1. זוהי תובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, ובה מתבקש בית המשפט להצהיר שניים אלו: אחד - כי המבקש 1, מתתיהו קולודיצקי ואחיותיו תקווה גולן ובתיה הולשיץ, שהם אחיו ויורשי המנוח יהודה קולודיצקי והמבקשת 2, חפציבה כהן, שהיא אלמנתו ויורשת יחידה של המנוח פנחס כהן - הם בעלי מניה אחת בחברה ו/או זכאים להירשם מכוח ירושה כבעלי מניה בחברה. שניים - כי האסיפה הכללית, שערכה המשיבה ביום 30.10.00, לא נתכנסה כדין, וההחלטות שנתקבלו בה אינן תקפות ואינן מחייבות את החברה. בין היתר הוחלט באסיפה זו, כי מר יהושע חימוביץ ומר סמי מויאל מתמנים כדירקטורים בחברה. רקע עובדתי: 2. המשיבה, חברת נאמני זבולון בע"מ, היא חברה פרטית מוגבלת במניות, שנוסדה ונרשמה ביום 31.5.59. המשיבה הוקמה כגוף שיחזיק וינהל את נכסיה ויפעל למען קידום מטרותיה של עמותת "אגודת יורדי-ים זבולון ישראל", אגודה שנוסדה בשנת 1936. מייסדי החברה היו 9 אנשים, שכל אחד מהם היה בעל מניה אחת בחברה. 8 מקרב המייסדים נפטרו ונותר בחיים רק מר יעקב קריבשיוב. כיוון שעם חלוף השנים נפטרו מרבית ממייסדי המשיבה ומנהליה, לא התקיים במשך כ- 16 שנים מעקב קפדני ומסודר של החברה בדבר הגשת דוחות שנתיים לרשם החברות ותשלום האגרות השנתיות. כתוצאה מכך נמחקה המשיבה. רק בשלהי שנת 2000 הוסדרו עניינים אלה וניתן צו להחייאת המשיבה ומונו לה מנהלים חדשים. בין מייסדי החברה נמנו יהודה קולודיצקי ז"ל, שכאמור מבקש 1 הוא אחיו, ופנחס כהן ז"ל, שמבקשת 2 היא אלמנתו, שלכל אחד מהמנוחים הייתה מניה אחת בחברה. המנוחים נפטרו במהלך שנות התשעים. 3. ב"כ הצדדים לא ביקשו לחקור את המצהירים מטעם הצדדים והסתפקו בהצהרות שנמסרו לפרוטוקול. ב"כ המשיבים הצהיר, כי קיבל מכתבים שנשלחו לו על-ידי ב"כ המבקשים, ולא הגיב עליהם. כן הצהיר ב"כ המשיב מפי מגיש התצהיר, כי למשרדי החברה לא נשלחו כל מסמכים. לאור הצהרות אלו הודיעו ב"כ הצדדים, שבכך הובהרו השאלות העובדתיות, והם מבקשים שפסק הדין יכריע בשאלות המשפטיות, על-פי סיכומי הצדדים בכתב. טענות המבקשים: 4. כאמור, כל אחד מהמנוחים בעת פטירתו, היה בעל מניה רגילה אחת בחברה. לטענת המבקשים, לפי תקנות ההתאגדות ובהתאם לחוק, זכאים יורשיו של כל אחד מהם, להירשם כבעל המניה של מורישם ולקבל את כל הזכויות שמקנה המניה לבעליה. יהודה קולודיצקי ז"ל (אחיו של מבקש 1 ו-2 אחיותיו) נפטר ביום 1.11.90. פנחס כהן ז"ל (בעלה של מבקשת 2) נפטר ביום 20.4.90. ביום 15.2.04, שלח ב"כ המבקשים מכתב לב"כ המשיבה ובו הודעה של המבקשים שברצונם להירשם כבעלי המניה של מורישם, ומבקש שהחברה תבצע את הרישום. ב"כ המשיבה לא השיב למכתב והחברה לא ביצעה את רישום המניות. ביום 30.10.00 התקיימה אסיפה כללית של החברה. על-פי האמור בפרוטוקול הישיבה, מהתאריך הנ"ל, התמנו 2 דירקטורים בחברה. לטענת המבקשים, האסיפה אינה חוקית, מאחר ולא הוזמנו אליה כל האנשים הזכאים לקבל הזמנות לאסיפה, והיא קוימה על-ידי בעל מניה אחת בלבד. לפיכך, מבקשים המבקשים להצהיר, כי הם זכאים להירשם כבעלי מניה בחברה, וכי האסיפה נתכנסה שלא כדין והחלטותיה אינן תקפות. מן הראוי לציין כי בתצהירי שני המבקשים התומכים בבקשה, פרט לפרטים המצוינים לעיל, לא נאמר דבר. טענות המשיבה: 5. המשיבה נוסדה ב- 31.5.59, כגוף שמטרתו להחזיק ולנהל עבור עמותת "אגודת יורדי-ים זבולון ישראל" (להלן: "העמותה"), את נכסיה, ולפעול למען קידום מטרותיה. העמותה נוסדה ב-1936 ומטרתה העיקרית לפתח, להסדיר, למסד ולהפיץ את נושא הימאות וענף הספורט הימי בקרב בני-נוער. פעילות המשיבה והעמותה נעשית על-ידי מתנדבים. המשיבה אינה גוף כלכלי ובעלי המניות אינם זכאים לשום רווחים עבור מניותיהם. כל ההכנסות משמשות לקידום מטרות העמותה. לטענת המשיבה, בעת התאגדותה, אימצה בשנויים אחדים, את מסמכי ההתאגדות הכלולים בלוח א' לתוספת השלישית לפקודת החברות בנוסחה דאז (להלן: "התקנות"). את תקנה 19 לתקנות החליפה, וזו לשונה של התקנה המוחלפת במסמכי ההתאגדות: " בלי אישור המנהלים לא תהיה להעברת מניות כל תוקף שהוא, המנהלים יכולים לסרב לאשר העברת מניות שהיא מבלי לתת כל נימוק לסירוב זה". לטענת המשיבה, אין המבקשים מחזיקים באישור מנהלים להעברת המניות, ולכן אינם עומדים בתנאי היסוד לצורך רישומם כבעלי מניות המשיבה. עוד טוענת המשיבה, כי מכתבי המבקשים מעולם לא הומצאו לה, שכן ב"כ המשיבה לא היה מעולם מורשה מטעמה לקבלת מסמכים. למשיבה כתובת ידועה, שבה היא פועלת מזה עשרות שנים ולכתובת זו לא הומצאו כל מסמכים. באשר לאסיפה הכללית מיום 30.10.00, טוענת המשיבה, כי כל בעלי המניות, זולת מר יעקב קריבשיוב, נפטרו. על-פי תקנה 22, הזכות לזימון אסיפות מותנית ברישום כחבר. כיוון שאיש מיורשי בעלי המניות שנפטרו לא נרשמו כחברים, לא היה צורך לזמנם, והאסיפה התנהלה כדין. עוד טוענת המשיבה, כי טענה בדבר אי תקפותן של החלטות האסיפה הכללית יכולה להישמע אך ורק ע"י בעלי המניות של החברה ולא על-ידי אדם שלישי שאינו חבר בה, ולפיכך המבקשים אינם רשאים להעלותה. בנוסף לטענות אלו, העלתה המשיבה גם טענה בדבר השתק פלוגתא וטענות סף, שידונו להלן. לכתב-התשובה צורף תצהירו של יהושע חיימוביץ' מנהל המשיבה, המפרט את האמור לעיל. השתק פלוגתא: 6. טוענת המשיבה, כי בענין חוקיות האסיפה הכללית חל השתק פלוגתא, משום שטענות זהות כבר נטענו והוכרעו בת.א 1088/02 נאמני זבולון בע"מ נ' צ'רנינסקי אברהם, שניתן על ידי בית משפט השלום בראשון לציון (להלן: עניין צ'רנינסקי). מאידך, טוענים המבקשים, כי אין השתק פלוגתא בענייננו, שכן מדובר שם בצדדים שונים. המבקשים לא היו צד ועמותת יורדי ים זבולון ישראל שהייתה שם צד להליכים, אינה צד לתביעה זו. תנאי ראשון להשתק פלוגתא הוא קיומם של צדדים זהים. כן טוענים המבקשים, כי פסק-הדין בעניין צ'רנינסקי אינו רלבנטי לעניין הנדון, משום ששם דובר בתביעה לפינוי נכס ולתשלום דמי שימוש ולמבקשים אין כל קשר לכך. השאלה בדבר זכותם של המבקשים להירשם כבעלי מניות כלל לא עלתה שם. לטענת המבקשים, פס"ד זה צורף לתגובת המשיבים אך ורק כדי ליצור מראית של מזימה שכביכול נרקמה בין המבקשים לבין הנתבעים בתביעה ההיא. 7. בטרם אדון בשאלת השתק הפלוגתא, אסקור בתמציתיות את עובדות המקרה בעניין צ'רנינסקי. דובר שם בתביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים, צ'רנינסקי אברהם ועמותת מועדון השייטים בת-ים, שהשתלטו על נכס שבבעלות התובעת 1 - נאמני זבולון בע"מ (המשיבה בענייננו). לטענת החברה, הנכס נרכש במטרה לשמש את התובעת 2, עמותת יורדי-ים זבולון ישראל. החברה טענה שהנתבעים עושים שימוש בנכס ללא הסכמתם, ותבעה לחייב את הנתבעים למסור להן את החזקה ולחייבם בדמי שימוש. בפסק הדין מיום 7.7.2003, ניתן צו המורה לנתבעים יחד ולחוד לפנות את הנכס נשוא התביעה ולמסור את החזקה בו לידי התובעת, אך לא נפסק תשלום דמי שימוש. 8. השתק פלוגתא יקום, כאשר בפסק דין קודם הוכרעה מחלוקת עובדתית או משפטית הזהה לעניין הנדון ושהייתה חיונית לתוצאה הסופית. במקרה כזה, בעלי-הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין באותה מחלוקת בהליך משפטי אחר. הבחינה לקיומו של השתק פלוגתא הוא במענה ל-4 שאלות אלו: האם הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים? האם התקיים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה "היה יומו בבית המשפט" ביחס לאותה פלוגתא? האם ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה? האם ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה? (ראו נ' זלצמן מעשה בית-דין בהליך האזרחי, עמ' 141). בענייננו לא מתקיים אף אחד מהתנאים האמורים. אין מדובר באותה פלוגתא ובאותה מערכת עובדתית ומשפטית. בעניין צ'רנינסקי דובר על תביעה לפינוי הנכס ולתשלום דמי שימוש מצד הנתבעים דשם. בענייננו הדיון נסוב על זכותם של המבקשים להירשם כבעלי מניות ולביטול קיומה של האסיפה הכללית. הגם שבעניין צ'רנינסקי העלו הנתבעים את הטענה, לפיה על החברה היה לזמן לאסיפה את יורשיהם של כל בעלי המניות שנפטרו, ובית המשפט קבע, כי "התאפשר בידי מנהלי עזבונם של יתר בעלי המניות לצרף את היורשים כחברים בחברה והמנעותם של אלה מלנקוט בהליך זה מעידה על חוסר עניין בחברה", אולם, כאמור, העילות והפלוגתאות שם היו שונות. התנאי השני, אף הוא אינו מתקיים - אין מדובר באותם צדדים או בחליפיהם. הפסיקה אמנם הרחיבה את תחולת הכלל גם למקרים בהם אין זהות פורמלית בין הצדדים, אך עדיין חייבת להתקיים "קרבה משפטית" או זהות אינטרסים בין הצדדים (ע"א 1041/97 סררו אבי נ' נעלי תומרס, נד(1)642). בענייננו לא עלה בידי המשיבה להוכיח קרבה משפטית כזו או זהות אינטרסים בין המבקשים בתובענה זו לבין הנתבעים בעניין צ'רנינסקי. התנאים השלישי והרביעי, אף הם אינם מתקיימים. לא ניתנה הכרעה מפורשת או מכללא בעניין הורשת המניות או כשירות האסיפה. הכרעה כזו לא הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בעניין צ'רנינסקי. אשר על כן, אין לקבל את הטענה בדבר השתק פלוגתא ודינה להדחות. שיהוי, התיישנות ואי צירוף צד חוסר ניקיון כפיים וחוסר תו"ל: 9. כפי שציינתי לעיל, העלתה המשיבה מספר טענות סף שידונו להלן. לטענת המשיבה, יש לדחות את התובענה על הסף, בשל שיהוי והתיישנות, חוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב. המשיבה מציינת כי המבקשים פנו רק בשנת 2004 בבקשה לרישום זכויותיהם כבעלי מניות, בעוד שמחזיקי המניה נפטרו כבר בשנת 1990. בנוסף טוענת המשיבה, כי זולת הקרבה המשפחתית למייסדים, אין למבקשים כל זיקה למטרות המשיבה. המשיבה, שאינה חברה כלכלית במובנה הרגיל, התחייבה לפעול עבור ולמען העמותה. הבעלות במניות המשיבה אינה מצמיחה כל תועלת אישית, למעט הסיפוק הכרוך בקידום הספורט הימי לאנשים שהדבר קרוב לליבם. כן טוענת משיבה, יש לסלק את התובענה על הסף בשל אי צירוף כל יורשיו של המנוח יהודה קולודיצקי ז"ל שאינם מופיעים כמבקשים בהמרצת הפתיחה. המבקשת מצידה טוענת, כי שלב הסיכומים אינו השלב הראוי להעלות טענות אלו, שלא מצאו ביטוין לא בכתב התשובה ולא בשלב קדם המשפט, ולכן מן הדין לדחותם. 10. אכן, מן הראוי היה להעלות את טענות הסף בדבר שיהוי והתיישנות ואי צירוף אחיות המבקש 1 כבר בכתב התשובה של המשיבה או לפחות בשלב קדם המשפט. באשר להתיישנות: סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) קובע, כי "אין נזקקים לטענת ההתיישנות, אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". לפיכך, גם אם חלף מועד ההתיישנות, מנועה המשיבה מלטעון טענה זו בשלב הסיכומים. בדין טוען ב"כ המבקשים, כי יש לדחות את הטענה וזו נדחית. באשר לשיהוי: אני ערה לכך כי המילה שיהוי לא נאמרה בכתב התגובה, אלא שתוכנה העובדתי של הטענה מופיע לאורך כתב-התגובה, ראה לדוגמא סעיפים 47, 52, 56 ועוד. הלכה ידועה היא, כי שיהוי כשלעצמו איננו עומד כמכשול לתובע סעד הצהרתי אלא בהתקיים שני תנאים נוספים. הדברים אמורים ביתר תוקף כאשר מתבקש בית המשפט להימנע מלהכיר בזכות קניינית, מחמת שיהוי. שני התנאים הנוספים הם אלו: האם יש בשיהוי משום ביטוי לויתור על זכות. האם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי. (ע"א 5793/96 חיים חיים נ' חיים אהרון נא(5)625). במקרה שלפנינו, מדובר על שיהוי של 14 שנים, שלא בואר בתצהיר המבקשים כל טעם והנמקה - לקיומו. דומה, שהמבקשים ויתרו על זכותם להירשם כבעלי מניה וזכות זו נעורה, ככל הנראה, רק לאחרונה. גם אם אקח בחשבון את העובדה, שהחברה התעוררה לחיים רק בשנת 2000, הרי שלא הוכח, כי קודם למועד זה פעלו המבקשים בדרך כלשהי למימוש זכותם הנטענת. גם 4 שנים לאחר שכבר נעורה החברה, לא נעשה מצידם דבר. אין ספק כי מצבה של החברה שונה בעקבות השיהוי משמינתה דירקטורים מטעמה. לפיכך הנני קובעת כי חל שיהוי של ממש בהגשת התובענה, שהשלכותיו ידונו בהמשך. לגבי אי צירוף אחיות המבקש 1 לרשימת המבקשים- תצהירו של מבקש 1 שותק גם בענין זה. אכן מדובר בפגם, שכן אין להצהיר על זכאות המבקש 1 ל-1/3 מניה, שכן אין זה הסעד המבוקש. לעומת זאת להצהיר על זכאות 3 האחים היורשים, כששניים מהם כלל לא ביקשו את הסעד, גם כן לא ניתן. בית משפט יתן סעד רק למי שפנה וביקש אותו ואין הוא סוברני ליתן סעדים למי שכלל לא פנה לקבלו. סעד כזה, לגבי שני אחיו של המבקש 1 הינו סעד תיאורטי, שכידוע אין בית משפט נוהג לתיתו. יתרה מזו, אין לדעת מה עמדת שני האחים שכלל לא יוצגו בבית משפט לגבי שותפותם במניה יחד עם אחיהם, ואם הסעד מקובל עליהם, אם לאו. בתצהיר המבקש 1 כאמור אין כל התייחסות לשאלות אלו. פגם זה אינו קיים באשר למבקשת 2, שהיא היורשת היחידה, שכן יתר היורשים הסתלקו מהירושה כעולה מנספח ג' לתובענה. גם השלכות הפגם לגבי מבקש 1 - ידונו בהמשך. לגבי טענת חוסר תום לב וניקיון כפיים: טענה זו הועלתה רק בכתב התשובה של המשיבה, ונסמכת בעיקר על קרבת הזמנים בין קבלת פסק הדין בענין צ'ירנסקי והגשת בקשה להכלל כחברים במשיבה, כאשר למבקשים אין כל זיקה לספורט הימי ולא תצמח להם כל תועלת מהיותם בעלי מניות. לא ראיתי לדון בטענה זו בנפרד, והיא תדון ככל שתדרש ליתר הנושאים הדורשים הכרעה. I. הזכאות למניה: 11. לטענת המבקשים, לפי תקנות ההתאגדות של החברה ובהתאם לחוק הירושה, זכאים יורשיו של כל אחד מהמנוחים הנ"ל, להירשם כבעלי המניה של מורישם ולקבל את כל הזכויות שמקנה המנייה לבעליה. לטענתם, תקנות 23-17 לתקנות של החברה עוסקות בהעברת המניות ועבירתן מכוח חוק. אך בעוד שתקנות 19-17 דנות בהעברה מרצון, בין אנשים חיים, תקנות 23-20 עוסקות בהעברה מכוח חוק, מאדם שנפטר ליורשיו. מכיוון שלטענתם תקנות 23-20 עוסקות אך ורק בעניינים מנהליים הכרוכים בהכרה ביורשים וברישומם על ידי החברה, תקנות אלו אינן מעניקות למנהלים את הסמכות לסרב להכיר בהעברה מכוח ירושה, להבדיל מתקנה 19, העוסקת בהעברה מרצון, שבה ניתנה למנהלים הסמכות לסרב לרשום העברת מניות. עוד טוענים המבקשים, כי אילו התכוון המנסח להעניק למנהלים סמכות סירוב גם לגבי העברה מכוח חוק הירושה, היה עליו להעמיד את התקנה בסוף פרק זה. 12. מנגד טוענת המשיבה, כי תקנה 19 חלה אף בענין הורשה ומשלא התקבל אישור מנהלים להעברת המניות, הן אינן ניתנות להעברה. לטענתה, תקנה 19 מנוסחת באופן גורף, שאינו מאפשר כל העברת מניות שהיא ללא אישור המנהלים. לשונה של תקנה 19 ברורה וחלה על כל העברה שהיא. כן טוענת המשיבה, כי גם מכוח פרשנות תכליתית, יש להחיל את תקנה 19 על העברה מכוח ירושה. כוונת מייסדי המשיבה בניסוח תקנה 19 לתקנונה הייתה לשמר מצב שבו בעלי המניות במשיבה ימשיכו להיות רק מי שהינו בעל זיקה לעמותה ויש לו מחוייבות לספורט הימי, למטרות העמותה ולרוח ההתנדבות. כשם שתקנה 19 לתקנון המשיבה נועדה למנוע העברת מניה למי שאינו קשור בעמותה, כך גם נועדה למנוע הורשתה למי שאינו קשור בעמותה. באשר למיקום התקנה 19 המתוקנת, אין לדבר כל חשיבות, שכן התקנון אינו מסמך שנערך על ידי מייסדיה כמקשה אחת. המייסדים בחרו לתקן את סעיף 19 והתיקון נשאר במקום בו היה סעיף 19 הקודם ואין בכך כדי להעיד על משמעות מיוחדת. דווקא משום שמדובר בתקנון שחלקו סטנדרטי, יש לייחס משמעות מיוחדת לאותו חלק שהצדדים בחרו לתקן ולנסח מחדש. טענה נוספת של המשיבה, שהקונסטרוקציה המתאימה להגדרת מעמדם של בעלי המניות במשיבה היא של נאמנות. לטענתם, מבחינה מהותית, רכוש המשיבה, כמו גם מניותיה, מוחזק על ידי מייסדיה בנאמנות עבור העמותה, שהיא בגדר "נהנה" מהרכוש והמניות. לטענתם, נאמן אינו מוריש את הנכסים שהחזיק בנאמנות, שכן נאמנות אינה עוברת בירושה, אלא היא זיקה אישית לנכס, שפוקעת עם מות הנאמן, ואין יורשי הנאמן באים בנעליו. להלן אדון בכל אחת מהטענות. אישור מנהלים להעברת מניה : 13. סעיף 1 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, קובע, כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". כלומר, מניות, ככל נכס אחר, עוברות עם פטירת בעליהן ליורשיו. עם זאת, ניתן לסייג תחולתו של עקרון זה וגוף משפטי כגון תאגיד רשאי לקבוע בתקנונו סייגים לעניין העברת מניותיו. תקנה 19 המוחלפת לתקנות החברה קובעת: "בלי אישור המנהלים לא תהיה להעברת מניות כל תקף שהוא, המנהלים יכולים לסרב לאשר העברת מניות שהיא מבלי לתת כל נימוק שהוא לסירובם זה" (ההדגשה אינה במקור - נ.א) (נספח א/1 להמרצת הפתיחה). תקנות 22-20 קובעות את זכאותו של יורש בעל מניה במניה, אך זאת בכפוף לרישומו כחבר במשיבה: תקנה 20 קובעת: ..."כשאין מבצעי צוואה או מנהלי עיזבון, האנשים שיש להם זכות הנאה בתור יורשיו של בעל מניה בודד שנפטר, יהיו היחידים שהחברה תכיר בהם בתור בעלי כל זכות במניה..." (ההדגשה אינה במקור - נ.א) תקנה 21 קובעת: "כל שנעשה זכאי במניה כתוצאה ממיתה... תהא לו הזכות במקום להירשם עצמו, לעשות אותה העברה שהיה בעל המניה המת... היה יכול לכשיביא אותן ראיות שידרשו ממנו המנהלים מדי פעם בפעם, להירשם כחבר בגין המניה או לעשותה, ואולם בכל מקרה כזה, יהיו רשאים המנהלים לסרב לרשום או לעכב את הרישום, ממש כאותה הזכות שהייתה להם במקרה של העברת המניה ע"י הנפטר לפני מותו..." (ההדגשה אינה במקור- נ.א). תקנה 22 קובעת: "כל שנעשה זכאי במניה כתוצאה ממיתה או פשיטת רגל של בעל המניה, תהא לו הזכות באותם דיבידנדים ויתר היתרונות שהיה זכאי בהם, אילו היה הוא הבעל הרשום של המניה, אלא שלפני שנרשם כחבר, לא יהא זכאי בגין אותה מניה ליהנות מכל זכות הנמסרת ע"י חברות לגבי אסיפות החברה" (הדגשה אינה במקור- נ.א). (נספח א/2 להמרצת הפתיחה). עולה איפוא, כי יורשו של בעל מניה אינו הופך באופן אוטומטי לבעליה של המניה, אלא בכפוף לרישומו כחבר. האם תקנה 19 המגבילה את עבירות המניה ומכפיפה אותה לאישור המנהלים הרשאים לסרב לה ללא כל הנמקה, חלה גם על יורשים? בתקנה 19 נאמר "המנהלים יכולים לסרב לאשר העברת מניות שהיא". לו רצו המייסדים לצמצם ולתחום את אישור המנהלים להעברת מניות רק בהעברה מרצון בין אנשים חיים, כפי שטוענים המבקשים, היה עליהם לעשות זאת מפורשות. אין לקבל את טענת המבקשים, המבחינה בין תקנות 19-17 לבין תקנות 22-20 (כולל), שלגבי האחרונות, תקנה 19 לא תחול. ניסוחה של תקנה 19 לתקנות הינו גורף. על פי לשונה, כל העברת מניות איננה אוטומטית ודורשת אישור מנהלים ובכלל זה מכח ירושה. פרשנותם של המשיבים את התקנות מאולצת, ואינה משקפת את כוונתם של המייסדים, שהיא קוהרנטית עם מטרות האגודה ותכליתה. תקנה 19 איננה עומדת לבדה ואין להוציאה מהקשרה. מה שכב' השופט חשין בבג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, מכנה "פרוש לשוני דינמי". כלומר, יש לחפש את תכליתו העיקרית של התיקון בסעיף 19 ולפרש התקנות האחרות לאורו. יתרה מזו, בסעיף 21 לתקנות נקבע מפורשות, כי מי שנעשה זכאי במניה כתוצאה ממיתה תהיה לו הזכות להירשם כחבר בגין המניה, אך המנהלים יוכלו לסרב לרישום זה "ממש כאותה הזכות שהייתה להם במקרה של העברת המניה ע"י הנפטר לפני מותו". עולה איפוא, שלמקבל הירושה לא תהיה זכות עצמאית לעשות עם המניה כעולה על רוחו, אלא החזקתו במניה, גם לאחר שעמד בתנאי תקנה 19, תהיה זהה לזכות המוריש, וכפופה לאישור המנהלים להמשך העברתה. טענת המבקשים, כי לו רצה המנסח להעניק למנהלים זכות סירוב גם להעברה מכוח חוק הירושה, היה עליו להעמיד את התקנה בסוף הפרק ולא בראשיתו אינה נהירה לי. מדוע מיקומו של הסעיף בסוף הפרק מלמד על כוונה שונה ממיקומה של התקנה בראש הפרק הדן בהעברה. נהפוך הוא. בהביא נסח התקנה את התקנה 19 בטרם ידונו העברות כלשהן, הביע את רצונו שמכאן והילך כפופות התקנות לאמור בפתיח, דהיינו בתקנה הראשונה הדנה בהעברה. כאמור, אומד דעתם של המייסדים נלמד ממהותה של החברה, ממטרותיה, כפי שאלו באו לידי ביטוי בתזכיר החברה. המשיבה נוסדה, על מנת לרכוש נכסים לצורך פעילויותיה השונות של העמותה לקידום הספורט הימי לתועלת הכלל. מייסדי המשיבה ובעלי המניות בה לא החזיקו במניות לשם רווח כלכלי או תועלת אישית, אלא אך ורק על מנת לקדם את מטרות העמותה, באמצעות מתנדבים. סעיף 2(א) לתזכיר החברה קובע במפורש, שכל רכישת הנכסים של החברה היא לטובת העמותה וחבריה ולא לטובת שום גוף אחר. סעיף 4 לתזכיר החברה קובע מפורשות: "בעלי המניות לא יקבלו שום רווחים עבור מניותיהם והכנסות החברה מכל מקור שתבאנה תשמשנה אך ורק לקידום מטרות החברה" (ההדגשה אינה במקור - נ.א) (נספח א' להמרצת הפתיחה) לפיכך, מובן מדוע תיקונה של תקנה 19 היתה כה קריטית מבחינת המייסדים, שביקשו בדרך זו לשים לאל כל כוונה של כניסת חברים שרוחם ומטרותיהם זרות לחברה. הם ביקשו להשאיר את השליטה על חברות בחברה לשקול דעתם הבלעדי של מנהליה ולמנוע כל העברה, גם בדרך של ירושה, למי שאינו מתאים ברוחו לחברה. פרשנות אחרת תחטא לכוונתם של מנסחי התקנות ותוביל למצב אותו ביקשו למנוע, בו כל יורש, גם כזה שאין לו כל זיקה לעמותה ולספורט הימי, יהפוך אוטומטית לבעל מנייה בחברה. לטענת המשיבה, כפי שבא לידי ביטוי בתצהיר מר חיימוביץ, המשיבה גם קיבלה החלטה ברורה, לפיה תקנה 19 תחול גם על העברת מניות בדרך של הורשה. טוענת המבקשת ובדין טוענת, שמסמך על החלטה כזו לא צורף ואם תקנה 19 ברורה, מדוע היה צריך לקבל החלטה כאמור. אכן פרוטוקול מהאסיפה הכללית שבה הוחלט כאמור בתצהירו של מר חיימוביץ, לא הוצג ולא ראיתי לתמוך מסקנתי על טענה זו. משקבעתי כי התקנה 19 ברורה, הקונטקס לחקיקתה הובהר, ופרשנותם של המבקשים אינה עולה בקנה אחד עם מילותיה הברורות, די בכך כדי להביא למסקנה שביקשו המשיבים ליתן לתקנה. לפיכך, כל עוד אין המבקשים מחזיקים באישור המנהלים להעברת המניות ואינם טוענים לקיומו של אישור כזה, אין הם עומדים בתנאי היסוד לצורך רישומם כבעלי זכות למניה אצל המשיבה. הקונסטרוקציה של הנאמנות: 14. טענת המשיבה כי מניות החברה מוחזקות בנאמנות עבור העמותה וככאלה לא ניתנות להורשה - דינה להדחות. מדובר בחברה עצמאית עם תזכיר ותקנות משלה, עם מנהלים ובעלי מניות שעצמאים בהחלטותיהם. גם אם כפפה עצמה החברה להיטיב עם העמותה, עדיין אין לראות בה גוף השואב את חיותו ומהותו מגוף אחר, שמניותיו מוחזקות בנאמנות עבורו. מדובר באישיות משפטית נפרדת ועצמאית. לכן יש לדחות הטענה, בדבר נאמנות. לסיכום הסעד הראשון המבוקש - הצהרה בזכאות להרשם כבעלי מניה: 15. העברת המניות אצל המשיבה, אינו יכול להעשות אוטומטית אפילו הגיעו המניות לידי המבקשים, בדרך של הורשה. המשיבה הביעה דעתה במסמכי ההתאגדות, כי בלי אישור המנהלים לא תהיה להעברת מניות כלשהי - כל תוקף. בענייננו, המנהלים לא אישרו את ההעברה. לכך יש להוסיף את העובדות הבאות: המבקשים השתהו 14 שנה בטרם פנו לקבלת הסעד המבוקש, מבלי כל הסבר מצידם, באשר לשיהוי המופלג. המבקש 1 אינו בעל זכות לרשת מניה אלא רק 1/3 ממנה, כשיתר היורשים לא פנו כלל לקבלת הסעד. לאור כל האמור לעיל, לא הוכיחו המבקשים כי קמה להם זכות להרשם כבעלי מניות בחברה. דין בקשתם בסעד הראשון להדחות. II. חוקיות האסיפה הכללית והחלטותיה: 16. הסעד השני המבוקש על ידי המבקשים הוא להצהיר, כי האסיפה הכללית מיום 30.10.00 לא נתכנסה כדין וההחלטות שנתקבלו בה אינן תקפות ואינן מחייבות את החברה. 17. לטענת המבקשים, יסוד ראשון לקיומה החוקי של אסיפת בעלי המניות בחברה הוא הזמנתם של כל הזכאים לקבל הזמנה, לפי תקנה 48. לטענתם, יש לפרש את תקנה 22, ביחד עם תקנה 110. זו לשונה של תקנה 22: "כל שנעשה זכאי במניה כתוצאה ממיתה... לפני שנרשם כחבר, לא יהא זכאי בגין אותה מניה ליהנות מכל זכות הנמסרת ע"י חברות לגבי אסיפות החברה". זו לשונה של תקנה 110: "הודעה בדבר כל אסיפה כללית תימסר באחד האופנים הנ"ל... (ב) לכל איש ואיש שיש לו זכות למניה לרגלי מותו... אשר אלמלא מת...היה זכאי לקבל הודעה על דבר האסיפה". לטענת המבקשים, צרוף הוראות שתי התקנות מחייב לשלוח להם הודעה בדבר האסיפה, הגם שמסכימים שלא היו זכאים להצביע בה, כל עוד לא נרשמו כחברים. אלא שלטענתם, המשיבה מונעת שלא כחוק את רישומם כחברים, ולכן היא מנועה מלטעון, כי המבקשים אינם זכאים להשתתף באסיפת בעלי המניות, משום שלא נרשמו כחברים. המבקשים שוללים את הפניתם של המשיבים לתקנה 93, האומרת כי: "כל הפעולות הנעשות ע"י אסיפת מנהלים או ע"י אסיפת ועדה של מנהלים או ע"י כל איש המשמש בתור מנהל תהיינה בנות תוקף, גם אם יתגלה אח"כ, כי היה איזה פגם במינוי המנהלים האלו... כאילו נתמנה האיש הנ"ל כהלכה...". לטענתם, התקנה מדברת על ישיבת מנהלים, ואילו בענייננו מדובר באסיפה כללית. בנוסף טוענים, כי מינויים של המנהלים בטל מעיקרו ותקנה 93 הנ"ל כלל אינה דנה בפגם זה. פירוש אחר של התקנה יכשיר כל מעשה מרמה של אדם שיתחזה למנהל, ובוודאי שלא זו הייתה הכוונה. לעניין המניין החוקי טוענים המבקשים, כי מכיוון שלפי הפרוטוקול נכח רק אדם אחד, מר יעקב קריבושיוב, הדבר מנוגד לתקנה 50. לטענתם, על מר קריבושיוב היה לעשות מאמץ לאתר יורשים של בעלי המניות שנפטרו ו/או לראות בכך עילה לפירוק החברה. מטעמים אלו טוענים המבקשים, שהפרוטוקול אינו משקף אסיפה כללית של בעלי המניות בחברה, וההחלטות שנרשמו בו הן חסרות תוקף, ואינן מחייבות את החברה. 18. לטענת המשיבה, יש לדחות את טענות המבקשים. לטענתה, המבקשים אינם זכאים למניות במשיבה, וממילא אין להם כל מעמד באשר לנעשה בה ואינם יכולים לטעון כנגד כך. כן טוענים טענת שיהוי. בנוסף טוענים, כי תקנה 22 קובעת, שאדם שנעשה זכאי למניה מכוח מיתה או פשיטת רגל לא יהיה זכאי ליהנות מכל זכות הנמסרת ע"י חברות לגבי אסיפות החברה, בטרם נרשם כחבר במשיבה. פנייתם הראשונה של המבקשים לרישומם כחברים נעשה ביום 15.2.2004, אך ההחלטה אותה הם תוקפים התקבלה שלוש שנים וחצי קודם לכן, ואין בפנייתם זו כדי להשפיע על תוקפה. בהתאם לתקנה 22, למבקשים לא הייתה כל זכות באסיפת בעלי המניות, וממילא לא היה צורך לזמנם. המשיבה אינה מסכימה לטענת המבקשים כי יש לקרוא את תקנה 22 יחד עם תקנה 110. לטענתם, תקנה 110 עוסקת בפרוצדורה ולא במהות, ואינה יכולה להקים זכות מקום שבו נשללה מבחינה מהותית, על-ידי תקנה 22. עוד טוענת המשיבה, כי גם אם היה מקום לזמן את המבקשים לאסיפה, אין בכך כדי להעניק את הסעד המצהיר על בטלות האסיפה הכללית וההחלטות שנתקבלו בה בשל עקרון "הבטלות היחסית" יש להתאים את הסעד למהות הפגם ולכלל הנסיבות של המקרה. אם בכלל קיים פגם, הוא פגם פורמאלי, משום שגם אם היו בעלי זכות זימון לאסיפה, ממילא לא הייתה להם אפשרות להצביע, בהעדר רישום, וממילא לא יכולה הייתה להיות להם כל השפעה על ההחלטות שהתקבלו באותה אסיפה. מכל מקום, אין בשום פגם כדי להשפיע על תוקפן של פעולות המנהלים שנתמנו לפי אותה החלטה, לאור לשונה של תקנה 93. לגבי המניין החוקי, טוענת המשיבה, כי באותה עת מר קיובשיוב היה היחיד מבעלי המניות שנותר בחיים. לפי תקנה 51, באסיפה נדחית החברים הנוכחים הם המניין החוקי. מאחר וכל בעלי המניות והמייסדים נפטרו, היה זה אבסורד להמתין כשבוע לצורך קיום אסיפה נדחית, ולכן די היה בנוכחות קריובשיוב כמניין חוקי. עד כאן טענות הצדדים. זימון המבקשים לאסיפה הכללית: 19. איני מקבלת את טענת המבקשים, כי היה על המשיבה לזמן את המשיבות לאסיפה כללית בכלל ולאסיפה הכללית המדוברת, בפרט. כאמור, המבקשים אינם זכאים אוטומטית להירשם כבעלי מניות במשיבה, ורישומם מותנה באישור מנהלים. הן תקנה 19 והן תקנה 22 קובעות מפורשות את חובת הרישום לשם הקניית "כל זכות הנמסרת ע"י חברות לגבי אסיפות החברה". מכאן שגם הזימון לאסיפה הכללית מותנה ברישום המבקשים. בעת כינוסה של האסיפה הכללית, לא היו המבקשים רשומים כחברים במשיבה ואף לא ביקשו להירשם כחברים בה. לפיכך, לא היו זכאים המבקשים לזימון לאסיפה הכללית. אין לקבל את טענת המבקשים, לפיה יש לפרש את תקנה 22 לאורה של תקנה 110. תקנה 110 קובעת, כי הודעה בדבר האסיפה הכללית תימסר לכל מי שיש לו זכות למניה לרגל מותו "אשר אלמלא מת... היה זכאי לקבל הודעה על דבר האסיפה". כאמור בתקנה 22, מי שזכאי לקבל הודעות על כינוס אסיפה כללית, הוא מי שרשום כחבר במשיבה. מכאן, שאין לשנות את משמעותה של תקנה 110 ולטעון, כי היא מקנה זכות הודעה אוטומטית ליורשי בעלי מניות על כינוס אסיפה כללית למרות שאינם חברים. בדין טוענת המשיבה, כי תקנה 110 עוסקת בפן הפרוצדוראלי של מתן הודעות בדבר אסיפה כללית, ולא ניתן להכפיף לה את תקנה 22, העוסקת במהות- היינו ברישום בעלי המניות לשם מתן כל זכות הנמסרת, מכוח חברות במשיבה. אין זה מיותר לציין, שהמבקשים הגישו את בקשתם הראשונה לרישומם כחברים בחברה כ- 14 שנים לאחר פטירת מורישיהם וכ- 4 שנים לאחר כינוסה של האסיפה הכללית נשוא התביעה, כאשר לא היו רשומים במשיבה ואף לא ביקשו להירשם כחברים בה. לא ניתן לצפות מהחברה, שעם מותו של בעל מניות יערכו חקירה ודרישה מי הם יורשיו, מה כתובתו והאם יש לו ענין להיות חבר בחברה, אם לאו. המבקשים מעולם לא פנו לחברה, להודיע לה על היותם יורשי המנוחים. אין מחלוקת, כי ההודעות נשלחו למשרד עו"ד אדם. לא מדובר במשרד המשיבה או במענה הרשום. המצאת המסמכים, כמו כתבי בי-דין, מן הראוי שתעשה בהנחת הכתב במשרד התאגיד או במענו הרשום, לפי תקנה 484 לתקנות סדר האזרחי, תשמ"ד 1984. אלא שגם לו היו מוזמנים המבקשים לאסיפה הכללית ומופיעים בה, ממילא לא הייתה להם זכות הצבעה, בשל אי רישומם כבעלי מניות במשיבה. בהיעדרה של זכות הצבעה ממילא לא יכולים היו המבקשים להשפיע על ההחלטות שנתקבלו באסיפה הכללית המדוברת. תקפות ההחלטות שהתקבלו באסיפה הכללית: 20. לגבי המנין החוקי הנדרש לקיומה של האסיפה הכללית - תקנה 50 המתוקנת דורשת מנין חוקי של שני חברים לאסיפה כללית. תקנה 51 קובעת: "אם כעבור חצי שעה מהמועד שנקבע לאסיפה לא יימצא מניין חוקי, תתבטל האסיפה- אם נקראה עפ"י דרישת חברים; בכל מקרה אחר תידחה האסיפה לשבוע אחר לאותו היום ולאותה שעה ולאותו מקום, ואם באסיפה השניה לא יימצא מנין חוקי כעבור חצי שעה מהמועד הקבוע לאסיפה, ייחשבו החברים הנוכחים למנין חוקי" (ההדגשה אינה במקור - נ.א) (נספח א/1 להמרצת הפתיחה) לכאורה, היה על המשיבה לערוך את האסיפה הכללית עם מניין חוקי של שני חברים, או לכל הפחות לדחות את האסיפה לשבוע אחר באותם תנאים ורק אם באסיפה שניה לא יימצא המניין החוקי, ייחשבו החברים בה למניין חוקי. יחד עם זאת, מכיוון שרק מר קריבושיוב נותר בחיים מבין יתר החברים במשיבה, ומכיוון שאיש לא נרשם או ביקש להירשם כחבר במשיבה, היה זה בגדר אבסורד לקיים אסיפה נדחית דומה, שתכשיר את המניין החוקי. אף אם היה עובר שבוע כנדרש לקיום האסיפה הנדחית, לא היו משתנות הנסיבות האמורות. אשר על כן, במקרה חריג זה, די היה בנוכחותו של קריבושיוב, כדי לעמוד בדרישות המניין החוקי. באשר לתקנה 93 - אפילו אם היה נקבע, כי נפל פגם בקבלת החלטותיה של המשיבה, הרי, לאור תקנה 93, ניתן היה להכשיר הפגם. זו לשון התקנה: "כל הפעולות הנעשות ע"י אסיפת המנהלים או ע"י אסיפת ועדה של מנהלים או ע"י כל איש המשמש בתור מנהל תהיינה בנות תוקף, גם אם יתגלה אח"כ, כי היה איזה פגם במנוי המנהלים או האנשים המשמשים כאמור, או שכולם או אחד מהם היו פסולים, כאילו נתמנה האיש הנ"ל כהלכה וכאילו היו לו ההכשרות הדרושות להיות מנהל". (נספח א/2 להמרצת הפתיחה). ממילא, מדובר במי שאינו בעל מניות בחברה וככזה אינו יכול לתקוף את חוקיות פעולותיה. לסיכום הסעד השני המבוקש - תקיפת חוקיות החלטות האסיפה הכללית: 21. המבקשים אינם חברים במשיבה ולא היה עליה להודיע להם על כינוס האסיפה הכללית. המבקשים הגישו את התביעה בשיהוי רב, המשיבה הסתמכה על ההחלטה שנתקבלה באסיפה הכללית, ההחלטה האמורה התקבלה לטובתה של המשיבה (החייאתה של המשיבה ומינוי בעלי תפקיד בעמותה). לכך יש להוסיף את התנהגותם התמוהה של המבקשים, שהתעוררו בוקר אחד, והביעו את רצונם להירשם כבעלי מניות בחברה, ולפסול פעולותיה מבלי שיראו כל זיקה למטרותיה של המשיבה ומבלי שיתנו הסבר משכנע לחוסר הענין שגילו במהלך השנים שחלפו מאז שהתקבלו ההחלטות האמורות. לפיכך, גם הצהרה בדבר זכאות לסעד השני - דינה להדחות. 22. לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את התובענה, על שני סעדיה. כל אחד מהמבקשים ישלם ביחד ולחוד שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 30,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית מירבית והפרשי הצמדה מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. המזכירות תשלח העתק פסק דין לב"כ הצדדים בדואר רשום. ניתן היום א' באייר, תשס"ה (10 במאי 2005) בהעדר הצדדים. אחיטוב נורית, שופטת ירושהדיני חברותבעלי מניותמניות