הוכחת תשלום חובות לשוק אפור 1. בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט תמיר), מיום 14.9.08 בה"פ 201031/06, אשר דחה את תובענת המערערת, אשר ביקשה כי בית המשפט יצהיר כי הינה הבעלים הבלעדיים של כל המיטלטלין הנמצאים בדירת מגוריה ברח' משה דיין 19, ברעננה (להלן: תכולת דירת המגורים), וכי המיטלטלין האמורים, אינם ברי עיקול בגין כל חוב שאין היא חבה אישית בו, לרבות בגין חובות של המשיב 1 (להלן: הבעל). בנוסף, עתרה המערערת כי בית המשפט יצהיר שהיא הבעלים היחיד של עסק המכונה "לחם תושיה" (להלן: העסק), אשר אף הוא נמצא ברעננה, אשר כולל גם את הציוד אשר פורט ברשימה, אשר צורפה לתובענה (להלן: תכולת העסק). פסק דינו של בית משפט קמא: 2. בהתייחס למיטלטלין בדירת המגורים, קבע בית המשפט כי היה על המערערת להציג ראיות או עדויות נוספות התומכות בטענתה כי מיטלטלין אלו היו בבעלותה עוד בטרם עברה להתגורר עם הבעל. כך גם דחה בית המשפט את טענתה כי בגין תשלום חוב שחב בו הבעל למלווה בשוק האפור, הבטיח לה הבעל כי לא יטען טענה לעניין זכויות במיטלטלין שבדירת המגורים. בכל הקשור לעסק, קבע בית המשפט כי הבעל שימש בעלים ומנהל של העסק במשך שנים רבות. אומנם, המערערת טענה כי היא זכאית למחצית מהזכויות בעסק מכוח הלכת השיתוף, אולם בית המשפט דחה טענה זו, הואיל והצדדים נישאו לאחר תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). יתר על כן, בהתאם לחוק האמור, הרי נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב נישואיהם, לא יחול ביחס לנכסים אלו איזון המשאבים. בנוסף, דחה בית המשפט את טענתה של המערערת כאילו רכשה את מלוא זכויותיו של הבעל בעסק, תמורת ויתור על זכויותיה בדירה אשר הייתה משותפת לה ולבעל בכפר-סבא, וזאת במסגרת הסדר תשלום חוב של הבעל לאחד מנושיו, על ידה. בית המשפט קבע כי לא הוצגו כל ראיות אודות ביצוע אותה עסקה נטענת של רכישת העסק על ידה, כך לא הוצג הסכם רכישה ואף רואה החשבון של העסק העיד כי לא דיווח על הרכישה, למרות שמדובר בעסקה בין קרובי משפחה, אך נטען כי ניתנה תמורה כנגדה. עוד קבע בית המשפט, כי עו"ד דנוס אשר העיד מטעם המערערת לא יכול היה להוסיף מעבר לדברי המערערת עצמה, וכשבית המשפט שם דגש על כך שהבעל לא העיד. כך גם התייחס בית המשפט לאותו מסמך מיום 22.12.05, אשר בו הצהירה המערערת כי סוכם בינה לבין הבעל שאכן תוותר על זכויותיה בדירה בכפר-סבא בתמורה לחלקו של הבעל בעסק, אולם בחלק הראשון של המסמך עליו חתום הבעל, לא מוזכר כלל נושא העסק וכשלמעשה המסמך היחיד בו מאשר הבעל בעקיפין את ביצוע העסקה הנטענת, הינו הסכם הגירושין הראשון מיום 30.7.06, אך מדובר בקביעה של בית הדין שהינה בדיעבד, מה עוד שהאמור באותו הסכם גירושין בוטל במסגרת הסכם גירושין חדש מיום 18.9.06. בין כך ובין כך, כך בית משפט קמא, גם אם בוצעה עסקה זו או אחרת אין בכך לחייב צדדים שלישיים בכלל ונושים אחרים של הבעל בפרט, וכשבמקרה דנן קיים חשד לקנוניה מצד המערערת בניסיון להבריח את נכסיו של הבעל, כך גם חוסר תום לב מצידה וכשבית המשפט קובע כי בנסיבות המקרה כפי שהוצגו בפניו "מעלות חשד לשיתוף פעולה של המבקשת בהברחת נכסיו של המשיב 1". חשד זה נסמך גם על כך, שהעסקה בוצעה גם לשיטת המערערת לאחר שנודע לה כי הבעל מסובך מזה שנים בחובות כבדים, כי הבעל המשיך לעבוד בו אף לאחר רכישתו, לכאורה, על ידי המערערת וכי אם מדובר על תשלום לנושה ספציפי, הרי מדובר על העדפת נושים וכי המערערת גם לא ביססה את טענתה כי היא זאת שמקבלת את כל ההכנסות מהעסק ומשתמשת בהן לצרכיה בלבד, כך גם לא הוכח כי המערערת הוציאה את הסכומים שצוינו בתצהירה לצורך כיסוי חובותיו של העסק. לבסוף, התייחס בית משפט קמא לעבודה המשותפת לה ולבעל במשך שעות רבות מדי יום, כך גם כי הבעל נוסע במכוניתה וכן מגיע לדירת המגורים בשעות הערב והלילה, וכשלבעל אין דירה משלו. 3. עם זאת, קיבל בית המשפט את טענתה של המערערת ביחס למספר פריטים המצויים בתכולת העסק, אשר שייכים לספקים של העסק, כך גם קיבל את התביעה בהתייחס למשיבים אחרים שלא התייצבו לדיונים בפניו. הדיון בערעור 4. במסגרת הדיון בערעור, הסכימו באי כוח המשיבים, אשר התייצבו לדיון, כי הגם שהם סבורים שפסק דינו של בית משפט קמא נכון וראוי, הרי אין עניינם כנושים בתכולת דירת המגורים או בתכולת העסק, בחינת מימושם - אלא בנושא העסק כעסק. יוער, כי המשיב 6 טען כי לא הוזמן לדיון, ועל כן ביקש לאחר הדיון להצטרף לטיעונים של שאר באי כוח הצדדים שהתייצבו לדיון. כך גם, יש להעיר כי בסופו של יום מעת שהמשיב 2 לא נכלל בין אותם אלו שהתובענה נדחתה ביחס אליהם, לא היה מקום לצירופו לערעור, כך גם לא נצרך להופעה למרות שהתייצב לדיון. מכל מקום, לאור ההסכמות דלעיל, עלינו להידרש אך ורק לשאלת העסק וזאת בלבד. 5. בני הזוג נישאו בתאריך 1.5.00, וכשלשניהם מדובר בנישואים שניים. מנישואיה הראשונים נולדו למערערת שתי בנות ומנישואיה עם הבעל, נולדו לה שני בנים קטינים. המערערת טענה כי טרם נישואי בני הזוג, התגוררה בבית פרטי בבעלותה ברמת-חן, הבית נמכר והמשפחה עברה להתגורר בשכירות ברעננה, וכשביום 25.7.03 רכשו בני הזוג דירה קטנה בכפר-סבא. רק לאחר מכן נודע למערערת, כי הבעל מעל באמונה והסתבך בחובות כבדים לנושים ב"שוק האפור", ועל כן נכפה עליה להעביר את רכושה הפרטי לנושים, אך עשתה זאת בכפוף לכך שלפחות העסק ישמש כמקור פרנסה לה ולילדיה ויועבר לבעלותה. ואכן, לשיטתה, בחודש מרץ 2006 (להלן: המועד הקובע) הפכה לבעלת העסק ובמסגרת זו, פתחה תיק עוסק מורשה, חשבון בנק שעל שמה בלבד, כאשר בחשבון זה הופקדו ההכנסות והוצאו ההוצאות, וכשלטענתה היא אף שינתה את פני העסק ואף את שמו. לטענתה, גם הסכמי הגירושין תומכים בגרסתה. לטענת המערערת, בית המשפט קמא התעלם מכל ההוכחות האמורות, אשר מצביעות כי היא בעלת העסק וכשבנוסף לאמור, מפנה המערערת לחוזה השכירות שעל שמה וכשהיא משלמת את דמי השכירות, כך גם לפוליסת הביטוח של העסק אשר שולמה מחשבון הבנק שלה וכי היא זו שקיבלה את כספי הביטוח בגין שריפה שפרצה בעסק בחודש מרץ 2007, וכששיקמה אותו הן מכספים אלו והן מכספים משלה. יתר על כן, בית המשפט התעלם מכך שהיא זאת שעובדת בעסק ביום-יום ומפעילה אותו ומאידך, הסתמך בית המשפט על עדות שמועה כאילו הבעל רשום בעירייה כבעלים ו/או מחזיק. בנוסף, מתייחסת המערערת ומשיגה על כל נימוק ונימוק ועל כל קביעה או קביעה של בית משפט קמא. עוד היא טוענת, כי גם אם קיים חשד זה או אחר, אין בו כדי לשלול את זכויותיה כבעלת העסק, זכות המעוגנת בסעיף 4 לחוק יחסי ממון ובכך שאין בנישואים לפגוע בקניינה היא. לבסוף, מסבירה המערערת כי ערב מכירת העסק, לעסק לא היה ערך כלכלי ו/או משפטי מאחר וזכות השכירות הייתה לשנה בלבד, העסק היה בחובות, לא היה לעסק כל מוניטין ולא כל זכות קנויה להשתמש בשם "לחם תושיה", ובנוסף העדר לקוחות קבועים. 6. המשיבים 3 ו-5 טוענים בעיקרי הטיעון מטעמם, בין השאר, כי המערערת בערעורה מציינת עובדות כאילו הן מוסכמות בה בשעה שהן שנויות במחלוקת. הוכח כי בפועל בני הזוג מנהלים חיים משותפים לכל דבר ועניין, וכשהמערערת אינה מסוגלת לספק הסבר ראוי לאותם נתונים שהוצגו בפניה ועליהם נחקרה. כך גם לא היה מקום, שהמערערת תתייחס לשינוי שם העסק, אשר אם אכן אירע שכזאת, הרי אירע הדבר לאחר מתן פסק הדין. המשיבים דוחים את טענותיה של המערערת כנגד הסתמכות בית משפט קמא לאשר עלה מדו"ח החוקר, כפי שטוענים שהמערערת לא הצליחה להתמודד מול השאלה הכיצד רכשה עסק, אשר אף לשיטתה חסר כל ערך, בסכום של 400,000$, אותו תשלום חוב נטען ששולם. אם לא די באמור, לא הוצגו כל מסמכים המעידים על כל העסקאות שנטענו בהתייחס לרכישת הדירה, מכירתה, דיווחים לשלטונות ועוד בהתייחס לחלקה באותה דירה, אשר ממנו נפרעו החובות. בכל הקשור לעדותו של רואה החשבון מטעם המערערת, הרי הוא עצמו סתר את טענותיה. כך העיד כי הוא לא היה רוכש עסק שכזה, ומשכך הכיצד רכשה את העסק בתמורה לשוויה של מחצית הדירה בכפר-סבא. יתר על כן, רואה החשבון אישר שלא ידוע לו על פעולה של מכירה או רכישה בין בני הזוג, ואף אישר כי לא ידוע לו על ניכוי משכרו של הבעל בגין דמי מזונות. מהחשבוניות שצורפו, עולה כי גם לאחר השריפה עדיין מופיע שמו המפורש של הבעל. לבסוף, מפנים המשיבים לסתירות שבין טענותיה של המערערת בפני בית משפט קמא לאותן הצהרות בפני בית משפט זה, במסגרת בקשה בעניין הערבון. דיון והכרעה: 7. כאמור לעיל, המשיבים אשר התייצבו לדיון או הצטרפו לנטען, עניינם בקביעות בית משפט קמא, לעניין הבעלות על העסק. המשיבים הסבירו כי על מנת לנסות ולגבות את החובות שהבעל חב בהן, מתכוונים הם לעתור למינוי כונס נכסים על מנת שהאחרון יפעיל את העסק, לרבות באמצעות המערערת, הבעל ומשפחתו. 8. המערערת ניסתה להציג את העסק כחנות למכירת לחמים וכשלעסק אין כל מוניטין, מדובר בעסק ששכר את החנות בחוזה שיש לחדשו מדי שנה ואין למעשה כל משמעות לשמו של העסק ולספק המאפים לעסק. יתר על כן, לטענתה החל מהמועד הקובע מדובר בעסק שלה בלבד ואין לבעל כל חלק ונחלה בו. מנגד, המשיבים טוענים כי לא בכדי העסק מתנהל באותו מקום משך שנים רבות, בפועל מתנהל הוא באותה צורה כפי שנוהל עוד לפני המועד האמור וכל השינויים הרישומיים נועדו על מנת להבריח את נכסיו של הבעל מנושיו. 9. ודוק, על פניו אין חולק כי אכן החל מהמועד הקובע, באופן פורמאלי, אכן רישומי העסק הינם על שם המערערת, כך גם חשבון הבנק וכך גם הסכם השכירות ביחס לעסק. לכאורה, יש באמור להצביע על היות המערערת בעלת העסק. אולם, השאלה הנצרכת להכרעה האם חרף האמור יש לבעל זכויות בעסק. 10. טרם שנדרש לנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן, נדרש למסגרת השיפוטית הראויה. המערערת והבעל (להלן: בנה"ז) נשאו לאחר 1.1.74 ועל כן, המשטר הרכושי שחל ביחסים הרכושיים שביניהם הינו משטר איזון המשאבים שלפי חוק יחסי ממון ולא הלכת השיתוף. עם זאת, יכול ובני זוג יסכימו להיותם שותפים בנכס ספציפי ואזי תוכר שותפות שכזאת, גם אם לא מכח הלכת השיתוף, אך בהתבסס על מקורות משפטיים אחרים [ראו לאחרונה ה"פ (מחוזי מרכז) 13815-07-09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' דוד (מיום 17.5.11), שם סקר כב' השופט פרופ' גרוסקופף את ההלכות בנושא זה], כך גם רשאים בני זוג לערוך הסכמים ביניהם, לרבות להעברת זכויות בין אחד למשנהו, בכפוף לכך שלא מדובר בהסכם למראית עין לרבות להברחת נכסים [ראו ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (מיום 3.2.11)]. כך גם, ככל שמדובר על זכויות רשומות על שם אחד מבני הזוג, נטל ההוכחה רובץ על הנושים וכעין "הרמת מסך" [ראו ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח(3), 941 (להלן: לוי)]. לבסוף נפנה גם לע"א (ת"א) 2841/06 פלח נ' פקיד שומה תל אביב-יפו (מיום 1.7.10). נבחן עתה את הנסיבות דנן. 11. בהתייחס למהותו של העסק. חרף טענותיה של המערערת, לרבות לאור קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, בפועל מדובר באותו עסק כפי שהיה טרם המועד הקובע. לא חל כל שינוי במהותו של העסק, כך שמו של העסק, מיקומו והקשר עם הספק. יתר על כן, גם "העובדים" בעסק הינם בנוסף למערערת, הבעל ומי מבני משפחתו. בנסיבות אלו, אכן לא היה מקום לקבל את גרסתה של המערערת, כאילו החל מהמועד הקובע מדובר בעסק חדש במהותו וחסר כל מוניטין. מהות העסק, מיקומו והקשר לרשת המאפים, הוא המהווה את המוניטין וככזה לא חל שינוי בעסק ובמוניטין שלו. בלשון אחרת, מבחינת הלקוחות וצדדים שלישיים לא חל כל שינוי בעסק. יתר על כן, אם אכן כטענתה של המערערת, מדוע נצרכה להסכם זה או אחר עם הבעל ל"רכישת" בית העסק בה בשעה שיכולה הייתה לפתוח עסק שכזה ללא זיקה לבעל או למקום או לספק המאפים או לשם בית העסק. הנה כי כן, לכאורה, למעט ניהול הכספים באמצעות חשבון בנק של המערערת, מעת שהבעל מוגבל בניהול שכזה ולמעט רישומים אלו או אחרים - הרי בפועל מדובר באותו עסק כפי שהיה גם טרם המועד הקובע. 12. מוכן אני להניח, ודומה כי ביחס לכך לא הייתה מחלוקת, כי אף טרם המועד הקובע ראו בנה"ז את העסק כעסק משותף. מכל מקום, ניתן לקבוע כי לפחות מהמועד הקובע למצער הוסכם בין בנה"ז כי המערערת תהא שותפה בעסק אם לא הבעלים הבלעדיים של העסק, כטענתה. לכן ולא בכדי עתרה המערערת כי בית המשפט יצהיר כי העסק הינו בבעלותה הבלעדית. יתר על כן, גם מטיעוני המשיבים לא עולה כי לשיטתם, המערערת אינה שותפה בעסק, אך גם אם לא כך הדבר, מחומר הראיות עולה ברורות כי המערערת הינה לפחות שותפה בעסק וזאת ככל הנראה אף לפני המועד הקובע ומכל מקום לאחריו. כאמור, גם אם מדובר בעסק שהיה בבעלותו וניהולו של הבעל משך שנים רבות ואף טרם נישואי בנה"ז, הרי יכול ומכח הסכמה והוראות דין שאינן נסמכות על הלכת השיתוף, יוסכם כי בני זוג יהיו שותפים בנכס ספציפי זה או אחר. מעת שבפועל הרישומים על שם המערערת, כך גם הניהול הכספי ועוד ובמיוחד עבודתה בפועל של המערערת בעסק, ברור כי אלמלא היותה לפחות שותפה בעסק, לא הייתה פועלת כאמור ולכן ניתן לקבוע כי למצער המערערת הינה לפחות שותפה. 13. השאלה הינה, האם החל מהמועד הקובע המערערת הינה הבעלים הבלעדיים של העסק אם לאו. צודקת המערערת בטענתה כי לא מדובר בענייננו בתאגיד משפטי אלא בעסק פרטי, ועל כן יכול ופעולותיו הכספיות יתנהלו באמצעות חשבון בנק שע"ש המערערת. כך גם אין להתעלם מאותם רישומים אשר לפיהם, לכאורה, המערערת בלבד הינה בעלת העסק ואילו הבעל הינו רק עובד בעסק. האדן העובדתי המהווה בסיס לטענות המערערת, הסכם בינה לבין הבעל לפיו תמורת כיסוי חובותיו של הבעל למי מנושיו, יעביר לה הבעל את חלקו בעסק וכי אכן בפועל בוצע הדבר. נבחן עתה את התשתית העובדתית בהתייחס לטענותיה אלה. 14. בכל הקשור לאותו הסכם, אם אכן היו כך פני הדברים, מצופה היה כי המערערת תמציא הסכם מפורש וברור להעברת אותן זכויות. אולם, בית משפט קמא, לא מצא כי אכן כך הדבר. ודוק, מדובר בקביעה עובדתית אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא. אין אני חולק על טענתה של המערערת כי רשאית הייתה לרכוש את חלקו של הבעל בעסק, אולם יש להציב תשתית עובדתית על מנת לשכנע את בית המשפט שאכן בוצעה עסקה שכזו. כאמור, בית המשפט לא שוכנע כי הוצבה תשתית מספיקה לכך, ומשכך מהפן העובדתי לא הוכיחה המערערת שאכן חלקו של הבעל בעסק הועבר לה. ודוק, המקרה דנן אינו כאותם מקרים בהם מדובר ברישום זכויות במקרקעין או אף רישום מכונית במשרד הרישוי. הרישום הרלוונטי לענייננו, הוא אכן בפתיחת עוסק מורשה על שם המערערת, אך לא די בכך להצביע על בעלות מכח העברת זכויות שלא הוכחה דייה. אך אף אם הייתה הסכמה שכזאת, עדיין אין בכך להועיל למערערת וזאת לאור התשתית העובדתית כפי שהוצבה בפני בית משפט קמא. 15. כאמור, העסק מתנהל בפועל באותו אופן כפי שהתנהל טרם לכן. אומנם, המערערת טוענת כי היא השוכרת וכי היא העומדת מול ספקי המאפים. אולם, המערערת לא טרחה לזמן לא נציג מטעם הספקים ולא את הבעלים של החנות, על מנת לתמוך בטיעוניה ולברר אם אכן העסק היה ממשיך במתכונתו אלמלא הבעל. יתר על כן, מכלל הנסיבות הוכח שכאמור לא חל כל שינוי בעסק, הבעל ממשיך באותו עיסוק בעסק, כך גם בני משפחתו עובדים בעסק ואף מצוין על גבי מסמכים שונים שמו של הבעל. אך גם במישור היחסים שבין בנה"ז, לכאורה לא חל כל שינוי. אומנם, הצדדים ערכו הסכמי גירושין אלו או אחרים, אך בפועל וכפי שקבע בית המשפט קמא, לכאורה החיים המשותפים בין בנה"ז ממשיכים כבעבר, לרבות לינה של הבעל בדירת המערערת והילדים. אף כאן לא הובאו ראיות שניתן היה להביאן מטעם המערערת, לרבות תימוכין לטענתה בדבר מקום מגוריו של הבעל ובמיוחד הימנעותה של המערערת להעידו. אף אם לא חפץ היה לבוא ולהעיד, היה על המערערת לזמנו ובאופן שניתן היה לעמתו מול טענותיה של המערערת, לרבות כאילו בנה"ז לא התגרשו בגין סירובו. התירוץ כאילו מי מהמשיבים ביקש להעידו אך ויתר על כך, אינו תירוץ, הואיל ומלכתחילה מצופה היה שהמערערת תזמנו לעדות. ודוק, למעט ההסבר בדבר סירובו של הבעל להתגרש, עולה כאמור כי בנה"ז ממשיכים בחיים המשותפים הן בחיים הפרטיים והן במסגרת העבודה המשותפת בעסק. אף בנושא אחרון זה, קבע בית משפט קמא את אשר קבע, ואין מקום להתערב בקביעתו, לרבות לאחר עיון בחומר הראיות. 16. הנה כי כן, ראשית לא הוכח כדבעי שאכן הוסכם כי הבעל ויתר על זכויותיו בעסק באמצעות העברתן למערערת ושנית, כי בפועל אכן בוצע הדבר. יתר על כן, מהנסיבות כפי שהובאו בפני בית משפט קמא ובהתאם לקביעותיו, השיתוף בין בנה"ז בעסק נמשך גם נמשך ולמעשה כל אותם רישומים נועדו כלפי חוץ ועל מנת לתמוך בטענותיה של המערערת בתובענה. המסקנות העולות וכפי שאף קבע בית משפט קמא כי לא הוכח שאכן הועברו הזכויות. אולם אף אם הייתה הסכמה זאת או אחרת בין בנה"ז, מדובר על הסכמה למראית עין, על כל המשתמע מכך, ועל כן יש להתעלם מכך ולקבוע כי בפועל הבעל ממשיך להיות שותף בעסק. סיכומם של דברים: 17. במקרה דנן, מדובר בבני זוג שנישאו לאחר 1.1.74, ועל כן לא חלה הלכת השיתוף ביחסים הממוניים שביניהם, אלא הלכת איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון. עם זאת, הוכח כי למרות היות הבעל הבעלים של העסק עוד טרם הנישואין, הרי במהלך הנישואין ולמצער בסמוך למועד הקובע, הפכה המערערת לשותפה בעסק ועל כן מכח הוראות הדין הכללי יש לראותה כבעלת מחצית מהזכויות בעסק, על כל המשתמע מכך. מנגד, לא הרימה המערערת את הנטל להוכיח שאכן הבעל ויתר על זכויותיו או כי העבירן אליה, ומכל מקום הוכח כי בפועל לא חל כל שינוי בעסק לאחר המועד הקובע, למעט שינויים רישומיים וכשמנגד הוכח שלכאורה לא חל כל שינוי במערכת היחסים שבין בנה"ז בינם לבין עצמם ועל כן, במקרה דנן, רשאי היה בית המשפט לבחון את הדברים באספקלריה כפי שבחן, ובהתאם לאשר נפסק בע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי, פ"ד נז(5), 776 ובעניין לוי. ומכאן לתוצאות האופרטיביות. 18. לאור הסכמת המשיבים שהיו צד לדיון, בכל הקשור לתכולת דירת המגורים וכן ביחס לתכולת העסק - לא יהיו רשאים המשיבים בתובענה להיפרע מהם בגין חובות של הבעל. 19. מנגד, הערעור נדחה בכל הקשור לעסק, בכפוף לקביעה שהמערערת הינה בעלת מחצית מהזכויות בעסק, על כל המשתמע מכך. 20. בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום לחייב את המערערת בהוצאות כלפי המשיב 6, אשר לא הוצרך להתייצב לדיון ולהגיש טיעונים מטעמו. עם זאת, על המערערת לשלם לכל אחד מהמשיבים 3 ו-5, 4,640 ₪ שכ"ט עו"ד.השוק האפורחוב