קללות של אוהד כדורגל כלפי שוטר בפתח הכרעת הדין אני מודיעה, כמצוות סיפת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 על זיכוי הנאשם מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. להלן נימוקי: על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 27/9/2008 בשעה 20:30 במהלך משחק כדורגל באצטדיון בלומפילד ביפו, התבקש הנאשם על ידי השוטר (להלן: השוטר), לרדת מעל גדר עליה עמד וממנה הושלכו חפצים שונים לעבר המגרש. הנאשם סירב לבקשת השוטר ובנוכחות צופים שהיו במקום צעק לעבר השוטר, "השוטרים זונות, אתם סתם עושים בלגן" ובהמשך, "אני רוצה לדחוף שוטר לפסי הרכבת". על כל אלה מבקשת המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירות הבאות: א. העלבת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). ב. התנהגות פרועה במקום ציבורי, עבירה לפי סעיף 216 (א)(1) לחוק העונשין. כבר בפתח הדברים יובהר כי לא רק שלא הוכחה העובדה הנטענת בכתב האישום ולפיה הושלכו חפצים שונים לעבר המגרש על ידי מי מיושבי הגדר, עליו עמד הנאשם, אלא יותר מכך עובדה זו נשללה במהלך עדותו של השוטר, שהינו עד התביעה היחיד לאירועים הנטענים בכתב האישום, בעת שאישר כי לא הושלכו, ממקום עמידתו של הנאשם, בכל שלב שהוא של האירוע, חפצים כלשהם לעבר המגרש, אלא שהתעורר החשש שדבר זה עלול להתרחש עם סיום מחצית המשחק, בעת ירידת השופטים לחדרי ההלבשה, בעקבות החלטת שופט המשחק שלא נשאה חן בעיניי האוהדים. לגבי מרבית העובדות הנותרות לא הייתה מחלוקת - הנאשם, שאין חולק שמהווה דמות דומיננטית ומרכזית בין אוהדי קבוצת הכדורגל הפועל תל-אביב, שתפקידו, במהלך המשחק, להלהיב את הקהל לעודד את הקבוצה, כשגבו מופנה למגרש ופניו אל מול קהל האוהדים, הודה שסרב לבקשת השוטר לרדת מהגדר, כי הטיח בפניו שהשוטרים סתם עושים בלגן וששר יחד עם קהל האוהדים, שצפו במשחק משער 5, את השיר המכיל את המילים "אני רוצה לדחוף שוטר לפסי הרכבת". במחלוקת עובדתית נותרה רק השאלה האם הנאשם גם הטיח בשוטר את המילים "השוטרים זונות". המחלוקת הינה בעיקרה משפטית-פרשנית, האם גם בהנחה שהוכח שהנאשם הטיח בשוטר את המילים "השוטרים זונות" עבר את העבירה של העלבת עובד ציבור והאם בסירובו לבקשת השוטר לרדת מהגדר ובנותנו קולו בשיר, שעל חוסר מוסריותו וגסותו, לא יכולה להיות מחלוקת, עבר את העבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי. לאור מסקנתי, בעניין מהותה של העבירה של העלבת עובד ציבור, לא מצאתי צורך להכריע במחלוקת העובדתית שהתעוררה, בין גרסת השוטר, שטען שהנאשם הטיח בו את הדברים האמורים, ובין הכחשתו הגורפת של הנאשם ולאור הודאתו של הנאשם בביצוע המעשים האחרים המיוחסים לו בעובדות כתב האישום נותר לדון רק אם הם ממלאים אחד יסודות העבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי. העלבת עובד ציבור: המסגרת הנורמטיבית לעבירת "העלבת עובד ציבור", נמצאת בסעיף 288 לחוק העונשין הקובע: "המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור...כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו - מאסר ששה חדשים". את סעיף 288, משלים סעיף 34 כד' לחוק העונשין, שמגדיר "עובד ציבור", בין היתר, כ"עובד מדינה". שוטר נחשב כעובד מדינה גם בשעות פעילותו מחוץ למסגרת המשטרתית כמאבטח משחקי כדורגל בשבתות וזאת מכוח סעיף 5 לתקנות המשטרה (העסקת שוטרים באירוע), תשל"ו-1975 הקובע ש- "ששוטר באירוע ייחשב לכל דבר ועניין כשוטר הממלא תפקיד" וככזה היה השוטר בבחינת "עובד ציבור" בעת שאבטח את משחק הכדורגל, נשוא תיק זה. עסקינן בעבירה התנהגותית. היסוד העובדתי בנוי ממעשה של "העלבה", שיכול להיעשות ב"תנועות, במילים או במעשים" שהם נסיבות המעשה, או מאפייני המעשה. הרכיב הנסיבתי מחייב שה"העלבה" תהא כלפי "עובד הציבור", כשהוא ממלא את תפקידו, או בנוגע למילוי תפקידו, כשבנוגע ליסוד הנפשי, נדרשת מחשבה פלילית רגילה, קרי: מודעות לטיב המעשה ולהתקיימות הנסיבות. השופטת פרוקצ'יה, בפסק דין ארוך וממצה, מנתחת את יסודות עבירת העלבת עובד ציבור וסוקרת את העבירה מלפני ולפנים ובהתאם לרציונלים השונים ולזכויות הפרט, בהם חופש הביטוי וכבוד האדם, המתנגשות עם אינטרסים ציבוריים רבי חשיבות, כגון: שמירה על סדרי השלטון, מגיעה למסקנה הבאה: "שקלול מידתי בין הזכות לחופש ביטוי לבין האינטרס הציבורי בהגנה על עובדי ציבור מוביל לנקודת איזון המצרה את תחומי התפרשותה של העבירה לאותם מקרים בהם הפגיעה בעובד הציבור היא חמורה וקיצונית באופייה, ויש בה מהסממנים של חשש ממשי לפגיעה ביכולת התפקוד של העובד, בהקרנתה על השירות הציבורי בכלל... 'העלבה' במשמעות הנורמטיבית של האיסור תיוחד, אפוא, למקרים חריגים וקיצוניים בהם קיימת ודאות קרובה כי הפגיעה הצפויה ממנה עלולה לא רק לפגוע בעובד הציבור כפרט, אלא גם לפגוע פגיעה ממשית וקשה באופן מילוי תפקידו הציבורי, ובכך לפגוע במערכת השירות הציבורי ובאימון הציבור בה... הטחת גידופים או קללות, הגם שיש בהם אלימות מילולית, אך אין בתוכנם ובצורת השמעתם פגיעה בליבה העמוקה של כבוד האדם, לא יהוו "העלבה" אסורה, גם אם תוכנם ואופן השמעתם עלולים להיות קשים ופוגעניים". רע"פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (2008). בהנחיה 4.1103, מתוך הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, שכותרתה "הגשת כתבי אישום בעבירות של העלבת עובד ציבור וזילות בית-המשפט", מובאים הדברים הבאים: "התבטאות תיחשב כ"העלבה" ולא תחסה תחת כנפי עקרון "חופש הביטוי" כאשר התייחסה לעובד ציבור קונקרטי ואיננה בגדר אמירה כללית ביחס לסוג מסוים של עובדי ציבור". כאמור, בדוח הפעולה רשם השוטר שהנאשם אמר לו, "השוטרים זונות, סתם אתם עושים בלגן" ולאחר מכן השוטר ציין שבשלב העיכוב, הנאשם המשיך לקלל אותו ועל כך גם העיד בבית המשפט. לגבי הקללות, שלכאורה נאמרו על ידי הנאשם בזמן העיכוב, הרי שאלה אינן מיוחסות לנאשם בכתב האישום, השוטר לא פרט קללות ספציפיות, אין מדובר באישום קונקרטי שניתן להתגונן מפניו או להוכיח אותו ולכן אתעלם ממנו והיה כלא היה. גם אם אצא מנקודת הנחה שהנאשם אמר בלהט האירוע, את המיוחס לו, ניתן לראות שמדובר באמירה כוללנית ולא קונקרטית, המכוונת כלפי ציבור השוטרים בכללותו ולא כלפי שוטר ספציפי. גם לא מדובר בביטוי "חמור וקיצוני באופיו" הפוגע " בליבה העמוקה של כבוד האדם", או עלולה לפגוע באופן מילוי תפקידו הציבורי של השוטר. אם כך, אמירה זו בלבד, אין בכוחה לגרום להרשעת הנאשם בעבירת העלבת עובד ציבור. התנהגות פסולה (פרועה) במקום ציבורי: סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין קובע: "העושה אחת מאלה, דינו מאסר ששה חודשים: (1) מתנהג באופן פרוע או מגונה במקום ציבורי;" בספרו על הדין בפלילים,חלק רביעי, מהדורה חדשה 2006, בעמ' 2236- 2238, מנתח המחבר י. קדמי את היסוד העובדתי שבעבירה, באופן הבא: "המתנהג"- הן במעשה והן במחדל; ואין לפרש את המונח 'מתנהג'- על דרך הצמצום... 'התנהגותו' של אדם כוללת, בדר"כ את דיבורו... "מגונה"- לאו דווקא מן ההיבט "המוסרי-מיני".... אלא- על פי מבחן רחב של "התנהגות גסה העלולה לעורר רגשי בחילה והתמרמרות מצד הציבור... "במקום ציבורי"- כמשמעותו בהגדרה שבסעיף 34כד לחוק העונשין;" (הדגשים במקור). השופט, אב"ד וס. נשיא, ח' פיזם, נדרש לפרשנות הביטויים התנהגות פרועה או מגונה שבסעיף 216(א)(1) לחוק העונשין, בע"פ(חי') 2813/02 חאלד מוחמד נ' מדינת ישראל, (2003)וכך הוא קבע שם: "הביטויים התנהגות "פרועה או מגונה", הם עמומים, ועל ביהמ"ש לצקת בהם תוכן... אין מקום ליתן להם הגדרה מדויקת, ויש לקבוע על פי נסיבות המקרה, כאשר דעתי היא כי התנהגות כזאת, איננה כל התנהגות, הלוקה בחוסר נימוסים וגסות. ניתן עוד לומר, כי על ההתנהגות העבריינית שבסעיף 216 להיות כזאת המעוררת דחייה בשל מידה ניכרת של גסות ופגיעה באחר או בערך חשוב". מסגרת הדיון נקבעת על פי עובדות כתב האישום, כפי שפורטו לעיל, ושעל רובן לא הייתה מחלוקת. גם בעדותו בבית המשפט לא יכול היה השוטר להוסיף פרטים, מעבר למתואר בעובדות כתב האישום, על התנהגותו של הנאשם שהביאה לעיכובו, והסיק מהעובדה שהחליט לעכבו ש"כנראה הוא כן התפרע", אף כי התקשה לתת הסבר מניח את הדעת לשיהוי של כ-10 דקות מאז שהאירוע הסתיים ועד שהחליט לעכבו. משנשמטה העובדה ולפיה נזרקו חפצים מאזור הגדר עליו עמד הנאשם, נשמט לכאורה גם הבסיס לדרישת השוטר וחבריו מהנאשם ומהאוהדים האחרים לרדת מהגדר ואולי נכון היו עושים השוטרים אם היו מקדמים את החשש מפני אפשרות השלכת חפצים על השופטים, בעת ירידתם מהמגרש להפסקה, חשש שיתממש או לא, בדרכים חלופיות. אינני קובעת מסמרות בעניין זה, כשכך או כך אין באמור לעיל כדי להצדיק סירובו של מאן דהו להישמע להוראות השוטר, ובסרבו למלא אחר דרישת השוטר לרדת מהגדר, עבר הנאשם לכאורה עבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. אולם, עבירה זו לא יוחסה לו והוא אף לא הוזהר על ידי המאשימה, במהלך ניהול ההוכחות, שהוא צפוי להיות מורשע בעבירה זו ולפיכך אף שביצועה של עבירה זו הוכח בפניי אמנע מהרשעתו בה. לא למותר לציין שעל אף שהשוטר אישר ששוטרים נוספים היו עדים לאירוע לא הובאה כל עדות נוספת לתמוך בעדותו של השוטר, אף שהנאשם טען, כבר בחקירתו במשטרה, שלא הוא החל, יזם, או היה הרוח החיה והמתסיסה בשירת האוהדים נגד השוטרים, אלא שלנוכח סירובו, להיענות לדרישת השוטר ולרדת מהגדר, שנבע מכך שלא קיבל ממנו הסבר לדרישתו שירד, נדחף על ידי השוטר ולכן חזר למקומו, מה שגרם לתסיסת הקהל שפצח בשיר, אותו הגדיר כ"שיר מחאה" נגד המשטרה, בגלל התנהגותה. לטענת הנאשם, כאמור, בתגובה לסירובו לרדת מהגדר נדחף בכוח על ידי השוטר, אך בחר לשוב בהתרסה למקום עומדו ובשלב זה פצחו האוהדים, אליהם אף הוא הצטרף, בשיר המחאה נגד השוטרים שכלל את המשפט האלים והמתריס "אני רוצה לדחוף שוטר לפסי הרכבת". עד ההגנה נמרוד בוכמן, אף הוא אוהד הפועל תל-אביב, המשמש, בין יתר עיסוקיו, חבר בוועדת הספורט של עירית תל-אביב ומשתתף בדיוני המועצה למניעת אלימות בספורט, סיפר בעדותו שאמנם לא היה עד לדחיפת הנאשם על ידי השוטר, אך תמך בגרסת הנאשם, כשגם אליבא דגירסתו "כשהשוטרים עלו, חלק מהקהל החל לשיר כנגד השוטרים". השוטר עצמו העיד כי את השיר הזה שרו כל האוהדים ביציע, אך לטענתו הנאשם הוא "אחד האנשים שעולים לגדר הזה (כך במקור) ומניעים את הקהל והוא הניע את הקהל". כך או כך, השאלה הנשאלת היא האם בעצם הסירוב לרדת מהגדר ובמתן קולו בשיר הפרובוקטיבי והנלוז, גם בהנחה שהנאשם הוא זה שהניע את הקהל לשיר, התמלאו יסודות העבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי. על כגון דא קבעה כב' השופטת דר' מיכל אגמון בב"ש(י-ם) 545703 מדינת ישראל נ' פלונים, (2003): "יש לזכור כי מדובר במשחק כדורגל. קללה הנאמרת, בנסיבות של משחק כדורגל, מבלי שנלוות אליה ההתפרעות או התנהגות אלימה, לא יכולה להיחשב כהפרת הסדר הציבורי. גם אם סבורה אני כי התבטאות כזו או אחרת אינה ראויה". מאחר וההתנהגות הפרועה, על פי הנטען וכפי שעלה ממכלול הראיות שהוצגו, באה לידי ביטוי במקרה זה בשירה מופגנת של שיר הנושא בחובו תוכן מרגיז ובעל מאפיינים אלימים, על ידי קהל האוהדים, גם אם נאמר שבניצוחו של הנאשם, נשאלת השאלה האם תוכנו של השיר הוא כזה שמוצדק להטיל בגינו מגבלות על חופש הביטוי ולראות בעצם השירה "התנהגות גסה העלולה לעורר רגשי בחילה והתמרמרות מצד הציבור..." המגיעה כדי התנהגות פרועה המצדיקה התערבות המשפט הפלילי. על גבולות חופש הביטוי והיקפה של הזכות לחופש הביטוי עמד כב' השופט(כתוארו אז) א. ברק בבג"צ 2194/06, מפלגת שינוי, מפלגת המרכז נ' יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית": "היקפו של חופש הביטוי משתרע על כל דרכי הביטוי, ועל כל צורות הביטוי, ועל כל תכני הביטוי. על כן משתרע חופש הביטוי על דעות מקובלות ועל דעות חריגות; על דעות שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות...ההגנה על חופש הביטוי אין פירושה מימושו של חופש בלתי מוגבל להשפיל ולבזות אדם ולפגוע קשות בצלמו ובכבודו כאדם. פגיעה ברגשות הכרוכה בביזוי ובהשפלה עשויה להיות כה כבדה עד כי היא תעלה על "רמת הסיבולת" שהדמוקרטיה מוכנה להכיר בה. במקרים אלה ייתכן שמוצדק יהיה להטיל מגבלות על חופש הביטוי. אלה הם מקרים חריגים ויוצאי דופן, "אשר באופיים מזעזעים את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית" (בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, 50). כדברי חברתי א' פרוקצ'יה, פגיעה ברגשות המצדיקה הגבלה של חופש הביטוי: "...רף הסבולת המצדיק הגבלת חופש ביטוי עקב פגיעה ברגשות הוא אפוא גבוה ביותר, ורק מצבים חריגים ויוצאי דופן של פגיעה יצדיקו הגבלת חופש ביטוי כזה, שאם לא כן היה חופש זה עשוי להתרוקן מתוכנו במידה רבה" (פרשת בכרי, 279)." ההגנה על הזכות לחופש הביטוי פרושה גם על שירתם של האוהדים, על אופיו ותוכנו, כפי שהוכח במקרה זה, כשעם כל הסלידה וההסתייגות מתוכנו של השיר, אין מדובר בשיר "המזעזע את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית" ומכוח הגנה זו על חופש הביטוי קמה לנאשם גם הגנה מפני הרשעתו בביצוע העבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי, משלא הוכח כי מעבר לכך הגיעה התנהגותו כדי התנהגות פרועה או מגונה. המאשימה תחמה את גבולות העבירה שיוחסה לנאשם בד' אמות סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין, הקובע איסור על התנהגות באופן פרוע או מגונה במקום ציבורי, וייתכן שהוראת סעיף 216(א)(4) לחוק העונשין, הקובעת איסור על התנהגות במקום ציבורי "באופן העלול להביא להפר השלום" הייתה הולמת יותר מקרה זה, אך עבירה זו כאמור לא יוחסה לנאשם. אין בכל האמור לעיל כדי לשנות את דעתי כי ראוי לשנות את השיח גם במגרשי הכדורגל וכי התלהמות בסגנון השירה, כפי שבאה לידי ביטוי במקרה זה, אינה ראויה, היא גסה ומצביעה על חינוך לקוי והעדר תרבות והיא הגורמת, קרוב לוודאי, להדרת רגליהם של אוהדים רבים וטובים, שסגנונם שונה ותרבותי, ממגרשי הכדורגל. סוף דבר, הגעתי למסקנה שלא הוכח במידת ההוכחה הדרושה בפלילים שהתנהגותו של הנאשם הגיעה כדי עבירה פלילית והחלטתי לזכותו מכל העבירות שיוחסו לו, כאמור בפתח הכרעת הדין. משטרהכדורגלדיני ספורטקללות / גידופיםשוטר