לצד עבירת השוד נקבע עונש מירבי של 14 שנות מאסר, ואילו לצד עבירת השוד בנסיבות מחמירות נקבע עונש מירבי של 20 שנות מאסר. 1. הנאשם 1 הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של דרישת נכס באיומים, לפי סעיף 404 רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק"), במסגרת האישום הראשון בכתב האישום המתוקן, וכן בעבירה של שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, במסגרת האישום השני. הנאשם 2, אחמד אבו עביד, הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של סיוע לדרישת נכס באיומים, לפי סעיפים 404 רישא ו-31 לחוק העונשין, במסגרת האישום הראשון, וכן בעבירה של שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק, במסגרת האישום השני. הודאות הנאשמים באו בעקבות הסדר טיעון, שהתייחס אך לתיקון כתב האישום המקורי, ולא לעניין העונש. לאחר הרשעת הנאשמים, נתבקשו תסקירים אודות הנאשמים משירות המבחן. 2. על פי עובדות האישום הראשון בכתב האישום המתוקן, בתאריך 19.10.09 בשעה 12:40 או בסמוך לכך, הבחינו הנאשמים באיליה צרנוב (להלן: "המתלונן") באזור המרכז המסחרי בערד. הנאשם 1 קרא למתלונן והלה השיב כי אין לו זמן והמשיך בדרכו. הנאשמים החלו ללכת בעקבות המתלונן, על מנת ליטול ממנו שלא כדין את מכשיר הטלפון הנייד שהחזיק. הנאשם 1 פנה שוב למתלונן ואמר לו שהוא צריך לדבר עמו והוביל אותו לבניין ברחוב בן-יאיר בערד, שם הורה למתלונן למסור לו את מכשיר הטלפון הנייד שהחזיק. הנאשם 2 עמד בסמוך למתלונן ולנאשם 1. המתלונן סירב למסור את מכשיר הטלפון הנייד לנאשם 1. הנאשם 1 משך בכוח את הטלפון הנייד מידו של המתלונן והוציאו מידו. לאחר מכן הוציא הנאשם 1 את כרטיס "הסים" של הטלפון הנייד ואמר למתלונן כי לחברתו נגנב מכשיר נייד ואם זה הנייד שלה, הוא יפגע בו, ואם לא - יחזיר לו את המכשיר למחרת היום. הנאשמים עזבו את המקום. נוכחות הנאשם 2 הקלה על הנאשם 1 במעשיו. מאוחר יותר בתאריך הנ"ל מסר הנאשם 1 את מכשיר הטלפון הנייד לשחאדה אבו עגאג. על פי עובדות האישום השני, בתאריך 20.10.09 בשעה 01:20 או בסמוך לכך, הבחינו הנאשמים באליוט מרקמן (להלן: "המתלונן השני") באזור כיכר שותפות 2000 במרכז ערד וניגשו אליו. הנאשמים פנו למתלונן השני, והנאשם 1 הורה לו לתת את מכשיר הטלפון הנייד שברשותו. המתלונן השני, שהינו דובר השפה האנגלית, "עשה עצמו כאילו שאינו מבין את הנאשמים". הנאשם 1 הרים את ידו לעבר המתלונן השני בתנועה מאיימת על מנת להכותו, והורה לו לשבת על גדר במקום ולתת לו את מכשיר הטלפון הנייד שלו. המתלונן השני עשה כן, מחמת פחדו מהנאשמים. הנאשם 1 הורה למתלונן השני ליתן לו את ארנקו והוא נתן את ארנקו לנאשם 2. הנאשם 2 נטל את סכום הכסף המזומן שהיה בארנק, בסך 100 ₪, ומסר את הארנק לנאשם 1. הנאשם 1 הוציא את כרטיס האשראי של המתלונן השני מארנקו ודרש ממנו כי ימסור לו את הקוד. המתלונן השני שב "ועשה עצמו כמי שאינו מבין את דברי הנאשמים", והנאשם 1 החזיר לו את ארנקו ואת כרטיס האשראי. הנאשם 1, בעומדם לעזוב את המקום, הוציא סכין שעל קיומה לא ידע הנאשם 2, והפנה אותה בתנועה מאיימת לעבר המתלונן השני. 3. לאחר מספר דחיות לבקשת שירות המבחן, הוגשו התסקירים של השירות לגבי הנאשמים. 4. בתסקיר שירות המבחן מיום 7.9.10, ביחס לנאשם 1, צוין, בין היתר, כי הוא רווק, בן 24, עובד בבית מלון כאחראי חדר אוכל מזה חודשים אחדים. מנהל המלון תיאר את הנאשם כמאוד אחראי והביע שביעות רצון מתפקודו. שירות המבחן התרשם כי הנאשם "מאופיין ביכולות קוגניטיביות וורבליות תקינות, כוחות תפקודיים טובים, בעל יכולות ארגוניות ומנהיגותיות, אך ילדותי, הנמצא בקונפליקט של תלות-עצמאות, על רקע נסיבות משפחתיות קשות, ומערכת יחסים קשה ואמביוולנטית עם אביו... במהלך חייו צבר רגשות זעם ותסכול רבים כלפי אביו". מדברי הנאשם עלה כי לפני ביצוע העבירות היה מלא זעם על יחסו הכובל של אביו כלפיו וכן חש תסכול מכך שאביו מזניח אותו רגשית. הנאשם מבטא כיום צער וחרטה רבים על התנהגותו. שירות המבחן התרשם עוד כי הנאשם מבין את חומרת עבירותיו ומכיר בכך שעליו להיענש בהתאם, אך חושש מקטיעת עבודתו ומעונש של מאסר. כן התרשם השירות שהנאשם מתקשה לקחת אחריות על עבירותיו וכי חומרתן משקפת שנאה עמוקה כלפי אביו. עם זאת, התרשם השירות שהעבירות של הנאשם, שהינן הראשונות בחייו, מבטאות זעקה לעזרה, על רקע של מצוקה רגשית קשה, הקשורה למערכת יחסיו הקשה עם אביו. בתסקיר המשלים של שירות המבחן מיום 23.11.10, ציין שירות המבחן כי הנאשם 1 קודם לדרגת מנהל חדר אוכל. שירות המבחן התרשם שהנאשם משקיע מאמצים לשיפור תפקודו ועורך חשבון נפש מחודש לגבי עבירותיו וכן מגלה אמפתיה כלפי קורבנותיו. מאחר שמדובר בצעיר עם נסיבות משפחתיות קשות, שאלו הן עבירותיו הראשונות, בהן הוא מודה, מגלה בושה למעשיו תוך אמפתיה לקורבנותיו ומגלה מצוקה ונכונות להיעזר, המליץ שירות המבחן להימנע מלגזור על נאשם 1 מאסר בפועל שעלול להחמיר דפוסים עבריינים אצלו, ובמקום זאת לגזור עליו מאסר שירוצה בעבודות שירות, וכן המליץ השירות להעמיד את נאשם 1 במבחן השירות במשך שנה במהלכה ישולב במהלך הטיפולי של השירות. 5. בתסקירי שירות המבחן מיום 13.6.10 ו-2.9.10, ביחס לנאשם 2, צוין, בין היתר, כי הנאשם 2 הינו רווק בן 22, עובד משק במלון. שירות המבחן התרשם "מבחור ילדותי, המגלה חוסר יציבות תעסוקתית, איננו יודע קרוא וכתוב, המתקשה בהבנה, חסר ביטחון עצמי...והנוטה עקב כך להתחברות לחברה שולית ולהתנהגות פורצת גבולות". כמו כן, התרשם השירות מנטייתו של הנאשם להטיל את האחריות לעבירותיו על הזולת ומחוסר הבנתו את חומרת מעשיו. עם זאת, התרשם שירות המבחן משאיפותיו הנורמטיביות של הנאשם, מיכולתו ליצור קשר עם המראיינת ומניצנים של יכולת להכיר בבעייתו ולזהות חלקים מכשילים באישיותו. כמו כן, פחדו הרב מעונש של מאסר מדרבן אותו לשתף פעולה עם השירות. שירות המבחן המליץ, לאור גילו הצעיר של הנאשם, לגזור עליו מאסר בעבודות שירות, שיבהיר לו את חומרת מעשיו ויהווה אלמנט מרתיע מתמשך, ולהימנע מלגזור עליו מאסר בפועל שעלול להביא לגיבושם של דפוסים עבריינים באישיותו ובהתנהגותו, וכן להעמידו בפיקוח השירות למשך שנה. 6. ב"כ המאשימה עתר להשית על כל אחד מהנאשמים מאסר בפועל ארוך ומוחשי, לצד מאסר מותנה, קנס שעונש מאסר לצדו ופיצוי לכל אחד מהמתלוננים. ב"כ המאשימה הדגיש, כי מדובר ברצף יחסי של שני אירועים אלימים שנטלו בהם הנאשמים חלק, כלפי עוברי אורח ברחוב, בטבורה של עיר, וכי הנאשמים הורשעו בעבירות מכוערות כלפי עוברי אורח תמימים. ב"כ המאשימה הוסיף כי יש להוקיע את מעשי הנאשמים במידה קשה וחמורה, בדמותה של ענישה מכבידה, להרתעתם של הנאשמים ולמען הרתעת כל מי שמצוי כמותם בהלך רוח שרכושו ושלומו של הזולת הם הפקר וכל דאלים גבר. לדעת ב"כ המאשימה, האינטרס הציבורי בהענשת הנאשמים, בהשבה להם כגמולם והצורך בהרתעה, גוברים על האינטרס האישי של הנאשמים, כפי שמשתקף בתסקירים של שירות המבחן. עמדת שירות המבחן והמלצותיו אינם מקובלים על המאשימה ולמקרא התסקירים, אין מדובר בנסיבות חיים קשות וחריגות במיוחד, המצדיקות ענישה שאינה מאסר בפועל ארוך. ב"כ המאשימה ביקש להסתמך על פסה"ד בע"פ 2998/04 ספיבק נ' מ"י, תק-על 2004(3) 3030 (להלן: "עניין ספיבק"), שבו אושר עונש מאסר בן 3 שנים לריצוי בפועל בגין שוד בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע. 7. ב"כ הנאשם 1 ביקש להדגיש, בין היתר, כי הענישה היא לעולם אינדיבידואלית, ואת החשיבות של היבט השיקום. הסנגור ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהסתפק במאסר שירוצה בעבודות שירות, לאור הודאת הנאשם מיד בביצוע המעשים ולאור נסיבותיו המשפחתיות הקשות והיותו צעיר ונעדר עבר פלילי. לטענת ב"כ הנאשם, "העבירה שמרשי נסחף לביצועה, נעברה על רקע מצוקה אישית קשה", לאור נסיבותיו המשפחתיות הקשות של הנאשם. ב"כ הנאשם ביקש לאבחן את המקרה דנא מהמקרה נשוא עניין ספיבק, שעליו כאמור ביקש ב"כ המאשימה להסתמך, באשר בעניין ספיבק נהג הנאשם דשם באלימות כשהיכה את המתלונן דשם, יחד עם אחרים, בראשו, בעוד שהנאשם 1 דנא לא נקט כל אלימות. הסנגור הפנה את בית המשפט למספר פסקי דין שבהם הוטלו עונשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, אשר לדעת הסנגור מתייחסים למקרים דומים למקרה דנא (וביניהם: ע"פ 4041/06 אשורוב נ' מ"י (ניתן ביום 16.11.06); ת.פ. (מחוזי חיפה) 5012/06 מדינת ישראל נ' בן חמד (ניתן ביום 25.4.06); ת.פ. 8360/07 מדינת ישראל נ' הגוס (ניתן ביום 15.3.09)). 8. הנאשם 1 הביע צער "על הטעות שעשיתי", הוסיף כי "זו טעות של חיי" וביקש את רחמי בית המשפט. 9. ב"כ נאשם 2 עתרה אף היא לאמץ את המלצת שירות המבחן בעניינו ולהסתפק במאסר שירוצה בעבודות שירות, לצד העמדת הנאשם בפיקוח שירות המבחן במשך שנה. הסנגורית ביקשה להדגיש, בין היתר, כי נאשם 2 הורשע אך בסיוע לעבירה של דרישת נכס באיומים, במסגרת האישום הראשון, בעצם עמידתו בסמוך לנאשם 1, ובעבירה של שוד בנסיבות מקלות יותר מאלה של נאשם 1, במסגרת האישום השני. ב"כ הנאשם הדגישה, כי הנאשם "לא איים על המתלונן, לא נקט אלימות פיזית, הוא היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון והפעיל שיקול דעת מוטעה... הבין את טעותו, הבין שביצע עבירה חמורה, הודה בהזדמנות הראשונה בחקירה במשטרה, הביע חרטה מהרגע הראשון", וכן כי מדובר בצעיר בן 22 שאין לו עבר פלילי, מלבד תיק ללא הרשעה של בית משפט לנוער כשהיה בן 15. לדעת הסנגורית, "מדובר בבחור צעיר שזו הסתבכותו הראשונה אשר כשל ומעד באופן חד פעמי". ב"כ הנאשם איבחנה אף היא את המקרה דנא מהמקרה נשוא עניין ספיבק, גם בשל כך שהנאשם דשם היה בעל עבר פלילי. הסנגורית הוסיפה כי אימוץ המלצות שירות המבחן יובילו לשיקום הנאשם וכן להשגת השיקולים של גמול והרתעה. ב"כ הנאשם הפנתה אף היא לפסיקה שבה הושתו עונשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות (לרבות: ע"פ 7187/05 גולדמן נ' מ"י (ניתן ביום 7.11.05); ת.פ. (מחוזי חיפה) 7157/08 מ"י נ' חלאילה (ניתן ביום 18.5.09); ת.פ. (מחוזי ב"ש) 8086/09 מ"י נ' מור (ניתן ביום 29.12.09)). 10. הנאשם 2 ביקש ליתן לו הזדמנות להוכיח את עצמו. 11. העבירות שבהן הורשעו הנאשמים הן חמורות ומכוערות כאחת. למעשה, אין חולק, כי העבירות שבהן הורשע הנאשם 1 חמורות יותר מאלו שבהן הורשע נאשם 2. נאשם 1 הורשע כאמור הן בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות והן בעבירה של דרישת נכס באיומים, בעוד שנאשם 2 הורשע בעבירה של שוד ובעבירה של סיוע לדרישת נכס באיומים. עבירת השוד, אשר הפכה למרבה הצער לתופעה נפוצה, פוגעת לא רק בזכות הקניין של הקורבן. יש בה כדי לזרוע פחד ודמורליזציה בסביבה כולה. ביסודה לא מונח אלא רצון חסר מעצורים להפיק במהירות רווח קל על חשבון הזולת. כידוע, לצד עבירת השוד נקבע עונש מירבי של 14 שנות מאסר, ואילו לצד עבירת השוד בנסיבות מחמירות נקבע עונש מירבי של 20 שנות מאסר. ככלל, על הענישה בעבירה של שוד לכלול רכיב מרכזי של מאסר משמעותי לריצוי בפועל, מלבד במקרים חריגים של כשלון חד פעמי בנסיבות קלות ומיוחדות. זאת, כדי ליתן ביטוי לשיקולי הגמול וההרתעה של הנאשם ושל הרבים (ראו למשל והשוו: ע"פ 1548/91 סורי נ' מ"י (ניתן ביום 22.9.94); ע"פ 4872/95 מ"י נ' אילון, פ"ד נ"ג (3) 1, בפסקה 6; ע"פ 6547/00 מ"י נ' סמרי (ניתן ביום 22.1.01); ע"פ 10296/06 חסן נ' מ"י (ניתן ביום 22.3.07) (להלן: עניין חסן); ע"פ 5889/07 טאלר נ' מ"י, דינים עליון 2008 (3) 393, בפסקה ה(2); ע"פ 3200/09 זוהר נ' מ"י (ניתן ביום 27.7.09) (להלן: עניין זוהר). כמו כן, אין להקל ראש בחומרת העבירה של דרישת נכס באיומים. במקרה דנא, בניגוד לטיעוני הסנגורים, אין מדובר בכשלון חד פעמי, כי אם בשני כשלונות, בשני מועדים נפרדים, מצד שני הנאשמים כאחד, דהיינו הן האירוע נשוא האישום הראשון, של דרישת נכס באיומים מצד הנאשם 1 בסיועו של נאשם 2, אירוע אשר התרחש בטבורה של עיר בצהרי היום; והן ובעיקר האירוע נשוא האישום השני, של שוד, אשר בוצע למחרת, בשעת לילה מאוחרת, אף הוא בטבורה של עיר, כלפי מתלונן נוסף. על כן, בנסיבות המקרה דנא, אין מקום להימנע מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, וזאת בניגוד להמלצת שירות המבחן ולעתירת ב"כ הנאשמים. כידוע, המלצות שירות המבחן אינן מחייבות את בית המשפט, ולבית המשפט, אשר זווית הראיה שלו היא הזוית הכוללת, שיקול דעת אם לאמץ אותן אם לאו (ראו למשל והשוו: ע"פ 1080/10 חאלדי נ' מ"י, בפסקה 17 (ניתן ביום 2.4.10); רע"פ 8748/10 נמירי נ' מ"י (ניתן ביום 7.12.10)). במקרה דנא, אין מקום לאמץ את המלצות שירות המבחן, לאור מכלול הנסיבות ובשים לב לחומרת העבירות ולכך שאין מדובר במעידה חד-פעמית. עם זאת, התחשבתי לקולא בהודאות הנאשמים, בגילם הצעיר, בכך שאין לחובתם הרשעות קודמות (מלבד תיק ללא הרשעה מבית משפט לנוער ביחס לנאשם 2), בנסיבותיהם המשפחתיות ובתוכן התסקירים של שירות המבחן, והחלטתי שלא למצות את הדין עמם. למעשה, ב"כ הצדדים הפנו לפסיקה מגוונת, לעניין רמת הענישה הראויה. בהבדל מהמקרה דנא, הפסיקה שעליה ביקשו ב"כ שני הנאשמים להסתמך מתייחסת בעיקרה לכשלון חד פעמי; זאת, מלבד ת"פ 40194/07 מ"י נ' גרמן ( ניתן ביום 23/6/09), שעניינו נאשם שאמנם הורשע בשישה אישומים שונים של עבירות אלימות ורכוש, אולם היה בעיצומו של הליך שיקומי לגמילה מסמים - בדומה למקרה נשוא ע"פ 4041/06 הנ"ל בעניין אשורוב, שאף בו היה המערער בתהליך טיפולי לנפגעי סמים. עניינם של הנאשמים שבפניי קל יותר מעניין ספיבק, שעליו ביקש ב"כ המאשימה להסתמך, וניתן לומר כי המקרה דנא דומה בחומרתו ואף חמור מעט יותר מהמקרה נשוא עניין זוהר, שבו אושר עונש מאסר בפועל בן 12 חודשים בגין שוד בנסיבות מחמירות והחזקת סם לצריכה עצמית, וכן מהמקרה נשוא עניין חסן, שבו אושר עונש מאסר בפועל בן 9 חודשים, בגין עבירה של שוד (שלא בנסיבות מחמירות). 12. סוף דבר, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות לקולא ולחומרה ולאחר שנתתי דעתי לתוכן תסקירי שירות המבחן ולטיעוני ב"כ הצדדים, החלטתי לגזור על הנאשמים את העונשים הבאים: על הנאשם 1 - 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 20.10.09 עד ליום 18.11.09. על הנאשם 2 - 9 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 20.10.09 עד ליום 29.11.09. כמו כן, הנני מטיל על כל אחד משני הנאשמים 12 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום שחרורם ממאסר, לא יעברו עבירה של שוד או של דרישת נכס באיומים או כל עבירת רכוש או אלימות מסוג פשע; וכן 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורם ממאסר, לבל יעברו כל עבירת רכוש או אלימות מסוג עוון. בנוסף לכך, הנני מחייב כל אחד מהנאשמים לפצות כל אחד מהמתלוננים בסך 2,000 ₪. הנאשמים יתייצבו לתחילת ריצוי עונש המאסר בכלא דקל בבאר-שבע ביום 10.4.11 עד השעה 08.00. תנאי השחרור של הנאשמים יעמדו בתוקף עד להתייצבותם לריצוי המאסר. זכות ערעור תוך 45 ימים מהיום. משפט פלילישוד