בפני תביעה שעניינה תשלום תגמולי ביטוח מכח פוליסת ביטוח חיים ע"ש המנוח בודנר לייב אריה ז"ל {להלן : "המנוח " } . העובדות שאינן שנויות במחלוקת : בתאריך 1/12/1993 או בסמוך לכך הוציאה הנתבעת פוליסת ביטוח חיים ובמסגרתה ביטחה את המנוח בהתאם לפוליסה , ביטוח חיים ובו שני מרכיבים, ביטוח ריזיקו וביטוח חסכון ביום 6.7.96 נפטר המנוח לאחר ששלח יד בנפשו . התביעה הוגשה ביום 01/07/03 על פי הרשום בפוליסה , "המוטב" הוא - א- בחיי המבוטח - כמפורט בהצעה לביטוח ובהודעות שתימסרנה בכתב לחברה ב- במות המבוטח - כנ"ל . כדי לעמוד על משמעות המושג "מוטב" אשר בפוליסה , כהגדרתו בהצעה לביטוח ובהודעות שתימסרנה בכתב, לא נמצאו ממסכים כאלה בצירוף לתצהיר העדות הראשית של התובעים , ועל כן שאלת היות התובעים מוטבים על פי הפוליסה, לא הוכחה בראיות שהביאו התובעים . אולם בפתח ישיבת ההוכחות ביום 24/5/05 , הודיעה באת כוחה המלומדת של הנתבעת את הדברים שלהלן : " אנו לא חולקים על עצם קיומה של הפוליסה בזמן נקוב בכתב התביעה ( שנת 93) , כי אירע מקרה ביטוח , וכי אילו התביעה הוגשה תוך תקופת ההתיישנות בסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח ,התובעים בתור יורשיו , עזבונו של המנוח היו זכאים לקבל את תמלוגי הביטוח המגיעים על פי הפוליסה שהם לפי החישובים שלנו , הסכומים הנקובים בהודעה מטעמנו שצורפה לתיק מיום 17/5/04 , וכי על פי הצעת הביטוח והפוליסה המוטבים לענין תמלוגי הביטוח , במקרה מות המבוטח הם התובעים. טענתנו היחידה בתיק היא טענת ההתיישנות ועל כך יש לשמוע ראיות " אכן , השאלה היחידה העומדת להכרעה בתיק זה הנה , שאלה משפטית- עובדתית, האם תביעתם של התובעים התיישנה . המחלוקת בין הצדדים : לאור הכרזתה הנ"ל של באת כוח הנתבעת , מתמקדת המחלוקת בין הצדדים אך בשאלה , אם אכן תביעתם של התובעים על פי הפוליסה התיישנה מכוח הוראות סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח . באת כוח הנתבעים טוענת כי על פי הסעיף הנ"ל , תקופת ההתיישנות של תביעה לתמלוגי ביטוח המתבססת על פוליסת ביטוח הנה 3 שנים מיום שאירע מקרה הביטוח . מאחר ומקרה הביטוח במקרה שלנו אירע ביום 6/7/1996 , ומאחר והתביעה הוגשה רק ביום 1/7/2003 , הרי ברור כי תביעתם של התובעים התיישנה . מנגד ב"כ התובעים טוען כי יש להחיל על המקרה את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע לאמור : 8. התיישנות שלא מדעת "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." וטוען כי " התובעים לא ידעו על קיומה של פוליסת ביטוח חיים שהיא של המנוח . או לחילופין קיומה של זכות לתביעה . במועד סמוך לחודש נובמבר 2002, נמצאו מסמכי פוליסת ביטוח החיים של המנוח אגב חיפוש אקראי במסמכים בחדר אשר שימש אותו בחייו. מתוכם הסתבר למוטבים כי למנוח נערכה פוליסת ביטוח חיים כמפורט בסעיף 2 לכתב התביעה ........ אירוע מותו של המנוח ז"ל למרות העובדה כי שלח יד בנפשו מהווה "מקרה ביטוח" { להלן : "מקרה הביטוח " } כמשמעותו בסעיף 50 לחוק חוזה הביטוח..... " . מנגד ב"כ הנתבעת טוענת כי בהתאם להוראות הפוליסה הנטענות וחוק חוזה ביטוח, התביעה התיישנה. עוד טוענת הנתבעת כי גם אם לשיטת התובעים הם לא ידעו על קיומה של פוליסת ביטוח החיים של המנוח הרי שיכלו בזהירות סבירה לדעת על קיומה. הנתבעת דחתה מכל וכל את טענת ב"כ התובע ובין השאר טוענת כי אין המקרה דנן מקים את התנאים של ס' 8 לחוק ההתיישנות בדבר התיישנות שלא מדעת . יצוין כי בפניי העידו מר' בונדר אברהם והגב' בונדר סוניה {להלן : "התובעים" } . דיון : ככלל, תובענה אזרחית (שעילתה אינה מבוססת על זכות במקרקעין) מתיישנת כעבור שבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה. במקרה שלפנינו משהוגשה התביעה בעילה המסתמכת על חוזה הביטוח, שנערך בין הצדדים, יחול סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח לפיו: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". הרעיון העומד בבסיסו של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח הינו הרעיון עליו מושתת עיקרון ההתיישנות, אשר נועד ליצור איזון בין אינטרס המזיק לאינטרס הניזוק, ולהקנות למזיק מידת ביטחון כלכלי, בידיעה כי לאחר תקופה קצובה לא ניתן יהיה לתבוע אותו עוד. יפים לעניין זה דבריו של הנשיא ברק בע"א 165/83 - יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח(4), עמ' 560-561 אשר קבע שם לאמור: "דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו ". הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן, שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים.... הגינות כלפי הניזוק משמעותה אפשרות הניתנת לו להכין תביעתו כראוי ולתבוע על נזקו. האינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח. איזון ראוי בין אינטרסים אלה מתבטא בדין, לפיו אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו...". וכן יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט גולדברג בע"א 244/81 - מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית פ"ד לח(3), עמ' 690-691 אשר קבע שם: "...מה שמונח ביסוד רעיון ההתיישנות הוא שלא להעמיד את הצד שכנגד במצב יותר גרוע מאשר היה לו היתה מוגשת נגדו התביעה תוך זמן ההתיישנות. כך למשל יכול להיווצר מצב שעדים שהיו לרשות בעל-דין תוך זמן ההתיישנות לא יהיו כבר ברשותו על-מנת להוכיח טענותיו..." . וכן דבריו של כב' השופט אור בע"א 3812/91 - ג'רייס ברבארה נ' "אריה" חברה ישראלית, פ"ד מח(3), עמ' 454-455 אשר קבע שם לאמור: "...לא ניתן לקבל את הגישה הגורפת, לפיה בכל מקרה יש לפרש הוראות התיישנות באופן מצמצם. מאחורי מוסד ההתיישנות עומדים שיקולים והצדקות מסויימים. אכן, כאשר במקרה נתון לא מתקיימים שיקולים והצדקות אלו, ניתן להתייחס אל טענת ההתיישנות המועלית בו כאל טענה דיונית, טכנית, ולנסות לצמצם היקפה ככל שניתן. לא כן כאשר השיקולים וההצדקות שמאחורי מוסד ההתיישנות תקפים ורלבנטיים. במקרים כאלו יש ליתן להוראות ההתיישנות את מלוא תוקפן...". וכן דבריו של פרופסור ידין בחיבורו חוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי), אשר מבהיר בדברי פרשנותו לסעיף 31 כדלקמן: "אלמלא סעיף זה היתה חלה על התביעה לתגמולי ביטוח תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. אך תקופה ממושכת כזאת לא זו בלבד שלא מאפשרת התדיינות ביחס למקרי ביטוח שקשה לעמוד על פרטיהם מפאת הזמן הרב שעבר והעדויות שנחלשו וניטשטשו, אלא שהיתה גם מאלצת חברות ביטוח לשמור למשך זמן רב מדי את הרזרבות הדרושות כדי לקיים תביעות מאוחרות של מבוטחים ומוטבים...". השופט ח' כהן בע"א 169/65 רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפתוח {העברת נכסים } תש"י -1950 נגד ירקוני פ"ד יט (597 -598 ) קבע : "עינינו הרואות שאין דעת המחוקק נוחה מעצם ההתיישנות --- ללמדך כוונת המחוקק, שיש להימנע ככל האפשר מנעול, אך מחמת התיישנות בלבד, את שערי בית-המשפט בפני התובע זכותו כדין" עוד נאמר לענין זה כי: "מקובלת עלי הדעה, שהובעה לא פעם בבית משפט זה וכן בבתי המשפט באנגליה ובארצות הברית, לפיה יש לפרש את חוקי ההתיישנות ואת מצבם המשפטי של הצדדים באופן המונע את החלת ההתיישנות על המקרה העומד לדיון. --- עם זאת אין, כמובן, לפרש את החוק בדרך מלאכותית ומאולצת, שתביא לעיוות הכתוב בו." (דברי כבוד השופט ג' בך בע"א 244/81 פתאל נגד קופת חולים הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(673 (3, 678 והאסמכתאות שם; ראו גם ע"א 630/90 רוז'נסקי נגד ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(368 ,365 (5 ). כלל ראשון , מכל העולה מכל האמור לעיל , בעניין יחסו של בית המשפט לעניין טענת ההתיישנות הוא אם כן כדברי כב' השופט בך ב ע"א 244/81 - מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית . פ"ד לח(3), 673 ,עמ' 677-678. שצוטטו לעיל סעיף 8 לחוק ההתיישנות מול סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 קובע : " נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" . בע"א 288/95 - ג'ורג'ט נקולא סארגי לחאם נ' נימר סלים אל . פ"ד נד(2), 598 ,עמ' 622-623 נקבע: " דרישות סעיף 8, שענייננו התיישנות שלא מדעת, אינן מסתפקות באי ידיעה סובייקטיבית, אלא על התובע להוכיח כי נעלמו ממנו העובדות מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" . בתובענה דנן עיקר המחלוקת בין הצדדים נסב סביב השאלה האם התקיימו התנאים להחלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 {להלן: "חוק ההתיישנות" } בדבר " התיישנות שלא מדעת" על המקרה שלפנינו . אם כן השאלה הדרושה להכרעה הינה שאלה עובדתית גרידא, לאמור, האם הוכיחו התובעים את שלושת התנאים הכלולים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות והם : א. כי נעלמו מהם העובדות המהוות את עילת התביעה . ב. מסיבות שלא היו תלויות בהם . ג. ושאף בזהירות סבירה לא יכולים היו למנוע אותן . ע"א 244/81 - מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית . פ"ד לח(3), 673 ,עמ' 689-690.מפי כב/ השופט גולדברג- על תובע, המבקש הפעלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, להוכיח לא רק כי נעלמו ממנו העובדות, המהוות את עילת התובענה, אלא גם שני רכיבים נוספים, והם, כי העובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו, וכן "שאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". הראיות שעמדו לפני בתיק זה הנן תצהירם המשותף של שני התובעים באשר לעובדות המקרה , הן אלו המוסכמות והן אלו שבמחלוקת, והמסמכים שצורפו לתצהיר , כולל צו ירושה, , תעודת פטירה, העתק הפוליסה,, שאלון, תשובות לשאון והתכתבויות בין הצדדים . הנתבעת לא הביאה ראיות מטעמה , לא בעל פה ולא בכתב. מכאן יצא קצפו של בא כוח התובעים בעמוד 3 לסיכומיו והוא טוען כי: " 12- מקומה של טענת ההתיישנות היה להיות נידון כטענת סף מקדמית בשלבי קדם המשפט" ואכן , טענת התיישנות הנה טענה מקדמית אשר על פי סעיף 3 לחוק ההתיישנות: 3. הזמן לטענת התיישנות "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה." וכבר מימים ימימה ידוע כי "ההזדמנות הראשונה "הנה הגשת כתב ההגנה . הנתבעת העלתה את הטענה בדבר התיישנות התביעה כבר בפתח כתב ההגנה שלה, כטענה מקדמית , ובקשה לדחות את התביעה על הסף בגין כך . ואולם מאחר ובבסיס הטענה עומדות עובדות אשר אינן נלמדות , על פני הדברים, מכתבי הטענות, היה מקום לשמוע את הראיות ולבחון את הטענות של הצדדים . התובעים בעצמם טוענים כי יש להחיל את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות על המקרה, וסעיף זה כפי שמצוין לעיל, מדבר על עובדות גרידא, כגון " שנעלמו מעיניהם העובדות המקימות את עילת התביעה , מסיבות שלא היו תלויות בהם, ואשר בזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן . כך שטענתו של בא כוח התובעים שהנתבעת , לא טענה את הטענות בהזדמנות הראשונה או לא הגישה בקשה בכתב לדיון בטענות טרם שמיעת הראיות, אינה יכולה להתקבל. עוד טוען בא כוחם המלומד של התובעים כי : הנתבעת בחרה שלא להביא את גרסתה בתובענה זו באמצעות תצהיר , ולא באמצעות עדות בבית המשפט , להוכחת טענותיה , וכי שי להניח כי בידי הנתבעת היו מסמכים וראיות כלשהן אשר היא בחרה שלא להביאם לבית המשפט. וכי אי הבאת ראיה במקום שהיה עליה לעשות זאת פועל לרעת הנתבעת ." חולק אני על האמירה כי היה על הנתבעת להביא את הראיה. ניהול המשפט , והבאת ראיות או אי הבאתן הנה עניין לבעלי הדין, כפוף כמובן לעקרונות שהשתרשו בפסיקה, בדבר הימנעות מהבאת עד, והמשמעות של כך והמשקל שיש לתת לה בשקילת הראיות לכאן ולכאן. זאת ועוד , יש לזכור כי חובת הראיה במשפט הנה על התובעים . לאחר שהוסכמו העובדות הרלוונטיות לתביעה ולקיום זכותם של התובעים, והנתבעות אינן כופרות בכך, הרי הנתבעת בחרה , וזו זכותה , להסתמך אך ורק על סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח . מבחינתה הפעולה הנה פשוטה בתכלית. התביעה לא הוגשה בתוך שלוש שנים אחרי שאירע מקרה הביטוח, מסקנה - יש לדחות את התביעה . מן הרגע הזה , עובר הנטל אל כתפי התובעים להוכיח את תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ואם אשתמש במונחים של ,"כלל" ו"יוצא מן הכלל" , הרי הכלל במקרה זה הוא כי התביעה , על פני הדברים התיישנה ( לפי חישוב תקופות ומועדים, והיוצא מן הכלל הוא כי , יש להחיל על המקרה את סעיף 8 לחוק ההתיישנות. יש נסיבות מיוחדות ועובדות מיוחדות, לפיהן יחול סעיף 8 לחוק התיישנות , וכי התביעה לא התיישנה . על היחס שבין סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח וסעיף 8 לחוק ההתיישנות. עיון בשני החיקוקים הנ"ל מעלה מספר שאלות מעניינות. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע כי מנין תקופת ההישנות הנו שלוש שנים לאחר שאירע מקרה הביטוח . ואילו סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע : 6. תחילת ההתיישנות תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. סעיף 31 קובע בצורה קטגורית ,ונוקט בלשון חדה וברורה , ולפיה תחילת תקופת ההתיישנות הנה מיום שאירע מקרה הביטוח. סעיף 6 לחוק ההתיישנות , מדבר על "היום בו נולדה עילת התביעה . סעיף 31 קובע קטגורית מועד ברור , שלא יכולה להיות עליו מחלוקת אמיתית. יום אירוע מקרה הביטוח , הנו עובדה שקל להוכיח, ואינה סובלת פרשנויות. לעומת זאת "היום בו נולדה עילת התביעה " הנו מועד פרובלמאטי לעתים לא רחוקות. כאשר תקופת ההתיישנות מתחילה מיום לידת עילת התביעה , הרי שלא רק מועד אירוע המקרה שמקים את עילת התביעה הוא גם מועד היווצרותה של עילת התביעה . הנה למשל בסעיף 68 לפקודת הנזיקין המנדטורית משנת 1944 נקבע : אין להגיש תביעה אזרחית שעילתה עוולה אזרחית אלא אם הוגשה - 1- תוך שנתיים מיום אירוע המעשה או המחדל עליו מלינים. 2- תוך שנתיים מהפסקת הנזק , אלא אם הנזק נמשך מיום ליום. 3- תוך שנתיים מיום קרות הנזק .... 4- תוך שנתיים מהתאריך בו גילה התובע את מעשה העוולה, או מהתאריך שהיה יכול לגלותו אילו נקט מידה סבירה של זהירות ומיומנות, אם הנתבע הסתיר את העובדות בדרך רמייה . לשון זו מלמד כי עילת התביעה נולדת הן ביום בו אירע המקרה , או נגרם או התגבש הזנק, או היום בו גילה התובע את מקרה העוולה . זאת ללמדך כי המונח " יום בו נולדה עילת התביעה הנו מושג גמיש, ותלוי במספר גורמים . חוק ההתיישנות הנו נכדו של סעיף 68 לפקודת הנזיקין האזרחיים , ויתכן שהוא נושא את הגן התורשתי של אותו סעיף . ממול נוסחו הבהיר של סעיף 31 הקובע קטגורית כי מנין ההתיישנות מתחיל ביום אירוע מקרה הביטוח . והשאלה הנשאלת האם יש משמעות לשוני זה , האם הוא סימאנטי גרידא, או מהותי . אם יורשה לי , אני סבור כי אין לתת לסעיף 31 את הפרשנות הדווקנית של "זאת ראה וקדש" וכי בכל מקרה יש להתחיל את מנן ימי ההתיישנות ביום בו ארע המקרה . בענייננו מקרה הביטוח הוא מותו של אריה לייב ז"ל . אינני מקבל את הגישה המחמירה לפיה , מאותו יום יתחיל מנין ימי ההתיישנות בלי להתחשב בגורמים נוספים, משפטיים ועובדתיים כאחד. זאת אני אומר על רקע הכלל בדבר צמצום השימוש בטענת ההתיישנות והיזקקות לה רק במקרה וזו הדרך היחידה להכריע את הסכסוך, והן בגלל חוסר הסבירות בטענה שיש כך לפרש את הסעיף אין לדרוש מתובע , אף זה המבסס את תביעתו על חוזה , ואשר תקופת ההתיישנות שנקבעה באותו חוזה קבועה אף בחיקוק , כמו סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח . הדבר לא רק שאינו סביר, הוא אף מתנגש עם המדיניות המשפטית הראויה . זאת ועוד . סעיף 31 לחוק , לא יצר דיני התיישנות מיוחדים העומדים מחוץ לרחמן של הוראות ההתיישנות אשר בחוק הכללי . הסעיף רק התייחס לפרק הזמן בו תתישן תביעה , ואינו מתייחס לדינים אחרים, כגון זה הקבוע בסעיף 8. במקרה זה , רצוי ואף חובה להיזקק להוראות הדין הכללי בעניינים אחרים שעניינם עקרונות וכללים אחרים בדיני ההתיישנות , ולא תקופת ההתיישנות גופא בלבד. שלישית. יש להבחין בין מקרה, בו התובע הוא צד לחוזה הביטוח , ומקרה שהתובע הנו צד שלישי . כבמקרה שלפני . כאשר התובע הנו צד לחוזה, הוא יודע את כל העובדות, הוא יודע מה הן זכויותיו על פי החוזה, ומה היא תקופת ההתיישנות בה מתיישנת תביעתו . כאשר התביעה מוגשת על ידי מי שאינו צד לחוזה, אין לדרוש ממנו רמת ידיעה כזו הנדרשת מהצד לחוזה עצמו . מדובר ב"חוק חוזה הביטוח " לאמור "חוזה", על כל המשתמש מכך. חוזה מחייב את הצדדים לו ומזכה אחרים בזכויות הקבועות בו . הוריו של המנוח אריה לייב ז"ל , הם התובעים אינם נדרשים לדעת את כל אשר המנוח עצמו ידע . כגון שבכלל המנוח רכש פוליסה לביטוח חיים, ובאילו תנאים . אין בפני ראיה , כי התובעים ידעו על קיומה של הפוליסה עוד בחייו של המנוח . לסיכום נקודה זו , אני סבור כי על אף השוני בניסוח שני הסעיפים, אין כל מניעה , להחיל על המקרה את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. למעשה אמרתי את הדברים מעבר לדרוש כי בסיכומי הנתבעת שהוגשו ביום 1/7/05 לא טענה לאי תחולה עקרונית של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אלא טענה שאין להחילו במובן זה שלא הוכחו התנאים להחלתו , כפי שעולה מנוסחו , ומדברי כב' השופט גולדברג בעניין תפאל הנ"ל . על כן יש לברר אם התובעים עמדו בנטל להוכיח כי התקיימו התנאים אשר בסעיף 8 לחוק ההתיישנות . המנוח נפטר ביום 6/7/96 התביעה הוגשה ביום 1/7/03, שש שנים ושלוש מאות וששים יום, שהם למעשה 5 ימים לפני תום תקופת ההתיישנות בתביעות חוזיות ונזיקיות רגילות. האם יש קשר לוגי בין טענת התובעים -החלופית אומנם בסעיף 20 לסיכומים - שמדובר בתביעה חוזית , שתקופת ההתיישנות שלה 7 שניעם , ובין העובדה כי התביעה הוגשה 5 ימים לפני תום תקופת ההתיישנות של תביעות כאלה ?? כאמור שמעתי את עדותם של התובעים בלבד . נוסף עיינתי בצו הירושה של המנוח . צו הירושה הוצא לבקשת התובעים ביום 28/7/96 , קרי 22 ימים אחרי מותו של המנוח . הדבר מלמד על התעניינות מצד התובעים בירושתו של המנוח , קרי , עם כל הצער בדבר, בצד הכספי שנוצר לאחר מותו . אביו של המנוח העיד בפניי { ראה פרוטוקול מיום 24.5.05 עמ' 8 } : שנשאל איך גילה את הפוליסה הוא השיב : " גיליתי במקרה, התעניינתי....אריה למד אדריכלות ועיצוב ואני קצת אוהב לצייר,בא לי להסתכל בעיצוב שהוא עשה כל מיני דברים, אולי אמצא משהו .........לקחתי את הספר עם העיצוב שרציתי. נפל לי משהו ברצפה ......" . לצערי לא אוכל לקבל את הסברו של התובע לנסיבות בהן גילה את הפוליסה . הרי אם התובע אוהב לצייר , ובא לו להסתכל בעיצובים שהבן שלו עשה, סביר להניח כי תחושה זו, נטייה זו, אהבה זו, ימצאו ביטוי הרבה יותר חזק בתקופה הסמוכה לאחר המוות מאשר שש שנים אחרי. סביר שהיה נוקט אותה פעולה תקופה קצרה אחרי השבעה , וכאשר עמדו לו הכוחות להיכנס לחדר של בנו ולעיין בעיצובים שלו לאחר שש שנים . לזה יש להוסיף את עדותה של האם { עמ' 10 לפרוטוקול } : " אני לא גליתי בעלי התעסק במקרה עם ניירות.הוא חיפש עם הדברים של הבן וכך הוא מצא. אני לא עברתי קודם לכן על החפצים שלו. מעולם לא הסתכלתי בחדר . לא נכנסתי ולא יכולתי לכנס " . מוכן אני להסתכל על העניין בעיניים של אם שכולה , שקשה לה להיכנס ולחטט בניירות של בנה . אך לא זו השאלה הדרושה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. השאלה הנה שאלת הסבירות של המעשים של התובעים לגילוי הפוליסה. מעבר הזמן מקהה את עוצמת הטענה של ההורים המתבססת על רגשות אובדן ושכול. באשר לצו הירושה שהוצא כאמור 22 יום אחרי הפטירה ,התובעים לא הביאו לי ראיה על הצורך בהוצאת צו ירושה , ולא נטען , וכמובן לא הוכח, כי היו למנוח נכסים כלשהם, ונשאלת השאלה לשם מה היו צריכים התובעים לקבל צו ירושה ? מיום מותו של המנוח עד אשר פנו התובעים אל עורך דין לקבל את עצתו , עברו כשש שנים , אני צריך לבדוק את הסבירות בטענה של התובעים כי במשך שש שנים אלו לא ידעו את דבר קיומה של הפוליסה , וגם בזהירות סבירה, לא יכלו לדעת על קיומה . התובע אומר בחקירתו הנגדית : " אריה התגורר חלקית אצלנו וחלקית במקום אחר היה לו חדר אצלנו וגם חדר אצל חבר שלו אספנו את כל החפצים משם והבאנו אותם הביתה .... " בתצהירו אומר התובע : " הננו להצהיר כי במועד סמוך לחודש נובמבר 2002 אגב עיון אקראי של אברהם ( התובע עצמו ) בתיקי עבודות לימוד אדריכלות ועיצוב של המנוח בחדר אשר שימש אותו בחייו נמצאו מסמכי פוליסת הביטוח החיים על שמו של המנוח .." כאשר התובעים העבירו את חפציו של המנוח מהחדר בו גר אצל החבר שלו , האם לא בדקו את המסמכים שהם מקבלים לידיהם . האם לא התעניינו מה הם מקבלים . ובאשר למסמכים אשר היו בחדר שלו בבית, האם זה סביר כי שש שנים לא טרחו התובעים לבדוק את תכולת החדר . מוכן אני לקבל את הטענה כי מבחינה רגשית לא היה קל להיכנס לחדר של בן שנפטר ולראות את חפציו האישיים, וכי בכל פעם שזה קרה היה מעורר רגשות עזים של צער ואובדן. שש שנים תמימות, שהדבר לא נעשה, מחייב מחשבה , וראיות כבדות משקל, כדי לקבל את הטענה . לא זו אף זו , אף אם אניח כי כך הדבר, האם מעבר של שש שנים, אינו יוצר מציאות חדשה בה אין לדרוש כי חברת הביטוח תחויב על פי פוליסה בה קבועה תקופת התיישנות של שלוש שנים . הזמן כמעט כפול. נכון כי מבחן אורך הזמן שעבר עד לגילוי אינו המבחן היחידי בו תיבדק שאלת סבירות הטענה בדבר " לא ידעתי" אך בכל זאת מעבר הזמן על רקע עובדות ונסיבות נוספות, הנה בעלת משקל שיש לקחת אותו בחשבון . הפסיקה דברה על האיזון אשר בין האינטרס של התובע וזה של חברת הביטוח כאשר נקבעה תקופת התיישנות מיוחדת של 3 שנים מיום שאירע מקרה הביטוח . על רקע מעבר פרק זמן של כמעט ארבע שנים אחרי שתמה תקופת ההתיישנות בסעיף 31 עומדת שאלת האיזון בין האינטרסים במלוא חריפותה . עוד טוענים התובעים בסיכומיהם טענה מעניינת הראויה להתעכב עליה . נטען כי הנתבעת ידעה את דבר מותו של המנוח ( התובעים טוענים שלא מהם נודע הדבר לנתבעת) ומפנים אל מסמך שצורף לתצהיר . המסמך הנו נייר רשמי של הנתבעת , נושא תאריך 23/7/96,קרי 17 יום אחרי הפטירה של המנוח , ובו צוין כך : " הנדון- בודנר אריה המבוטח הנ"ל נפטר מפליטת כדור ( זה כרגע מה שידוע לנו ) . בקשתי מהסוכן , בנוסף למסמכים הרגילים גם אישור המשטרה על תוצאות החקירה , או אישור מהמשטרה שהמבוטחים לא חשודים ברציחתו . כשאקבל המסמכים אשלח אליכם .." ולמטה מזה " הפסקת גביה " המסמך כתוב אל- גניה מאת נעמי . ויש להניח כי אלו הן פקידות במשרדיה של הנתבעת. לא גניה ולא נעמי לא זומנו ע"י הנתבעת כדי להעיד על המסמך הזה . הנתבעת לא ניסתה להסביר , מי פנה אליה והודיע על מקרה הפטירה. וניתן אך לשער(תוך הסתייעות בלשון המסמך גופא ) כי מי שעשה זאת הוא הסוכן . היעלה על הדעת כי הסוכן יעשה כן על דעת עצמו ובלי ליידע את התובעים . או הפוך, מנין ידע הסוכן כי המנוח נפטר 17 יום לפני כן .? הסוכן לא זומן למתן עדות, לא על ידי התובעים ולא ע"י הנתבעת. והשאלה בסיטואציה שנוצרה ,הנה , מי היה צריך לזמן את הסוכן, על מנת להסביר על דעת מי פעל כפי שפעל , אם זה היה הוא שהודיע לנתבעת את דבר מותו של המנוח ? המכתב היה ברשות התובעים שעה שמסרו את התצהיר במקום עדותם הראשית בבית המשפט . התובעים ידעו כי נמסרה לנתבעת הודעה על מותו של המנוח . בשאלה שהצגתי בפסקה הקודמת, אני סבור כי היה דווקא על התובעים לזמן את הסוכן כדי שיעיד כי פעל על דעת עצמו , והודיע לחברה את דבר מותו של המנוח מבלי שיתבקש לכך ע"י התובעים, ויתרה מזו אף בלי להודיע להם כי עשה כן ? במקרה זה אי זימונו של הסוכן פועל דווקא לרעת התובעים . זאת במיוחד על רקע התהיות שהעליתי לעיל בעניין סבירות הטענה שבמשך 6 שנים לא בדקו התובעים את מסמכיו של המנוח . עוד מלינים התובעים על הנתבעת כי היא לא הודיעה להם בהתאם לסעיף 15 לחוק חוזה הביטוח , על ביטול הפוליסה . איני מקבל את הטענה . סעיף 15 לחוק קובע : 15. פיגור בתשלום (א) לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן. (ב) נקבע מוטב שאינו המבוטח והקביעה היתה בלתי חוזרת, אין המבטח רשאי לבטל את החוזה אלא אם הודיע על הפיגור למוטב בכתב והמוטב לא סילק את הסכום שבפיגור תוך 15 ימים מהיום שנמסרה לו ההודעה." סעיף 15 מדבר על ביטול פוליסה ע"י מבטח עקב אי תשלום דמי ביטוח . במקרה זה לא נעשה ביטול פוליסה ,אלא ביטול גבייה ,שנעשה עקב אירוע מקרה הביטוח המזכה בתשלום תמלוגי ביטוח . במקרה זה לא חל סעיף 15 לחוק ולא היתה על הנתבעת חובה להודיע למבוטח או למוטבים, לפי סעיף 15(ב) , את דבר ביטול הפוליסה . טענת התובעים בדבר חובת הנתבעת לברר את חבותה . התובעים טוענים כי על הנתבעת היה לברר את חבותה ובין היתר לפנות אליהם בדרישה להמציא מסמכים ע"י פניה אל התובעים עצמם . סעיף 23 א' לחוק חוזה הביטוח קובע : 23. בירור חבותו של המבטח (א) משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו. כדי להחיל את הוראות סעיף 23 א' לחוק , יש קודם כל להוכיח כי נמסרה הודעה למבטח על קרות מקרה הביטוח , וכן תביעה בכתב לתשלום תמלוגי ביטוח.... במקרה שבפני אין התובעים טוענים כי נמסרה על ידם הודעה על מקרה הביטוח או שהם הגישו תביעה בכתב לתשלום תמלוגי הביטוח . אכן מלשון סעיף 23 א' לא מצוין כי הודעה חייבת להיות נמסרת ע"י המבוטח או המוטב אלא שהסעיף נוקט בלשון " משנמסרה " , ואולם מצד אחד אין התובעים יכולים להסתמך על סעיף 23 א' שעה שהם עצמם לא מסרו הודעה על הפטירה , ולא הגישו תביעה בכתב לתשלום התמלוגים . מאידך מלשון המכתב הנ"ל הנתבעת מרגע שנודע לה על פטירתו של המנוח בקשה מהסוכן מסמכים ואישורים . גם בענין החלת סעיף 23א' לחוק חוזה הביטוח , קיים נעלם גדול וחוליה אחת חסרה כדי לקשור את התובעים עם ידיעתה של הנתבעת על האירוע , הן לטובתם והן לרעתם . במפרק זה של העובדות עומד הסוכן שהוזכר באותו מסמך , אך איש מהצדדים לא זימנו להבהיר את התמונה . כל המידע אודות מה התרחש בין יום עריכת פוליסת הביטוח ע"י המנוח ועד יום הגשת כתב התביעה הנו בידיעתם המוחלטת של התובעים . באשר לפרק הזמן הראשון , אם ידעו התובעים אם המנוח עשה פוליסה אם לאו , כשהיה עדיין בחיים, זו שאלה אחת , ובה מאחר ומדובר בצעיר בן 27 במותו, ושהיה בן 24 כאשר עשה את פוליסת הביטוח, ומאחר והוא חי את חייו העצמאיים, וסביר להניח שאינו משתף את הוריו במעשיו, יתכן וההורים לא ידעו כי הוא פנה לסוכן ביטוח ועשה פוליסה לביטוח חיים . בפרק השני של תולדות המקרה, מאז הפטירה ועד להגשת התביעה , כל העובדות הדרושות לזכות את התובעים בתביעה מצויות אך ורק בידיעתם. עליהם היה לעמוד בכל התנאים של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לאור השאלות שנשארו סתומות שהעליתי לעיל, מקבלת משקל יתר העובדה כי בידי התובעים ידיעה מיוחדת על העובדות המהוות את עילת התביעה . במקרה זה בו כל המידע אודות עובדות המקרה בידי אחד הצדדים מטיל על אותו צד רמת הוכחה הרבה יותר גדולה , מאשר יריבו וכל ספק או סתירה או חוסר הוכחה יתפרש לרעת הצד שבידו המידע . ראה קדמי על הראיות - חלק שלישי עמוד 1266 : ראה גם ד"נ 28/84 פד"י מ"ה (2) 674 ע"א 73/86 פד"י מ"ג (3) 348 ע"א 516/89 פד"י מ"ו (1) 532 . כמות ההוכחה שהתובעים הביאו כדי לתמוך את תביעתם , אינה עולה לכדי הכמות הנדרשת מהם במקרה זה. אם אסכם את הנאמר עד כאן, גם בצל העיקרון שיש להשתמש בטענת ההתיישנות, במשורה ובמידה מצומצמת, ותוך כדי החלת הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות על המקרה , הרי שמקננים בלבי ספקות כבדים הנשענים על : א- תקופת הזמן הארוך במיוחד שעבר בין מועד הפטירה עד למועד "גילוי " הפוליסה , שהוא פרק זמן בלתי סביר , ואינו נוטה לטובת התובעים. ב- אי העדתו של סוכן הביטוח כדי להפריך את גרסת הנתבעת כי ההודעה על האירוע נמסרה על ידם. מסירת הודעה ע"י הסוכן יוצרת חזקה עובדתית לפיה הסוכן פעל לבקשת התובעים . והיה על התובעים לסתור חזקה זו . לא עשו כן . ג- העובדה כי המידע מצוי למעשה בידי התובעים מטילה עליהם משקל מיוחד של כמות ראיה שהם צריכים להביא כדי לזכות בתביעה . התובעים כאמור לא עמדו בכל אלה . התובעים לא הוכיחו שנתקיימו שלושת התנאים אשר בסעיף 8 לחוק ההתיישנות וגם לא הוכיחו במידה הדרושה מהם את תביעתם , ואני דוחה אותה . בנסיבות הענין הטראגי לכשעצמו , איני סבור שיש מקום להטיל עליהם הוצאות . ניתן היום 20/8/05 בהעדר הצדדים . ע.ג'.חג' יחיא, שופט ביטוח חייםפוליסה