האם ליווי המצווה לעורך דין פוסל את המלווה מלרשת ? עובדות ביום 12במאי 87ערך המנוח ישראל קבורס ז"ל (להלן: המנוח) צוואה בה ציווה את כל רכושו לשני ילדיו, בנו ובתו, שהם המשיבים בערעור שלפנינו. לידידתו, הגב' יהודית שדה (המערערת), ציווה המנוח "סכום חודשי של 600דולר עד אריכות ימיה או עד שתנשא או עד שתתחיל להתגורר במשותף עם גבר לפי המוקדם". בנוסף ציווה המנוח כי אם המערערת תרצה להחליף את המכונית שלה במכונית חדשה באותו גודל ישולם לה מתוך העזבוןההפרש במחיר. כן ציווה שאם ילדיו ימכרו חלק מהבנין שבבעלותם בפתח-תקווה תקבל המערערת סכום של 000, 50דולר כדי שתוכל לשפר את תנאי מגוריה. המנוח נפטר ביום 16ביוני .87המערערת התנגדה לקיום צוואת המנוח וטענה כי הצוואה אינה תקפה, וכי היא זכאית למחצית מן העזבון על פי סעיף 55לחוק הירושה תשכ"ה- 1965(להלן: "חוק הירושה"). כן הגישה המערערת בקשה למזונות מן העזבון לפי סעיף 57לחוק הירושה, בהיותה "הידועה בציבור" של המנוח. בית המשפט המחוזי מפי כבוד השופט י. גולדברג קבע כי יש לקיים את צוואת המנוח וכי אין להכיר במערערת כידועה בציבור של המנוח. ממילא נדחתה גם תביעת המזונות מן העזבון. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי טוענת המערערת שלוש טענות עיקריות: (1) טעה בית המשפט בקביעתו כי המנוח היה כשיר לחתום על הצוואה. (2) טעה בית המשפט בקביעתו כי לא היה פגם בצוואה עקב החלק שנטל המשיב (הבן) בעריכת הצוואה. (3) טעה בית המשפט בכך שלא הכיר במערערת כידועה בציבור של המנוח. נדון בכל טענה לגופה. כשרות המנוח לערוך את הצוואה בענין זה סמך בית המשפט על עדויות הרופאים שהכירו את המנוח וטיפלו בו, עד יומו האחרון, כמו גם עדות עורך הדין נווה שערך את הצוואה וחתם עליה כעד. עדויות אלה מלמדות על צלילות דעתו של המנוח, למרות תשישותו הגופנית, ואין לבוא בטרוניה עם בית משפט קמא שהעדיף עדויות אלה על פני חוות דעתו של נוירולוג מטעם המערערת שלא הכיר את המנוח ולא ראה אותו, ואת פקפוקיו בדבר כשירותו של המנוח ביסס על עיון בתיק הרפואי בלבד. יצויין כי גם מומחה זה הודה בחקירתו הנגדית שיתכן כי הערכתו שלו אינה נכונה (עמ' 257ש' 5לפרוטוקול), אין איפוא כל מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא בדבר כשירות המנוח לצוות לביתו. טענת הפעה בלתי הוגנת ונטילת חלק בעריכת הצוואה סעיף 30(א) לחוק הירושה פוסל הוראת צוואה שנעשתה, בין היתר, מחמת השפעה בלתי הוגנת. בית משפט קמא מצא שלא הוכחה כל השפעה בלתי הוגנת. בטיעוניו שבכתב טוען בא-כוח המערערת, שאת ההשפעה הבלתי הוגנת יש להסיק מהתנהגות הבן, שהביא את אביו מבית החולים למשרדו של עורך-דין נווה, מסר הנחיות לעורך-הדין נווה בדבר הוראות הצוואה וגם נכח בשעת חיתום הצוואה. לא מצאנו מקום להתערבות כלשהי בקביעת בית משפט קמא, שלא הוכחה השפעה בלתי הוגנת. עדותו של עורך-דין נווה לא השאירה מקום אף לספק קל שהמנוח ידע היטב את אר הוא מבקש והוא ציווה את אשר ציווה לפי רצונו הוא. ליווי האב החולה על ידי בנו אין בו, כשהוא לעצמו, להראות על השפעה בלתי הוגנת כלשהי. חלקו של המשיב בעריכת הצוואה עוד טוען בא-כוח המערערת שהעברת ההוראות לעורך-הדין בדבר תוכן הצוואה על ידי הבן ונוכחותו בעת חתימתה פוסלים את הוראות הצוואה במובן סעיף 35לחוק הירושה. סעיף 35לחוק הירושה, אומר: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה - בטלה." אינני רואה במה סעיף זה עוזר לעניינה של המערערת. אפילו תאמר, כטענתה, שהבן היה עד לעשיית הצוואה או שלקח חלק בעריכתה - היה הדבר מבטל אך את ההוראה בדבר חלקו של הבן בעזבון, ובה במידה היה גדל חלקה של הבת. בין כך ובין כך לא היה בזה כדי לפסול את הצוואה. מכל מקום, לאחר שטענת ההשפעה הבלתי הוגנת "שזורה" בטענות בענין סעיף 35, ובית המשפט קמא התייחס כך לטענה זו, נתייחס בקצרה לנין זה. הוראת צוואה המזכה אדם, בטלה אם הלה (1) ערך את הצוואה, (2) היה עד לעשייתה, (3) לקח באופן אחר חלק בעריכתה. (1) המשיב לא ערך את הצוואה. עריכת צוואה הוא ניסוחה הפורמלי. "הפירוש הפשוט וההגיוני של המונחים "עריכת צוואה" "ולקיחת חלק בעריכת הצוואה" הוא ניסוח הצוואה על ידי עורך דין או על ידי אדם אחר שמנסח אותה וכן עצם כתיבת הצווא." (ע"א 576/72, משה שפיר ואח' נ' צבי אריה שפיר, פ"ד כ"ז (2) 373), מפי השופט קיסטר. השופט ח. כהן אמר שם כי: "עריכה כמשמעותה בסעיף 35, אינה אלא הכנתו הטכנית של המסמך ובפרט ניסוחה המילולי של לשונו, על מנת שהמצווה יוכל לעשותו לצוואתו." ניסוח הצוואה נעשה בידי עורך-דין משה נווה, לפי הוראות שקיבל מן המנוח. מכאן שהבן לא ערך את הצוואה. (2) הבן, המשיב גם לא היה עד פורמלי לעשייתה. העדים החתומים על הצוואה הם עורכי הדין נווה ואגרסט. אמנם המשיב נכח בשעה שאביו חתם על הצוואה. הדבר נעשה, לדברי המשיב, לפי בקשת האב, למרות שעורך הדין נווה ביקשו שיצא מן החדר. אכן יפה עשה עורך-דין נווה כאשר ביקש מן המשיב לצאת. שכן "רצוי שהנהנה על פי צוואה יימנע אף מלהיות נוכח בעת עריכת הצוואה וזאת בכדי למנוע הטלת חשד כלשהו בו, לפי הכלל "והייתם נקיים"" (פסק הדין בענין שפיר הנ"ל, בעמ' 377- ו'). ואולם, כלל אין בנוכחות בלבד של נהנה מן הצוואה בעת חתימתה כדי לפגום בכשרותה (אלא אם יוכח שעצם הנוכחות של אותו נהנה היה בה משום השפעה בלתי הוגנת או משום לחץ או איום מוסווה וכיוצא בזה). כל שכן כשהדבר נעשה לפי רצונו המפורש של המצווה. מכל מקום אין לומר שבעצם נוכחותו של המשיב בחדר כרצון אביו הוא נעשה "עד" לעשיית הצוואה. אמנם הדיבור יכול להתפרש גם שכל מי שרואה את הצוואה בחתימתה הריהו עד "לעשייתה". אך צריך לזכור כי מדובר בהוראת חוק הבאה לפסול זיכוי שבצוואה, ויש לפרש הוראה כזו בזהירות. בע"א 529/69רוזנהויזר נ' כהן פ"ד כ"ד (2) 93, נאמר שאת סעיף 35יש לפרש באופן דווקני: "סעיף 35פוסל הוראה בצוואה המזכה את מי ערך את הצוואה או שלקח באופן אחר חלק בעשייתה ... הפסילה היא מחמת חשש שמא האנשים האלה ... השפיעו על המצווה בדרך בלתי הוגנת או רימוהו. החוק אינו נותן לאנשים אלה אפשרות לנקות עצמם מחשד או חשש זה; ושום עדות, אף המהימנה ביותר על בית המשפט המוכיחה שההוראה היתה מיוזמתו של המצווה ומרצונו החופשי, אין בכוחה להכשיר את ההוראה. על כן מן הצדק לתת לסעיף 35פירוש דווקני." ועוד, יש שבני אדם הבאים למשרדו של עורך דין כדי לעשות צוואה, זקוקים לליווי והרי הם מלווים באורח טבעי על ידי בן משפחה, כגון בן זוג. פרשנות מרחיבה של הדיבור "עד לעשייתה" היתה פוסלת מינה ובה כל ההוראות בצוואה המזכות אותו בן זוג או מלווה. אין להניח שזו הפרשנות הנכונה או הרצויה. יש לפרש "עד לעשייתה" - עד החתום על הצוואה. בפסק דין רוזנהויזר הנ"ל מציין כבוד השופט קיסטר כי בסעיף 13בפקודת הירושה המנדטורית נאמר שאדם אינו זכאי לקבל טובת הנאה מן הצוואה אם היה אחד מעדיה, קרי עד פורמלי. ב- wills actהאנגלי, בסעיף 15בו, נאמר שאדם המאשר כעד (attest) צוואה שמכוחה ניתנת לו או לבן זוגו טובת הנאה, הרי טובת הנאה זו בטילה ומבוטלת. גם כאן מדובר איפוא בעד פורמלי החתום על הצוואה. צדק איפוא בית משפט קמא באומרו: "מי שנוכח במעמד עשיית הצוואה אינו הופך מכוח זה בלבד להיות "עד לעשייתה" כלשון סעיף .35" (3) השאלה העיקרית היא האם הבן "לקח באופן אחר חלק בעשייתה" של הצוואה. והנה הבן מסר לעורך דין נווה, בשליחותו של אביו שהיה מרותק למיטת חוליו, שתי הוראות בנוגע לצוואה. האחת - תיקון סעיף 5בצוואה, שעם פטירת המצווה תפונה דירת המנוח מדייריו (למעשה - מן המערערת) כדי שהבן יוכל לדור שם (הדירה נרשמה עוד בחיי המנוח על שם ילדיו, והמצווה התגורר בדירה מכוח הסכם שכירות, שפג עם פטירתו). ההוראה השניה היתה תיקון סעיף 6בצוואה, בדבר המענק החודשי של 600דולר שיינתן למערערת. האם העברת הוראות אלה באמצעות הבן מהווה "לקיחת חלק בעריכת הצוואה"?! בפסק דין הררי (ע"א 433/77, אליקים הררי נ' מרים הררי, פ"ד ל"ד (1) 776, 780) נאמר מפי כבוד השופט א' ברק: ""לקח באופן אחר חלק בעריכתה" הינו ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה." במקרה דומה של העברת הוראות המצווה באמצעות בנו של המצווה שנהנה מן הצוואה (ע"א 851/79, 160/80, שולמית בנדל ואח' נ' דורון בנדל, פ"ד ל"ה (3) 101, 110), פסק בית המשפט, גם כן מפי השופט ברק: "על פי דברי דורון באה היוזמה מהמנוח, אשר מסר לדורון את פרטי הצוואה בלא שדורון נטל חלק כלשהו בגיבוש ההנחיות, שניתנו לעורך הדין. הנחיות אלה הועברו בדייקנות לעורך הדין בלא שדורון נטל חלק כלשהוא בעריכת הצוואה על ידי עורך הדין. נמצא כי תפקידו של דורון הצטמצם בפעולת שליחות גרידא פעולה שהיא טבעית למדי בנסיבות הענין שלפנינו שכן דורון היה נאמן על אביו וטבעי שהלה עשה בו שימוש ליצירת קשר עם עורך דין." (ההדגשה אינה במקור) (ראה גם ע"א 210/89קולנוע עצמון בע"מ נ' פרייליך פ"ד מ"ד (3) 630, 634; ע"א 750/90כולל בני יהודה נ' גוטר פ"ד מ"ה (1) 498, 501). לפיכך יש לקבל את קביעת בית המשפט קמא כי: "במקרה שלפנינו לא הובאו כל ראיות הסותרות את העובדה כי פעילותו של הבן הסתכמה אכן במסירת ההודעות הנ"ל, ועל כן הן בגדר פעולה כשרה לצורך סעיף 35לחוק הירושה." אין, איפוא, מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא שהחליט לדחות את התנגדות המערערת לקיום צוואת המנוח. מעמדה של המערערת משנקבע שהצוואה כשרה וההתנגדות לה נדחתה, שוב אין חשיבות למעמד המערערת "כידועה בציבור" של המנוח אלא לענין המזונות. שכן צוואה כשרה יש בכוחה להדיר מן הירושה גם יורשים על פי הדין. סעיף 57לחוק הירושה הדן בזכות למזונות מן העזבון קובע בס"ק ג': "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אף אם אינם נשואים זה לזה ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, זכאי הנשאר בחיים למזונות מן העזבון כאילו היו נשואים זה לזה." בפסק הדין בענין קרול נסיס קבע בית המשפט, מפי כב' השופט ברנזון, את הקריטריון לבחינת המעמד של ידועה בציבור: "יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה ... היסוד השני הוא ניהול משק ביתמשותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים והאשה משמשת לו עקרת בית" (ע"א 621/69קרול נסיס נ' קוינה יוסטר פ"ד כ"ד (1) 617, 619). המחוקק לא קבע מהו פרק הזמן הנדרש בכדי שזוג יוכר כידועים בציבור. בענין קרול נסיס הנ"ל בית המשפט כי: "תקופת זמן של קרוב לשנה יכולה להיות מספקת ובלבד שבמשך כל אותו זמן התנהלו החיים המשותפים על בסיס אותו קשר עמוק הקיים כרגיל בין בעל ואשה הנשואים כחוק. אין ספק כי תקופת זמן כזאת וגם קצרה ממנה בהרבה מספקת בהחלט ואמנם העיקר הוא בקשר הקיים בין בני הזוג בזמן זה. קשר עמוק של שיתוף גורל והקרבה הדדית הנותנים מקום לחשוב שאילו ביקש בן הזוג האחד מבן הזוג השני בעודו בחיים לרשום על שמו או לצוות לו חלק מתאים מנכסיו, היה נענה לכך ברצון כדי להבטיח לו מה שהיה מגיע לו לו היו נשוים כחוק." (שם בעמ' 623- 624- ההדגשה אינה במקור). נמצאנו למדים כי מערכת היחסים בין בני הזוג צריכה להיות קרובה ומהודקת עד כדי כוונה לקיים משפחה, כאשר כפי שקבע השופט קיסטר "חסר רק המעמד הרשמי של נישואין" (ע"א 235/72פסיה בירנבאום נ' עזבון המנוח יעקב לוין ואח' פ"ד כ"ז (1) 645, 648מול האות ו'). אמנם אין צורך בהבעה מפורשת של כוונת המנוח להוריש את עזבונו לבן לווייתו הנותר בחיים (ע"א 107/87אלון נ' מנדלסון פ"ד מ"ג (1) 431, 434- ה). אבל מכל מקום ישלבדוק אם אכן ראו שני הצדדים זה בזה את יורשו או יורשתו. בשאלת נטל הראיה קבעה הפסיקה כי הטוען למעמד של "ידוע בציבור" עליו הראיה להוכיח זאת, על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". (ע"א 714/88נירה שנצר נ' יובל ריבלין פ"ד מ"ה (2) 89, 97- ג) נוסף על כך יש לזכור כי: "בתביעה נגד עזבון כשבן הזוג השני אינו עוד בחיים, יש לנהוג זהירות מרובה בעדותו של הנשאר בחיים ולדרוש סיוע בלתי תלוי וללא דופי התומך בגירסתו." (עניין קרול נסיס הנ"ל בעמ' 621). ולענייננו, האם ניתן לראות במערכת היחסים שהיתה בין המנוח למערערת מערכת של "חיי משפחה במשק בית משותף"? בכדי לתת תשובה לשאלה זו יש לבחון את משמעותן ומהותם של היחסים בין המנוח למערערת. המנוח שהיה נשוי ואב לשני ילדים התאלמן מאשתו בשנת 1982בהיותו בן .70המערערת הכירה את המנוח תקופה קצרה לאחר שהתאלמן אולם הם החלו להתגורר יחדיו בביתו של המנוח רק כמה שנים מאוחר יותר. בית המשפט קבע כי "המנוח החל להתגורר עם המבקשת בחודש אפריל ... 1986ואם לא בחודש אפריל 1986הרי לכל המאוחר (צ"ל המוקדם) מיד לאחר חתונת בנו של המנוח יצחק קבורס כדברי המבקשת עצמה". החתונה נערכה בספטמבר .1985 המערערת, לפי בקשת המנוח, פרשה לפנסיה מוקדמת מעבודתה כאחות והקדישה את כל עיתותיה למנוח. המגורים המשותפים נמשכו עד למותו של המנוח דהיינו יותר משנה. לפי עדות המערערת הם חיו כבעל ואשה לכל דבר "היינו חיים יחד, וישנים יחד, קמים יחד ... יוצאים, אפילו אני הייתי הולכת איתו לעבודה יחד, קניות יחד, היה לנו משק משותף, הכל אוכלים יחד". בני הזוג היו ידועים כבעל ואשה בקרב מכריהם וידידיהם, אשר העידו כי השניים נחשבו בעיניהם, על פי הליכותיהם כבעל ואשה, למעט האקט הפורמלי של הנישואין עצמם. עיקר טרונייתה של המערערת בנקודה זו היא כי בית המשפט לא נתן את המשקל הראוי לעדויות אלו, אשר מראות, לטענתה, כי היא עמדה בכל דרישות הפסיקה ביחס לידועה בציבור. ואולם, בפסיקה ניתן משקל רב-יתר לתפיסה הסובייקטיבית של יחסי בני הזוג ביניהם לבין עצמם, לעומת מה שנראה כלפי חוץ בעיני הבריות. כך, למשל נקבע כי: "ראוי שבחינה זו תיעשה על פי קריטריונים סובייקטיביים דהיינו כיצד ראו בני הזוג האיש והאשה את מערכת היחסים שביניהם, האם ניתן לאמר כי המנוח ראה בה, באותה אשה, את יורשתו לאחר מותו." (ע"א 79/83היועץ המשפטי לממשלה נ' סוזן שוקרן פ"ד ל"ט (2) 690, 694הובא בהסכמה בע"א 107/87הנ"ל). והדבר גם מובן. על הידועה בציבור להוכיח קשר עמוק של שיתוף גורל, ודבר זה יש לבחון על פי היסים הפנימיים כפי שהם משתקפים בין בני הזוג לבין עצמם. בית המשפט קמא לאחר ששמע עדויות חיצוניות קבע כי: "לכל העדויות הללו יש חסרון ומגבלה בסיסיים: הן מותירות את המסקנות לסימנים החיצוניים, למראה עיניים ורק מעט מזעיר מן הטמון בליבו של כל אחד מוצא את ביטויו הניגלה." בית משפט קמא סבר כי לאור הפרדת הנכסים בין בני הזוג (למעט חשבון קטן אחד לצורכי משק בית) והעובדה כי הנוח העביר בחייו את רכושו, כולל הבית שהתגורר בו עם המערערת, לילדיו, בזמן בו לטענת המערערת הם חיו יחדיו כידועים בציבור, עולה כי לא ניתן לראות ביחסיהם יחסים של "שיתוף גורל והקרבה הדדית". בית המשפט אומר כי: "בן זוג הקושר גורלו עם בת זוגתו לא ייטה להעביר את חלקו בדירה בה חיים בני הזוג לאחר מבלי להתחשב בבת זוגתו. יתרה מזו הסכם השכירות בין המנוח לילדיו ואשר פג מיד עם מותו מעיד על כך כי המנוח לא ראה כלל לנכון אפילו להמשך מגוריה של המבקשת בבית לאחר מותו - בבחינת סילוקה מן הבית." בית המשפט הסתמך גם על עדותו של מי שערך את הצוואה והיה מקורב למנוח - עורך דין נווה אשר העיד כי: ""... מהשיחות שלי איתו בעבר, בכל התקופה שהיינו ביחסים טובים, ידעתי בדיוק איך הוא מסתכל על היחסים שלו עם יהודית שדה. זה היה טיב של יחסים של "טוב לי וטוב לה". "כל פרשת ההיכרות שלי איתו, במשך כל השנים, מאז שהוא הכיר את יהודית והשיחות שלי איתו בנושא הזה, מלמדות שהוא ידע בדיוק מה היחסים או הזכויות שהוא רוצה להקנות ליהודית ...". "אני צריך ממך שתעזרי לי, אני עוזר לך. אני נותן לך חיים טובים, לוקח אותך לטייל לחו"ל ... הוא אמר ... יהודית יודעת הבית שייך לילדים ואין לה על זה שום זכויות, הבטחתי לה שאני אעזור לה להשלים את הפנסיה, כי היא עזבה את העבודה בגללי, ואת זההבטחתי שאני אחזיר לך ואת זה אני אעשה ..."." המנוח העניק בצוואתו למערערת קיצבה של 600דולר מפני שביקש לפצותה על הפסד הפנסיה שנגרם לה עקב בקשתו כי היא תפרוש מעבודתה פרישה מוקדמת. הוא רצה להעניק לה גמול על כך שהואילה לעזוב את מקום עבודתה על מנת להיטיב עימו. אולם רב המרחק בין הקצבה חודשית "לידידתו" כפי שכינה אותה בצוואתו לבין עומק יחסים עם אשה אשר רואים בה מי שראויה לרשת אותו לאחר המוות. לפיכך יש לדחות את הערעור גם בנקודה זו של אי הכרה במערערת כזכאית למזונות העזבון לפי סעיף 57(ג) לחוק ירושה. סיכומו של דבר. צוואתו של המנוח ישראל קבורס תקפה ולמערערת אין אלא מה שהובטח לה בצוואה. בערעור שלפנינו הועלתה לראשונה בעית תקפו של סעיף 9לצוואה שיש בו תניית סילוק: שאם המערערת תגיש תביעה נגד העזבון או ילדיו או תתנגד לקיום הצוואה, כי אז יתבטל מה שהובטח לה בצוואה. שאלה זו תלויה בעניינים שבעובדה דהיינו האם ההתנגדות לצוואה מבוססת על "עילה סבירה ובתום לב" (ראה ע"א 542/58יהודית אנגלמן נ' קליין וערעור שכנגד פ"ד מ"ג (1) 772, 787ב'). עניינים אלה לא נטענו ולא נדונו בבית משפט קמא ומטעם זה לא ייזקק בית משפט זה לסוגיא זו. הערעור, כאמור נדחה. המערערת תשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחה בערעור בסך -.000, 3ש"ח. שופט השופט ד' לוין: אני מסכים. שופט השופט א' מצא: אני מסכים. שופט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט טל.שאלות משפטיותעורך דין