הבנק לא הסביר ללקוח כי משך שנים חויב בריבית פיגורים 1. התובע (להלן-הבנק), נתן לנתבעים בשנת 1995 הלוואה בסך 360,000₪, מובטחת במשכנתא על נכס מקרקעין. בחוזה ההלוואה פוצלה ההלוואה לארבע הלוואות משנה שההבדלים ביניהן הם באורך התקופה ושיעור הריבית על כל הלוואה והלוואה. משנת 1999 חדלו הנתבעים כליל מלפרוע את תשלומי ההלוואה. הבנק מימש את נכס המקרקעין. לאחר מימוש הנכס נותרה לטענת הבנק יתרת חוב בסך 177,845 ₪. התביעה הנוכחית היא תביעה לפרעון יתרת החוב, שנותרה לאחר מימוש הנכס. יצוין כי הנתבע 1 הינו פושט רגל, וקיים נגדו עיכוב הליכים, ועל כן פסק דין זה יתייחס לנתבעת 2 בלבד. 2. הנתבעת מעלה מספר טענות הגנה. לשם הקיצור והפשטות אתייחס אך ורק לטענות שהיא חוזרת עליהן או מאזכרת אותן בסיכומיה, שכן, כידוע, טענה שהועלתה בכתב הטענות, אך לא הועלתה בסיכומים, כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא יזקק לה (ע"א 447/92 פד"י מ"ט(2) 102, בעמ' 107). 3. טוענת הנתבעת בסיכומיה כי אינה חייבת דבר לבנק, וכי יתרת החוב המופיעה בספרי הבנק אינה נכונה, וזאת משני נימוקים: הנימוק האחד: כי יתרת החוב בספרי הבנק מבוססת על ההנחה שהבנק נתן לנתבעים שני סוגי הלוואות, הלוואה רגילה, והלוואת בלון/בולט, בעוד שלטענת הנתבעת חוזה ההלוואה מדבר על הלוואה רגילה בלבד. יצוין כי הלוואה "רגילה" היא הלוואה שבה מחזירים באופן שוטף הן תשלומים על חשבון הקרן והן תשלומים על חשבון הריבית, ואילו הלוואת "בלון", או בלע"ז "בולט" (bullet), היא הלוואה שבה קרן ההלוואה נפרעת בתשלום אחד בסוף תקופת ההלוואה, שעה שתשלומי הריבית משולמים באופן שוטף לכל אורך תקופת ההלוואה. 4. ביחס לטענה כי כל ארבע ההלוואות הן הלוואות רגילות, אין מחלוקת בין הבנק לבין הנתבעת בנקודה זו, ככל שהיא נוגעת להלוואות מס' 1 ו-2. גם הבנק מאשר כי שתי ההלוואות הללו הן "רגילות", ואינן הלוואות "בלון" (על אף שלא כך נאמר לגביהן בחוזה ההלוואה). (פרו' עמ' 7). המחלוקת בנקודה זו היא רק ביחס להלוואות מס' 3 ומס' 4. שתי הלוואות אלה, לטענת הבנק הן הלוואות בלון, ואילו לטענת הנתבעת הן הלוואות רגילות. בנקודה זו אני מקבל את טענת הבנק ולא את טענת הנתבעת. ראשית, בחוזה ההלוואה נכתב מפורשות, לגבי הלוואות מס' 3 ומס' 4, כי מדובר בהלוואת "בולט". שנית, המומחה מטעם הנתבעים, מר הוניגבוים, אומר ברורות בחוות דעתו (עמ' 32סעיף 2.2) כי ההלוואות שנטלו הנתבעים הן, כולן, הלוואות בלון. 5. בהמשך סיכומיה מבקשת הנתבעת מבית המשפט לקבוע כי כל ההלוואות - קרי, לרבות הלוואות מס' 3 ומס' 4 - היו הלוואות רגילות, הנפרעות (קרן וריבית) בתשלומים חודשיים רצופים, וכי כל התשלומים ששולמו על חשבון הלוואות אלה, היו תשלומים על חשבון הקרן והריבית. אין כל אפשרות להיעתר לבקשה זו, שכן, כפי שהראיתי, הן חוזה ההלוואה והן המומחה מטעם הנתבעים שוללים את הטענה כי מדובר בהלוואות רגילות. בחוו"ד המומחה מטעם הנתבעים (עמ' 33 סעיף 2.6) מועלית הטענה כי לא היה לנתבעים כל ענין ליטול הלוואת בלון. בתצהירו של מר אשר חנן לא נטענה טענה כאמור, ואין בידי המומחה להוסיף "עובדות" אשר אין להן בסיס בחומר הראיות. טענתו היחידה של הנתבע בהקשר זה (בסעיף 7 לתצהירו) היתה, כי אין לו מושג מהי הלוואת "בולט", וכי הבנק לא טרח להסביר לו את הדבר. אף אם אצא מנקודת הנחה (המוטלת בספק רב), כי עצם העובדה שהבנק לא הסביר ללווה את המונח "בולט", עובדה זו כשלעצמה "הופכת" את ההלוואה, מאליה, להלוואה "רגילה" (בניגוד לאמור בחוזה הלוואה, ובניגוד לקביעת המומחה מטעם הנתבעים עצמו), גם בהנחה זו, אין בחוו"ד המומחה כל הסבר או פירוט או חישוב של משמעותה הכספית של טענה זו, וכיצד יש ב"הפיכת" הלוואות 3, 4 מהלוואות בלון להלוואות רגילות, כדי להשפיע על סכום יתרת החוב שבספרי הבנק. 7. הנימוק השני: כי יתרת החוב מתבססת על שיעורי ריבית משתנים, בעוד שלטענת הנתבעת חוזה ההלוואה מדבר על הלוואה בריבית קבועה. הטענה כי החוזה מדבר על הלוואה בריבית קבועה לבטח אינה נכונה. בחוזה צוין, ביחס לכל אחת מארבע ההלוואות, כי היא "בריבית משתנה". יתר על כן, הנתבע 1, מר אשר חנן, אומר בתצהירו (סע' 6) כי כשחתם על מסמכי ההלוואה, הסביר לו פקיד הבנק ששיעור הריבית בתקופה הראשונה הוא כנקוב בחוזה, וכי לאחר תקופה זו ישונה שיעור הריבית בהתאם לעליית או ירידת שיעור הריבית במשק. הנה כי כן, הלווה עצמו אומר חד משמעית בתצהירו כי ברור לו שמדובר בריבית משתנה. 8. אולם, טוען מר חנן בהמשך תצהירו (סעיף 17) כי לא נאמר בכתב התביעה (וגם לא בחוזה ההלוואה) מהם שיעורי הריבית המשתנה החלים על ההלוואות מעת לעת. אכן, כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים) התשנ"ב-1992 קובעים, בסעיף 15, כי בהסכם למתן אשראי לזמן קצוב, מחובת הבנק לציין בין היתר את הפרטים הבאים: "(7) בהלוואה בריבית משתנית יצויינו גם מרכיבי הריבית המשתנית (סוג הריבית הבסיסית, התוספת לה וכדומה), העקרונות לשינוי שיעור הריבית, מועד השינוי או האירועים שבעקבותיהם ישונו השיעורים". פירוט זה, הנדרש על פי דין, חסר ואיננו בחוזה ההלוואה נשוא דיוננו. הדבר היחיד הנאמר בחוזה הוא כי הריבית "משתנה". הא ותו לא. עברתי בעיון על חוזה ההלוואה כולו ולא מצאתי בו מלה וחצי מלה ביחס לזכותו של הבנק לשנות את שיעור הריבית (מלבד סעיף 48 לחוזה, העוסק בהלוואה אחרת, לא בהלוואות נשוא תובענה זו). אין כל פירוט מתי, כיצד, באלו תנאים, ועל פי אלו אמות מידה תשונה הריבית. אני מקבל אפוא את טענת הנתבעים כי אין בסיס חוזי לשינוי הריבית, וכי הבנק לא היה רשאי, לכן, לשנות את שיעור הריבית, אלא היה עליו לגבות מאת הנתבעים את הריבית הנקובה בחוזה, ללא שינוי, משך כל תקופת ההלוואה (בכפוף כמובן לכך שבתקופת הפיגור, זכותו לגבות ריבית פיגורים על פי הוראות סעיף 21 לחוזה). יהיה על הבנק לחשב את סכום החוב מחדש, לפי האמור בפיסקה זו. 9. אעיר כי הבנק חוזר, בניסוחים שונים, על הטענה כי הנתבעים ידעו שמדובר בריבית משתנה, והסכימו לכך, וכן הוא טוען כי לא נמצא כל טיעון בפי הנתבעים, שהם לא נתנו הסכמתם לשיעורי הריבית בהם חוייבו, או כי חוייבו בשיעורי ריבית גבוהים מהמוסכם. אני סבור כי הטענות האלה נכללות בטענה הכללית של הנתבעים בבר"ל, לפיה מכתב התביעה ונספחיו אי אפשר לבדוק את נכונות היתרה בספרי הבנק. משמעות הטענה הזאת היא, כי על הבנק להוכיח את יתרת החוב. ברור שהבנק לא הוכיח כי יתרת החוב היא כפי הנקוב בכתב התביעה, כל עוד לא הציג בפני בית המשפט את הבסיס החוזי הקובע את המנגנון, הדרך, המועדים, והשיעורים של שינויי הריבית מעת לעת. 10. מלבד האמור עד כאן, נטען בתצהיר מטעם הנתבעים כי תיק ההוצל"פ למימוש הדירה נפתח על סכום חוב של 521,183₪, וכי הסכום שנתקבל ממכירת הדירה היה 626,461₪ משמע, יותר מסכום החוב, ועל כן לא ברור כלל, ואין בכתב התביעה כל פירוט, כיצד הגיע הבנק ליתרת החוב הנטענת בתביעה. אכן, הבנק לא טרח ליתן פירוט כיצד הגיע לסכום התביעה. אם נעיין במספרים הנכונים, ניווכח, כי נכון ליום 28/10/01, יתרת החוב הסתכמה בכ-666,000₪ (כך אני למד מחוות דעת המומחה מטעם הבנק, מר בן אור, בעמ' 4 למעלה). בסוף אוקטובר/תחילת נובמבר 2001 הועבר לבנק סך של 565,414₪, שהוא הסכום שנתקבל במימוש הדירה, בניכוי הוצאות הכינוס. יוצא אפוא כי, לאחר העברת סכום זה לידי הבנק, יתרת החוב היא כ-100,000₪. כיצד ייתכן אפוא כי ב"מצב חשבון לחודש נובמבר 2001" (שעליו מבוסס סכום התביעה, נספח ב' לכתב התביעה) מופיע חוב בסך 177,845.58₪? הייתכן הדבר כי , בתוך ימים, תפח החוב בכ-77,000₪? המומחה מטעם הבנק לא ידע להשיב לשאלה זו (פרו' עמ' 14 ש' 1-6). כאמור לעיל, יהיה על הבנק לחשב את החוב מחדש, לפי שיעורי הריבית הנקובים בחוזה ההלוואה. בנוסף, יהיה עליו ליתן פירוט כיצד, במדויק, חושב סכום התביעה. 11. הנתבעת בסיכומיה מסתמכת על חוו"ד המומחה מטעמה (מר הוניגבוים), הקובע כי תוצאות החישובים שנערכו על ידו מראות כי הלווים פרעו את מלוא הפיגור/הלוואת הבלון שהושת עליהם, ויתירה מזו, אף נוצרה לטובתם יתרת זכות בסך של 27,144 ₪ (ראה בעמ' האחרון של חווה"ד). כאן יש לציין כי חוו"ד המומחה מטעם הנתבעים, הכוללת מאות עמודים, מוקדשת רובה ככולה לבקורת נורמטיבית כללית של המומחה על הבנקים בכלל והבנקים למשכנתאות בפרט; אינה מכילה כמעט כל טיעון עובדתי ענייני למחלוקת נשוא תיק זה, אלא עיקרה בטיעונים נורמטיביים הלקוחים מתיקים אחרים של המומחה; כוללת טענות רבות שאינן רלוונטיות לתיק זה; כמעט שאינה מתייחסת או מזכירה את המקרה המסוים הנדון כאן; אינה מצביעה על טעות כלשהי בחישובי הבנק; והעיקר - אינה מסבירה בצורה בהירה וברורה, שניתן לעקוב אחריה ולבקר אותה (להבדיל מהסבר כללי, בעמ' 94 ובעמ' 135 לחווה"ד), כיצד נערכו החישובים במאות עמודי "המודל החישובי" המצורפים כחלק מחווה"ד. לטעמי, היה על המומחה לפרט ולהבהיר לבית המשפט, בכל פרק מפרקי חוות הדעת, את כימות הנזק, היינו מהו הסכום אשר יש להפחיתו מסכום החוב, בגין הטענה או הטענות הנדונות באותו פרק. חווה"ד אמורה היתה: להציג את התשתית העובדתית הנוגעת לענין והספציפית לעובדות תיק זה (תשתית שיש לה בסיס בחומר הראיות, להבדיל מעובדות שהמומחה עצמו "קובע" אותן, בלא שנטענו או בלא שהוכחו במשפט); להראות במה שגויים חישובי הבנק; להסביר מהי דרך החישוב הנכונה; ולבצע את החישוב. ב"שורה התחתונה" צריך להיות ברור לקורא מהו הערך הכספי של כל טענה המועלית כנגד הבנק. כל זה לא נעשה. המומחה מרעיף על בית המשפט ים של מלל, אשר קשה לעקוב אחריו, והעיקר: הוא אינו טורח "לחבר" בצורה מובנת ובהירה בין המלל לבין מה שהוא מכנה "מודל החישובי". המסקנות האופרטיביות של חווה"ד הן אלה הגלומות ב"מודל החישובי", אולם אפילו המומחה מטעם הבנק, שהוא רואה חשבון ואיש מחשבים, לא הצליח לעקוב אחר החישובים האלה, והוא מציין בחוות דעתו (עמ' 5) כי "אין כל אפשרות מעשית לעקוב אחר חישובים אלה במלואם, להבין את כל הנחות היסוד (פרמטרים) שהוזנו בהם, ולהתייחס לתוכנם המלא של הנוסחאות ולתוצאותיהן של הנוסחאות לגופן". אכן, די לעיין בחוו"ד מומחה הנתבעים כדי להיווכח שאין כל אפשרות מעשית לעקוב אחר חישוביו, לשחזר אותם, ולבדוק את נכונותם. די בעובדה זו כשלעצמה כדי לאיין את חוות הדעת. חרף האמור, אתייחס כמובן לחוו"ד המומחה לגופה, גם אם בקיצור, וככל שניתן לדלות ממנה (חרף הקושי) טענות ראויות ומשכנעות, הדבר ייעשה. בפרק 1 לחווה"ד (ר' התמצית, בעמ' 13) קובע המומחה כי שיטת חישוב ההחזרים החודשיים, שננקטה ע"י הבנק, לגבי הלוואות שניתנו במהלך החודש, וההחזר הראשון חל בתחילת החודש הקרוב, היתה שגויה. הבנק היה צריך לתקן את נוסחת החישוב שלו (נוסחת שפיצר), אולם הבנק ביצע תיקון שגוי, הפועל לטובת הבנק, ולרעת הנתבעים. הדברים אמורים אך ורק ביחס ללווים שנטלו הלוואה עד ה-15 בחודש ואשר התשלום הראשון בגינה משולם מיד בראשית החודש הבא (ראה סעיף 1.34 לחווה"ד). באשר לטענה זו של המומחה, משיב המומחה מטעם הבנק בשניים: ראשית, הטענה כלל וכלל אינה רלוונטית למקרה זה, שכן, ההלוואה במקרה זה בוצעה ביום 28/5/95, ותאריך הפרעון הראשון היה ביום 1/7/95. שנית, "נוסחת שפיצר" אינה רלוונטית ל"הלוואות בלון", משמע, היא אינה רלוונטית להלוואות מס' 3 ומס' 4, שהן הלוואות בלון, והמהוות כ-80% מסך ההלוואה שקיבלו הנתבעים. 13. בפרק 2 לחווה"ד (ר' התמצית, בעמ' 13) קובע המומחה כי הבנק הטעה את הלווים לחשוב כי הריבית שהם משלמים נמוכה יותר מזו שהוא גובה מהם בפועל. לדעת המומחה, יש לחשב את ההלוואה מחדש כך שהריבית האמיתית תהיה זהה לזו הנקובה בחוזה. בענין זה כבר ציינתי לעיל כי אני מסכים לטענה, שיש לחשב את ההלוואה מחדש, באופן שהריבית האמיתית תהיה זהה לזו הנקובה בחוזה. הגעתי לכך לאו דווקא מנימוקיו המלומדים של המומחה, אלא מטעם פשוט בהרבה: העדר בסיס חוזי לשינויי הריבית. 14. בפרק 3 לחווה"ד טוען המומחה (בעמ' 47) שכל סכום בו מחויב הלווה, ואשר איננו הצמדה למדד בין מועד הענקת ההלוואה למועד תשלומה, הינו ריבית לכל דבר, גם אם מכתירים אותו בשם "עמלה" כזאת או אחרת. לטענתו (סעיף 3.15) אין הבנק רשאי להסתפק בציון הריבית הרגילה הנומינלית בחוזה ההלוואה, אלא עליו "לתרגם" זאת למונחי ריבית אמיתית, כלומר, להתחשב בכל עמלה שהוא מטיל על הלווים, ולחשב מהי הריבית "האמיתית", שוות הערך, במונחים של ריבית שנתית צמודה. על כן הוא טוען (סעיף 3.18) כי יש לחשב את ההלוואה מחדש באופן ששיעור הריבית האמיתית (כולל כל העמלות וכו') יהיה זהה לשיעור הריבית הנומינלית הנקוב בהסכם ההלוואה. גם אם נכון היה, באופן עקרוני, ללכת בדרך זו, הרי שדבריו של המומחה מתייחסים באופן כללי ל"ענף הבנקים למשכנתאות". אין הוא מתייחס, ספציפית, לבנק התובע, ולהלוואה נשוא הדיון. הוא מציין (בסעיף 3.18) כי יש לחשב מחדש כך ששיעור הריבית יהיה כשיעור הנקוב בהסכם ההלוואה - 9% ו-10%, שאלה אינם שיעורי הריבית בחוזה ההלוואה נשוא הדיון. המומחה אינו מחשב ומכמת את הערך הכספי של האמור בחוות הדעת, ומכל מקום, לא ניתן בשום דרך לעקוב אחר דרכי החישוב, והקשר בין הנטען בחווה"ד לבין החישובים אשר ב"מודל החישובי". 15. בפרק 4 לחווה"ד טוען המומחה כי נוכח מגבלות החוק, הקובע כי ריבית הפיגורים המקסימלית המותרת בהלוואות צמודות היא 17%, הכניסו הבנקים בהסכמי ההלוואה סעיף מיוחד האומר כי הסכום שבפיגור מפסיק להיות צמוד למדד, ומתחיל להיות מחושב כהלוואה לא צמודה, אשר נושאת ריבית כפי שיקבע הבנק לפי שיקול דעתו. בדרך זו עוקף הבנק את מגבלת החוק ביחס לשיעור הריבית על מילווה צמוד, ובנוסף, גובה ריבית פיגורים בשיעורים שהם שונים מהאמור בהסכם בהלוואה. המומחה מטעם הבנק משיב על כך בחוות דעתו, שצריך לבדוק האם, בהתחשב באינפלציה בתקופה נתונה, ריבית הפיגורים שנגבתה אכן עולה על הפרשי הצמדה בתוספת 17%, וכי מומחה הנתבעים לא טרח לבדוק שאלה זו בהלוואה הספציפית, ועל כן, הטיעון נותר תיאורטי. לא ירדתי לסוף דעתו של המומחה מטעם הבנק. הרי הוא עצמו בדק ומצא כי ריבית הפיגורים שנגבתה ע"י הבנק אכן עולה - בחלק מהתקופות (קרי: בשנים 1999, 2000) - על הפרשי הצמדה + 17%. הוא טוען, חרף זאת, כי שיטת החיוב שהבנק נקט בה הינה עדיפה מנקודת ראותם של הלווים, הואיל ושיעור ריבית הפיגורים שחייב הבנק היתה נמוכה, בדרך כלל, מאשר הצמדה + 17%, וגם אם בתקופות מסוימות היא היתה גבוהה הימנה, הרי בממוצע לאורך 10 שנים שיטת החיוב שנקט הבנק היתה כדאית יותר ללווים מאשר הצמדה + 17%. טענה זו אינה נראית לי: איננו עוסקים (כפי שסבר המומחה מטעם הבנק, ר' עדותו בעמ' 23 לפרוטוקול) בבחירה בין חיובי ריבית פיגורים בשיעורים שקבע הבנק, לבין חיוב ריבית פיגורים בשיעור קבוע של הצמדה + 17% לאורך כל התקופה. מומחה הנתבעים לא טען ואינו טוען כי הבנק צריך היה לחייב לפי צמוד + 17% לאורך כל התקופה. 17% איננו שיעור קבוע. זוהי "תקרה". הבנק רשאי לחייב בריבית פיגורים כראות עיניו, ובלבד שלא יעבור (בהלוואה צמודה) את "התקרה" של 17%. על כן, אם בשנים 1999-2000 חייב הבנק את הנתבעים בריבית פיגורים בשיעור שהוא גבוה מן התקרה (צמוד + 17%) (כך עולה מן הטבלה שערך מומחה הבנק בחוות דעתו, עמ' 15), הרי שבשנים אלה יש להפחית את הריבית ולהעמיד אותה על השיעור המקסימלי המותר (20% בשנת 1999; 18.4% בשנת 2000). בשום אופן אין פירושו של דבר, שבמקביל, יש "להעלות" את ריבית הפיגורים שחייב הבנק בשנים אחרות (שבהן חייב בשיעור נמוך מן התקרה המותרת), ולהעמידן על צמוד + 17%. השאלה איננה אם בממוצע לאורך 10 שנים, חויב הלווה בפחות מהתקרה. השאלה היא האם בנקודת זמן כלשהי חויב הוא ביותר מכפי המותר. אם כן - הרי את חיוב היתר הזה יש לתקן, ולהעמידו על המקסימום החוקי המותר. זהו אחד התיקונים שיהיה על הבנק לעשות, כפי שיפורט להלן. 16. בפרק 6 מעלה מומחה הנתבעים שורה של טענות בענין הביטוחים שהבנקים למשכנתאות כופים על הלווים, ביטוח חיים, וביטוח רכוש. בענין ביטוח החיים הוא טוען כי אין צורך כלכלי שהבנקים למשכנתאות יכפו על הלווים לבטח את חייהם, כתנאי לביצוע הלוואות משכנתא; כי לרוב הלווים אין שום צורך ושום תועלת מביטוח חיים זה, ולא היו עושים זאת מרצונם החופשי; כי החיוב שכפה הבנק על הנתבעים דנן לבטח עצמם בביטוח חיים הוא חסר כל אחיזה במציאות; כי הבנק מטעה את לקוחותיו לחשוב כאילו כל הפרמיה הנגבית על ידו, מועברת לחברת הביטוח, בה בשעה שכמחצית ממנה נשארת בידי הבנק, ועוד טענות כהנה וכהנה. המכנה המשותף לכל הטענות הללו הוא, שהן כלליות ל"בנקים למשכנתאות", אין בהן כל בדיקה ספציפית של עובדות המקרה שבפניי והתייחסות להלוואות הנדונות כאן. מלבד זאת, אני מקבל את טענת הבנק בסיכומיו כי הנתבעים לא העלו בהגנתם כל טענה שהיא בענין הביטוחים, וגם משום כך, טענה זו אינה פתוחה בפניהם כיום. 17. בפרק 7 עוסק המומחה בתיאור הקרטליזציה השוררת לטענתו בענף הבנקים למשכנתאות. בעמ' 82 הוא מבקש מביהמ"ש לקבוע כי החוזה סותר את תקנת הציבור ויש לבטלו, ולקבוע מחדש את תנאי ההלוואה כך שלא יהיו מקפחים. כפי שהעירה בצדק ב"כ הבנק בסיכומיה (עמ' 18) נראה כי למומחה הנתבעים יש "טקסט אחד", שאותו הוא מעביר (בשינויים קטנים) מתיק לתיק. הדבר ניכר לאורך חוות הדעת כולה, ואולי בייחוד בפרק 7. רק לשם דוגמה (אחת מני רבות מאד) ראה ההתייחסות בסעיף 7.16 ל"תצהיר המחבר", או ל"סיכומים אלו". כן ר' בנקודה זו את חוו"ד המומחה מטעם הבנק, בעמ' 20-21. לעניננו, אין בטענות הכלליות והכוללניות המועלות בפרק 7 כל התייחסות פרטנית למקרה הנדון בפניי. בקשתו של המומחה לבטל את החוזה, ולקבוע את תנאי ההלוואה מחדש, היא בקשה שגם הנתבעים עצמם ובא כוחם אינם מבקשים ולא ביקשו בכל שלב שהוא. 18. סיכומו של דבר, אינני מקבל הטענה כי אין כלל יתרת חוב, או כי הנתבעת מצויה ביתרת זכות כלפי הבנק (ור' לענין זה פיסקה 11 לעיל). יחד עם זאת, אני מקבל חלק מטענות הנתבעת ומורה לבנק כלהלן: להציג בפני ביהמ"ש במדויק כיצד חושב סכום התביעה (בשים לב לאמור בפיסקה 10 לעיל). 1. לחשב החוב כולו מחדש על פי שיעורי הריבית הנקובים בחוזה ההלוואה ללא כל שינוי. יש "להריץ" את דפי החשבון כמות שהם (כולל כל החיובים והזיכויים) לאורך כל התקופה. השינוי היחיד יהיה בשיעורי הריבית (כל הלוואה - השיעור המצוין בצידה, בחוזה). 2. בתקופות הפיגור יש לחשב ריבית פיגורים על פי השיעורים שחוייבו בפועל, בכפוף לכך שאם הללו עולים על המותר (ר' פיסקה 15 לעיל), הרי יש להפחיתם ולהעמידם על המקסימום המותר. ב"כ הבנק מתבקשת להגיש החישובים המפורטים הנ"ל לביהמ"ש ולב"כ הנתבעת עד יום 1/6/06. ב"כ הנתבעת רשאי להגיש תגובה קצרה עד יום 11/6/06. לאחר מכן יינתן פסק הדין, לרבות חיוב בהוצאות ושכ"ט עו"ד. בנקריביתריבית פיגוריםלקוחות