שיבוש מהלכי משפט - מעצר עד תום ההליכים 1. בפני בקשה לעיון חוזר בהחלטה המורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. 2. ביום 22.12.05 הוגש כתב אישום המייחס למבקש ארבע התפרצויות והיזק לרכוש בזדון ואישום נוסף שעניינו שיבוש מהלכי משפט. כן הוגשה בעניינו בקשה למעצר עד תום ההליכים. ביום 12.1.06 הורה בית המשפט על שחרורו של המבקש בתנאי "מעצר בית", בכפוף להפקדת ערבויות. 3. ערר שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בת"א נתקבל ע"י כבוד השופט רוזן אשר הורה ביום 15.1.06 על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. (ב"ש 90190/06) (להלן: ההחלטה). 4. במועד הדיון בבית המשפט המחוזי הגישה המשיבה כתב אישום מתוקן כנגד המבקש המייחס לו חמש התפרצויות (במקום ארבע בכתב האישום המקורי) ואישום בגין שיבוש מהלכי משפט, כמופיע בכתב האישום המקורי. לטענת המשיבה, הדיון בפני כב' השופט רוזן וההחלטה התייחסו לכתב האישום המקורי. 5. ביום 31.1.06 שוחרר נאשם אחר בפרשה - דורון טוויל (להלן: טוויל) בתנאי "מעצר בית" ע"י כב' השופט היימן, לאחר דיון בערר שהוגש על החלטת כב' השופטת ריבה שרון מיום 28.12.05, אשר הורתה על מעצרו של טוויל עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. 6. בקשה זו של המבקש נסמכת על שינוי הנסיבות הנובע, לטענתו, משחרורו של טוויל בתנאי "מעצר בית" והצורך הקיים, לטענתו, להשוות בין השניים, שאם לא כן יהווה הדבר הפלייה פסולה ובלתי סבירה. 7. ההלכה בענין זה הינה כי אין להפלות בין נאשמים בהליך פלילי לענין מעצר, בהיעדר נימוקים המצדיקים הבחנה ביניהם. ראה בש"פ 7686/03 רובשן רפייב נ' מדינת ישראל פד"י נ"ז(6)753. מאידך "העובדה שנאשמים אחדים מצויים באותו כתב אישום, אינה אומרת, כשלעצמה, שכל הנאשמים ייעצרו או שכל הנאשמים ישוחררו. זהו שוויון פסול שאינו טוב מהפלייה טובה, שכן הצדק והיושר מחייבים כי איש באישומו ייעצר, הכל לפי הנסיבות והעילות הקיימות לגבי כל אחד ואחד והמיוחדות לו". בש"פ 6871/05 שלמה מנדלוביץ נ' מדינת ישראל. 8. כנגד טוויל הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו שתי התפרצויות ועבירה של שיבוש מהלכי משפט. עוד בכתב האישום המקורי כנגד טוויל יוחסה לו עבירה של החזקת כלי פריצה שנמחקה בכתב האישום המתוקן. כנגד המבקש, לעומת זאת, הוגש כתב אישום המייחס לו ארבע התפרצויות אליהן התייחס כב' השופט רוזן בהחלטתו ובכתב האישום המתוקן נוסף, כאמור, אישום בהתפרצות חמישית, לפיו קשר המבקש קשר עם אחרים לבצע התפרצות וגניבה ממחסן של "קפה ג'ו", מתוכו נגנבו 20 טון פולי קפה בשווי של כ- 1,000,000 ₪. 9. לטענת הסנגור, לא ברור מה היו שיקוליה של המשיבה בייחסה לטוויל שתי ההתפרצויות בלבד, בעוד בכתב האישום שהוגש כנגד המבקש מצוין כי קשר קשר, בין השאר, עם טוויל לביצוע ארבע התפרצויות. לכך השיבה המשיבה כי ביחס לשתיים מן ההתפרצויות טען טוויל כי לא ידע שהמעורבים מתכוונים לבצע התפרצות ובשל כך הוחלט שלא לייחס לו התפרצויות אלה. 10. סבורה אני כי אין מקום לבחון שיקולי המשיבה בייחסה לטוויל שתי התפרצויות בלבד, בהליך זה שבפני. לצורך מתן החלטה בבקשה יש לבחון את כתבי האישום שהוגשו נגד השניים, כפי שהם ואת חלקו של כל אחד מהשניים כעולה מכתבי האישום וההחלטות שניתנו ביחס לכל אחד מהם. 11. אכן קיים שוני של ממש בין מי שמיוחסות לו חמש התפרצויות או אפילו ארבע, בכתב האישום המקורי, לבין מי שמיוחסות לו שתי התפרצויות. הדברים מדברים בעד עצמם ואין צורך להרחיב. 12. שוני נוסף ניתן למצוא בחלקו של כל אחד מהשניים. ביחס לחלקו של המבקש במסכת ההתפרצויות שבוצעו, לכאורה, עם אחרים נקבע ע"י כב' השופט רוזן בהחלטה:- "בהודעתו של דורון מיום 12.12.05 מציין דורון (הכוונה לטוויל) את חלקו המרכזי של המשיב (המבקש דכאן) בפריצות . המשיב היה זה שהביא את האינפורמציה. המשיב היה זה שעשה את כל עבודת השטח. בהודעתו מיום 14.12.05 (עמ' 4) מציין דורון שרק למשיב היה מפתח למחסן הכחול בכפר טרומן". (ראה עמ' 10 להחלטה). "בעלי המחסנים בכפר טרומן.... אישרו בחקירתם במשטרה כי המשיב הוא זה ששכר את המחסנים מהם...". (ראה עמ' 11 להחלטה). "התמונה העולה מעדויותיו של דורון טוויל ובעלי המחסנים בכפר טרומן שהמשיב היה זה ששלט בכיפה, המשיב היה "המביא והמוציא". המשיב אסף אינפורמציה וארגן את מעשי הפריצה, כאשר הוא מחלק את התפקידים לפורצים, מארגנם ומכוונם בביצוע מעשי הפריצה ואח"כ בהעברת הסחורה למחסנים. המשיב שכר את המחסנים קודם למעשי הפריצה. משהגיעו השוטרים למחסנים מצאו אותם ריקים מסחורה. לא יהא זה מרחיק לכת להניח שהסחורה הועברה או נמכרה על ידו בהתאם. ציינתי, שמדובר במסכת מעשי פריצה. הפורצים, שפעלו על פי הנחיית המשיב, נטלו סחורות מסוגים שונים, מבתי עסק מגוונים בשווי מאות אלפי שקלים...... המשיב ריכז "כוח" לביצוע הפריצות והפעיל את אותו "כוח" בצורה על פי תפיסתו והבנתו". (ראה עמ' 13 להחלטה). 13. ביחס לחלקו של טוויל נקבע ע"י כב' השופטת ריבה שרון כי לא היה כה מזערי והוא לא היה "שה תמים" או "עובד חוקי" שנקלע למקום. 14. מההחלטה עולה כי חלקו של כל אחד שונה באופן מהותי מזה של השני. הדומיננטיות של המבקש, כפי שזו משתקפת מהחלטת כב' השופט רוזן עולה לאין שיעור, על חלקו של טוויל. 15. אבחנה נוספת בין המבקש לבין טוויל היא בכך שטוויל הודה וחשף בפני המשטרה את זהות הפורצים. (ראה עמ' 10 שורות 22 ואילך להחלטה). אלמלא הודאותיו של טוויל, לא היו נחשפים מבצעי ההתפרצויות. המבקש, לעומת זאת, הכחיש את המיוחס לו. 16. המשותף למבקש ולטוויל הוא העדר עברם הפלילי, אך בכך לא די. כפי שפורט לעיל היקף האישומים, חלקו של כל אחד בביצוע העבירות ושיתוף הפעולה של טוויל עם המשטרה, הינם נימוקים המצדיקים הבחנה בין השניים. 17. לפיכך דוחה אני את הטענה כי שחרורו של טוויל בתנאי "מעצר בית" מהווה נסיבה חדשה המצדיקה שינוי החלטת כב' השופט רוזן והתוצאה הינה כי ההחלטה בדבר מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו, תוותר על כנה. מעצרמשפט פלילישיבוש הליכי משפטמעצר עד תום ההליכים