תביעת נזיקין כנגד מחזיק, שלפי הנטען נתן הודעה כוזבת או שגויה בתשובה לצו עיקול זמני, וכנגד עורכת דין בחית נגדה נטענות טענות לייצוג לקוי והפרת חובת נאמנות ללקוח. עובדות רקע שאינן שנויות במחלוקת (לפי סדר כרונולוגי) התובעות עבדו כמזכירות במשרד עו"ד י. רענן . יחד עמן עבדו הנתבעת ועו"ד שאדי חנא כעורכי דין שכירים באותו משרד. 1. מוסכם על בעלי הדין כי בשנת 2000 סגר עו"ד רענן משרדו לאחר שנקלע למצב כלכלי קשה, עזב לחו"ל, ונותר חייב שכר עבודה ותנאים נלווים לשתי התובעות, לנתבעת ולעו"ד חנא. 2. ב 9.4.00 הגישו התובעות יחד עם הנתבעת היא עו"ד בחית, ויחד עם עו"ד חנא, תביעה משותפת לבית הדין האזורי לעבודה כנגד עו"ד רענן (נספח א' לתצהיר ת/1 - תצהירה של התובעת 1). הנתבעת ועו"ד חנא ייצגו באותה תביעה הן את עצמם והן את התובעות. כעולה מתצהיר עו"ד חנא, לא נדרשו התובעות לשלם שכ"ט לעו"ד חנא ולנתבעת, בשל יחסי הידידות בין הצדדים. התובעות חתמו על יפוי כוח לטובת עו"ד חנא והנתבעת . 3. יפוי הכוח (נספח ב' לתצהיר ת/1) הנו יפוי כוח כללי מודפס, הכולל רשימה בת 13 סעיפים המסמיכים עורכי הדין מיופי הכוח לבצע שלל פעולות משפטיות, ובהן למשל: לייצג בבתי משפט לערכאותיהם, להופיע בשם השולח בפני רשם החברות, להופיע בפני רשם השותפויות, לטפל ברישום פטנט, סימני מסחר וכל זכות המוכרת בחוק, להופיע בשם השולח בפני רושם הקרקעות, במשרד ספרי האחוזה, לחתום בשמו ובמקומו על כל בקשה, הצהרה ומסמכים אחרים למיניהם, לבצע בשמו כל דיספוזיציה המוכרת בחוק ועוד מיני פעולות וסמכויות. בין יתר הפעולות כולל יפוי הכוח בסעיף 8 שלו את ההסמכה להוציא לפועל כל פסק דין או החלטה, ולעשות את כל הפעולות המותרות על פי חוק ההוצאה לפועל. יפוי הכוח כולל בכותרתו, כמקובל, שדות הנצרכים למילוי ספציפי: כך נרשם בכתב יד שם התובעות כמי שמסמיכות את הנתבעת 1 ועו"ד חנא להיות באי כוחן במשפט נגד עו"ד רענן בענין (להלן הציטוט המדוייק שנרשם בכתב יד) "תביעת פיצויי פיטורין ושכ"ע לבית הדין האזורי לעבודה". 4. במסגרת התביעה התבקש עיקול זמני עד לסך 181,281 ₪ על כספי עו"ד רענן אצל תשעה מחזיקים. בין המחזיקים היו עו"ד גלזר (בא כוחן העכשווי של התובעות) ועו"ד שיפמן. בית הדין הטיל העיקול הזמני ב 10.4.00 (ההחלטה צורפה כנספח ג' לתצהיר ת/1). 5. עו"ד גלזר השיב להודעת העיקול הזמני בזה הנוסח, בהודעה לבית הדין, שהוגשה ב 21.5.00: "בהתייחס להודעת צו העיקול הזמני על כספי עו"ד רענן יוסף, הריני להודיע כי איני מחזיק בכספים של הנ"ל. אני מטפל בתיק, שאם יתקבל שכ"ט עבורו לכשיסתיים, עלי להעביר ליוסף רענן שליש מאותו שכ"ט. לכשיסתיים העניין ואגבה שכר כאמור, אודיע זאת למבקשים". התיק אליו התייחס עו"ד גלזר בהודעתו זו, הנו תיק נזיקין שיצא ממשרדו של עו"ד רענן, ונגע לתובעת בשם גב' קופרהולץ. 6. ב 5.2.01 התבקש בית הדין לראשונה ליתן צו עיקול זמני אצל הנתבע 2 כמחזיק. הנתבעת 1 נתנה תצהיר בתמיכה לבקשת העיקול, ובו הצהירה בסעיף 4 כי "לאחרונה נודע לי אישית כי אצל המחזיק עתידים להתקבל ו/או התקבלו כספים השייכים למשיב (היינו עו"ד רענן - י.פ.)". ראה נספח ה3' לתצהיר ת/1. בית הדין נעתר לבקשה בהחלטה מיום 8.2.01 ונתן צו עיקול זמני על כספי עו"ד רענן המוחזקים אצל הנתבע 2, עו"ד אלמאדי, עד לסך של 181,281 ₪. 7. ההודעה למחזיק שנשלחה אל עו"ד אלמאדי צורפה כנספח ה2' לתצהיר ת/1. בכותרת ההודעה מודפס מספר התיק בביה"ד האזורי לעבודה, אך כותרת ההודעה מבחינת ציון בעלי הדין היריבים היתה "בחית קרולין נ. רענן יוסף". הא ותו לא. עו"ד בחית צוינה שם כתובעת יחידה, בלא שאף הוסף הכיתוב "ואח'". טענת עו"ד אלמאדי הנה שלא ידע כלל שקיימים תובעים נוספים באותו תיק. 8. עו"ד אלמאדי שלח הודעה לתיק בית הדין, על פי מספרו, כאשר הצדדים הנזכרים בכותרת ההודעה הנם שוב "בחית קרולין נ. עו"ד רענן יוסף". ההודעה הוגשה ב 28.2.01 ונוסחה כדלקמן: "בתשובה לצו של כב' בית הדין מיום 8.2.01 החתום מטה מודיע לכב' בית הדין כי: כיום אין בחזקת החתום מטה כספים השייכים לנתבע, או אמורים להיות משולמים לו. רשמתי לפני את צו העיקול הזמני ובמידה ויגיעו אלי כספים השייכים לנתבע לא אעבירם אליו ואפנה לכב' בית הדין לקבלת הוראות". ההודעה מוענה (על פי הרשום בתחתיתה) לנתבעת 1, אלא שהכתובת המצויינת למשלוח הנה כתובת משרדו של עו"ד חנא. אין חולק על כך שעת ניתנה ההודעה, טיפל עו"ד אלמאדי בתיק של תובע בשם מוספי, שהועבר במקור ממשרד עו"ד רענן למשרד עו"ד שיפמן, וממנו עבר לעו"ד אלמאדי, וכי עו"ד אלמאדי חב 30% משכה"ט שיתקבל בתיק זה, לעו"ד רענן. 9. בעקבות הודעה זו של הנתבע 2 לבית הדין, שהנה תשובתו כמחזיק, לא הגישו הנתבעת 1 ועו"ד חנא (שלא נתבע בתביעה זו) בקשה לאישור העיקול אצל עו"ד אלמאדי. משכך, בטל העיקול הזמני כלפיו כמחזיק, כגזירת תקנה 380 תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד - 1984 (להלן "התקנות"). איש מן הצדדים לא חלק בסיכומיו על כך שזו התוצאה, וחלק מטענות התובעות כלפי הנתבעת 1 נוגעות לאי הגשת בקשה לאישור עיקול כאמור. 10. ב 25.2.01 נתן ביה"ד לעבודה פסק דין בהעדר הגנה כנגד עו"ד רענן (נספח ז' לתצהיר נ/4). בפסק הדין חייב את עו"ד רענן לשלם לכל אחד מארבעת התובעים דשם שכר חודש 3/00, דמי חופשה שנתית, הודעה מוקדמת, דמי הבראה ופיצויי פיטורין. הסכום הנומינלי שנפסק לזכות תובעת 1 עמד על 67,184 ₪, ולזכות תובעת 2 נפסק נומינלית, סך של 22460 ₪ (לא כולל הוצאות ושכ"ט). לזכות הנתבעת 1 נפסק נומינלית 59,820 ₪. לאור העובדה ששכר חודש 3/00 ופיצויי הפיטורין נשאו פיצויי הלנה עד ליום התשלום בפועל - צמח החוב הפסוק לזכותם של כל אחד מן התובעים לכדי ערכים כספיים ניכרים. לפי הנטען בתצהיר המשלים של תובעת 1, עמד החוב הפסוק לזכות תובעת 1 על למעלה ממיליון ₪, והחוב לזכות תובעת 2 על כ 374,000 ₪ במקורב, נכון לחודש נובמבר 2006. 11. ב 28.1.02 פתחה הנתבעת 1 תיק הוצאה לפועל, על דרך הגשת בקשה לביצוע פסק הדין (נספח ט' ל ת/1). התיק נפתח על שמה של הנתבעת 1 בלבד כזוכה, והנתבעת 1 הגישה בקשה לפתוח התיק בסכום קרן החוב הפסוק שלטובתה בלבד, ללא תוספת הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורין. זאת עשתה כדי לחסוך באגרת פתיחת התיק. לבקשה, על פי האמור בה, צורף פסק הדין, ופורט בה כי המבקשת (הנתבעת 1) יחד עם עובדי משרד עו"ד רענן הגישו התביעה בה חויב האחרון לשלם לעובדיו הסכומים שחב להם; אלא שלמבקשת ספק האם תוכל לבצע את פסק הדין, כאשר המשיב עזב הארץ והותיר חובות כבדים, ועד כה לא הצליחו ניסיונות המבקשת לאתר נכסים וכספים השייכים למשיב על מנת לעקלם . הבקשה התקבלה, כאשר ההחלטה היתה שאם יוגדל אח"כ החוב לפי פסק הדין, תושלם אח"כ האגרה. לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ פעלה הנתבעת 1 שוב לביצוע עיקולים במסגרת תיק זה אצל עו"ד אלמאדי (בלבד) כצד שלישי (מקבילו של המחזיק בתקנות), במסגרת תיק ההוצל"פ, שפתחה הנתבעת כזכור אך על שמה כזוכה. נספח ז' לתצהיר ת/1 הנו תדפיס פירוט ההליכים בתיק ההוצאה לפועל הנ"ל: מתדפיס זה עולה כי הנתבעת 1 הטילה ארבע פעמים עיקול אצל עו"ד אלמאדי כצד שלישי בתיק ההוצאה לפועל: 29.1.02, 18.8.02, 15.4.04 וב 29.4.04. תשובות עו"ד אלמאדי לתיק ההוצאה לפועל לא הוגשו, ויצויין שתיק ההוצל"פ שהוזמן, הגיע בחסר. לתצהיר עו"ד אלמאדי (מוצג נ/5) צורף כנספח ג' צו העיקול מיום 18.8.02, שהוצא בהתאם לסעיף 45 לחוק ההוצאה לפועל, שעניינו עיקול נכס מסוים של החייב שבידי צד שלישי. ציון הנכס המעוקל הנו "כספים מכל סוג ומין" עד לסך של 76430 ₪. הצו מציין בסע' 2א שלו כי אם המעוקל הוא כסף המצוי בידי הצד השלישי, עליו להעבירו לתיק ההוצאה לפועל בתוך 48 שעות. ממשיך הצו וקובע כי אם המעוקלים הם כספים שפרעונם לאחר זמן על הצד השלישי ליתן הודעה תוך 10 ימים מהם הנכסים שבידו, ויהא עליו להעביר הנכסים ללשכת ההוצל"פ על פי צו מיוחד שיועבר אליו. מקור הסמכות לדרישות אלו מעוגן בסעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל. 11.1.1 לטענת עו"ד אלמאדי התקבלו במשרדו הכספים השייכים לעו”ד רענן (המהווים חלק משכר הטרחה בתיק תובע בשם מוספי) ביום 29.3.04. לא שנוי במחלוקת שעו"ד אלמאדי הודיע לנתבעת 1 על דבר קבלת הכספים. לטענתו ביקשה שיעביר לה אותם, והוא הסביר לה שמדובר על עיקול ברישום , והוא יעביר את הכספים, לתיק ההוצל"פ בלבד, כנגד צו להעברת הכספים. 11.2. ב 14.4.04 מסר עו"ד אלמאדי לפקודת לשכת ההוצל"פ המחאה ע"ס 73,741 ₪, תוך ציון מס' התיק שפתחה נתבעת 1. ראה נספח ה' לתצהירו של עו"ד אלמאדי. 11.3 ב 15.4.04 (נספח ד' לתצהיר נ/5) הוצא כאמור צו נוסף: מדובר על צו רישום בעיקול, על כלל נכסי עו"ד רענן שבידי עו"ד אלמאדי כצד שלישי , עד לכיסוי חוב בסך 164,657 ₪ לפי סע' 44 לחוק ההוצאה לפועל (שעניינו עיקול כלל נכסי החייב שבידי צד שלישי). אף צו זה הוצא במסגרת תיק ההוצל"פ שפתחה הנתבעת 1 על שמה כזוכה, ומורה לצד השלישי (עו”ד אלמאדי) כמצוות סעיף 44, ליתן תוך 10 ימים הודעה המפרטת נכסי החייב שבידו. עוד מפרט הצו הוראה שמרגע שהגיע הצו לידי הצד השלישי יהיו הנכסים האמורים מעוקלים ואסור לו להוציאם מרשותו, אלא עליו למסרם, או לנהוג בהם לפי הוראות שיתקבלו מראש ההוצל"פ. טוען עו"ד אלמאדי כי ב 19.4.04 נמסר מלשכת ההוצל"פ צו עיקול נוסף על סך 75805 ₪, המצורף כנספח ו' לתצהירו. אלא שמה שצורף בשגגה לתצהיר כנספח ו' , אינו אלא העתק נוסף של הצו נספח ד' לתצהיר (הצו מיום 15.4.04). עניין זה אינו משנה את התוצאה כפי שיפורט. 11.4 עו"ד אלמאדי העביר סכום נוסף בשיעור האמור של 75,805 ₪ לתיק ההוצל"פ שפתחה הנתבעת 1. זאת בהמחאה שזמן פירעונה 5.5.04, והעתקה צורף כנספח ז' לתצהירו. בסה"כ העביר אפוא עו"ד אלמאדי לתיק ההוצל"פ שנפתח על שם הנתבעת 1 כזוכה, סכום נומינלי מצטבר של 149,546 ₪. 12. בסופו של דבר הסתיים תיק קופרהולץ בו טיפל עו"ד גלזר, ובגינו חב האחרון לעו"ד רענן שליש מגובה שכר הטרחה. עם התקבל שכר הטרחה, העביר עו"ד גלזר את השליש האמור לארבעת התובעים בביה"ד לעבודה, כשלכל אחד שולם חלק יחסי, לפי השיעור באחוזים שנפסק לזכות כל אחד מהם בפסק הדין. העתק מכתבו של עו"ד גלזר מה 9.3.03 אליו נספחו ארבעה שיקים - אחד לכל אחד מהתובעים בביה"ד לעבודה - צורף כנספח ד2 לתצהיר ת/1. 13. ב 7.11.05 הוגשה תביעה זו. לאחר הגשתה ביקשו התובעות להכריז על עו"ד רענן כפושט רגל, כדי לפנות אח"כ בתביעת חוב למוסד לביטוח לאומי. על פי פרסום המל"ל שצורף לתצהיר ת/2, תקרת הזכאות לעובד שמעבידו פשט את הרגל, בגין שכר עבודה ופיצויי פיטורין שאותו מעביד חב לו, עמדה על 71,000 ₪ בקירוב, נכון לינואר 2006. ב 4.5.06 נתן בית המשפט המחוזי לבקשתן של התובעות צו כינוס כנגד עו"ד רענן (ההחלטה צורפה כנספח לתצהיר המשלים שסימונו ת/2). תשתית עובדתית ודיון אחריותו של עו"ד אלמאדי 14. לאור הטענה כלפי עו"ד אלמאדי בדבר היכרות מוקדמת עם הנתבעת ושתוף הפעולה של שניהם (ראה להלן בהמשך סעיף 18 לפסק דין זה), יש להיזקק כבר בחלק זה לקביעות עובדתיות ביחס לנתבעת 1, בכל הקשור לידיעתה בדבר העברת תיק מוספי לידי עו"ד אלמאדי ושתוף הפעולה שלה עם האחרון. כמובן שקביעות אלה תהיינה לעזר בהמשך, עת תידון אחריותה של הנתבעת 1. 15. מן הראיות (בפרט תצהירי הנתבעת 1 ועו"ד חנא, וחקירת עו"ד חנא, בעמ' 9 ו 13לפרוטוקול) עולה כי התובעות, הנתבעת 1 ועו"ד חנא מצאו עצמם למול שוקת שבורה עם עזיבתו של עו"ד רענן את הארץ, וקיימו התייעצויות במשרד כדי לנסות לאתר תיקים שהעביר עו"ד רענן לעורכי דין אחרים, בהם יש צפי לתשלום שכר טרחה השייך בחלקו לעו"ד רענן, ומחלקו של האחרון יוכלו להיפרע. היה ידוע לפחות על שני תיקי נזיקין גדולים שכאלה, שבדיעבד הסתבר שהנם תיק קופרהולץ, שעבר לעו"ד גלזר, וכן תיק מוספי, שעבר כאמור בתחילה לעו"ד שיפמן וממנו לעו"ד אלמאדי. אלא שידיעה זו לא היתה קנויה מלכתחילה, אלא ברמת האפשרות או ההשערה. יש לזכור שהנתבעת ועו"ד חנא היו עורכי דין שכירים במשרד, שסביר שידיעתם לגבי מהלכיו של בעל המשרד ולמי העביר תיקים לטיפול, היתה מוגבלת. 16. בתחילה כזכור לא התבקש עיקול אצל עו"ד אלמאדי , שכן לא היה ידוע שתיק מוספי עבר אליו מעו"ד שיפמן, ועו"ד שיפמן הוא שהופיע כאחד מתשעת המחזיקים בבקשה הראשונה לעיקול זמני שהוגשה לבית הדין. כיצד נודע אפוא שיתכן והוא מטפל בתיק שעבר ממשרד עו"ד רענן?: טוענת הנתבעת 1 כי בשיחת חולין שקיימה עם עורכי דין שאינם זכורים לה, בקפיטריית בית המשפט, עלה עניינו של עו"ד רענן, ונזרקו שמות של עורכי דין שונים אליהם העביר עו"ד רענן תיקים לטיפול בטרם עזב את הארץ. חרף תהיותיו של ב"כ התובעות, גרסה זו לא נסתרה, ולא נמצא לי יסוד לפקפק בה. מבארת הנתבעת כי כל השמות שהועלו באותה שיחה היו כבר כאלה שנזכרו בבקשת העיקול הראשונית שהוגשה בבית הדין לעבודה כנגד תשעה מחזיקים, אלא שאז נזכר לראשונה שמו של הנתבע 2, כעו"ד נוסף שאפשר שהועבר אליו תיק לטיפול. לפיכך הוגשה בשלב זה הבקשה הראשונה לעיקול אצל עו"ד אלמאדי כמחזיק, היא בקשת העיקול שהוגשה בביה"ד לעבודה. הרושם המתקבל בבירור הנו שוודאות לא היתה, ורשימת המחזיקים הראשונית - שכללה אף את עו"ד אלמאדי בבקשת העיקול השניה, התבססה על שמועות והשערות, ונועדה למקסם הסיכוי של איתור מחזיק. הדעת נותנת שזהו המצב בפועל בלא מעט מקרים בהם מוגשת בקשת העיקול הראשונית כנגד מחזיקים. מכל מקום אין ספק שבשלב זה, היה האינטרס של הנתבעת 1 ושל התובעות זהה: לאתר מקורות מהם תוכלנה להיפרע כאשר ינתן פסק הדין לטובתן ולטובת עו"ד חנא. עובדה היא שהתבקשו עיקולים אצל רשימת מחזיקים ארוכה שבסופו של יום התברר שלא הניבו התוצאה המקווה (למעט אצל עו"ד גלזר ועו"ד אלמאדי). 17. לטענת הנתבעת 1, לא ידעה בודאות גם לעת פתיחת תיק ההוצאה לפועל אם יש כספים אצל עו"ד אלמאדי, ואולם משהגיעה אליה שמועה שיתכן והגיעו אליו כספים של עו"ד רענן החליטה לפעול, וזה הפשר של הגשת בקשת העיקול אצלו כצד שלישי (ורק אצלו, מבין רשימת המחזיקים הארוכה שנזכרה בבקשת העיקול המקורית בביה"ד לעבודה). ראה עדותה בעמ' 17 לפרוטוקול. 18. טוענות התובעות בכתב התביעה (ראה למשל סע' 10 ו 15 לכתב התביעה) ובתצהיריהן, כי בין עו"ד אלמאדי לבין הנתבעת 1 היתה קיימת היכרות, ומנסות לצייר תמונה לפיה, לאור היכרות זאת, שתפו השניים פעולה כדי שמלוא הסכום אותו חב עו"ד אלמאדי לעו"ד רענן, ייוחד לתשלום חלקה של הנתבעת 1. כך, טוענות התובעות שהנתבעת ידעה היטב אף לעת הטלת העיקול הראשוני בביה"ד לעבודה או לעת קבלת תשובתו של עו"ד אלמאדי (מועדים לגביהם אין חולק שייצגה את התובעות) כי בידי עו"ד אלמאדי צפויים להתקבל כספי שכ"ט השייכים לעו"ד רענן. 19. הנתבעת ועו"ד אלמאדי מכחישים בתוקף כל קשר או היכרות מוקדמת בינהם. 20. עו"ד אלמאדי מציין כי מבחינתו אין ולא היה כל עניין אישי בשאלה האם ישלם חלקו של עו"ד רענן לפלוני או אלמוני אך חייב היה לציית לצוי ההוצאה לפועל, שאחרת היה עשוי להפוך לחייב (ראה סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל). אף ההודעה שמסר לראשונה לביה"ד לעבודה היתה מדויקת לטעמו, שכן לעת נתינתה אכן לא היו בידיו כספים השייכים לעו"ד רענן או אמורים להיות משולמים לו. תיק מוספי שהועבר לטיפולו היה תיק נזקי גוף על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ולאור הפכפכות הלקוח לא היתה קנויה לו הידיעה האם אכן יוותר התיק בטיפולו, כאשר נהפוך הוא: השערתו שלו היתה שהתיק יוצא מידיו ע"י הלקוח, כפי שאירע לעו"ד שיפמן לפניו, אליו הועבר התיק בתחילה מעו"ד רענן. 21. עוד טען עו"ד אלמאדי שאין זה מוסרי לחייבו בתביעה זו, כאשר התיק לא הועבר אליו ע"י עו"ד רענן, ולמרות זאת הסכים לשלם לאחרון 30% משכר הטרחה, בלא שהיה חייב לעשות כן. אני סבור שבטענה אחרונה זו אין רבותא, שכן לצרכי תביעה זו, אין חולק שעו"ד אלמאדי חב היה לעו"ד רענן 30% משכר הטרחה שיקבל בתיק מוספי, ויהא מקור החוב אשר יהא. אף אם הוסכם כך בין עו"ד אלמאדי לעו"ד רענן לפנים משורת הדין, הסכמה זו מחייבת היתה, עת ניתנה הודעתו של עו"ד אלמאדי לביה"ד לעבודה. 22. עם זאת, "תיאורית הקשר " בין עו"ד אלמאדי לבין הנתבעת 1 לא הוכחה ולו כזית, והיא אף לא מסתברת ממכלול הראיות שבאו בפני. כאמור רשימת המחזיקים הראשונה בבקשת העיקול בביה"ד לעבודה, כללה לא פחות מתשעה גורמים, ולאחר זמן קצר הוסף שמו של עו"ד אלמאדי לאותה רשימה כגורם עשירי. בשלב זה לא היתה קנויה כאמור הידיעה, לא לעו"ד חנא ולא לנתבעת 1, מי מבין עשרת הגורמים אכן מחזיק בכספים או נכסים ברי עיקול השייכים לעו"ד רענן, אלא ברמה זו או אחרת של השערה. רשימת המחזיקים גובשה בעקבות התייעצות שנערכה בין התובעות, הנתבעת 1 ועו"ד חנא כעובדי המשרד, וכן משמועות. נעשה נסיון לאתר כל גורם פוטנציאלי שיתכן ומחזיק הוא בכספים או נכסים של עו"ד רענן מהם ניתן יהא להיפרע. יש לזכור כי בין בקשת העיקול הזמני אצל עשרת המחזיקים לבין העיקול הראשוני שהטילה הנתבעת 1 אצל עו"ד אלמאדי כצד שלישי בתיק ההוצאה לפועל שפתחה, חלפה שנה. פרק זמן זה הנו פרק זמן ניכר למי שמחפש נואשות מקורות להבטחת ביצוע פסק הדין שצפוי להינתן לטובתו, כאשר ידוע שהנתבע עצמו אינו בר פירעון. קשה להלום שהנתבעת 1 או עו"ד חנא היו לוקחים על עצמם הסיכון, ולא היו מגישים בקשה לאישור עיקול כלפי עו"ד אלמאדי, לו היה מי מהם יודע פוזיטיבית כבר בשלב זה, שתיק מוספי מצוי בטיפולו. איש מבעלי הדין לא חלק על כך שמדובר על נכס בר עיקול, היינו זכות עתידה להבדיל מתקווה או ציפייה שאינן ברות עיקול (ראה תק' 374(ב) לתקנות, בצירוף עם הגדרת "נכסים" שבסעיף 1 לתקנות). כזו תהא אף הנחתי. אלא שהשאלה כרגע הנה האם סביר להניח שהנתבעת 1 לא היתה פועלת שנה תמימה, לו ידעה פוזיטיבית שתיק מוספי מצוי בטיפולו של עו"ד אלמאדי. עו"ד חנא נשאל ע"י ב"כ התובעת האם הביטוי "כיום" ברישא של הודעת עו"ד אלמאדי לבית הדין, לא עורר בו חשד שמא אכן מדובר במצב זמני ובידי עו"ד אלמאדי אכן כספים או נכסים ברי עיקול של עו"ד רענן. תשובתו של עו"ד חנא (עמ' 10-11 לפרוטוקול) היתה שהתייחסותו לתשובה של עו"ד אלמאדי היתה כאל תשובה שלילית של מחזיק, כאשר הרוב המכריע של מחזיקים שאינם עתידים לקבל כספים של החייב משיבים שכיום אין הם מחזיקים. התשובה התקבלה במשרדו והוא שיידע הנתבעת 1 אודותיה (סע' 11 לתצהיר העד, סע' 16 לתצהיר הנתבעת 1). בהתאם היתה אף התייחסותה של הנתבעת 1 בשלב זה, ולא באה בפני כל ראיה שיכולה לבסס מצב תודעתי או ידיעה אחרת שלה באותו שלב. אציין כי עו"ד חנא הותיר רושם אמין לאורך עדותו בפני. עד זה גם לא נתבע אישית בטענה של אחריות מקצועית למרות שייצוגן של התובעות היה משותף לו ונתבעת 1. 23. לשם הבהירות אציין כי משמעות קביעתי זו הנה שהנתבעת 1 לא ידעה בפועל, עת נודעה לה תשובת הנתבע 2 לבית הדין, כי האחרון מטפל בתיק שאת שכר הטרחה שיתקבל בגינו הוא חב בחלקו לעו"ד רענן; וכי לו חשדה בפועל שזה המצב, חזקה שהיתה פועלת כבר בשלב זה על דרך הגשת בקשה לאישור העיקול, ולו מחמת האינטרס העצמי שלה באותו שלב. ואולם בכך אין עדיין ליתן מענה לשאלה האם לא חטאה הנתבעת כעו"ד לה נמסר ייצוגן של התובעות בביה"ד בחוסר זהירות במכלול הנסיבות, היינו האם לאור התשובה שניתנה ע"י עו"ד אלמאדי היתה צריכה לחשוד בקיום אפשרות סבירה שאכן אחד מתיקי עו"ד רענן עבר לטיפולו, ולפיכך היתה חייבת לפעול על דרך הגשת בקשה לאישור עיקול. לשאלה האחרונה אתייחס בהמשך, עת אדון באחריות הנתבעת 1. 24. אלו אכן, ידעה הנתבעת 1 לעת מסירת תשובתו של עו"ד אלמאדי לביה"ד לעבודה (בעקבות היכרות מוקדמת עם עו"ד אלמאדי או שיחה עמו כבר בשלב זה) שתיק מוספי בטיפולו, קשה להלום שהיתה יושבת באין מעש מהלך שנה תמימה. הנחה זו של התובעות מוקשית, שכן היא מניחה פעולה לא הגיונית בניגוד לאינטרס העצמי. יש לזכור שבעלי הדין כולם מסכימים שעו"ד רענן נקלע למצב כלכלי קשה, ברח לחו"ל והותיר "שובל של חובות". אי הגשת בקשה לאישור העיקול אצל עו"ד אלמאדי, בתגובה לתגובתו לבית הדין, גרמה לפקיעת צו העיקול ובשלב זה לא היתה קנויה הידיעה לא לעו"ד אלמאדי ולא לנתבעת 1 (בהנחת קשר ביניהם, כטענת התובעות) אימתי יסתיים תיק מוספי וכמה כסף יתקבל בו. במהלך אותה שנה יכולים היו נושים שונים נוספים לפעול על דרך הטלת עיקולים אצל מחזיקים אפשריים שונים, ביניהם עו"ד אלמאדי, ממש כפי שנעשה כאן. אם חפצה הנתבעת 1 כבר מתחילה לייחד 30% משכה"ט בתיק מוספי לעצמה בלבד, היתה זו דרך פעולה גרועה ולו מבחינת האינטרס העצמי, כאשר ברור שבשלב זה מצאו עצמם ארבעת התובעים בביה"ד לעבודה במצב של תחרות אפשרית לאיתור וייחוד נכסים של עו"ד רענן מול נושים פוטנציאליים נוספים של עו"ד רענן שיבקשו לחלוק בעוגה. חלוקת הכספים בין נושים שונים שהטילו עיקולים "שתפסו" לגבי כספי אותם חייבים - אמורה להיעשות בהוצאה לפועל, במסגרת מימוש פסק דין כשיינתן, אך ממילא תהיה החלוקה רק בין מי שהטיל עיקול שתפס. וראה סעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967. 25. ועוד: אם יכולה היתה הנתבעת 1 להיוודע, בזכות היכרות אישית עם עו"ד אלמאדי, שתיק מוספי בטיפולו, וחפצה היא לייחד לעצמה כל חלקו של עו"ד רענן בתיק זה, מדוע בכלל טרחה לשתף במידע את שלושת חבריה לתביעה כך שתוגש בקשה לעיקול זמני בביה"ד לעבודה אצל עו"ד אלמאדי כמחזיק? הבקשה להטלת עיקול זמני אצל עו"ד אלמאדי כמחזיק עשירי במספר באה בעקבות מידע שהגיע אל הנתבעת 1, יהא מקורו אשר יהא, ועל כך העידו היא עצמה ועו"ד חנא. הדבר עולה אף מחקירת התובעת 1 בעמוד 5 לפרוטוקול. התובעת 1 הניחה שהנתבעת 1 הכירה את הנתבע 2 אישית היות והיא זו שהיתה מקור המידע על פיו התבקש העיקול הזמני בביה"ד לעבודה אצל נתבע 2 כמחזיק. לו היה ממש ב"תיאורית הקשר" הרי יכולה היתה הנתבעת 1 להחריש, ואז כאשר יתקבלו כספי תיק מוספי אצל מכרה (הנטען) עו"ד אלמאדי לפעול רק אז על דרך פתיחת תיק הוצל"פ והטלת עיקול אצל האחרון כצד שלישי, כפי שעשתה שנה מאוחר יותר. מדוע לפתוח הפתח (שאמנם לא נוצל בסופו של יום) להגשת בקשה לאישור עיקול ע"י כל ארבעת התובעים בביה"ד, כולם בעלי אינטרס (להסרת ספק - אין כל טענה, אף בפי התובעות, שעו"ד חנא היה שותף ל "קשר" או שחלק עם הנתבעת 1 בכספי הזכיה)? מדוע לעשות כן, אם ממילא חפצה הנתבעת 1 מראש, לייחד הכספים לעצמה בלבד. 26. מעבר לספקולציה בסעיפים 9 עד 11 לתצהירי התובעת 1, לא בא ולו קמצוץ ראייתי של ממש שיתמוך בתזה בדבר ידיעה מוקדמת שהיתה קנויה לנתבעת 1 כבר לעת קבלת תשובתו של עו"ד אלמאדי לביה"ד, על הצפי לקבלת הכספים ע"י עו"ד אלמאדי. דבר לא הוכח ביחס להיכרות מוקדמת כביכול בין שני הנתבעים, או קשר בינהם לייחד את מלוא חלקו של עו"ד רענן בתיק מוספי לנתבעת 1. התובעות מסיקות מסקנות בעניין זה לאור נוסח הודעת הנתבעת 2 לביה"ד והעובדה שהנתבעת פעלה להטלת עיקול אך אצלו כעבור שנה אך מעבר לרמת הספקולציה - אין כל ראיה. טעות של עו"ד, ואף אם מיומן הוא ביותר בתחום בו נטל על עצמו ייצוג, לעולם אפשרית היא, שכן מי לא ישגה לפרקים? טעות שכזו עשוי שתעלה לעתים כדי רשלנות בייצוג לקוח, אף שכידוע - לא כל טעות בשיקול דעת מקימה רשלנות. 27. אלא שיש הבדל כמובן בין טעות, אי זהירות או מחדל, לבין פעולה מודעת של נתבעת 1, בשלב ייצוגן של התובעות בביה"ד לעבודה תוך הסתרת מידע חיוני מהן ואי הגשת בקשה לאישור עיקול אצל הנתבע 2, משעה שידעה הנתבעת 1 בפועל שהאחרון עתיד לקבל כספים של עו"ד רענן. והכל תוך שתוף פעולה מודע של הנתבע 2. תזה אחרונה זו שהציבו התובעות ללא בסוס של ממש, כבר עולה כדי הפרה מודעת של חובות אמון שחב עו"ד בייצוג לקוח, וייצוג לקוח תוך ניגוד אינטרסים. ראוי היה שהתובעות תמנענה מהאשמות מעין אלה, ככל שאין בידן נתונים כדי לבססן, מעבר לרמת ההשערה. חלק מן הטענות הנזכרות כטענות עובדתיות בתצהירי התובעות אינו יותר מאשר ניסיון לתאר סברות סובייקטיביות של התובעת 1 בתורת עובדות. כך, בסעיף 7 לתצהיר התובעת 1 נטען כי "הנתבעת הצהירה בתצהיר תמיכה לבקשת העיקול כי הנתבע, אותו היא מכירה היכרות אישית, מחזיק ו/או עתידים להתקבל אצלו כספים השייכים לעו"ד רענן יוסף..". ובכן, כעולה מאותו תצהיר תמיכה שנתנה הנתבעת 1 לבקשה להטלת עיקול אצל עו"ד אלמאדי כמחזיק (נספח ה3 ל ת/1) , לא הצהירה הנתבעת 1 שעו"ד אלמאדי מוכר לה אישית, או אף שנודע לה אישית ממנו על דבר קבלת כספים. נוסח הצהרתה (בסע' 4 לאותו תצהיר) היה כי "לאחרונה נודע לי אישית כי אצל המחזיק עתידים להתקבל ו/או התקבלו כספים השייכים למשיב". טענה כללית שכזו בתצהיר התמיכה האמור שנתנה הנתבעת 1, טענה שאף אינה מפרטת מקור הידיעה, עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעת לפיה במועד בו הוגשה הבקשה לא היתה קנויה לה הידיעה על דבר טפולו של עו"ד אלמאדי בתיק שהועבר ממשרד עו"ד רענן אלא שמועה בלבד על כך. מכל מקום בודאי שלא הצהירה על כך שהיא מכירה את עו"ד אלמאדי אישית, כפי שטענה תובעת 1 בתצהירה. כך, בסעיף 9 לתצהירה מצאה התובעת 1 חיזוק להשערותיה בדבר הקשר שבין הנתבעים בכך שהעתק הודעתו לבית הדין, שלח הנתבע 2 רק לנתבעת 1 ולא לעו"ד שאדי אשר צוין כבא כוחה בצו. אלא שהעתק התשובה, כמופיע בתחתיתה, נשלח אל "עו"ד בחית קרולין ת.ד. 137, ראמה 30055." ומתברר כי הכתובת הנ"ל כלל אינה כתובתה של עו"ד בחית , כי אם כתובת משרדו של עו"ד שאדי חנא (ראה הלוגו במכתב נ/1 - מכתב של עו"ד חנא, שהתובעת 1 אישרה שקבלה), כאשר הן הוא והן הנתבעת 1 טענו שההודעה נתקבלה בכתובת משרדו של עו"ד חנא, והוא שיידע הנתבעת 1 בדבר תוכנה. לא נותר אלא להסיק שעו"ד אלמאדי חיבר בהיסח הדעת בין שם התובעת, כפי שהופיע בצו העיקול נספח א' לתצהירו, לבין כתובת בא כוחה כפי שהופיעה באותו צו. שגגה שכזו בהחלט אפשרית בהיסח הדעת, ולא ניתן לגזור ממנה קשר והיכרות אישית בין שני הנתבעים, כפי שמסיקות התובעות. 28. מכל המקובץ עולה כי לא הוכחה הכרות אישית בין הנתבעים, ואף לא ידיעה פוזיטיבית שהיתה קנויה לנתבעת 1, עת ייצגה התובעות בביה"ד לעבודה, שעו"ד אלמאדי מטפל בתיק שהועבר במקור ממשרד עו"ד רענן, או שהוא עתיד לקבל כספים בתיק כנ"ל, שלחלקם זכאי עו"ד רענן. בספקולציות אין די, ואני דוחה תיזות אלה, כמו גם הטענה שעו"ד אלמאדי שתף פעולה עם הנתבעת כדי לייחד לאחרונה מלוא חלקו של עו"ד רענן. כפועל יוצא מדחיית תזות אלה, ראוי לציין כי אין זה סביר שמקור הידיעה בדבר קבלת הכספים בתיק מוספי אצל עו"ד אלמאדי שנה לאחר מכן, היה לא אחר מאשר הודעתו לביה"ד, וכי לא נוספה לנתבעת 1 ידיעה נוספת שאיששה החשד הראשוני שבגינו הוגשה הבקשה הראשונית לעיקול אצל עו"ד אלמאדי כמחזיק. כאמור, אלמלא נוספה ידיעה ממקור נוסף (כפי שטענה הנתבעת בעמ' 17 לפרוטוקול), לאחר שניתן פסה"ד בביה"ד לעבודה, שאיששה אצל הנתבעת החשד הראשוני ביחס לעו"ד אלמאדי כמחזיק (חשד שבתודעתה הסובייקטיבית לא היה יותר משמועה בשלב הראשון), סביר שהאחרונה לא היתה ממתינה שנה תמימה. העובדה שכעבור שנה הוגשה בקשה לעיקול בתיק ההוצל"פ ורק אצל עו"ד אלמאדי כצד שלישי ביחס לכל עשרת המחזיקים שעיקול אצלם התבקש בביה"ד, מאששת אף היא הסברה שבין מתן פסק הדין בביה"ד, לבין הטלת העיקול הראשון בהוצאה לפועל, זכתה הנתבעת 1 לאישוש ממקור נוסף שכספים השייכים לעו"ד רענן התקבלו או יתקבלו בקרוב אצל עו"ד אלמאדי. גם עדותו של עו"ד חנא שכאמור היה מהימן עלי, חיזקה גרסת הנתבעת, והחלישה "תיאורית הקשר" עם עו"ד אלמאדי. עוד אציין שהסתירות בעדות הנתבע 2 אליהן הפנה ב"כ התובעות בסיכומיו, הנן סתירות שאיני מייחס להן חשיבות ונובעות לטעמי באופן טבעי מחולשת הזיכרון לגבי מועדי התרחשות מדויקים שלפני שנים, לגבי אירועים שלא היו בעלי חשיבות מרכזית מבחינת הנתבע 2. 29. מבחינת ציות לצווי ההוצאה לפועל , צודק עו"ד אלמאדי שפעל כדין על פי הצווים, כאשר העביר שני הסכומים לתיק ההוצאה לפועל שפתחה הנתבעת 1. זו המסקנה מעיון בשני הצווים נספחים ג' ו ד' לתצהירו. די בעיון בנוסח שני צווים אלה כדי להצדיק מסקנה זו, אף ללא צירוף הצו הנוסף שהיה אמור להיות מצורף כנספח ו' לתצהירו. זאת לאור ההנחיות האופרטיביות הכלולות בשני הצווים באופן סטנדרטי ומאפשרות לצד השלישי או אף מחייבות אותו להעביר הכספים המעוקלים לתיק ההוצאה לפועל, בשלוב הוראות סעיפים 44(א) 45(ב) ו 47 לחוק ההוצאה לפועל. צודק הנתבע 2 שמחזיק ("צד שלישי" בלשון חוק ההוצאה לפועל) הסוטה מהוראות סע' 47 לחוק ההוצאה לפועל עשוי למצוא עצמו חב אישית בסופו של יום (סע' 48 לחוק ההוצאה לפועל). למעשה אין טענה שעו"ד אלמאדי סטה מהנחיות צווי ההוצאה לפועל בהעבירו הסכומים לתיק ההוצאה לפועל שפתחה הנתבעת 1. הטענות כלפיו מתמקדות במתן הודעה לא נכונה ביודעין לביה"ד לעבודה כמחזיק, בתשובה לצו העיקול הזמני שהונה אליו, בין בשוגג ובין מתוך קשר שקשר עם הנתבעת 1, לאפשר לה ליהנות מכספיו של עו"ד רענן שיגיעו לידיו. 30. עו"ד אלמאדי אינו נתבע בתורת עו"ד מייצג שכשל בייצוג לא נאות, אלא כמחזיק בנכסי נתבע (עו"ד רענן) שלפי שיטת התובעות נתן הודעה לא נכונה או מטעה בשאלה האם אכן מחזיק הוא בנכסים של אותו נתבע. עניין זה מעורר בעייה במישור היריבות שבין התובעות לבין הנתבע 2. 30.1 ספק בעיני האם יכול תובע לתבוע מחזיק בתביעה נזיקית נפרדת בגין תשובה לא שלמה שנתן המחזיק , ואף בגין תשובה לא נכונה במודע. הדין נותן פתרון ספציפי לתובע במצב שכזה, ואינו מותיר אותו חסר אונים. מנגנון הקמת היריבות בין התובע לבין המחזיק בנכסי הנתבע (כהגדרת המונח "נכסים" בתקנה 1 לתקנות), נקבע במסגרת הדיונית של תקנות סדר הדין האזרחי שעניינן עיקול זמני. ולטעמי הסדר זה (כמו גם ההסדר ביחס לצד שלישי בחוק ההוצאה לפועל) מהווה הסדר ממצה במישור היחסים שבין תובע למחזיק. 30.2 תובע החפץ להקים יריבות בינו לבין מחזיק צריך לבקש עיקול אצל אותו מחזיק. המחזיק אמור ליתן הודעה האם מצויים בידיו נכסים של התובע. לעניין מתן הודעת המחזיק קיימות ארבע אפשרויות בהן מבחינות התקנות: א. המחזיק הודה שנכסים של הנתבע מצויים בידו: במקרה זה קובעת תקנה 377 כי המחזיק לא יורשה לחזור בו מהודאתו אלא ברשות בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו. ב. המחזיק לא נתן כל הודעה. ג. המחזיק נתן הודעה ובה התכחש לכך שבידיו נכסים של הנתבע. ד. המחזיק התנגד מכל טעם שהוא לאישור העיקול. בשלושת המקרים האחרונים - רשאי התובע להגיש בקשה לאישור העיקול כנגד המחזיק, בתוך 15 יום מיום שהומצאה לו תשובת המחזיק או מיום שחלף המועד להמצאת אותה תשובה. דין הבקשה לאישור העיקול כדין כתב תביעה כנגד המחזיק, ולעניין הבקשה דינו כדין נתבע (תקנה 378 לתקנות). קבעתי שהודעתו של עו"ד אלמאדי לביה"ד לעבודה הובנה ע"י עו"ד חנא והנתבעת כנופלת לגדר מקרה "ג'" שלעיל. אלא שתובע החולק על תשובת המחזיק או אף אינו יודע אם נכונה היא ורוצה לברר העניין בראיות, חייב לפעול ולהגיש בקשה לאישור העיקול. אם לא עשה כן, הרי שבכל שלושת המקרים "ב", "ג" ו "ד" שלעיל, ייחשב העיקול בטל לגבי כל נכס שהמחזיק לא הודה שהוא מצוי ברשותו. התקנות אינן מבחינות בין סוגים שונים של מחלוקות תוכניות לגופן של ההודעות: תובע החולק על תוכן ההודעה, מכל טעם שהוא, וסבור כי היא אינה משקפת מצב הדברים לאשורה, חייב להגיש בקשה לאישור העיקול כנגד המחזיק הנטען. הוא הדין בתובע שאינו יודע אם משקפת ההודעה מצב הדברים לאשורו ואם אכן קיימים בידי המחזיק הנטען נכסים ברי עיקול של הנתבע. כך, גם אם נניח שההודעה שנתן המחזיק עמומה בנוסחה, הרי שככל שחפץ תובע לבדוק מצב הדברים לאשורו מול המחזיק ולהקים יריבות נגדו, חייב הוא לפעול באותה דרך - ממש כמו במצב בו לא נתן המחזיק הודעה כלל, שאז ממילא לא יכולה להיות מחלוקת שהתובע לא שאב כל מידע מנוסח ההודעה. וראה ע"א 9450/06 (מחוזי י-ם) אלימלך לימן נ' מאיר כהן (פרסום נבו). 30.3 מהגדרת בקשה לאישור העיקול כנגד מחזיק ככתב תביעה (תקנה 378(ב) לתקנות) נובעות מספר תוצאות דיוניות שעל חלקן אעמוד להלן: ראשית, נשמרה סמכותו של ביהמ"ש לדון קודם במישור היחסים שבין התובע לנתבע , ואף ליתן פסק דין במישור זה, בטרם ידון ביחסים שבין התובע למחזיק במסגרת הבקשה לאישור עיקול (תקנה 379 לתקנות). קביעה זו של מתקין התקנות נועדה בבירור למען היעילות, שכן לעתים אין טעם לברר התביעה במישור היחסים שבין התובע למחזיק, שמא תדחה התביעה במישור היחסים שבין התובע לנתבע, וממילא נמצא שאין זכאות לעיקול (שפקע עם דחיית התביעה), שכל תכליתו היתה הבטחת ביצוע פסק דין, אם ינתן לטובתו של התובע. שנית, חיובו של המחזיק להתגונן במסגרת בקשה לאישור עיקול שדינה כלפיו כדין כתב תביעה עשוי שיניב חיוב בהוצאות, אם תתקבל עמדת המחזיק, ממש כמו לגבי נתבע שזכה בדין. משכך, כפי שלרוב אין אדם תובע בעל כורחו (בכפוף לשקול דעת בית המשפט להורות על צירוף תובע נדרש) , הרי ששיקול הדעת שניתן לתובע שקיבל תשובה לא נוחה מאת מחזיק הנו שקול דומה. יכול הוא ליטול הסיכון ולהגיש בקשה לאישור העיקול מתוך תקווה שיעלה בידיו להפריך בראיות תשובת המחזיק מחד, או אף לברר הדברים לאשורם ביחסים מול המחזיק (משעה שאין לו כל ידיעה) וכך אולי לתפוס נכסים של החייב; ומאידך מתוך מודעות שאם תיכזב תוחלתו, עשוי שיחוב בהוצאותיו של המחזיק, ובביטול זמנו שלו לשווא. נזכור נקודה זו עת תידון אחריותה של הנתבעת 1. ראוי אף להזכיר שהגדרת בקשה לאישור עיקול ככתב תביעה מקימה האפשרות לנהל הליכי ביניים כגון שאלונים, דרישות לגילוי וכיוצ"ב, וכך מסייעת לתובע שאינו יודע מצב הדברים לאשורם, לברר הנתונים במסגרת היריבות מול המחזיק. 30.4 לשיטת התובעות יכולות הן להגיש בכל עת תביעה נזיקית כנגד מחזיק שלא הודה או שנתן תשובה שהתבררה כלא נכונה (או אף כוזבת ביודעין, לשיטתן); זאת משעה שלא הגישו כלל בקשה לאישור העיקול נגדו, ועל גובה הסכום שאותו היו יכולות לממש במסגרת זכייתן בפסק הדין בו הוטל העיקול כנגד המחזיק, לו נתן האחרון תשובה מלאה. ספק בעיני אם יש ממש בתזה משפטית זו, שהרי אז לא מובנת קביעת תקנה 380 לפיה בטל העיקול כנגד המחזיק אם התובע לא הגיש נגדו בקשה לאישור העיקול, בתוך 15 יום. מה טעם נמצא לגזירה זו שבתקנות, אם יכול התובע להשיג אותה תוצאה עצמה בתביעה נזיקית נפרדת ועצמאית כנגד המחזיק, על הנזקים שהאחרון גרם כביכול ברשלנותו או ביודעין, בשל נוסח הודעתו? ומה נאמר על מחזיק שהחריש ולא נתן הודעה כלל? האם תקום עילת תביעה נפרדת נגדו על שידע שבידיו נכסים ברי עיקול של החייב והחריש, ומשכך לא הוגשה כביכול בקשה לאישור העיקול? ואם שלילית היא התשובה לשאלה האחרונה, מדוע שיהא מצבו של מחזיק כגון עו"ד אלמאדי שכן נתן תשובה (שלכל היותר ניתן לומר עליה שיכולה היתה להיות מפורטת יותר) - גרוע יותר מאשר מצבו של מחזיק שלא טרח להגיב? הרי מבחינת המועד לבירורה של הבקשה לאישור עיקול ניתן ממילא לבררה בכל שלב של הדיון בתביעה העיקרית ואף לאחר שניתן בה פסק דין, כהורית תקנה 379. יכול תובע להגיש במועד בקשה לאישור עיקול ולבקש שזו תידון בשלב מאוחר יותר. אלא שמחוקק המשנה הבחין בכך שגזרת המריבה בין התובע לבין המחזיק הנה גזרה צרה, הנוגעת אך לסעד הזמני של עיקול, ונגזרת ממישור היריבות שבין התובע לנתבע. לפיכך קבע בתקנות מסגרת דיונית שהיא המקימה היריבות בין התובע למחזיק אך במסגרת התביעה העיקרית, שבין התובע לנתבע. הבקשה לאישור עיקול קשורה בטבורה לאותה תביעה, ואת חיותה יונקת היא ממנה, במסגרת בקשה לעיקול שמגיש תובע אצל מחזיק, בתביעתו כנגד הנתבע. משהחליט התובע שלא להגיש במועד בקשה לאישור העיקול כנגד המחזיק, תם ונשלם, במישור היריבות בינו לבין אותו מחזיק. המחזיק לא יוכל להיתבע בשלב מאוחר יותר בתביעה נזיקית דוגמת תביעה זו. קביעה זו אף הגיונית לגופה, שכן אין לזכות תובע שלא הגיש בקשה לאישור עיקול תוך 15 יום, כגזירת התקנות בפרס דיוני, בדמות האפשרות להגיש תביעתו נגד המחזיק בשלב מאוחר יותר כתביעה נפרדת כמעט ללא הגבלת זמן (ולמעשה אף בחלוף שנים, בכפוף לדין ההתיישנות). בקביעתי שהתקנות קבעו הסדר ממצה במישור היריבות שבין התובע למחזיק, די כדי להביא לדחיית התביעה כנגד עו"ד אלמאדי. אין לתובעות יריבות מולו בתביעה זו. 31. אלא שאף אם טעיתי במסקנתי זו, דין התביעה נגדו להידחות לגופה. 31.1 התובעות הפנו באופן כללי לאסמכתאות הנוגעות לחובות האתיות שעל עו"ד לעמוד בהן. כמו כן הפנו התובעות לע"א 6645/00 שלמה ערד ואח' נ' זאק אבן ואח' פ"ד נו(5) 365, שם נאמר כי תתכנה נסיבות בהן קמה חובת זהירות של עו"ד כלפי צד שלישי גם אם אינו לקוחו, והדברים יפים במיוחד במקרה בו יודע עוה"ד שהצד השלישי שם בו את מבטחו. לפיכך מבקשות התובעות להסיק שהיה על עו"ד אלמאדי לתת הודעה מלאה כמחזיק לבית הדין לעבודה, ממנה יעלה באופן ברור שהוא מטפל בתיק שאת שכר הטרחה שיתקבל בגינו עליו לחלוק עם עו"ד רענן. שכן חזקה שידע כעו"ד שצדדים שלישיים יסתמכו על הודעתו. אלא שלא ניתן להתעלם מן העובדות שנקבעו באותו פסק דין.באותו פסק דין קבע בית המשפט העליון שנרקמו יחסי עו"ד-לקוח בין הצדדים,ועוה"ד המערער הפך להיות שלוחו של המשיב, ושמא פעל תוך ניגוד אינטרסים בייצגו שני צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים. הדברים שנאמרו באותו פסק דין, אף בהנחה שלא קמו יחסי עו"ד-לקוח, נאמרו על רקע הזיקה ההדוקה שקמה בכל מקרה בנסיבות בין עוה"ד המערער לבין המשיב; כשעוה"ד ידע שהמשיב אינו מיוצג, שם בו את מבטחו וחרף זאת פעל למשכון זכויותיו של המשיב במספרה שבבעלותו (לשם כך נתן לו המשיב יפוי כוח בלתי חוזר),וזאת להבטחת חובות פלוני וחברות שבבעלותו לבנק, כאשר המשיב נטל הלוואה מאותו פלוני. אותו פלוני היה לקוחו של עוה"ד, בעבר,ושמא אף עת נמסר לו יפוי הכוח מן המשיב,ונקבע בנסיבות כי לעוה"ד היו נתונים (שעבודים בה טיפל) שחייבו הדלקת "נורה אדומה" אצלו לגבי היקף חובותיו של אותו פלוני או החברות שבבעלותו. וחלה עליו בנסיבות אלה חובת גלוי כלפי המשיב, שהגיע אליו לשם הטיפול המשפטי בעסקת ההלוואה שכלל משכון הזכויות במספרה.הנסיבות בענייננו רחוקות מרחק רב מן הנסיבות באותו מקרה. אכן,קיימות נסיבות בהן עשוי שתקום לעוה"ד חובת זהירות אף כלפי מי שאינו לקוחו. אלא שיש לבחון האם הנסיבות הספציפיות בענייננו מצדיקות קביעה שכזו. דומני שהתשובה על כך צריך שתיענה בשלילה. שונים היו פני הדברים בעניין זה לו פעל עו"ד אלמאדי במזיד ושתף פעולה עם הנתבעת כדי לייחד לה מלוא חלקו של עו"ד רענן בתיק מוספי על חשבון התובעות. תזה עובדתית זו נדחתה על ידי. 31.2 אכן אין לכחד כי מהשוואת נוסח ההודעה שמסר עו"ד אלמאדי לזו שמסר עו"ד גלזר עולה שהנוסח בהודעת עו"ד גלזר מלא וחד משמעי יותר מהניסוח בהודעה שמסר עו"ד אלמאדי. מוכן אני אף להניח שראוי היה שעו"ד אלמאדי ינסח הודעתו באופן ברור יותר. אך אין לומר כי הנוסח בהודעה מטעה, בודאי שלא שנבחר במזיד על מנת להטעות, כך בפרט כאשר מקובלת עלי גרסתו של הנתבע 2 שהיה אדיש בשאלה למי ישלם חלקו של עו"ד רענן, ומשדחיתי תזת ההיכרות האישית שבין הנתבעים או הקשר שנרקם ביניהם לייחד כל הכספים רק לנתבעת. 31.3 ההודעה שמסר הנתבע לא היתה שגויה תוכנית. במועד בו מסר הודעתו אכן לא היו בחזקתו כספים השייכים לעו"ד רענן או אמורים להיות משולמים לו בעתיד. מה שהיה לו לכל היותר הנו פוטנציאל של ממש להגעת כספים שכאלה לידיו; פוטנציאל שנכון אני להניח כאמור, שהוא עולה כדי זכות עתידה שמועד מימושה טרם הגיע, ומהווה נכס בר עיקול. עדותו של הנתבע 2 הותירה רושם אמין כשטען שלא היה משוכנע שתיק מוספי עתיד להיוותר בידיו, לאור הפכפכות הלקוח והדרישות שהיה מציב חדשות לבקרים. שוכנעתי שזה היה המקור לנוסח שנבחר בהודעה, כאשר הנתבע הוסיף המלה "כיום" בתחילה ההודעה, ובסופה ציין כי אם יגיעו אליו כספים השייכים לנתבע יודיע על כך לביה"ד. נוסח זה תומך בגרסתו, ואף מציב אינפורמציה שאינה שגויה מחד, ומאידך היה בה כדי לתן אינדיקציה למבקשי העיקול בשאלה האם עבר אכן תיק של עו"ד רענן לטיפולו (ראה בהמשך). אף אין ממש בטענה לפיה הרחיב הנתבע חזית בדבריו לגבי טיב יחסיו עם הלקוח לאורם לא היה בטוח כלל ועיקר שהתיק יישאר בטיפולו: זכותו של הנתבע להתייחס בעדותו לתזה שמציבות התובעות עצמן בכתב התביעה לפיה הטעה ביודעין או בשוגג בנוסח הודעתו, תזה שנשללה על ידו בכתב הגנתו; כאשר אין צורך שכל טענה עובדתית שבתצהיר או עדות תיזכר בכתבי הטענות. שאחרת היתה חפיפה תוכנית בין כתבי טענות לתצהירי עדות. שבעתיים יפים הדברים כאשר מדובר בתשובה של עו"ד אלמאדי לשאלה שהפנה אליו עו"ד גלזר בחקירה נגדית לגבי הצפי שהיה לו לנתבע, להשלמת הטיפול בתיק מוספי וקבלת שכר הטרחה (עמ' 21 לפרוטוקול). 31.4 מעדותו של הנתבע עולה כי את גביית הכספים בתיק מוספי סיים במרץ 2004. לכן לא ברור איזו הודעה יכול היה ליתן לתיק ביה"ד לעבודה בשלב זה, שהסתיים כשלוש שנים קודם במתן פסק דין. וביחס למתן הודעה לתובעות עצמן: לא נסתרו דבריו של עו"ד אלמאדי לפיהם לא ידע כלל על דבר קיומן; שכן בכל הצווים שהופנו אליו מלשכת ההוצאה לפועל נזכר אך שמה של הנתבעת מטבע הדברים, שכן התיק נפתח על שמה בלבד. וכזה היה המצב כאמור אף ביחס להודעה למחזיק שנשלחה אליו מביה"ד מס' שנים קודם, שלאורה נתן הודעתו לתיק בית הדין. כזכור באותה הודעה לא הופיע שם התובעות ולא צויין אף הכיתוב "ואח'". הנתבע העיד, ועדותו מקובלת עלי, שהניח שמדובר באותו תיק שכן צו העיקול התייחס לאותו תיק. כדי להגיע למסקנה זו לא היה עליו אלא להצליב בין שמה של הזוכה והחייב בתיק ההוצל"פ לבין השמות הזהים שנשלחו אליו מביה"ד בהודעה למחזיק. לא היה לו יסוד לחשוד שקיימות תובעות נוספות. וממילא משעה שהוטלו העיקולים בתיק ההוצאה לפועל פעל כדין משעה שהעביר הכספים לאותו תיק, וציית לצווים שהופנו אליו. כאמור, אפילו היו התובעות צודקות בטיעונן הנוגע לנוסח ההודעה שנתן הנתבע, אין בכך כדי ליתן מענה לבעיית היריבות מולו, בהיעדר בקשה לאישור עיקול נגדו. כאשר התובעות בסיכומיהן לא הפנו לפסק דין כלשהו בו חויב מחזיק בתביעה עצמאית נגדו בשל נוסח הודעה שמסר בתשובה לצו עיקול, משפקע צו העיקול אצלו בהיעדר בקשה לאישור עיקול. יש לדחות התביעה כנגד הנתבע 2 . אחריותה של הנתבעת 1 32. משדחיתי תיאורית שתוף הפעולה בין עו"ד אלמאדי לנתבעת 1 , שנועד כביכול לאפשר אך לנתבעת 1 ליהנות על חשבון התובעות מכספי עו"ד רענן שיתקבלו בידי עו"ד אלמאדי, עולה שאלת אחריותה של הנתבעת, בכמה היבטים נוספים, שנטענו ע"י ב"כ התובעות: ראשית, האם חלה עליה חובה , כמי שייצגה (יחד עם עו"ד חנא) את עצמה ואת התובעות, לבקש אישור עיקול כלפי עו"ד אלמאדי, מרגע שהתקבלה תשובתו האמורה לעיל כמחזיק, בתשובה לצו העיקול שהופנה כלפיו? שנית, האם ברגע שפתחה תיק הוצאה לפועל ופעלה להטלת עיקול מחודש אצל עו"ד אלמאדי, האם חלה עליה החובה לידע בשלב כלשהו את התובעות במהלכיה כדי שתוכלנה להצטרף אליה? התשובה לשאלה אחרונה זו נגזרת גם מתשובה לשאלה אחרת: האם מרגע שתם ההליך בביה"ד לעבודה, פסק ייצוגה של הנתבעת 1 או שמא נטלה על עצמה בשם התובעות ועבורן אף נושא הגביה של פסק הדין? 33. לדידי ניתן לקבוע בבירור שהתובעות לא ייפו כוחה של הנתבעת לטפל עבורן בהליכי גבית החוב הפסוק שלטובתן. ראשית: נוסח יפוי הכוח מציין כאמור ספציפית מה שנמסר לטפולם של עו"ד חנא והנתבעת, ומדובר רק על ההליך בבית הדין לעבודה. יפוי הכוח הסטנדרטי מעניק לעוה"ד כוחות וסמכויות לפעול בשמו של הלקוח בתחומים שונים ונרחבים, אך הסמכות להפעיל כוחות אלה כפופה כמובן לענין שנמסר לטיפולו של עורך הדין, שרק ביחס אליו יופה כוחה של הנתבעת לפעול כשלוחתן של התובעות. הרי איש לא יטען למשל שהתובעות יפו את כוחם של הנתבעת 1 ועו"ד חנא לבצע בשמן כל דיספוזיציה או לייצגן בפני רשם החברות, אם תחלטנה ביום בהיר אחד להקים חברה. נוסח יפוי הכוח נועד להקל על עורך הדין ולאפשר לו לפעול בשם הלקוח בכל עניין שנמסר לטיפולו, מבלי שיצטרך לפנות חדשות לבקרים ללקוח כדי שזה יסמיכו בכתב לבצע פעולה זו אחרת הנדרשת לשם קידומו של הטיפול באותו עניין. העובדה שסע' 8 של יפוי הכוח מאפשר לעורך הדין (במסגרת הסעיפים הסטנדרטיים והמודפסים) להוציא לפועל כל פסק דין, אין פירושה שהתובעות מסרו לטיפולה של עו"ד בחית את נושא הגביה. הסכמה שכזו צריך היה שתיקבע במפורש ולא מכללא. ייצוג לקוח בתביעה בבית משפט או בבית הדין, אין פירושה שהלקוח מסר בכך מכללא לטיפולו של עורך הדין את הטיפול בהליכי הגביה, ככל שיהא בהם צורך. כפי שיש עורכי דין המתמחים בתחום זה או אחר שלשמו פנו אליהם לקוחות לשם ייצוג בבית המשפט בתחום התמחותם, כך יש עורכי דין שהתמחותם גם או רק בנושא הליכי הגביה; הליכים שנפרדים הם מהייצוג בבית המשפט שהצמיח החוב הפסוק שיש לגבות. טפול בתביעה לחוד, וגבית החוב הפסוק לחוד. נוסחו של יפוי הכוח אינו תומך בתזה של התובעות לפיה כללה שליחותם של עו"ד חנא והנתבעת אף נושא הגביה. הכיתוב המבהיר הענין שלשמו נמסר יפוי הכוח הנו כזכור "תביעת פיצויי פיטורין ושכ"ע לבית הדין האזורי לעבודה". כך נרשם בכתב יד. יפוי הכוח אף הגביל אפוא הערכאה, לערכאה הראשונה ולא לערכאת ערעור (להבדיל מנוסח המתאר הענין לשמו נמסר הטיפול, אך אינו מתיימר להגביל הייצוג לערכאה זו או אחרת); ואף בכך נמצא טעם לגופו, אם נזכור שייצוגן של התובעות בערכאה הראשונה היה חינם אין כסף. כדי שנוסח יפוי הכוח יתמוך בגרסת התובעות לפיה נמסר הייצוג אף לשם גבית החוב הפסוק, צריך היה להיות רשום בכתב יד אף נוסח כגון "וגביית פסק הדין" או "וטיפול בהוצאה לפועל" או כל נוסח דומה. שנית: בעוד שבייצוג המשותף ע"י עו"ד חנא והנתבעת היה הגיון לאור זהות האינטרסים ויחסי הידידות ששררו אז בין הצדדים שאפשרו לתובעות ליהנות מייצוג חינם אין כסף בבית הדין, הרי לא כך לגבי גבית פסק הדין. אין כל טענה שלאחר תום עבודתם המשותפת של הנתבעת 1 ועו"ד חנא במשרד עו"ד רענן, הפכו הנתבעת 1 ועו"ד חנא לשותפים. אין כל טענה שפתחו משרד משותף או אף חלקו בשירותי משרד. לא הוכח גם שהיה כל יסוד הגיוני להניח שכך יקרה בעתיד, אף בשלב החתימה על יפוי הכוח. למי אפוא נמסר פסק הדין לגביה?: לעו"ד חנא? לנתבעת? מדוע יש להניח שנמסר דווקא לנתבעת לגביה ולא לעו"ד חנא, ועל איזה בסיס? ואם יפו התובעות את כוחה של הנתבעת דוקא לטפל אף בגבית פסק הדין, הכיצד ניתן להבין שהשיחות והבירור על נושא פתיחת תיק ההוצל"פ היו מול עו"ד חנא בלבד? בעמ' 4 לפרוטוקול העידה התובעת 1 כי לאחר שניתן פסק הדין דיברה מספר פעמים עם עו"ד חנא ואתו בלבד, על נושא פתיחת תיק הוצל"פ. ענין זה הוכח בבירור גם מתצהירו ועדותו של עו"ד חנא. האחרון, לאחר התייעצות שקיים בלשכת ההוצל"פ, הגיע למסקנה שלא ניתן לחסוך באגרת פתיחת התיק, וזו תעלה כדי 10,000 ₪ בגין החוב הפסוק. ראה גם נ/1 ו נ/2 : המכתב אותו שלח עו"ד חנא לכל אחת מן התובעות בנפרד, ב 6.9.01, ולו צירף פסק הדין והמלצתו שלא לפתוח תיק הוצל"פ בשלב זה לנוכח סכום האגרה. מדברי עו"ד חנא עולה שגרס שהמלצתו זו ניתנה לנוכח סיכויי הגביה שאותם העריך כקלושים. הוא מסיים מכתבו בהמלצה לנקוט בהליכי פשיטת רגל כנגד עו"ד רענן. כאמור עו"ד חנא הותיר רושם מהימן, ועדותו זו חיזקה הרושם שתשובתו של עו"ד אלמאדי לביה"ד לעבודה התפרשה על ידו וע"י הנתבעת 1 כתשובה שלילית, ולפיכך העריכו ב 2001 שאין טעם בפתיחת תיק הוצל"פ, לנוכח סיכויי הגביה. בשלב זה, דיינו בכך שההתכתבות עם עו"ד חנא מאששת שנושא הגביה לא נמסר לנתבעת 1 אישית. שלישית: אימתי ובאיזה אופן יפו התובעות כוחה של הנתבעת לטפל בהליכי הגביה בהוצאה לפועל? ובאילו תנאים? האם שוב ציפו לזכות בייצוג חינם אין כסף? אם לא, איזה שכ"ט סוכם? בסע' 4 לתצהירה הצהירה התובעת 1 עצמה כי יפוי הכח נמסר לצורך הגשת וניהול התביעה. הא ותו לא. בעמ' 8 לפרוטוקול נשאלה התובעת 2 האם פנתה אי פעם לנתבעת וביקשה ממנה לפתוח תיק הוצל"פ ולטפל בגביית החוב. מתשובותיה עולה כי מעבר ליפוי הכוח - לא היתה כל פניה אל הנתבעת בנושא הליכי הגביה. לא סוכם דבר לגבי שכ"ט, ולמעשה - לא סוכם שהנתבעת תטפל בגביה, אף לא התבקש הדבר. 34. משעה שקבעתי שהליכי הגביה לא נמסרו לטיפולה של הנתבעת, עולה שאלה האם עדיין קמה לה חובה מכוח ייצוגה את התובעות בביה"ד, ליידען בפתיחת תיק ההוצאה לפועל על ידה שנה אח"כ. בין הצדדים קמה פלוגתא עובדתית בענין זה, כאשר לטענת הנתבעת - עשתה כן בפועל, והציעה לעו"ד חנא ולתובעת 1 להצטרף. לטענתה עו"ד חנא לא היה מעוניין להצטרף, והתובעת מיאנה אף היא להצטרף, משיקולי אגרה. עו"ד חנא חיזק גרסתה של הנתבעת בעניין זה, והתובעת 1 מכחישה גרסה זו. לאור מסקנתי בשאלת האחריות, אין צורך להכריע בפלוגתא עובדתית זו, ובנגזר ממנה משפטית. 35. האם התרשלה הנתבעת 1 בייצוגה את התובעות, כאשר לא ראתה לנכון להגיש בביה"ד לעבודה בקשה לאישור עיקול אצל עו"ד אלמאדי כמחזיק, למקרא הודעתו? כזוהי טענת התובעות. כאן נטענת אפוא כלפי הנתבעת טענה לאחריות מקצועית, בשל הפרת חובת הזהירות שלה כלפי התובעות בייצוג רשלני. יש לבחון הטענה בפריזמה של עוולת הרשלנות. על חובת הזהירות המושגית הקמה לעו"ד ביחסיו עם הלקוח, אין צורך שאתעכב. השאלה הנשאלת הנה באם בנסיבות המקרה הקונקרטיות, עלתה אי הגשת הבקשה לאישור עיקול כדי מחדל רשלני, שהפר בהתרשלות חובת הזהירות והייצוג ההולם שחבה הנתבעת לתובעות. 35.1 ההודעה שנתן הנתבע 2 לביה"ד לעבודה אמנם נודעה לנתבעת לא במישרין אלא דרך שותפה לייצוג, עו"ד חנא, אך בכך אין רבותא. אין טענה שההודעה לא נודעה לה במועד המאפשר פעולה בדמות הגשת בקשה לאישור עיקול אצל עו"ד אלמאדי. כל טענתה של הנתבעת בהקשר זה (ראה עמ' 17 לפרוטוקול) היתה שהבינה תשובתו של עו"ד אלמאדי כתשובה שלילית, ומשכך - לא פעלה להגשת בקשה לאישור עיקול בביה"ד, ופתחה תיק הוצל"פ רק שנה אח"כ כאשר שמעה שאולי יש כספים אצל עו"ד אלמאדי. 35.2 נזכיר שוב שהגשת בקשה לאישור עיקול, דינה כדין כתב תביעה נגד המחזיק, ועשויה היא להניב חיוב בהוצאות לרעת התובע, היה ויזכה המחזיק בדין. בודאי אפוא שחובת הזהירות בה חב עו"ד מטפל כלפי לקוחו, אינה מחייבת אותו באופן גורף, במהלך הדברים הרגיל, להגיש בשם הלקוח בקשה לאישור עיקול כנגד מחזיק שלא הודה או לא הגיב, כאשר אין בידיו נתונים להפריך או לאשר תשובה שלילית שנתן האחרון. מקרה זה יוכיח: האם קמה החובה לנתבעת להגיש בקשה לאישור עיקול כנגד לא פחות מעשרה מחזיקים שנזכרו בבקשה לעיקול זמני שהוגשה בביה"ד לעבודה, משעה שמחזיקים אלה לא השיבו או נתנו תשובה שלילית? התשובה לכך צריך שתיענה בשלילה. 35.3 היות ובקשה לאישור עיקול כמוה ככתב תביעה, השיקולים המציבים עצמם כרלבנטים לבחינת השאלה האם קמה חובה לעו"ד מטפל לבקש אישור עיקול כנגד מחזיק, מזכירים במידת מה השיקולים בשאלה האם קמה לעו"ד מטפל החובה להגיש תביעה בכלל בשם לקוחו, משעה שלא פעל כך במועד והתביעה התיישנה. לא ניתן לתן תשובה אחידה לשאלה זו, והתשובה תלויה גם בהערכת סיכויי התובענה בזמן אמת, והנזק שנגרם. יש לבחנה לאור הנסיבות הקונקרטיות, ולאור המידע שהיה בפועל בידי עורך הדין המטפל, והמידע שהיה יכול ללקט לו פעל בזהירות ובשקידה סבירה בזמן אמת. הסבירות היא נשמת אפה של עוולת הרשלנות, ולא למותר יהא להזכיר שכרגיל בעוולת הרשלנות, הערכת פועלו של עורך הדין המטפל לא נעשית במשקפי החוכמה שבדיעבד, ועורך הדין הסביר אינו עורך הדין המושלם. 35.4 אין להיזקק אפוא לידיעה הקנויה כיום, שתיק מוספי היה בטיפולו של עו"ד אלמאדי עת ניתנה הודעתו בתשובה לצו העיקול. יש לבחון הדברים בפריזמת חובת הזהירות של עו"ד סביר, על פי המידע שהיה בידי הנתבעת עת ניתנה הודעתו של הנתבע 2 לביה"ד, ולאור נוסח ההודעה. 35.5 עוד ראוי לזכור שמתקין התקנות קצב פרק זמן קצר עד 15 יום להגשת בקשה לאישור עיקול וכך לא הותיר מרווח זמן ניכר לעוה"ד המטפל לשקול ולברר אם יש להגיש בקשה לאישור עיקול. אף שיקול זה רלבנטי לעניין השאלה האם במחדל רשלני עסקינן. רלבנטי אך לא קונקלוסיבי, שכן זה טבעם של מועדים, ויש לזכור שקציבת מועדים קצרים הנה מתבקשת לאור העובדה שמדובר בסעד זמני. 35.6 נסקור אפוא המידע שהיה ברשות הנתבעת לעת הרלבנטית, לאחר ההתייעצויות והצלבת המידע שקיימו בזמנו ארבעת התובעים בביה"ד בינם לבין עצמם, ולאחר קבלת הודעתו של עו"ד אלמאדי. א. ידוע היה שיצאו שני תיקים גדולים של נזקי גוף ממשרד עו"ד רענן למשרדים אחרים (ראה חקירת עו"ד חנא בעמ' 9 לפרוטוקול). כאשר הצפי במקרה שכזה היה שלכל הפחות יש אפשרות סבירה שאותם עורכי דין חבים לעו"ד רענן חלק משכר הטרחה שיתקבל באותם תיקים: הרי לשם כך הוגשה הבקשה לעיקול זמני אצל עו"ד שיפמן, עו"ד גלזר (ולאחר מכן עו"ד אלמאדי). ב. ידוע היה שאחד התיקים הוא תיק מוספי שהיה תיק גדול במשרד (ראה חקירת הנתבעת בעמ' 18 ו 19 לפרוטוקול). ג. לא היה ידוע לאילו עורכי דין בפועל יצאו שני התיקים, אך הצלבת המידע הביא למסקנה אפשרית שתיק מוספי, מצוי בטיפולו של עו"ד שיפמן, שנטען שקיים מס' שיחות עם עו"ד רענן לפני שהאחרון עזב את הארץ (עמ' 18 לפרוטוקול). לפיכך הופיע עו"ד זה ברשימת המחזיקים בבקשת העיקול הזמני הראשונה שהוגשה לביה"ד לעבודה. ד. לאחר מכן, משיחה עם עורכי דין בקפיטריה למדה הנתבעת על האפשרות שתיקים הועברו מעו"ד רענן לעו"ד אלמאדי. מאחר והיה ידוע על שני תיקי נזקי גוף, אחד מהם מוספי, נודעה אפוא האפשרות, לא הוודאות, שאחד משני התיקים הועבר לעו"ד אלמאדי. לפיכך הוגשה אף נגדו ספציפית בקשה לעיקול אצל מחזיק . ה. עו"ד אלמאדי השיב שכיום אין בחזקתו כספים השייכים לנתבע, או אמורים להיות משולמים לו, ובמידה ויגיעו אליו כספים השייכים לנתבע לא יעבירם אליו ויפנה לבית הדין לקבלת הוראות. 35.7 כאמור, קיבלתי גרסת הנתבעת ועו"ד חנא שהבינו את תשובת עו"ד אלמאדי כתשובה שלילית. אלא שבכך אין די. עו"ד אלמאדי לא נתן תשובה שלילית. המלה "כיום " בנוסח הודעתו, בצירוף האפשרות שיגיעו אליו כספים של עו"ד רענן בעתיד (אפשרות אותה ניתן היה להסיק או לפחות צריך היה לחשוד בה בסבירות מנוסח הסיפא של הודעתו), בצירוף המידע שהגיע אל הנתבעת עצמה אך זמן קצר לפני כן ביחס לעו"ד אלמאדי - די היה בכל אלה בשלב זה, על מנת שאפשרות העברת אחד משני התיקים לנתבע 2, תציב עצמה כאפשרות סבירה הנצרכת לבירור ואימות. ודאות שכך הם פני הדברים לא היתה, אך גם אין צורך בכך על מנת שאקבע שהנתבעת התרשלה על דרך מחדל. לשם כך די באפשרות סבירה החורגת מגדר ספקולציה גרידא. יש לזכור גם כי הנוסח השלם שנתן עו"ד אלמאדי , התאים מאד לאפשרות של תיק פעיל שהועבר לטיפולו וטרם הסתיים, היא האפשרות שהונחה מלכתחילה ע"י הנתבעת ועו"ד חנא לגבי תיקי קופרהולץ ומוספי, שהיה ידוע שהועברו, אך לא למי, כאשר בדיוק מסיבה זו הטילה הנתבעת עיקול אצל עו"ד אלמאדי. 36. משכך פני הדברים, הרי שבנסיבות הספציפיות היה על הנתבעת לפעול על דרך בקשה לאישור עיקול אצל עו"ד אלמאדי. לכל הפחות, למקרא נוסח הודעתו ניתן וצריך היה לברר אצלו ולו טלפונית, האם אכן הועבר לטיפולו אחד משני התיקים. קבלתי כזכור גרסת עו"ד אלמאדי שהיה אדיש בשאלה למי ישלם חלקו של עו"ד רענן. חזקה אפוא שאם היו פונים אליו לברר השאלה, היה ניתן מענה חיובי שהיה מאמת החשד (שחייב היה להציב עצמו בשלב זה כחשד סביר), ומבהיר הצורך בהגשת בקשה לאישור עיקול. בהיעדר בירור טלפוני או מענה במועד - היה צריך להגיש בקשה לאישור עיקול. 37. כזכור אין בפני מחלוקת שמדובר בנכס בר עיקול. משכך, לו הוגשה בקשה לאישור עיקול, היה מתברר שעו"ד אלמאדי קיבל לטיפולו את תיק מוספי, וכי חב הוא לעו"ד רענן 30% מדמי שכר הטרחה באותו תיק. חלקו של עו"ד רענן, שהועבר לאחר מכן בשלמותו ע"י עו"ד אלמאדי לתיק ההוצל"פ שעל שמה של הנתבעת בלבד כזוכה, היה מתחלק במקום זאת בין ארבעת התובעים בבית הדין. כל אחד מארבעת התובעים היה זוכה בחלק מסכום זה על פי חלקו היחסי בפסק הדין שניתן בבית הדין לעבודה. 38. התוצאה הנגזרת הנה שעל הנתבעת להשיב לתובעות החלק היחסי שנפסק לזכותן בפסה"ד, מתוך כלל הכספים שהועברו ע"י עו"ד אלמאדי לתיק ההוצל"פ שפתחה. כזכור עו"ד אלמאדי העביר סך של 73,741 ₪ באפריל 2004 (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית: 89,856 ₪) וסך נוסף של 75,805 ₪ במאי 2004 (משוערך להיום: 92121 ₪) . סה"כ בשערוך, נכון להיום: 181,977 ₪. חלקה היחסי של תובעת 1 בפסק הדין שניתן בביה"ד לעבודה: 37% , וחלקה היחסי של תובעת 2 עמד על 12%. הנתבעים לא חלקו על נתון זה שהציב ב"כ התובעות בסע' 59 לסכומיו. 39. יוצא שחלקה היחסי של תובעת 1 מן הסך של 181,977 ₪ עומד על 67331 ₪.אני מחייב הנתבעת 1 לשלם לתובעת 1 סך זה. 40. חלקה היחסי של תובעת 2 עומד על 21,837 ש"ח ₪. אני מחייב הנתבעת 1 לשלם לתובעת 2 סך זה. 41. איני עושה צו להוצאות כנגד הנתבעת מכמה טעמים מצטברים: ראשית, התובעות נהנו מייצוג חינם של הנתבעת שניתן להן בביה"ד לעבודה, מכוחו זכו בחוב הפסוק שלטובתן. שנית, התובעות לא השתתפו בעלויות ייצוג או אגרות בתיק ההוצאה לפועל, בו תפסה הנתבעת בסופו של יום הסכומים המהווים בפועל מקור החיוב בתיק זה. שלישית, ע"י התובעות נטענו טענות חמורות כלפי הנתבעת מהן עולה שלעת ייצוגה אותן הפרה ביודעין חובות האמון שלה כלפיהן כלקוחותיה. טענות אלה נדחו על ידי, וכפי שכבר ציינתי, נטענו לדידי ללא ביסוס של ממש מעבר לרמת ההשערה. בהתחשב במכלול - תשאנה התובעות בהוצאותיהן. 42. התביעה כנגד נתבע 2 נדחית. כל אחת מן התובעות תשלם לו סך של 4000 ₪ ומע"מ כהוצאות משפט. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ניתן היום י"א בחשון, תשס"ח (23 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים. י. פרידמן, שופט הקלדנית: גלית כ. צוויםעיקול