סמכות שמאי מכריע לפסוק הוצאות הערר שבפנינו נסוב על עניין אחד בלבד - פסיקת הוצאות לעורר בגין ההוצאות שנגרמו לו בהליכים בפני השמאית המכריעה, לרבות תשלום שכר טירחתה. ההוצאות המבוקשות: תשלום חלקו של המערער בשכ"ט - 7,777 ₪, שכ"ט השמאי מטעמו - 6,500 ₪, שכ"ט עו"ד - 6,960 ₪, סה"כ 21,737 ₪. צורפו חשבוניות. בתיק שבנדון נוהל הליך בפני שמאית מכריעה אשר בסופו הועמד היטל ההשבחה שהיה במקור בסך של 133,502 ₪, על 68,000 ₪. העורר טען במקור לסכום של 60,000 ₪. העורר שילם את מלוא היטל ההשבחה שהושת עליו ועד כה טרם הוחזר לו ההפרש ע"י המשיבה. לטענתו, על השמאית המכריעה היה להשית את מלוא הוצאות ההליך על המשיבה. העורר הדגיש כי פנה למשיבה לתקן את שומתה על פי שמאות מוסכמת שהיתה למגרש סמוך. המשיבה סירבה ובכך גרמה להוצאות המיותרות. המשיבה מצידה טענה כי היתה מנועה עפ"י דין מלתקן את השומה, ולכן פנו להליך של שמאות מכריעה. הערר שבפנינו מעורר שאלות שטרם נדונו, למיטב ידיעתנו, לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 84 לחוק התכנון והבניה. להלן פירוט טענות הצדדים בהרחבה. טענות העורר לטענת העורר מוסד השמאות המכריעה בלבושו החדש שבתיקון בחוק הינו מוסד מעין שיפוטי. העורר מסתמך בעיקר על פסק דינו של השופט ביין בבית המשפט המחוזי בחיפה, ע"ש 5020/97 שליק לייב ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה ואח'. פסק הדין קובע בין היתר, כי תקנה 15 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בועדות ערר בעררים לפי סעיף 198 לחוק), מסמיכה מכללא את ועדת הערר לפסוק הוצאות, וזו לשון התקנה: "כל עניין הנוגע לסדרי הדין בערר שלגביו לא נקבעה הוראה מפורשת בחוק או בתקנות אלה, רשאי יושב ראש ועדת הערר לתת הוראות לגביו." תקנה בנוסח זהה בדיוק, תקנה 17, נמצאת בתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה להכריע לפני שמאי מכריע או שמאי מייעץ), התשס"ט - 2008. גם תקנות אחרות שם, זהות בלשונן לתקנות סדרי הדין בעררים לפני ועדת הערר. מזהות התקנות למד העורר גם זהות במהות. בנוסף, טען כי לשמאי המכריע סממנים רבים של טריבונל שיפוטי או מעין שיפוטי על פי המבחנים שניתנו לכך בפסק הדין, וגם מכך יש ללמוד על היות השמאי המכריע גוף מעין שיפוטי. מכאן, לטענתו, לשמאי המכריע סמכות טבועה מכללא לפסוק הוצאות. ומשלא עשה כן ניתן לערור על כך בפני ועדת הערר. בדיון בפנינו הוסיף וטען ב"כ העורר כי מאחר ויש לאקונה בחוק בענין ההוצאות, הרי שיש להחיל על השמאי המכריע את הפסיקה שלעיל. לגוף הענין, טען כי שורת הצדק מחייבת פסיקת מלוא הוצאות העורר, היות ופסיקת השמאית המכריעה קרובה ביותר לעמדתו, ומפחיתה בלמעלה מ - 50% מהשומה המופרזת והמופרכת של המשיבה. טענות המשיבה המשיבה טוענת כי לשמאי מכריע אין סמכות לפסוק הוצאות (הוצאות שכ"ט שמאי העורר והוצאות שכ"ט עו"ד). הסמכות היחידה המוקנית לה היא בעניין שכר טירחתה, כקבוע בתקנה 5 לתקנות התכנון והבניה (שכרו של שמאי מכריע ושמאי מייעץ) (הוראת שעה), התשס"ט - 2009. בעניין שכר טירחת השמאית המכריעה, טוענת המשיבה כי מאחר והיתה מנועה על פי דין מלתקן את שומתה בהתאם להוראות סעיף 14 ו' לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה בנוסחו לאחר תיקון 84, הרי שבצדק הפנתה את העורר להליך השמאות המכריעה. לפיכך, אין הצדקה לחלוקה שונה ממחצית של תשלום שכר טירחת השמאית המכריעה. נטען כי מדובר בערר על שמאי מכריע בעניין ההוצאות, לפיכך התערבות בכך היא נדירה ותעשה רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן. לא זה המקרה. בדיון בפנינו הוסיפה ב"כ המשיבה וטענה כי מתקנות שכר השמאי המכריע אין ללמוד על לאקונה בעניין הוצאות. לטענתה, מאחר והתקנות מסדירות בהרחבה ובפירוט רק את ההוצאות בעניין שכר טירחת שמאי מכריע, יש בכך משום הסדר שלילי לעניין יתר ההוצאות, לאמור: אין לשמאי מכריע סמכות לפסוק הוצאות מעבר לשכר טירחתו, ולפיכך אין גם זכות ערר על כך. המשיבה טענה כי ההליך בפני שמאי מכריע איננו הליך מעין שיפוטי. מדובר בהליך שבעיקרו נועד לקבוע גובה היטל השבחה וככזה הוא מתמצה בטיעונים שמאיים, ללא ייצוג משפטי וללא טיעונים משפטיים. החלטה לאחר שבחנו את טענות הצדדים את הוראת החוק, התקנות, לרבות פרשנותם כפי שבאה לידי ביטוי בהרחבה בפ"ד שליק, אכן סוגיה נכבדה היא זו שבאה לפתחנו, והטיעונים של הצדדים לכאן ולכאן מלומדים ומפורטים היו. לאחר ששקלנו את מכלול הדברים והשיקולים הרלבנטים החלטנו לבסוף לדחות את הערר בענין פסיקת הוצאות שאינן שכר טרחת שמאי מכריע, ואלו טעמנו: נקודת המוצא של הערר היא כי מוסד השמאות המכריעה בלבושה החדש שבחוק, הוא מוסד שיפוטי או מעין שיפוטי. זאת אין בידינו לקבל. השמאות המכריעה כשמה כן היא - שמאות מכריעה ולא בכדי ניתן לערור עליה בפנינו ולא רק בעניינים משפטיים. נכון הוא כי עם התיקון לחוק ניתן מעמד מיוחד לשמאי מכריע. אולם, מדובר במעמד של מומחה מקצועי ולא במעמד שיפוטי. אין מקום להיקש ולהשוואה בין הטריבונל השיפוטי של ועדת הערר לבין שמאי מכריע. על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן בוועדת הערר בהרכבה ובמתכונתה החדשים. יש לזכור כי פ"ד שליק, ניתן עוד כאשר ועדת הערר היתה בהרכבה הקודם, אם כי גם אז הוענקו לה סמכויות מיוחדות, בשבתה בעררים לפי סעיף 198 לחוק. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהשוואה לוועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה במתכונתה ובסמכויותיה הנוכחיות. וועדת הערר, ובוודאי במתכונתה כיום, הינה מהטריבונלים השיפוטיים "שאינם חלק מהבירוקרטיה המנהלית אלו מהווים אך "גופי לווין" למנהל" (השופט ביין, סעיף ה(1) לפסק הדין, עמ' 3). ולפיכך נקבע בהמשך שם, כי : "הלכה היא כל לכל רשות שיפוטית סמכות לפסוק הוצאות בהליכים המתנהלים בפניה: "גם בהעדר הוראה מפורשת בעניין זה יש ויש בכוחה של כל רשות שיפוטית לפי שיקול דעתה לפסוק בקשר לכל הליך או דיון המתקיים בפניה" השופט ברנזון בע"א 71/80 לביא נ. קצין התגמולים, פ"ד כ"ו (2)501". השופט ביין בפסק דינו נותן סימנים להיות ועדת הערר טריבונל שיפוטי. בעניין זה, אמנם כטענת ב"כ העורר, חלק מהסימנים מתקיימים גם בשמאי מכריע, אולם לדעתנו, אין די בכך כדי להופכו לגוף שיפוטי או מעין שיפוטי. יש לתת משקל רב לעובדה כי בוועדת הערר מדובר בהרכב כאשר בראש ההרכב עומד משפטן. כדברי השופט ביין: "שלישית, חברי ועדת הערר נדרשים להכרעה אובקייטיבית נטולת משוא פנים, דרישה זו מעוגנת מלבד בעקרונות המשפט המינהלי אף בהוראות סעיף 12 א' לחוק, שעניינה הרכב ועדת הערר הכולל משפטן, שני נציגי ציבור, נציג מתכנן המחוז ובעל מקצוע... הרכז זה מצביע על כך שרוב חברי הוועדה, פרט לנציג מתכנן המחוז, אינם קשורים במוסדות התכנון אלא מדובר באנשי מקצוע או באנשי ציבור שאין להם נטייה אינהרנטית לטובת רשות התכנון ולא לטובת האזרח הנפגע." כאמור, פסק הדין מתייחס לוועדת הערר בהרכבה הקודם. בהרכבה הנוכחי על אחת כמה וכמה, כאשר הרכבה צומצם לאנשי מקצוע ובראשם משפטן. השופט ביין מדבר בהמשך על כך שמדובר בסכסוך שבמהותו הוא סכסוך במשפט ולא החלטה מינהלית, שיכול היה להיות נדון בבית משפט ועל מנת להקל את העומס על בתי המשפט, נמסר לוועדת הערר. מוסד השמאי המכריע במתכונתו כיום, נועד אמנם בין היתר, להקל את העומס על ועדת הערר אך עניינו הוא שימוש במומחיות של השמאי המכריע במחלוקת על גובה החיוב, וסמכותו היא בעניינים שבתחום מקצועיותו ומומחיותו. בנוסף, בניגוד לוועדת הערר אשר הערעור עליה הינו רק בעניינים משפטיים, שזהו המבחן השביעי שקבע השופט ביין בפסק דינו, מה שאין כן בערר על שמאי מכריע המוגש אלינו. שאלה נפרדת היא מידת התערבותנו והיקף התערבותנו בשומה מכרעת, אשר מטבע הדברים תהא מצומצמת. אין בכך כמובן, כדי להפוך את הערר על השמאי המכריע לערר "בשאלות שבמשפט". מבחן נוסף שקובע השופט ביין, הוא המבחן התשיעי : סמכות וועדת הערר למנות שמאי מכריע - גורם מקצועי מומחה. מכאן קבע כי ועדת הערר איננה ממלאת פונקציה "מקצועית טכנית" אלא "פונקציה שיפוטית" (סעיף ה(2) לפסק הדין, עמ' 5). היינו, שמאי מכריע הינו פונקציה מקצועית ולא שיפוטית. כך גם לאחר התיקון לחוק. לוועדת הערר סמכות למנות שמאי מייעץ. בשונה מהדין הקודם נקבע כי, מלכתחילה, כאשר יש מחלוקת בעניין הסכום, יש לפנות ישירות לשמאי מכריע ובכך לחסוך זמן התדיינות יקר ולהקל על העומס בוועדת הערר. מכאן כאמור, גם אחרי התיקון, שמאי מכריע הינו פונקציה מקצועית ולא פונקציה שיפוטית. כמו כן יודגש, כי על פי פסק הדין : "מכלול הגורמים, אשר פורטו לעיל, מצביעים לדעתי, על כך שוועדת הערר, בישיבתה בערר לפי סעיף 198 משמשת בתפקיד שיפוטי." (שם, ההדגשה שלנו) לאמור : פסק הדין קבע במפורש כי וועדת הערר ממלאת תפקיד שיפוטי, היינו - אף אין מדובר בטריבונל "מעין שיפוטי". על אחת כמה וכמה שאין להקיש אם כן, מפסק דין זה וניתוחו, על מוסד השמאי המכריע. אשר על כן גם אין ללמוד מכללא על סמכויות עזר לשמאי מכריע או על סמכות מכללא לפסוק בענין הוצאות. מדובר בגורם מומחה מקצועי ולא בגורם שיפוטי. אמנם, שמאי מכריע, כשמו כן הוא, מכריע במחלוקת בענין גובה החיוב. אך עצם היותו מכריע במחלוקת אינו הופך אותו, מיניה וביה, לטריבונל מעין שיפוטי. יש לבחון מהם גדרי המחלוקת שהוסמך לפסוק בהם. כאשר מדובר במחלוקת מקצועית על גובה חיוב ולא על עצם החיוב, אין נדרשת כאן כלל הכרעה בכלים משפטיים אלא הכרעה מקצועית בכלים מקצועיים-שמאיים. לא כל הכרעה, הכרעה שיפוטית היא, ולא כל הענקת שיקול דעת בדין, הופך את שיקול הדעת לשיקול דעת שיפוטי. במישרע שבין החלטה מינהלית להחלטה שיפוטית, החלטת השמאי המכריע קרובה יותר לראשונה ובשל כך זכות הערעור עליה איננה מצומצמת לשאלות שבמשפט בלבד. מקור הסמכות לפסוק הוצאות לוועדת הערר נקבעה בפסק הדין על פי סמכותה הטבועה של רשות שיפוטית. משקבענו כי מוסד השמאי המכריע איננו טריבונל שיפוטי או מעין שיפוטי, הרי שנשמט בסיס ההשוואה לפסק הדין. יחד עם זאת, נותר לנו לעסוק בסוגיה האחרונה בעניין לשון התקנות. אכן תקנות רבות מתקנות סדרי הדין בעררים הועתקו כלשונן, לתקנות סדרי הדין בפני השמאי המכריע. אולם, תקנות אינן יכולות להעניק סמכות שאיננה קיימת ואיננה מתיישבת עם הוראות הדין ותכלית החקיקה. אין בלשון זהה של תקנות כדי להעניק מעמד שיפוטי לשמאי מכריע. כאשר אין מדובר בטריבונל שיפוטי או אף מעין שיפוטי, הרי שלא ניתן ללמוד מכללא על סמכות לפסיקת הוצאות מתקנה כללית שבסדרי הדין. תקנה 17 מכוונת לסייע לשמאים המכריעים בדיון המתנהל בפניהם, בכפוף למהות הסמכות שהוקנתה להם, ולא ההיפך. אין בתקנה כללית להעניק סמכות שאיננה קיימת בדין. יש גם רגליים לסברה שהושמעה בפנינו כי ניתן ללמוד הסדר שלילי מהתקנת תקנות מאוד מפורטות לעניין הוצאות שכר טירחת השמאי המכריע ואלו בלבד. משמע מתקנות אלו שהוענק לשמאי המכריע שיקול דעת אך ורק לעניין שכר טירחתו, ולא לעניין הוצאות אחרות. לאמור: לא היתה כוונה להעניק לשמאי מכריע שיקול דעת בעניין הוצאות שאינם שכר טירחתו. בהעדר סמכות לשמאי מכריע לפסוק הוצאות אחרות, הרי שאין גם זכות ערר בעניין זה. בנוסף, תקנות שכר הטירחה ספציפיות הן ומאוחרות הן לתקנות סדרי הדין אצל שמאי מכריע ובכללן לתקנה 17 לעיל. לכן גם מטעם זה, ניתן ללמוד הסדר שלילי, באשר נקבע בהן הסדר בענין הוצאות שכר טירחת שמאי מכריע ולא לגבי יתר ההוצאות. יחד עם זאת, נוכח נסיבות העניין, רואים אנו לקבל את טענות העורר בעניין בחינה נוספת של חלוקת שכר טירחת השמאי המכריע. תקנה 5 לתקנות התכנון והבניה (שכרו של שמאי מכריע ושמאי מייעץ) (הוראת שעה) התשס"ט - 2009), קובעת לאמור: "(א) המבקש והמשיב יישאו, כל אחד, במחצית שכרו של השמאי המכריע; היו כמה מבקשים או כמה משיבים, יישאו הם, בינם לבין עצמם, במחצית השכר כאמור, בחלקים שווים. (ב) השמאי המכריע רשאי להטיל את מלוא תשלום השכר על צד אחד, או להורות על חלוקה אחרת מזו המפורטת בתקנת משנה (א), בהתקיים הנסיבות האלה כולן או חלקן: (1) סכום התביעה או ההשבחה, לפי העניין, אינו סביר לאור הכרעות קודמות, הנחיות מקצועיות מקובלות וכיוצא באלה; (2) הבקשה היא טורדנית או קנטרנית; (3) תוצאות ההכרעה במחלוקת הן באופן מובהק לטובת אחד הצדדים; (4) נוכח מצבו הכלכלי, מתקשה המבקש לשלם את שכרו של השמאי המכריע, כולו או חלקו; לעניין בחינת הקושי בתשלום כאמור, יבחן השמאי המכריע את זכאותו של המבקש להנחה מסכום הארנונה הכללית, לפי תקנה 2 (8) לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג - 1993." נוכח הנסיבות יוצאות הדופן, שפרטנו לעיל, לפיהן השמאות המכריעה קרובה מאוד לעמדת העורר והפחיתה את שמאות המשיבה בלמעלה מ - 50%, נראה לנו כי ראוי להחזיר נושא זה לבחינה נוספת של השמאית המכריעה. הצדדים יטענו בפניה את מלוא טענותיהם בעניין חלוקת שכר הטירחה ויציגו בפניה את כל המסמכים הרלבנטים. השמאית המכריעה תבחן ותשקול האם לעשות שימוש בשיקול הדעת שהוקנה לה ולהורות על חלוקה אחרת של שכר טירחתה בין הצדדים. והערה לסיום : יש לראות בחומרה את העובדה כי גם במועד הדיון שהתקיים בפנינו, ביום 18.7.10, המשיבה טרם החזירה לעורר את ההפרש המאוד משמעותי בין היטל ההשבחה ששילם בפועל לבין זה שנקבע ע"י השמאית המכריעה. מדובר בעשרות אלפי שקלים ובעורר שהינו אדם פרטי, על כל המשתמע מכך. השמאות המכריעה הינה מתאריך 11.11.09. הדיון בפנינו התקיים ביום 18.7.10. לא יעלה על הדעת כי במשך פרק זמן ממושך זה לא טרחה המשיבה להשיב לו את כספו. בדיון בפנינו עוד הגדילה המשיבה לעשות וטענה בפנינו כי לא שילמה לו את ההפרש מאחר והעורר לא ביקש את ההפרש. טענה כזו, טוב היה לה לו לא היתה נטענת כלל, ובוודאי שלא ע"י רשות ציבורית, האמורה להיות אמונה על מינהל תקין. על המשיבה לקחת דברים אלו לתשומת ליבה ולתקן את המעוות באופן מיידי. המשיבה תישא בהוצאות העורר בערר זה בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. ההוצאות ישולמו תוך 60 יום מיום המצאת החלטה זו לצדדים, לאחר מכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ההחלטה התקבלה פה אחד. ההחלטה ניתנה ביום: ‏‏כ' אלול התש"ע, 30.08.2010. מור דיין כרמית פנטון, עו"ד מזכירת ועדת הערר יו"ר ועדת ערר לפיצויים והיטלי השבחה מחוז מרכז ות"א שמאותשמאי מכריע