אשראי דוקומנטרי שפג תוקפו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטות ד' פלפל - אב"ד, א' קובו, ש' ברוש) בע"א 581/97 מיום 7/9/98. 1. המבקשת, חברה הרשומה באיטליה ועוסקת בייצור ושיווק מוצרי קרמיקה, מכרה לחברת קרמיטל ישראל בע"מ (להלן: "קרמיטל") מוצרי קרמיקה שונים. על מנת להבטיח תשלום בעד הסחורה, הפקידה קרמיטל מכתב אשראי דוקומנטרי שהוצא ע"י המשיב לטובת המבקשת (להלן: "מכתב האשראי"). תקפו של מכתב האשראי הוארך מספר פעמים, כאשר בפעם האחרונה הוארך תוקפו עד ליום 31.3.95. כארבעה חודשים לאחר מועד זה פנתה המבקשת למשיב בבקשה לפרוע מספר חשבונות אשר הוצאו לפני מועד פקיעת מכתב האשראי ולא נפרעו ע"י קרמיטל. המשיב סירב בטענה שפג תוקפו של מכתב האשראי. משכך פנתה המבקשת לבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו וטענה כי לאור סעיף 1 למכתב האשראי, מכתב האשראי חל על כל החשבונות אשר הוצאו בגין סחורה שסופקה עד ליום 31.3.95 ולא נפרעו על ידי קרמיטל בתוך 120 יום, גם אם הדרישה לפרעם נעשתה לאחר שפג תוקפו של מכתב האשראי. לעומתה טען המשיב כי על פי תנאי מכתב האשראי, אין הוא נדרש לשלם חשבונות שלא הוצגו בפניו עד ליום פקיעת תוקפו של מכתב האשראי, ולעניין זה אין חשיבות כלל למועד בו הוצאו החשבונות. 2. בית המשפט השלום דחה את התובענה בקובעו כי אין בידו לקבל פרשנות לפיה מכתב האשראי חל על כל חשבון שהוצא עד ליום פקיעתו של מכתב האשראי ולא שולם בתוך 120 יום, גם אם הדרישה לפרעו נעשתה לאחר מועד פקיעתו של מכתב האשראי, וזאת משום שפרשנות כזו נוגדת את לשונו של מכתב האשראי ואת כוונת הצדדים, כנהוג וכמקובל במסמכים מאותו סוג. בית המשפט קבע כי פירושו הנכון של סעיף 1 הינו שהמשיבה מחויבת בתשלום על פי מכתב האשראי עם הצגת הצהרה מעת המבקשת, כי קרמיטל לא שילמה את החשבונות שהוציאה המבקשת בקשר לסחורה, תוך 120 יום מתאריך החשבון, וכי על פי האמור במכתב האשראי, מועד פקיעת מכתב האשראי הינו המועד האחרון להצגת מסמכים בדלפקי המשיבה. בית המשפט הוסיף עוד כי נוסח זה של מכתב אשראי, לפיו מועד פקיעתו הינו גם המועד האחרון להצגת מסמכים על פיו, תואם את המקובל והנהוג במכתבי אשראי בדרך כלל ואף את הכללים האחידים של לשכת המסחר הבינלאומית בקשר לאשראי דוקומנטרי (P.C.U) (להלן: "הכללים האחידים"), אליהם כפוף מכתב האשראי. בסיום פסק דינו אף דחה בית המשפט השלום את טענת המבקשת, כי יש להעדיף את הפירוש המוצע על ידה מתוקף עקרונות כלליים של פרשנות חוזה, וקבע כי אף תכליתו של מכתב האשראי, שהינה קידום הוודאות והיציבות בסחר הבינלאומי, מכתיבה פרשנות דווקנית מילולית של מכתב האשראי והעדפתה על פני החלת עקרונות גמישים ועמומים. 3. על פסק דינו של בית המשפט השלום ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי עשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 ודחה את הערעור מטעמיו של בית המשפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי מכתב האשראי הינו התחייבות לשיפוי, שהיא מוחלטת ועצמאית, ומותנית בהצגת הודעה שחלפו 120 יום מתאריך שהצדדים הסכימו עליו לגבי התשלום. בית המשפט הבהיר כי אותם 120 יום אינם רלוונטיים כלל למועד הפקיעה של מכתב האשראי. 4. על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור זו. המבקשת חולקת על פרשנותן של הערכאות קמא את מכתב האשראי. עיקר טיעונה של המבקשת הוא כי העקרונות הכלליים של פרשנות חוזה והצורך ביציבות ובטחון בסחר הבינלאומי מובילים למסקנה לפיה מכתב האשראי חל על כל החשבונות לגביהם הוגשה דרישה לתשלום בתום 120 יום מיום הוצאתם, ובלבד שהוצאו טרם מועד פקיעת מכתב האשראי. המשיב, בתשובתו, חוזר ועומד על כך כי פרשנותה של המבקשת נוגדת את ההגיון המסחרי ואת עקרון העצמאות שבבסיס קיומו של מכשיר האשראי הדוקומנטרי, וכן את הכללים האחידים שהחילו הצדדים על מכתב האשראי. 5. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. המקרה הנדון אינו מעורר כל סוגיה שיש בה כדי להצדיק ערעור שני בפני בית משפט זה (ראה בר"ע חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). מסקנותיהן של הערכאות קמא נוגעות אך לסכסוך שבין הצדדים, וקביעותיהן המשפטיות עוסקות בפירוש חוזה קונקרטי ונסמכות על הלכות מבוססת ומקובלות בנושא האשראי הדוקומנטרי. בנסיבות אלה נחה דעתי כי אין מקום לרשות ערעור בעניין זה. הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 3,000 ש"ח. אשראי