.1מהו גדר האיסור על פרסום לרופאים? פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976, מטילה בסעיפים 11ו- 12איסור על "רופא מורשה" לפרסם את עיסוקו במישרין או בעקיפין, והיא מוסיפה ומטילה בסעיף 13איסור על כל "אדם" לפרסם הודעה בדבר "פלוני העוסק ברפואה". הפרת האיסור היא, לפי סעיף 54לפקודה, עבירה פלילית.סעיפים אלה משתלבים היטב בנוף של הוראות בחיקוקים אחרים, האוסרים פרסוםלרופאי שיניים, רופאים ווטרינריים, עורכי דין, רואי חשבון, מהנדסים ואדריכלים, שמאי מקרקעין, פסיכולוגים, ועוד בעלי מקצעות אחרים, שמקובל לקרוא להם (משום מה) מקצועות חופשיים. המחוקק חרד לכבודם של מקצועות אלה, יותר מאשר לכבודם של מקצועות אחרים. לפיכך הוא מטיל איסורי פרסום, הפוגעים הן בחופש העיסוק והן בחופש הביטוי, דווקא על בעלי מקצועות חופשיים. ההנחה שביסוד האיסורים היא שהפרסום, אפילו הוא פרסום מאופק של מידע ענייני, עלול לפגוע בכבוד המקצועי. כך היו הדברים מקדמת דנא, וכך הם, ללא שינוי, עד עצם היום הזה. .2מסתבר כי הציבור של בעלי מקצועות חופשיים מתקשה לעמוד באיסורי הפרסום בעיקר בעת האחרונה. אכן, הפרסום למוצרים ושירותים מכל סוג ולכל צורך הולך וגואה במדינת ישראל כמו במדינות אחרות. אפשר לומר שהפרסום הרחב נעשה סימן היכר לחברה הצרכנית של ימים אלה. לא זו בלבד שספקי מוצרים ושירותים נזקקים לפרסום כדי לקדם את עסקיהם ועיסוקיהם, אלא גם הצרכנים של מוצרים ושירותים למיניהם מבקשים את הפרסום כדי להשכיל ולבחור במוצר המוצלח או בשירות המתאים. אין תימה שיש בעלי מקצועות חופשיים הנתפסים לתרבות הצרכנית ומחפשים דרך, בין הוראות החוק, לפרסם את עצמם. .3כיוון שנתרבו המקרים בהם רופאים וגופים המציעים שירותים רפואיים עושים פרסום לעצמם, נזעקו הרשויות המוסמכות לנקוט אמצעים שונים כדי למנוע הפרה של איסורי הפרסום. נגד חשודים בהפרה של איסורים אלה הוגשו לאחרונה קובלנות בגין עבירת משמעת, הליכים פליליים ותביעות אזרחיות לצווים שימנעו את הפרסום. כאלה גם המקרים שלפנינו. המדינה הגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שלוש תביעות נד שלוש חברות בגין מודעות פרסומת לניתוחים פלסטיים: פרופורציה מרכז רפואי בע"מ (להלן חברת פרופורציה); די.סי מרפאות מומחים בע"מ (להלן חברת די.סי.); מרכז רפואי ענת (1991) בע"מ (להלן מרכז ענת). בכל אחת מן התביעות נתבקש בית המשפט המחוזי לתת צו מניעה שיאסור על החברה להמשיך בפרסום משום שהוא מפר, לפי התביעה, את האיסור שבפקודת הרופאים. בית המשפט המחוזי לא ראה הבדל מהותי בין שלוש החברות לענין הפרסום, ולפיכך איחד את הדיון בשלוש התביעות, ונתן בהן החלטה אחת. .4חברת פרופורציה עוסקת בתיווך בין אנשים המעונינים בניתוחים פלסטיים וטיפולים רפואיים דומים (כגון, מתיחת עור הפנים, ניתוחי אף, שינוי גודל חזה, ועוד) לבין רופאים מומחים הנותנים טיפולים אלה בבתי חולים מורשים. לצורך זה נותנת החברה ללקוחותיה, תמורת עמלה, מידע והכוונה בדבר רופאים ומוסדות המספקים את הטיפול המבוקש. היא עצמה אינה נותנת טיפול רפואי, אין לה מוסד רפואי הנותן טיפולים כאלה או אחרים, ואף אין היא מעסיקה את הרופאים הנבחרים על ידי הלקוחות לצורך הטיפול המבוקש. אפשר לתאר אותה כחברת תיווך לשירותים רפואיים. המנהל של חברת פרופורציה, ובעל המניות העיקרי, הוא מר אברהם שלום. מר שלום עצמו אינו רופא ואינו עוסק ברפואה. הוא מבסס את עיסוקו בחברת פרופורציה על מידע שצבר בדבר שירותים רפואיים מסויימים וקשרים שיצר עם רופאים המעוניינים לתת שירותים אלה ללקוחות המגיעים אליהם באמצעות חברה זאת. חברת פרופורציה טוענת כי בגוש דן אין המוסדות הרפואיים מציעים שירות רפואי פרטי (שר"פ) בתחום הרפואה הפלסטית.הציבור המבקש לקבל שירותים בתחום זה אינו יודע מה ההיצע ומה האפשרויות שבפניו. חברת פרופורציה ממלאת את החסר ומספקת לכל המעוניין את המידע וההדרכה שהוא מבקש. לצורך זה מפרסמת חברת פרופורציה את שירותיה, זה יותר מארבע שנים, בעתונים שונים. מודעות הפרסומת נוהגות להציג את סוגי הטיפול הרפואי הניתנים באמצעות החברה, בצירוף תמונות של לקוחות לפני הטיפול ואחרי הטיפול. הן מציינות כי הטיפולים ניתנים על ידי רופאים מומחים לכל תחום בבתי חולים פרטיים, המצויידים במכשור הרפואי העדכני ביותר. אולם אין הן נוקבות לא בשמות הרופאים ואף לא בשמות בתי החולים. המודעות משבחות את רמת השירות הניתן על-ידי החברה, מציינות כי הוא ניתן בדיסקרטיות מוחלטת, כי ניתן לפרוס את התשלום עבור הטיפול למספר רב של תשלומים, וממינות את הקורא להתקשר לפי הכתובות והטלפונים של סניפי החברה. חברת פרופורציה טוענת כי מבחינתה, כרגיל בחברות תיווך, הפרסום הוא הקיום. איש לא יפנה אליה כדי לקבל את שירותיה, אלא אם תפרסם את שירותיה ברבים. לטענתה, אפשר לומר כי חופש הפרסום הוא חלק בלתי-נפרד מחופש העיסוק. חברת די.סי. אף היא, כמו חברת פרופורציה, נותנת שירותי תיווך בתחום הרפואה הפלסטית, ואף היא, כמו חברת פרופורציה, נמצאת בבעלות ובניהול של מר אברהם שלום. היא אף נוהגת לפרסם את שירותיה כמו חברת פרופורציה. אלא שחברת די.סי., להבדיל מחברת פרופורציה, נותנת פרסום למרפאה מסויימת, במקום מסויים, ונראה כי באותה מרפאה ניתנים, לא רק שירותי התיווך, אלא גם השירותים הרפואיים עצמם. בדומה לכך גם מרכז ענת. מרכז זה, הנמצא בבעלות ובניהול של מר שבתאי אלון, נותן שירותי תיווך בתחום הרפואה הפלסטית, בדומה לחברת פרופורציה. אולם מודעות הפרסומת של המרכז, כמו מודעות הפרסומת של חברת די.סי, מפרסמות מרכז רפואי בשם מסויים ובמקום מסויים, ואף כאן נראה כי במרכז זה ניתנים, נוסף לשירותי תיווך, גם שירותים רפואיים. .5בית המשפט המחוזי לא ראה מקום להבחין בין שלוש חברות. לדעתו, לעניין הפרסום דין אחד חל על שלוש החברות. ומה קובע הדין? בית המשפט המחוזי פסק כי הפרסומים מטעם שלוש החברות נופלים בגדר האיסורים שבסעיפים 12ו- 13לפקודת הרופאים כיוון שהם "מציעים באופן ישיר שירותי רפואה, משבחים את שירותי הרפואה הניתנים על ידיהם ומכוונים את הלקוחות ישירות אל הרופאים המבצעים אותם". אי לכך החליט בית המשפט, לאחר שערך את מאזן הנוחות, להוציא נגד שלוש החברות צו מניעה כמבוקש. עם זאת ראה בית המשפט טעם בטענת ההפלייה שהועלתה בפניו על ידי החברות. לפי טענה זאת, המדינה מפלה את החברות, שכן היא עוצמת עין ונמנעת מצעדים נגד גופים גדולים וחשובים המפרים את איסור הפרסום שנקבע בפקודת הרופאים. בית המשפט הביע דעתו כי "יהא זה נכון לדרוש מהמדינה שלא לנהוג איפה ואיפה בין הגופים הרפואיים השונים המכריזים על 'מרכולתם' באמצעי התקשורת, ומה שנדרש מהמשיבות יש לדרוש ולאכוף בדומה גם נגד המפרסמים האחרים". מטעם זה החליט בית המשפט להגביל את תופו של צו המניעה לתקופה של שנה אחת. שלוש החברות פנו לבית משפט זה וביקשו רשות לערער על החלטה זאת של בית המשפט המחוזי. הרשות ניתנה. חברת פרופורציה, שהתקשתה להשלים עם איסור מוחלט של פרסום, החליטה לעצמה כי הצו שהוצא על ידי בית המשפט המחוזי אינו מונע בעדה לפרסם מודעות פרסום בנוסח שונה. היא פרסמה בעתונות מודעות בהן לא הוצגה כמרכז רפואי ולא הציעה ניתוחים פלסטיים. במודעות אלה נאמר זאת: "התקשר/י לפגישת מידע והכוונה בתחומי הפסלטיקה, ללא התחייבות. פרופורציה מרכז מידע והכוונה לכל תחומי הפלסטיקה". כן הציגו המודעות תמונות של לקוחות לפני ואחרי ניתוחים פלסטיים, כגון ניתוח אף והקטנת חזה, והפנו את הקורא לסניפי החברה. המדינה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. בית המשפט החליט כי המודעות החדשות מפרות את צו המניעה. לפיכך החליט כי החברה תשלם, בגין כל פרסום אסור נוסף בעתיד, קנס בסך 000, 5ש"ח, וכן חייב את החברה בתשלום הוצאות המשפט בסך 000, 5ש"ח. על החלטה זאת הגישה החברה ערעור לבית משפט זה. כאמור, בבית משפט זה הוחלט לאחד את הדיון בתיקים אלה. .6סעיף 11לפקודת הרופאים קובע כי "רופא מורשה לא יפרסם, בעתונות או בכל דרך אחרת, שהוא עוסק ברפואה..." סעיף 12לפקודה זאת מוסיף וקובע לאמור: "בכפוף לאמור בסעיף 11, רופא מורשה - (1) לא יפרסם, במישרין או בעקיפין, את עיסוקו, כדי לרכוש חולים או להשיג לעצמו יתרון מקצועי; (2) לא ייזום ולא ירשה פרסומים המשבחים או מציינים את מיומנותו, ידיעותיו, שירותיו או כשירויותיו המקצועיים או המזלזלים בשל זולתו, ולא ישלים עמם; (3) לא יעסוק עם יוזם פרסומים כאמור ולא יעבוד בשבילו; (4) לא ינהל תעמולה לעצמו כדי להשיג חולים, לא יעסיק לשם כך סוכן או תועמלן, לא יעסוק עמם ולא יעבוד בשבילם". בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים הפרו את האיסור שנקבע בסעיף זה. אולם האיסור שנקבע בסעיף מכוון ל"רופא מורשה". ומיהו "רופא מורשה"? סעיף 2לפקודה משיב: "מי שיש לו רשיון לפי פקודה זו, הוא רופא מורשה הרשאי לעסוק ברפואה". לפי סעיף 4לפקודה, רשיון לא יינתן אלא לאזרח או תושב קבע שהוא אדם הגון, בעל השכלה רפואית ועמד בבחינות שקבע המנהל. פשיטא, שתאגיד אינו יכול להיות בעל רשיון, ולפיכך אף אינו יכול להיות רופא מורשה לפי הפקודה. לא זו בלבד שאף אחת משלוש החברות אינה בגדר רופא מורשה, אף הבעלים והמנהלים של חברות אלה, שנתבעו יחד עם החברות, אינם רופאים מורשים. מכאן עולה בבירור המסקנה כי המערערים לא הפרו את האיסור שנקבע בסעיף 12לפקודה. .7בית המשפט המחוזי קבע שהמרערים הפרו גם את האיסור שנקבע בסעיף 13 לפקודה. וזו לשון הסעיף: "לא ימסור אדם לפרסום - ולא יפרסם אדם ולא יניח לפרסם בעתון או בכתב-עת אחר שבשליטתו - הודעה בדבר סגולותיו, יכלתו או כשירותו של פלוני העוסק ברפואה או המתחזה כמי שיכול או מוכן לעסוק ברפואה, כדי להסב את תשומת לב הציבור לאותו פלוני או כדי להביע לו תודה על הטיפול, המסירות או המיומנות המקצועית שהראה או על כל תפקיד מקצועי שמילא". האיסור שנקבע בסעיף זה אינו חל על רופא מורשה בלבד, אלא על כל אדם, לרבות תאגיד. מכאן שהוא חל גם על החברות המערערות. עם זאת, אין זה ברור אם האיסור תופס גם פרסומים מסוג הפרסומים שנעשו מטעם המערערים: האם פרסומים אלה, אף שלא נקבו בשמו של רופא, יש בהם משום הודעה בדבר סגולותיו או כשירותו של "פלוני העוסק ברפואה"? זוהי שאלה של פרשנות החוק. כמו בכל שאלה של פרשנות חוק, התשובה תלוייה, בין היתר, בתכלית החוק. מהי תכלית זאת? .8התכלית של איסור הפרסום בפקודת הרופאים, כמו התכלית של איסורים דומים לגבי בעלי מקצועות אחרים, היא הגנה על המקצוע והגנה על הציבור. הגנה על המקצוע כיצד? שפרסום בלתי-מכובד עלול לפגוע כבוד המקצוע, ותחרות הנובעת מפרסום בלתי-אחראי עלולה להוריד את רמת המקצוע. והגנה על הציבור כיצד? שפרסום באשר לכשירות המקצועית, ובמיוחד פרסום מוגזם או מעורפל, עלול להטעות את הציבור שאינו מצוי ברזי המקצוע. מן הבחינה של תכלית זאת נראה כי ראוי להרחיב את האיסור על הפרסום, ולהקפיד עם מי שמפר את האיסור, כדי לצמצם את הנזק למקצוע ולציבור. אכן, זו התכלית המיוחדת של החוק, אך אין זו כל התכלית כולה. בצד התכלית המיוחדת עומדת התכלית הכללית, המלווה כל חוק וחוק. התכלית הכללית של פקודת הרופאים, כמו כל חוק אחר, היא לשרת את הערכים היסודיים ואת האינטרסים הבסיסיים של החברה. בין אלה נכללים שלום הציבור, קידום הרווחה, זכויות היסוד של האדם, השוויון בפני החוק, ועוד. חזקה על המחוקק שהו מבקש, בכל חוק וחוק, לקדם ערכים ואינטרסים אלה או, למצער, לצמצם את הפגיעה בהם ככל שניתן בנסיבות העניין. התכלית הכללית של החוק עשוייה לפעול בכיוון מנוגד לתכלית המיוחדת שלו. אכן כך הדבר בנוגע לאיסור הפרסום לרופאים או לבעלי מקצועות אחרים. איסור הפרסום, המשרת את התכלית המיוחדת, מגביל את חופש הביטוי ואת חופש העיסוק של הרופא, ובכך הוא פוגע בתכלית הכללית. זאת ועוד. איסור הפרסום פוגע גם ברווחת הציבור. בדרך כלל הציבור מעוניין במידע נגיש, שיקל עליו לבחור באופן נבון את השירות המתאים לו. הפרסום משרת צורך זה. הציבור מעוניין גם בתחרות סבירה בין ספקי שירותים, בהנחה שתחרות כזאת מוזילה את המחיר ומשפרת את השירות. השירותים הניתנים על ידי מוסדות רפואיים, ואף שירותים הניתנים על ידי רופאים, אינם יוצאים מן הכלל. מבחינה זאת, איסור הפרסום לרופאים עשוי לפגוע בטובת הציבור. משמע, איסור הפרסום יוצר עימות בין התכלית המיוחדת לבין התכלית הכללית. ההכרעה בעימות בין התכלית המיוחדת לבין התכלית הכללית תלוייה בנתונים ובשיקולים שונים. למשל, כאשר ערכי היסוד של חברה קבועים בחוקה, אפשר שלא יהיה תוקף לחוק הקובע איסור כולל של פרסום, אם הוא נוגד את העקרון של חופש הביטוי או את העקרון של חופש העיסוק הקבועים בחוקה. כך פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית לגבי איסור הפרסום שהוטל על עורכי דין. ראו Bates . 350U.s 433v. State bar of arizona (1982) 191 . U.s . 455In re r.m.j;(1977). בתי משפט אחרים בארה"ב החרו החזיקו אחריו ויישמו הלכה זאת גם לגבי איסורי פרסום שהוטלו על רופאים. ראו Systems agncy of norhern virginia v. Virginia health . Baker v;(1976) . 267f. Supp 424state board of medicine Parker registered;(1982) . 1177F. Supp 543dentists of oklahoma 504D . 2F 818v. Commonwealth of kentucky board of dentistry (1987). השאלה התעוררה גם בקנדה. שם התעוררה שאלת התוקף של תקנה, מכוח חוק המשמעת הרפואית, שאסרה פרסום על-ידי רופאי שיניים, להוציא פרסום השם, הכתובת ומספר הטלפון. בית המשפט העליון של קנדה פסק כי אכן ניתן להטיל הגבלות על הפרסום של בעלי מקצועות שונים, כדי לשמור על רמת המקצוע ולהגן על הציבור מפני פרסום מטעה. אולם האיסור הגורף שהוטל על רופאי השיניים מרחיק לכת יתר על המידה, בכך שהוא מונע פרסום של מידע שיש בו תועלת לציבור, ואין בו סכנה לרמת המקצוע או סכנה של הטעיית הציבור. כך, לדוגמה, מידע בדבר שעות העבודה, שפת הדיבור ונתונים עובדתיים נוספים. כיוון שכך, פסק בית המשפט כי איסור הפרסום שהוטל על רופאי השיניים סותר את חופש הביטוי, כפי שנקבע במגילת הזכויות והחרויות, ולכן הוא הוא בטל ומבוטל. ראו 68(th4) . D.l.r 71(1990) rocket v. Royal college of dental surgeons שאלה דומה עשוייה להתעורר גם בישראל אם חוק חדש יאסור פרסום לבעל מקצוע מסויים. במקרה כזה יהיה מקום לשאול אם החוק פוגע בחופש העיסוק, כפי שנקבע בחוק-יסוד: חופש העיסוק, ואם התשובה תהיה חיובית, תתעורר השאלה אם החוק עומד בדרישות של פיסקת ההגבלה, בסעיף 4לחוק-היסוד, ובעיקר אם האיסור פוגע בחופש העיסוק במידה העולה על הנדרש. אולם שאלה זאת אינה מתעוררת בשלב זה לגבי איסור הפרסום שנקבע בפקודת הרופאים, שהרי סעיף 10לחוק-יסוד: חופש העיסוק שומר על תוקפם של דינים קיימים לתקופת מעבר של שנתיים מיום תחילתו של חוק-היסוד. לפיכך מתעוררת בשלב זה רק שאלת האיזון הראוי בעימות שבין התכלית המיוחדת, הנלווית לאיסור הפרסום לרופאים, לבין התכלית הכללית. האיזון עשוי להיות מושג באמצעות חוק, תקנות או כללי התנהגות הנקבעים על-ידי הגוף המקצועי המוסמך לכך. באנגליה, לדוגמה, הוקמו ועדות שחקרו את הטעם וההיקף של איסור הפרסום על-ידי עורכי דין. בעקבות המסקנות של ועדות אלה תוקנו הכללים המקצועיים, שקודם לכן הטילו איסור גורף על פרסום, וכיום מותר הפרסום בסייגים מסויימים. ראו ב"ש 298/86, 368ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב, פ"ד מא(2) 337, .363ראו גם 36,12-. 11, Pp(1989) .m. Zander, a matter of justice .9בענייננו, שאין לנו אלא איסור הפרסום שקבע בפקודת הרופאים, צריך האיזון הראוי בין התכלית המיוחדת לבין התכלית הכללית להיעשות על-ידי בית המשפט בדרך של פרשנות החוק. ראו בג"צ 896/87איילון חברה לביטוח בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מג(1) 701, 703; ע"פ 3426/94רוט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (פיסקה 3). השוו לגבי פרסומת לעורכי דין, על"ע 13/86חטר ישי נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד מא(4) 838; על"ע 5648/93ישראל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו, פ"ד מח(3) 534, .539כך במיוחד כעת, לאחר שנחקק חוק-יסוד: חופש העיסוק, שהרי החוק קובע, בסעיף 10, כי פירושם של דינים קיימים, ופקודת הרופאים בכלל זה, "יעשה ברוח הוראות חוק-יסוד זה". לאן, אם כך, מוביל אותנו האיזון הראוי? .10בית משפטזה נתן תשובה חלקית לשאלה זאת בבג"צ 896/87איילון חברה לביטוח בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מג(1) .701בפסק דין זה נדון תשדיר פרסומת של חברת ביטוח לתכנית ביטוח לריפוי שיניים. לפי תכנית זאת, כל אדם המצטרף לתכנית בוחר לעצמו רופא שיניים, מתוך רשימת רופאים שהוכנה על-ידי חברת הביטוח, והוא נהנה ממחיר מוזל עבור הטיפול על-ידי אותו רופא. האם תשדיר פרסומת לתכנית זאת מפר את האיסור על פרסום לרופאי שיניים? בית המשפט השיב על השאלה בדרך של פירוש סעיף 40לפקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], המקביל בלשונו לסעיף 13לפקודת הרופאים. וכך אמר השופט ברק (בעמ' 703): "נראה לי כי איזון ראוי בין האינטרסים המתנגשים - ומתן משקל ראוי לכל אחד מהם - מביא למסקנה, כי פרסום אסור של עיסוק בריפוי שיניים הוא פרסום שעניינו העיסוק בריפוי השיניים עצמו, וזאת בין פרסום במישרין על-ידי הרופאים עצמם ובין פרסום בעקיפין באמצעות גופים המעניקים שירותים של רפואת שיניים. לעומת זאת, פרסום אינו פרסום אסור של עיסוק בריפוי שיניים, אם הוא פרסום שעניינו שירות או עיסוק, שאינו כשלעצמו עיסוק בריפוי, אם כי לשם הגשמתו יש להיזקק לרופאי שיניים, והוא עשוי אף להועיל לרופא שיניים. על-פי גישה זו, רופא או תאגיד של רופאים, המפרסמים את שירותי השיניים שלהם (במישרין או בעקיפין) נופלים בגדר האיסור. לעומת את, חברת ביטוח או חברת גרר או חברת נסיעות או מוסד להשכלה גבוהה, המפרסמים את שירותי הביטוח או הגרר או הנסיעות או החינוך הגבוה, אינם נופלים לגדר האיסור, גם אם שירותי הביטוח, הגרר, הנסיעה והחינוך כוללים בחובם שירותים רפואיים. הטעם בגישה זאת נעוץ בצורך שלא להרחיב את איסור הפרסום, באופן שיפגע בערכים חשובים שלמדינה עניין בהם, כגון חופש הביטוי והמידע של בעלי המקצועות השונים הנותנים את השירותים ושל הציבור הרחב המבקש לדעת, בלא שתיפגע על-ידי כך ההגנה של כבוד מקצוע ריפוי השיניים. אכן, גישתי האמורה מגינה על האינטרסים השונים ומאזנת ביניהם בצורה ראויה. פרסום, שנושאו הוא העיסוק ברפואת שיניים, אסור הוא; פרסום שנושאו הוא עיסוק אחר, מותר הוא, גם אם כתוצאה מכך גדל או קטן היקף עיסוקם של רופאי שיניים". מכאן נובע שפרסום של שירותי תיווך, כמו פרסום של שירותי ביטוח, אינו נתפס על-ידי איסור הפרסום לרופאים. עם זאת, הפרסום של שירותי תיווך לטיפול רפואי, אפשר שיהיה בו גם מזה וגם מזה. שהרי פרסום כזה עשוי לכלול גם, במפורש או במשתמע, פרסום למוסדות רפואיים מסוימים או לרופאים מסויימים. אכן, במקרה כזה אפשר שהגבול בין המותר לבין האסור יהיה מטושטש. וגם על כך עמד השופט ברק באותו פסק דין באומרו (בעמ' 704): "כמובן, ההבחנה בין פרסום אסור לבין פרסום מותר לעתים אינה חדה. בין שני הקצוות ישנם, מטבע הדברים, מקרי גבול. לא נוכל לפתור בפסק-דיננו זה את הבעיות כולן. די לנו בקביעה באיזה צד של הגבול נופל המקרה שלפנינו". דומה עלי שבדרך כלל ניתן להריע בשאלה אם פרסום של שירותי תיווך לטיפול רפואי נופל לגדר האסור או לגדר המותר לפי השאלה מהו היסוד הדומיננטי בפרסום: שירותי התיווך או הפרסום לרופא? התשובה צריכה להתבסס על שילוב של מבחן אוביקטיבי עם מבחן סוביקטיבי. שהרי אין המדובר באיסור מוחלט, אלא באיסור פלילי, כפי שנקבע בסעיף 54לפקודת הרופאים, הדורש גם מחשבה פלילית. האם המפרסם התכוון לעשות פרסום לרופא או, למצער, לא היה איכפת לו אם ייעשה פרסום כזה? ראו על"ע 5648/93ישראל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו, פ"ד מח(3) .534יכול להיות הבדל, למשל, בין חברת תיווך המפרסמת מודעות המשבחות רופאים מסויימים, שהמודעות נוקבות בשמותיהם, לבין חברת תיווך המפרסמת מודעות המציינות טיפולים רפואיים מסויימים בלי לנקוב בשמות של רופאים. הנוסח של מודעת הפרסומת והכוונה של החברה המפרסמת הם שיקבעו בכל מקרה אם הפרסום מותר או אסור. ראו גם ע"פ 3426/94רוט נ' מדינת ישראל (טרם פרסם) (פיסקה 5). .11במקרה שלפנינו פרסמה חברת פרופורציה סוגים של טיפולים רפואיים בלי לציין שמות של רופאים או מוסדות רפואיים. ברור שהיא פרסמה את שירותיה, שאינם שירותים רפואיים אלא שירותי תיווך, וברור שהיא לא התכוונה לפרסם רופא מסויים, אף לא מוסד רפואי מסויים. אף אם כתוצאה מן הפירסומים גדל היקף העיסוק של רופאים מסויימים, הקשורים עם חברת פרופורציה, אין זו אלא תוצאת-לוואי, כמו בפרסום של תכנית ביטוח לריפוי שיניים. וודאי הוא שהפרסום לרופאים אלה, אם בכלל יש מקום לומר שנעשה להם פרסום, אינו יסוד דומיננטי בפרסום. על פני הדברים אין לומר כי חברת פרופורציה פרסמה "הודעה בדבר סגולותיו, יכולתו או כשירותו של פלוני העוסק ברפואה", כפי שנקבע בסעיף 13לפקודת הרופאים, ואף לא נטען שהיתה לחברה מחשבה פלילית בפרסום, כפי שנדרש לצורך יצוע עבירה על סעיף זה. לפיכך אין יסוד לומר כי חברת פרופורציה עברה על האיסור שבסעיף .13אם כך, נשמט גם היסוד לצו המניעה שהוצא נגדה וכן גם היסוד להחלטה שניתנה, בעקבות ההפרה של צו המניעה, לפי פקודת בזיון בית המשפט. ודוק. אין פירוש הדבר כי חברת פרופורציה רשאית לומר במודעות הפרסומת על שירותי התיווך לטיפולים רפואיים כל מה שתחפץ בכל לשון שתבחר. אסור שהפרסום יטעה. דינים שונים, להבדיל מפקודת הרופאים, מטילים אחריות בגין פרסום מטעה. כאלה הם, לדוגמא, חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, ופקודת הנזיקין. ואם אין די בדינים אלה לעניין הפרסום של שירותי תיווך לטיפולים רפואיים, יתכן שיש מקום להוסיף עליהם דינים שיבטיחו כי הציבור והמקצוע לא יצאו ניזוקים מן הפרסום. אכן, נראה כי חברת פרופורציה לא דייקה בפרסומיה, כשהציגה עצמה כ"מרכז רפואי", והקורא התמים עשוי היה להתרשם כי חברה זאת, היא עצמה, מבצעת את הניתוחים הפלסטיים ויתר הטיפולים הרפואיים שהיא מפרסמת. רק לאחר שננקטו הליכים משפטיים נגד חברת פרופורציה, שינתה החברה את מתכונת הפרסומים שלה, והציגה עצמה, כפי שהיא למעשה, כ"מרכז מידע והכוונה לכל תחומי הפלסטיקה". וכך ראוי היה שתעשה מלכתחילה. .12אפשר שכך הוא הדין גם לגבי חברת די.סי. ולגבי מרכז ענת. אולם, כאמור (לעיל פיסקה 4), לגבי חברת די.סי. ולגבי מרכז ענת, נראה, אף כי אין זה ברור, שהן פרסמו, לא רק שירותי תיווך לטיפולים רפואיים, אלא גם מוסדות רפואיים: מרפאה מסויימת במקרה הראשון ומרכז רפואי מסויים במקרה השני, בהם מתבצעים הניתוחים הפלסטיים ויתר הטיפולים הרפואיים המוצעים על-ידי חברות אלה. כיוון שכך נניח כי אכן חברות אלה מפרסמות מוסדות רפואיים מסויימים ולא רק שירותי תיווך. האם, אם כך, פרסומים אלה מפרים את האיסור שנקבע בסעיף 13לפקודת הרופאים? התשובה ניתנה זה מקרוב בע"פ 3726/94רוט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). רוט פרסם בעתון מודעה בה נאמר כי "מרכז רפואי ירושלים" הינו "בית חולים של בכירי מנתחים" וכי הרופאים של מרכז זה הינם "מומחים, מנתחים עתירי נסיון ומרדימים בעלי שם בינלאומי". הוא הועמד לדין פלילי בגין עבירה על סעיף 13לפקודת הרופאים, הורשע על-ידי בית משפט השלום, וערעורו נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי. אך ערעורו לבית משפט זה נתקבל. בית המשפט נתן פירוש מצמצם לאיסור שנקבע בסעיף 13לפרסם את "פלוני העוסק ברפואה". וכך אמר השופט טל (בפיסקה 4): "'פלוני העוסק ברפואה' פירושו בשר ודם העוסק ברפואה. ה'עיסוק ברפואה' מוגדר בסעיף 1בפקודה כ'בדיקת חולים ופצועים, אבחונם, ריפויים, מתן מירשם להם, פיקוח על נשים בזיקה להריון וללידה או שירותים אחרים הניתנים בדרך כלל מידי רופא לרבות ריפוי באקופונקטורה'. כל הפעולות הללו נעשות בידי אדם או 'בדרך כלל מידי רופא'. וגם אם הן נעשות בתוך כתלי בית חולים או מוסד רפואי אחר, אין לומר שהן נעשות בידי אותו מוסד. לפי הפרשנות שאומצה על ידי בי משפט קמא עלינו להציב בסעיף 13, במקום 'פלוני העוסק ברפואה', 'מוסד פלוני העוסק ברפואה'. אך כאמור, אין מוסד יכול לבדוק חולים ופצועים, ולאבחנם וכיוצא בזה, ולכן אין הוא יכול ל'עסוק ברפואה'". די בכך כדי לקבוע שגם אם חברת די.סי. ומרכז ענת פרסמו מוסדות רפואיים מסויימים, אין בכך משום עבירה על סעיף 13לפקודה. ושמא תאמר כי הפרסום שניתן למוסד הרפואי הוא גם, בעקיפין, פרסום לרופאים המשרתים באותו מוסד? על כך משיב השופט טל במשפט רוט (לעיל, בפיסקה 5) שאין סעיף 13קובע עבירה אלא אם הפרסום נעשה "כדי להסב את תשומת לב הציבור לאותו פלוני". ואילו במשפט רוט הפרסום נעשה כדי להסב את תשומת הלב דווקא למוסד הרפואי. וכך גם, באופן ברור, במקרה שלפנינו. משמע, גם מבחינה זאת לא עברו החברות על איסור הפרסום לפי סעיף 13לפקודה. ועדיין אין להסיק מכך שאין כל מגבלות על פרסום מוסד רפואי. כפי שנאמר לגבי פרסום שירותי תיווך (לעיל בפיסקה 11), גם פרסום כזה חייב, מכוח דינים שונים, להימנע מהטעייה. אף אין להוציא מכלל אפשרות שפרסום כזה יכלול פרסום, ולו רק פרסום עקיף, של פלוני העוסק ברפואה, בניגוד לסעיף 13לפקודה. .13השאלה מהו פרסום אסור של "פלוני העוסק ברפואה" בניגוד לסעיף 13לפקודת הרופאים, להבדיל מפרסום של מוסד רפואי, אינה צריכה הכרעה במקרה שלפנינו. בשאלה זאת די לציין כי הצעת החוק לתיקון פקודת הרופאים (מס' 2), התשנ"ד-1993, מציעה (בסעיף 6) להוסף לסעיף 14לפקודת הרופאים סעיף-קטן שיאמר כך: "השר רשאי לקבוע כללים בדבר פרסום מידע לציבור, על אף האמור בסעיפים 11עד 13א". אם תתקבל הצעה זאת, תיפתח הדרך בפני שר הבריאות לקבוע כללים בדבר פרסום מידע על רופאים שיהיה בהם איזון ראוי בין הערכים והאינטרסים הכרוכים בפרסום כזה. דרך אחרת היא, לשקול אם יש מקום לתקן את סעיף 13לפקודת הרופאים וסעיפים אחרים הקובעים איסורים על פרסום של רופאים. כך או כך, ראוי לתת את הדעת לשאלה זאת מבעוד זמן, לפני שתחלוף לה התקופה שנקבעה בסעיף 10לחוק-יסוד: חופש העיסוק, ותתעורר השאלה אם איסורים אלה מתיישבים עם חופש העיסוק שנקבע בחוק-יסוד זה. .14המערערים הרחיבו את הדיבור בשתי טענות נוספות. ראשית, טענו כי גם אם עברו על סיף 13לפקודת הרופאים, והיה מקום לתבוע אותם לדין פלילי, לא היה מקום להוציא נגדם צו מניעה שלא יעברו יותר עבירה זאת. וכי דרך ראויה היא להוציא צווי מניעה בהליכים אזרחיים לשם מניעת עבירות פליליות? שנית, הוסיפו המערערים וטענו, נקיטת ההליכים המשפטיים נגדם היא בגדר הפלייה, או אכיפה סלקטיבית של החוק. הם הפנו אל מודעות פרסומת של מוסדות רפואיים גדולים ומכובדים, יותר או פחות, המציעים שירותים רפואיים מסוגים שונים, ומוסכם שהמדינה לא נקטה נגדם כל אמצעי אכיפה, לא תביעה אזרחית לצו מניעה ולא תביעה פלילית לעונש. אכן, בשל טענת ההפלייה החליט בית המשפט המחוזי להגביל את תוקפו של צו המניעה שהוצא נגד המערערים לתקופה של שנה אחת בלבד, על מנת להיווכח אם המדינה נוקטת הליכי אכיפה גם נגד מוסדות רפואיים אחרים שפרסמו את עצמם. שתי טענות אלה הן טענות כבדות. עם זאת, כיוון שלגופו של ענין נפסק כי המערערים לא הפרו את סעיף 13לפקודת הרופאים, ומשום כך יש לבטל את ההחלטות שניתנו נגדם בבית המשפט המחוזי, שוב אין צורך לדון בטענות אלה. .15סוף פסוק, הערעורים ברע"א 1367/95, רע"א 1383/95וע"פ 2350/95 מתקבלים, וההחלטות של בית המשפט המחוזי, נשוא ערעורים אלה, מתבטלות. המדינה תשלם את הוצאות המשפט למערערים ברע"א 1367/95וע"פ 2350/95בסך 000, 8ש"ח ולמערערים ברע"א 1383/95בסך 000, 5ש"ח. שופט הנשיא א' ברק: אני מסכים. נשיא המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' זמיר. ניתן היום, ל' בחשון תשנ"ו (23.11.95).רפואהפרסוםרופאים