1. זהו פסק דין בתביעת התובע לתשלום תגמולי ביטוח המגיעים לו, לטענתו, על פי פוליסות לביטוח אובדן כושר עבודה, שהוציאה הנתבעת מספר 1, באמצעות הנתבע מספר 2. כמו כן תבע סעד הצהרתי לעניין זכותו לקבל תגמולי ביטוח בעתיד. הוחלט לדחות את התביעה ולהלן הנימוקים. 2. בין התובע והנתבעת, נכרת הסכם ביטוח, על פי פוליסת ביטוח מנהלים, הכוללת פיצוי עבור אבדן כושר עבודה (להלן:"הפוליסה הראשונה"). מועד תחילת הביטוח על פי הפוליסה האמורה, הינו 01/04/1999, והוצאה על ידי הנתבעת מספר 2, שהינו סוכן ביטוח. לטענת התובע, התחייבה הנתבעת במסגרת הפוליסה הראשונה, לפצותו במקרה של אובדן כושר עבודה, בפיצוי חודשי בשיעור 75% משכר של 5,000 ₪ לחודש, צמוד למדד המחירים לצרכן, נושא ריבית של 4%, מיום עריכת הצעת הביטוח - 01/04/1999. לטענת התובע, פנה ביום 01/04/2001 אל הנתבע, וביקש ממנו להגדיל את הסכום המבוטח בפוליסה הראשונה בסך 3,500 ₪ לחודש, מעבר לסכום המבוטח באותו מועד (להלן: "הסכום המעודכן"), כאשר לדבריו, ביקש כי תגמולי הביטוח במקרה של פגיעה בכושר עבודתו, יעמדו על 75%, מהסכום המעודכן. לטענת התובע, עמד הסכום המעודכן נכון למועד הגשת התביעה, על סך 11,070 ₪, ועל כן הוא זכאי, לפיצוי חודשי בגין אי כושר בסך 8,303 ₪ לחודש, נכון למועד הגשת התביעה. ביום 09/08/2002, נפגע התובע בתאונת דרכים, ונגרם לו לטענתו אבדן כושר עבודה מלא. התובע פנה אל הנתבעת, ודרש ממנה לשלם לו תגמולי ביטוח, בגין אובדן כושר עבודה, אלא שהנתבעת שילמה לתובע, תגמולי ביטוח בשיעור של 58% בלבד, מסך 5,000 ₪, והמשיכה לשלם סכום זה, עד הגשת התביעה. התובע טען, כי על הנתבעת לשלם לו תגמולי ביטוח, בגין אי כושר, בסכום מלא, דהיינו 75% מן הסכום המעודכן, ולפיכך תבע את ההפרש בין הסכומים ששילמה לו הנתבעת עד אז, ובין הסכומים שהגיעו לו לטענתו, ובסך הכל 92,924 ₪. התובע טען, כי על הנתבעת להמשיך ולשלם לו תגמולי ביטוח כאמור, וכן עליה לשלם במקומו את תשלומי הפרמיה בגין הפוליסות, כל עוד יהיה במצב של אי כושר לעבוד, ותבע סעד הצהרתי לעניין זה. התובע טען לחילופין, כי מקום שלא הוצאו פוליסות כפי שביקש, הרי שהדבר נגרם בשל מחדל רשלני של הנתבע, וכי על כן, יש לחייבו לשלם לתובע את סכום התביעה. 3. הנתבעת טענה, כי יש לדחות את התביעה בשל תשלום אגרה בחסר, אי צירוף מסמכים מהותיים, ותביעה לסעד אקדמי ותאורטי, לעניין הסעד המבוקש, לתקופה שלאחר הגשת התביעה. הנתבעת טענה, כי בחודש אפריל 1999, הוגשה לנתבעת בקשה של התובע להתקבל לביטוח, אך נוכח מקצועו של התובע, שפורט בהצעת הביטוח, הרי שהפרמיה שנדרש לשלם לעניין אובדן כושר עבודה, הייתה יקרה יותר. לטענת הנתבעת, היות שמדובר בפוליסת ביטוח מנהלים, בה מוגבלת הפרמיה, לשיעור של 2.5% מן השכר, גרר הדבר להקטנת סכום הביטוח לאובדן כושר עבודה, ל- 58% מן השכר. לטענת הנתבעת, התובע קיבל את הפוליסה, בה פורטה זכאותו, ולא טען כל טענה, ולפיכך הושתק מלהעלות כל טענה לעניין זה, עובר להגשת התביעה, ומעבר לכך לטענתה, כל טענה כזו התישנה ממילא. לטענת הנתבעת, עם השנים, נוכח גילו של התובע, התיקרה הפרמיה לאבדן כושר עבודה, והיות שסכום הפרמיה ששילם התובע לא גדל, גרם הדבר להקטנת סכום הביטוח החודשי. לטענת הנתבעת, אילו היה התובע מעוניין להגדיל את הסכום המבוטח, מעבר לסכום האמור, היה עליו להגדיל את הפרמיה החודשית. במקרה כזה, היה סכום הפרמייה גדול משיעור 2.5% משכרו, שיעור המוכר כהוצאה לצרכי מס, ויתרת התשלומים שמעבר לשיעור האמור, לא הייתה מוכרת לצרכי מס. הנתבעת טענה, כי כל אימת שסכום הביטוח לעניין אבדן כושר עבודה קטן, בשל התייקרות הפרמיה, נשלחות באופן אוטומטי, הודעות ממחשב הנתבעת, אל העובד המבוטח ואל המעביד. יוער כי אין מחלוקת שהתובע בוטח, כעובד בחברת ג.פ.ר.י (1998) עבודות קונסטרוקציה ומתכת בע"מ (להלן: "החברה"), חברה שהינה בבעלותו של התובע עצמו.לטענת הנתבעת, הודעות אלה אינן נשמרות אצלה משום שהן נשלחות באופן ישיר, כאמור, לעובד ולמעביד. הנתבעת טענה אפוא, שעל פי הפוליסה הראשונה, לא חבה בתשלום, מעבר לתגמולי ביטוח בשיעור 58.1%, משכרו המבוטח של התובע - 5,104 ₪ בחודש. הנתבעת הכחישה, כי יש להוסיף על הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית, ולטענתה, סכום הביטוח אינו נושא ריבית, והוא מוצמד בהתאם לתנאי הפוליסה. לטענת הנתבעת, ביקש התובע בחודש פברואר 2001, להגדיל את השכר המבוטח, בסך 3,500 ₪, קרי להעמידו על 8,500 ₪. לטענתה, גם בשלב זה, לא העלה כל טענה לעניין הכיסוי שהיה קיים אז, לאובדן כושר עבודה. בהצהרת הבריאות שעליה חתם התובע, הצהיר, כי נפגע באגודל יד שמאל, וכי הוא חולה בסוכרת שאינה מטופלת בתרופות. בשל הצהרה זו של התובע, דרשה הנתבעת לקבל מידע נוסף, באמצעות שאלון סוכרת, על מנת שתוכל להחליט אם לקבלו לביטוח, ובאילו תנאים. שאלון הסוכרת הועבר לסוכן הביטוח - הנתבע. לטענת הנתבעת, משלא הוחזר אליה שאלון הסוכרת עד ליום 02/05/2001, וכאשר נבצר ממנה במצב זה, להוציא פוליסת ביטוח, החליטה במועד זה להוציא עבור התובע פוליסת חסכון טהור, וזאת, בשל חובתה לשמור על הכספים המשולמים לה, משום שמדובר בפוליסת ביטוח מנהלים, במסגרתה מופרשים סכומים, גם לתגמולים ופיצויים. לטענת הנתבעת, היא הודיעה לתובע במכתבה מיום 06/05/2001 (נ'1), כי הפוליסה תופק כחסכון טהור, משום שלא נתקבלו המסמכים הדרושים, לצורך קבלה לביטוח. ביום 13/05/2001, נמסר לנתבעת שאלון הסוכרת החתום על ידי התובע, אלא שלטענת הנתבעת, התובע לא חתם על טופס הסכמה לתנאי חיתום, אשר כללו תוספת רפואית לביטוח הבסיסי, בשיעור 50%, ולפיכך לא יכולה הייתה הנתבעת להוציא פוליסת ביטוח אי כושר, והפוליסה נותרה כפוליסת חסכון טהור. יצויין, כי במכתב ששלחה הנתבעת אל הנתבע (נספח ט"ו ותצהיר עדות ראשית של גב' מזור מטעם הנתבעת), נכתב במפורש, כי עד לקבלת המכתב האמור, כשהוא חתום על ידי התובע, אצל הנתבעת, אין לתובע כיסוי ביטוחי כפי שביקש, ומכאן, שעד לקבלת המסמך החתום תוסיף הפוליסה ותעמוד כפוליסת חסכון טהור. הנתבעת טוענת אפוא, כי לא נכרת הסכם נוסף, בעניין הגדלת סכום השכר המבוטח כפי שביקש התובע, ולפיכך ממילא אין עליה לפצות את התובע, בגין הסכום הנוסף. 4. התובע העיד לעצמו, וחזר בתצהיר עדותו הראשית על טענותיו, כמפורט בכתב התביעה. בחקירתו הנגדית, אישר כי הוא הבעלים של חברת ג.פ.ר.י, והיה מנהלה היחיד. לדבריו, העביר מסמכים שקיבל מחברת הביטוח, אל מנהל החשבונות שלו. לעניין גובה שכרו, העיד, כי משך מן החברה שכר, בהתאם למצב החברה. התובע לא הציג תלושי שכר. לטענת התובע, הוא פנה אל הסוכן פעמים רבות, וביקש לקבל את הפוליסות, אך אישר שקיבל את הפוליסה הראשונה, ומסר את אותה אל מנהל החשבונות שלו. התובע אישר, שלא חיפש אצל מנהל החשבונות שלו מסמכים אחרים הקשורים לביטוח, מלבד מסמך הפוליסה הראשונה. לדבריו, העביר אל מנהל החשבונות שלו מדי שנה, את המסמכים בעניין פרמיות ששולמו, ואשר קיבל מן הנתבעת, לצורך דיווח לשלטונות המס. לדבריו, חתם על הדיווחים לשלטונות המס, אך לא נכנס לפרטי הדיווחים. 5. הנתבעת העידה את הגב' חיה מזור, שהינה חתמת שלה באיזור באר - שבע, ואשר תיארה את השתלשלות העניינים, לרבות פניותיה אל סוכן הביטוח, לקבלת שאלון סוכרת, ולאחר מכן, לעניין טופס הסכמה לתנאי חיתום, אשר לא נחתם בסופו של דבר על ידי התובע. הגב' מזור אישרה, בין היתר, כי נגבתה מן התובע פרמיה בגין הפוליסה הנוספת שביקש, אך לטענתה, הודיעה לתובע בכתב, כי הפוליסה האמורה תונפק כפוליסת חסכון טהור, כל עוד לא יחתם מסמך ההסכמה לתנאי חיתום. כן העידו מטעם הנתבעת, האקטואר מר אליאור וויסברג, אשר אישר את תחשיביה של הנתבעת לעניין תגמולי הביטוח, ופרופ' ארדון רובינשטיין, אשר ערך חוות דעת חיתומית, לפיה, נוכח המידע אשר מסר התובע בהצהרת הבריאות ובשאלון הסוכרת, היה התובע מתקבל לביטוח חיים ואובדן כושר עבודה, בתוספת של 50%, והחרגת הפגיעה באגודל שמאל. הנתבע העיד בעדותו הראשית, כי הפוליסה הראשונה שהוצאה בשנת 1999, הוצאה לבקשת התובע, להפריש פרמיות על פי שכר של 5,000 ₪, וזאת, משום שכבעלים ומנהל של החברה, לא הסכים להפריש סכומים נוספים לביטוח, מעבר ל - % 2.5 מהשכר האמור, שהיו מוכרים כהוצאה לצורכי מס. לטענתו, הנתבעת הודיעה לתובע, כי הקבלה לביטוח כפופה להחרגת נכות קיימת, וכי הפרמיה בגין אבדן כושר עבודה, תהיה יקרה יותר נוכח מקצועו. לטענת הנתבע, הוא קיבל העתקי הודעות שנשלחו אל התובע בעניין התייקרות הפרמיות ושוחח על כך עם התובע, אשר השיב, שאינו מסכים להגדיל את ההפרשה וכי הוא משתכר מספיק, ואין לו צורך בהגדלת הפיצוי לאבדן כושר עבודה. לטענת הנתבע, פנה אליו התובע בתחילת שנת 2001, וביקש להגדיל את השכר המבוטח ב- 3,500 ₪. התובע חתם על הצעת ביטוח, והנתבע שלח אותה אל הנתבעת. לאחר מכן, לטענת הנתבע, דרשה הגב' מזור לקבל שאלון סוכרת. הנתבע העיד, כי העביר את השאלון אל התובע, והודיע לו כי עד החזרת השאלון, לא תוצא פוליסה. לאחר מס' פניות של הנתבע אל התובע, הגיע התובע אל משרד הנתבע, ומילא את השאלון. אז הודיעה הגב' מזור, כי נוכח תשובות התובע בשאלון, יש צורך בתוספת רפואית לפרמיה, והעבירה לנתבע טופס הסכמה לעניין התופסת הרפואית. הנתבע העיד, כי שוחח עם התובע, והבהיר לו במפורש, כי כל עוד לא יחתום על טופס ההסכמה, תישאר הפוליסה כפוליסת חסכון טהור ללא כיסוי ביטוחי. הנתבע גם העיד, כי מסר את פוליסת החסכון הטהור, באופן אישי לתובע. הנתבע העיד, כי הסביר לתובע במפורש, בעת חתימת הצעת הביטוח הראשונה, כי הכיסוי הביטוחי כפוף לפרמיה המשולמת בפועל, למגבלות ולתעריפים. לדבריו, בעת חתימת הצעת הביטוח לעניין הגדלת הסכום ב - 3,500 ₪, ידע התובע כי הכיסוי לאובדן כושר עבודה, על פי הפוליסה הראשונה אינו 75% מהשכר, אלה נמוך יותר. בחקירתו הנגדית חזר הנתבע והעיד, כי קיבל העתקי דיווחים שנשלחו אל התובע, וכן חזר וטען כי הודיע לתובע על כך שסכום הביטוח, בפועל על פי הפוליסה הראשונה, קטן מן הסכום שנתבקש. לדבריו, הסביר לתובע בעת עריכת הפוליסה את כל נושא הכיסוי הביטוחי ואת הוראות הפוליסה. לדבריו, התובע דיווח לרשויות המס על הפרמיות ששילם, על מנת שתוכרנה כהוצאה מוכרת לצורכי מס. הנתבע העיד, כי פנה אל התובע מספר פעמים וביקש ממנו לחתום על טופס ההסכמה לתנאי החיתום, הכוללים תוספת רפואית לפרמייה. הנתבע העיד בהקשר זה, כי היה לו עניין בחתימת המסמך, שכן לדבריו "...זו העבודה שלי ואני מתפרנס מזה, כל עוד הוא לא חותם, אני לא מקבל עמלה". הנתבע העיד, שמסר את פוליסת החסכון הטהור לתובע, ביום 20/05/2001, , אלא שלטענתו, לא היה לפניו אז מסמך ההסכמה לתנאי החיתום, ולכן לא דאג להחתים את התובע עליו. לאחר שהובהר כי מסמך זה הגיע למשרדו של הנתבע לפני המועד האמור, טען הנתבע כי התובע סירב לחתום על המסמך, הגם שסירוב זה לא תועד על ידי הנתבע בכתב. הנתבע טען כי מסר לתובע את הפוליסה הראשונה, לרבות החלק הכללי שלה, ה"ג'קט". 6. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ולאחר ששבתי וקראתי את המסמכים שבתיק, ונוכח עדויות העדים, ויתר הראיות, סבורני כי יש לדחות את התביעה. 7. עדות התובע, , מהווה בחלקה הגדול, עדות יחידה של בעל דין, כמשמעותה בסעיף 54 לפקודת הראיות. עדות כזו יקבל בית המשפט רק אם שוכנע בהימנותה. בעניינינו, העיד התובע עצמו כי לא טרח להכנס לפרטים בכל הנוגע לביטוחים שערך, אלא הפנה את העניין למנהל החשבונות של החברה. התובע העיד, שידע כי "...חלק מהפרמיה או כולה, מוכרת כהוצאה לצורך מס. נכון שהעברתי את הפוליסה ליועץ המס שלי. יועץ המס הוא אותו מנהל החשבונות שדיברתי עליו קודם". התובע אישר שהעביר אל מנהל החשבונות את כל המסמכים שקיבל מתחילת הביטוח, לרבות החיובים בגין הפרמיות. התובע לא זכר כלל מה היה שכר בשנת 1999, והעיד : "אתה שואל מה היתה המשכורת שלי, אם ביקשתי שהשכר לצורך הפוליסה יהיה 5,000 אני אומר שאני לא יודע. השכר שמשכתי מהחברה לא היה צמוד לריבית, אלא היה לפי מצב החברה". התובע גם אישר שמסר את הצעת הביטוח לעניין הגדלת השכר המבוטח ב - 3,500 ₪, למנהל החשבונות. התובע העיד בהמשך, כי סבר שאין בידיו את הפוליסות, ופנה אל משרד הנתבע מספר פעמים, לצורך קבלת הפוליסות, אך בדיעבד גילה, שבידי מנהל החשבונות, היה כבר עותק הפוליסה הראשונה. לדבריו : "יש לי מסמכים שביקשתי הרבה פעמים את הפוליסה. הכוונה לשתי הפוליסות הראשונה והשניה. לפי התאונה פניתי בעל פה, בזמן התאונה או סמוך לתאונה, אני פניתי למזכירה והיא רשמה שפניתי, ביקשתי ממנה העתקים ואני צילמתי את ההעתקים. הצילומים האלה נמצאים בידי עד היום. אני ביקשתי את שתי הפוליסות. לשאלתך איך זה מתיישב עם מה שאמרתי קודם שמסרתי העתק מהפוליסה הראשונה למנהל החשבונות, אני אומר שאני לא כל כך בקיא וזוכר, ובאמת לאחר מכן מצאתי העתק של הפוליסה הראשונה אצל מנהל החשבונות... לשאלתך אם מצאתי אצל מנהל החשבונות שלי עוד מסמכים שקשורים לביטוח ושלא מצאתי קודם, אני אומר שלא. אני לא חיפשתי אצלו את הדיווחים שצריך להעביר לשלטונות המס מדי שנה על תשלום הפרמיות. חיפשתי אצלו רק את הפוליסה. אתה שואל אם יכול להיות אם יש אצל מנהל החשבונות עוד מסמכים שקשורים לביטוח, אני אומר שאני לא יודע". נוכח עדותו זו של התובע, ברור כי התובע עצמו לא עסק באופן אישי, בכל העניינים הקשורים לביטוח. בהיותו בעל החברה ומנהלה הפקיד את נושא המעקב אחר הביטוח, לרבות הדיווח לשלטונות המס, בידי מנהל החשבונות של החברה שהיה גם יועץ המס שלו. מנהל החשבונות יכול היה אולי, לשפוך אור על שיקולי התובע (או למעשה שיקולי החברה שבבעלותו, שהייתה כזכור מעבידתו), לעניין הביטוח. יתכן כי ניתן היה, לשמוע ממנהל החשבונות, אילו העיד, מה היו השיקולים לעניין תשלום הפרמיות. יתכן, שהיה מאשש את טענת הנתבעים, לפיה סירב התובע לשלם פרמיה גבוהה יותר, לצורך הגדלת הסכום המבוטח, משיקולי מס, ונוכח המגבלה של הכרה בפרמיה לביטוח אי כושר, בשיעור של 2.5% מהשכר בלבד, כהוצאה מוכרת. מנהל החשבונות עשוי היה אם כן, להמצא עד רלוונטי לבירור המחלוקת. יש אפוא לזקוף לחובת התובע, את מחדלו שבאי הבאתו להעיד. מעבר לאמור, הרי שכפי שנלמד מדברי התובע עצמו, בידי מנהל החשבונות נמצאים כל המסמכים שקיבל התובע במשך שנים מהנתבעת, לרבות הפוליסה הראשונה, ויתכן אף הפוליסה הנוספת שהופקה כפוליסה של חסכון טהור, ולרבות כל המכתבים שקיבל התובע במשך השנים. אילו הובא התיק הרלוונטי ממשרד מנהל החשבונות, יכולנו אולי ללמוד, אילו מסמכים קיבלו התובע ואילו לא קיבל, כך, ניתן היה לבחון את טענת הנתבעת, לפיה הודיעה לתובע מספר פעמים על כך שהסכום המבוטח קטן עקב התייקרות הפוליסה. ניתן היה גם לבדוק אם אכן קיבל התובע את מכתב התובעת מיום 06/05/2001, הכולל אישור של תנאי החיתום שנקבעו, ובו נאמר מפורשות כי עד שיוחזר המכתב לנתבעת כשהוא חתום, לא יהיה לתובע כיסוי ביטוחי אצל הנתבע. מכאן, כי התובע לא הביא בפנינו מסמכים שהיו עשויים להמצא חיוניים לברור המחלוקת, וגם מחדל זה יש לזקוף לחובתו במאזן הראיות. יצויין, כי התובע נמנע מצירוף פוליסות הביטוח המלאות, הגם שאין מחלוקת כי אלה נמצאות בידיו, כפי שהעיד, וכמצוטט לעיל. 8. כאמור, העיד הנתבע בין היתר, כי התובע קיבל ממנו הסברים מפורטים, לעניין הפוליסות, תנאיהן, והיקף הכיסוי הביטוחי. הנתבע העיד כאמור, כי התובע סירב להגדיל את סכום הפרמיה ששילם על פי הפוליסה הראשונה, לצורך הגדלת סכום השכר המבוטח, ובחר להותיר את הפרמיה בשיעור של 2.5% מן השכר המדווח, וזאת, יש להניח, משיקולי מס. הנתבע העיד לעניין זה בתצהירו: "זכור לי כי שוחחתי עם התובע בעניין זה אך הוא לא הסכים להגדיל את ההפרשה ואמר לי כי הוא משתכר מספיק ואין לו צורך בהגדלת הכיסוי לאובדן כושר עבודה". לעניין הפוליסה השניה העיד הנתבע: "בשיחותי עם התובע, הבהרתי לו במפורש כי אם לא יחתום על הסכמתו לתוספת רפואית לפרמייה הפוליסה תישאר חסכון טהור ללא כיסוי ביטוחי. כך אמרתי לתובע שעה שהיה במשרדי לשם מילוי שאלון הסוכרת. סמוך לאחר שהפוליסה הוצאה כחסכון טהור, מסרתי את הפוליסה לתובע באופן אישי ואמרתי לו כי אם לא יסכים לתוספת הרפואית לפרמייה אין לו כיסוי ביטוחי ". בחקירתו הנגדית, העיד כאמור כי התובע סירב לחתום על המסמך ועל כן לא נכנסה הפוליסה לתוקף. עדותו של הנתבע לא הייתה נטולת קשיים, וברי, כי היה לו עניין להגן על עצמו בעדותו. עם זאת, התובע עצמו, נמנע מלהעיד באופן מפורש, כי לא קיבל הסברים בעניין הפוליסות, וכאמור, נמצא כי לא הביא ראיות רלוונטיות. במצב זה, וכאשר ברור שהאינטרס של הנתבע, היה דווקא כי התובע יחתום על המסמך, שכן רק במקרה כזה, היה הנתבע זכאי לשכר נוסף כפי שהעיד, נראה כי נכון לקבל את עדות הנתבע לעניינים אלה, כפי שצוטטה לעיל. 9. נוכח האמור, נראה כי יש לדחות את התביעה, הן לעניין ההפרשים הנתבעים בגין הפוליסה הראשונה, והן לעניין תגמולי הביטוח הנתבעים בגין הפוליסה השניה. אשר לפוליסה הראשונה, הוכח כי התובע בחר משיקוליו הוא, שלא להגדיל את סכום הפרמיה החודשית המשולמת, על אף שהובאה לידיעתו המשמעות הנובעת מכך, דהיינו הקטנת סכום הביטוח בפועל. במצב זה, אין התובע זכאי לתגמולי ביטוח, שלא על פי הפוליסה. לעניין הפוליסה השניה, הוכח, כי לא נקשר בין הצדדים חוזה ביטוח נוסף, לעניין תשלום תגמולי ביטוח נוספים, בגין הגדלת הסכום המבוטח. בהצעת הביטוח עליה חתם התובע, הן כמועמד לביטוח, והן בשם החברה, כבעלת הפוליסה, הצהיר: "אני/ו הח"מ בעל הפוליסה והמבוטח. מצהיר/ים בזה שכל התשובות שניתנו בהצעת הביטוח ו/או בהצהרות הבריאות הן נכונות ומלאות. אני המבוטח מתחייב אם אדרש לכך על ידי החברה, להיבדק בדיקה רפואית על ידי רופאי החברה והתשובות שתימסרנה על ידי לרופאי החברה תיחשבנה כחלק מהצעתי/נו. ידוע לי שהביטוח נכנס לתוקפו, לאחר שהחבר ההודיעה על תנאי קבלה רגילים. או במידה והחברה הודיעה על תנאי קבלה מיוחדים. רק לאחר הסכמתי להם. ובתנאי נוסף שמיום הבדיקה או מיום החתימה על הצהרת הבריאות ועד ליום שבו החליטה החברה על הסכמתה לעריכת הפוליסה לא חל כל שינוי במצב בריאותי באורח חיי ובעיסוקי". מכאן שהתובע הסכים כי הסכם הביטוח יכנס לתוקף, רק לאחר שהחברה תודיע על תנאי החיתום. קשה לקבל את ההנחה הגלומה בטענות התובע לפיה, לא היה מודע לצורך באישור החברה לתנאי הביטוח, כאשר נשלח אליו קודם לכן שאלון מיוחד לעניין הסוכרת עליו חתם. מכל מקום, משהתקבלה טענת הנתבע, לפיה הוא הודיע לתובע על הצורך לחתום על המסמך, ועל כך שחתימת המסמך הינה תנאי להגדלת הסכום המבוטח לצורך אבדן כושר עבודה, הרי משלא נחתם המסמך, לא נכרת הסכם כאמור בין הצדדים. 10. לשיטה האחרונה, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעים שכר טרחת עו"ד בסך 7,000 ₪ בתוספת מע"מ, והוצאות המשפט בסך 1,500ש"ח. ניתנה היום כ"ו באב, תשס"ח (27 באוגוסט 2008) בהעדר הצדדים. גד גדעון, שופט פוליסההצעת ביטוח