ידיו במקצת מאותה עסקת תיווך בה נקשר עם לקוחו. כך לראשונה, נקשרו הצדדים בהסכם עוד לתאריך ה - 2/8/2002 (נספח ב' לכתב התביעה). מעורבותו של התובע הנוגעים לעסקת התווך הנדונה נגדעו כבר כ- 6 ימים מאוחר יותר עת עזבה הגברת שרוני את מקום עבודתה אצל הנתבעת בתאריך ה- 8/8/2002 (עמ' 1 לפרוטוקול). במהלך ימים ספורים אלו הודה התובע בתצהירו כי פעל, במסגרתה של עסקת התיווך, באופן אינטנסיבי עם הנתבעת עד כי נפגשו כ 6-7 פעמים לצרכים אלו (סעיף 10 לתצהיר התובע). ואולם, מתאריך זה ועד ליום ה- 25/9/2002 בו נכרת הסכם המכר עם מר גרינברג לא מצא התובע כל מקום להקשר עם הנתבעת ולשאול לפשרה ולגורלה של עסקת התווך (נספח ב' לכתב ההגנה וכן עמ' 1 לפרוטוקול). נוהגו זה של התובע תמוה בעיני כלל ועיקר, היות ולאחר פעילות כה אינטנסיבית עם הנתבעת ו/או נציגיה בחר בדרך "שב ואל תברר" והניח, לכאורה לאותו הסכם שיתוף להתגלגל לו כטוב בעיני הנתבעת. ודוק, בדברים אלו אין אני מצדיק במאום את פעילות הנתבעת, אך אלו מעידים כי אין לו לתובע זכויות כלפי הנתבעת במלוא גובה שכר טרחתו המשוער ולמצער, לא כדי להוכיח כי שיעור זה היה מעמידו במצב לו לא הייתה הנתבעת מפרה עמו את החוזה לכתחילה. זאת ועוד, הודה התובע כי בחר שלא לתבוע שכר טרחתו מאת לקוחותיו המוכרים כלל וזאת אך בשם ההנחה כי אינו זכאי לדמי תיווך כלל. גם בעניין זה קשה עליי דרכו של התובע ובפרט כאשר הודה כי ביום מן הימים התקשרה אליו הגב' נתן (המוכרת), והורתה לו לפנות אל הנתבעת " על מנת לגבות את העמלה שמגיעה לי...." (עמ' 2 לפרוטוקול) ואם כבר מסר התובע בידינו דבר על הודאת לקוחותיו בסכומים המגיעים לו תמוהה בעיני הדרך בה בחר שלא לתבוע כלל סכומים אלו מהם. בשולי הדברים אציין אף כי קשות עליי עוד מטענות התובע ובהן זו אשר טען כי לקוחותיו לא גילו לו על מעורבותה של הנתבעת בעסקי התיווך ועל נישולו מאותה עסקת מכר (עמ' 5 לפרוטוקול). דברים אלו אינם מתיישבים כלל ועיקר עם גרסתו המוקדמת בה טען כי לקוחותיו עצמם מסרו לו על סגירת העסקה דרך הנתבעת (עמ' 2 לפרוטוקול). לזאת אומר, כי מה להם ללקוחות התובע אינטרס להסתיר מהתובע דבר עסקת התווך החלופית עם הנתבעת אך לאחר מעשה להודות על קיומה של עסקה זו ואף להודות בהמצאותם של הסכומים "המגיעים לו" בידי הנתבעת? מכל אלו מגיע אני למסקנה כי בשיעור התביעה יש כדי להעמיד את התובע ביתר באם לא היה מופר נגדו ההסכם על ידי הנתבעת. לא הוכח בפניי מה שיעור הכספים אותם סברו לקוחותיו המוכרים כי הוא זכאי לקבל מאת הנתבעת ואף יתרה מכך מורים בפנינו הנתונים כי גם אם לא היה החוזה הנדון מופר, ספק אם היה התובע זכאי למלוא התמורה אותה התנה בחוזה התווך עם לקוחותיו אלו. חסרונן המובן של נסיבות עובדתיות אלו מותירות בחלקן את אומדן התביעה לשיקולו של ביהמ"ש, ולאחר שדנתי וענייני באלו מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת סך מחצית הסכום אותו קבלה הנתבעת כ"בונוס" מלקוחות התובע (נספח ג' לתצהיר הנתבעת). משקבעתי זאת שוב אין אני נדרש להאריך היריעה, שלא לצורך, אף בטענותיו האחרות של התובע הנסובות סביב תחולתה של דוקטרינת עשיית עושר ולא במשפט אשר גם זו תוביל אותנו, במשעוליה המשפטיים, למסקנה זהה באשר לשיעורי הפיצוי להם זכאי התובע בתביעה זו. אי לכך, הנני מחייב את הנתבעת, לשלם לתובע, סך של 4,068 ₪, כשהם צמודים ונושאים ריבית מיום 25.9.02 ועד לתשלום המלא בפועל. כמו-כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט והוצאות, בסכום גלובאלי של 1,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק. ניתן היום י"ג באב, תשס"ג (11 באוגוסט 2003) בהעדר הצדדים. מנחם קליין, שופט הפרת חוזהחוזהעשיית עושר ולא במשפט