התיישנות דמי חגים 1. עניינו של פסק דין זה, תביעה שהגיש התובע (להלן: "התובע") תושב דהריה אשר בשליטת הרשות הפלסטינאית ובה ביקש לחייב את מעבידתו לשעבר חברת "אביסרור משה ובניו עבודות בנין ופיתוח בע"מ" (להלן: "הנתבעת") בסכום של 52,480 ₪ כמפורט בכתב התביעה. 2. בתביעה שהגיש התובע ביוני 2009, טען התובע לקיומם של יחסי עובד מעביד בינו לנתבעת שנמשכו ברציפות, מאוקטובר 97' ועד לאוגוסט 2004. יחסים אלה הסתיימו לגרסת התובע, בפיטוריו על ידי הנתבעת אשר לא חידשה את היתר כניסתו לישראל, על אף בקשתו. 3. בנסיבות אלה טען התובע, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים על פי חישוב המפורט בכתב התביעה, בסכום של 12,355 ₪ ולדמי הודעה מוקדמת של 2,948 ₪. 4. בתביעה נטען עוד כי על אף שהתקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים ברציפות בתקופה המצוינת בכתב התביעה, הדיווח שהעבירה הנתבעת לשירות התעסוקה על הימים בהם עבד התובע מידי חודש, היה דיווח חלקי וחסר; וכתוצאה הפרשות הנתבעת לפנסיה עבור התובע במסגרת שירות התעסוקה - הופרשו אף הן בחסר. 5. לפיכך התבקש בית הדין לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי לתובע בגובה ההפרש בין הסכום שהיה על הנתבעת להעביר לשירות התעסוקה על חשבון זכויותיו לפנסיה, לסכום שהועבר בפועל. סה"כ ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין ביצוע הפרשות בחסר להבטחת זכויותיו לפנסיה בסכום של 6,652 ₪. 6. לגרסת התובע, במהלך תקופת עבודתו בנתבעת, לא שילמה הנתבעת לתובע דמי חגים, תשלום עבור ימי חופשה, דמי כלכלה וקצובת הבראה. כן טען התובע כי הנתבעת לא סיפקה לו מערכות ביגוד כמתחייב מהוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה. 7. אשר על כן התבקש בית הדין לחייב את הנתבעת בתשלום עבור ימי חג בסך 3,126 ₪, דמי פדיון חופשה בסך 3,752 ₪, דמי כלכלה בסך 13,440 ₪, דמי הבראה בסך 5,088 ₪, ותשלום עבור ביגוד בסך 1,866 ₪. 8. בכתב ההגנה טענה הנתבעת להתיישנות התביעות לתשלום עבור ימי חג ולפדיון ימי חופשה. הנתבעת הוסיפה, כי בתביעה על כל רכיביה אין ממש מאחר ודוחות שירות התעסוקה ובהם פירוט התקופות בהן הועסק התובע בשירותה, משקפים את מציאות העסקתו של התובע כהווייתה ומהן עולה כי התובע איננו זכאי לסעדים הנתבעים ברכיבי התביעה השונים. 9. בשים לב לטענות הצדדים את הדיון בפסק הדין אפתח בטענת התובע להעסקתו ברציפות בידי הנתבעת בתקופה הנטענת בכתב התביעה; ומשם אפנה לדיון ברכיבי התביעה השונים. 10. אין לקבל את טענת התובע כי דוחות שירות התעסוקה אינם משקפים את מציאות העסקתו על ידי הנתבעת, זאת בהתחשב במשמעות שיש לדיווח לשירות התעסוקה על מערך הזכויות והחובות של העובד והמעביד כאחד, ובהעדר ראיה סותרת לנתונים בדוחות אלו. 11. בהקשר זה יש לציין כי לדיווח לשירות התעסוקה על העסקתו של עובד, תושב הרשות הפלסטינאית בישראל, השלכות רוחב מעבר לזו הישירה על השכר והזכויות להם זכאי העובד המוסדרים באמצעות הדיווח האמור. כך לדוגמא, לדיווח זה נפקות בקביעת זכויותיו של עובד תושב שטחים אשר נפגע בעבודה בישראל, ועל יכולתו של המעביד להגדיר את השכר ששולם לעובד כאמור בתור "הוצאה מוכרת" לפני שלטונות המס, ועוד. 12. בנסיבות אלה, צד המבקש לסתור את הנתונים המופיעים ברישומי שירות התעסוקה המתייחסים להעסקתו של עובד תושב שטחים בישראל - חייב בנטל הוכחת הטענה. דבר שיש לעשות על ידי הבאת ראיות של ממש מהן ניתן ללמד כי הנתונים המופיעים בדוחות שירות התעסוקה - שגויים. 13. בענייננו פרט לאמירה סתמית בעדותו - אליה אדרש בהמשך - לא הציג התובע ראיה כלשהי שמתוכה ניתן ללמוד כי דיווחי הנתבעת לשירות התעסוקה על החודשים והימים בהם עבד בשירות הנתבעת בתקופה המצוינת בכתב התביעה (מחודש אוקטובר 97' ועד כולל אוגוסט 2004), דיווחים המקבלים ביטוי בדוחות שירות התעסוקה - אינם אמת. 14. כך לדוגמא לא הוצג בפני בית הדין אישור לפיו שילמה הנתבעת לתובע שכר בחודשים הכלולים בתקופה אליה מתייחסת התביעה (אוקטובר 97' עד אוגוסט 2004), שבהם על פי רישומי שירות התעסוקה לא עבד התובע בשירות הנתבעת. ראיה שהיה בה כדי לסתור את האמור בדיווח שהעבירה הנתבעת לשירות התעסוקה, לפיה לא עבד התובע באותם חודשים. 15. אין בידי לאמץ את הגרסה הסתמית שהעלה התובע בעדותו בפני, ולפיה עבד בשירות הנתבעת ברציפות מאוקטובר 97' ועד לאוגוסט 2004. זאת משאין התובע זוכר את תאריך תחילת עבודתו בנתבעת ותאריך סיומה (ראה עדות התובע: עמ' 4 לפרוטוקול מיום 1.7.2010 שורות 4-14) ובשעה שאותה אמירה עומדת בניגוד למציאות הביטחונית ששררה בעקבות אירועי ספטמבר 2000. מציאות אשר לא אפשרה את העסקתם של תושבי הרשות הפלסטינאית בישראל במשך מספר חודשים וממנה מתעלם התובע בגרסתו בפני. 16. רק אוסיף כי במסגרת עדותה הציגה הנתבעת רישום חודשי, שהנהיגה על בסיסו הוגש הדיווח לשירות התעסוקה. הרישום מציין את שם העובד, מס' תעודת הזהות של העובד, אזור מגוריו, אתר העבודה וימי העבודה. הרישום האמור שיש בידי הנתבעת להציג התייחס לחודשים יוני, יולי ואוגוסט 2004 ושולל את הטענה לפיה הגישה הנתבעת דיווח חסר על ימי עבודה שעבד התובע בשירותה, לשירות התעסוקה. 17. יוצא מכאן כי יש לאמץ את הנתונים המופיעים בדוחות שירות התעסוקה המתייחסים לחודשים ולימים שבהם עבד התובע בשירות הנתבעת, בתקופה לה מתייחסת התביעה. (החל מחודש אוקטובר 97' ועד לחודש אוגוסט 2004). 18. על בסיס האמור לעיל אפנה עתה לבחינת רכיבי התביעה השונים ואפתח בתביעה לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת. 19. מתוך רישומי שירות התעסוקה עולה, כי התובע עבד בשירות הנתבעת:- מחודש אוקטובר 97' ועד לחודש ספטמבר 2000. בשנת 2001 בחודשים - ינואר, פברואר ומאי. בשנת 2002 - בחודשים אוקטובר נובמבר ודצמבר. בשנת 2003 - בחודשים ינואר עד אפריל כולל; יוני, אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר בשנת 2004 - בחודשים מאי, יוני, יולי ואוגוסט. 20. מכאן עולה, כי בתקופה שמספטמבר 2000 עד לאוגוסט 2004 היו הפסקות בעבודתו של התובע בשירות הנתבעת שנמשכו על פני חודשים רבים, כך שבמהלך התקופה האמורה עבד התובע סה"כ 18 חודשים ולא השלים שנת עבודה רצופה אחת בעבודתו בנתבעת. 21. בנסיבות הללו על מנת להעמיד את זכותו לפיצויי פיטורים לתקופת ההתקשרות הכוללת שהסתימה בחודש מאי 2004, היה על התובע להוכיח כי הפסקות העבודה בין השנים 2000 ועד 2004, הפסקות שנמשכו על פני חודשים ארוכים, אינן אלא הפסקות ארעיות ללא ניתוקם של יחסי עובד מעביד (ראה: ע"ע 660/05, חב' אביסרור משה ובניו בע"מ נ' איסמעיל קיסיה). 22. לא יכולה להיות מחלוקת כי התובע לא הוכיח כי אותן הפסקות בעבודה בשנים 2000 עד 2004 הינן הפסקות ארעיות. 23. משנמצא כי היו הפסקות ביחסי עובד-מעביד בין הצדדים במהלכם חל נתק ביחסי עובד מעביד בין הצדדים; לתקופות שלמעלה משלושה חודשים, החל מספטמבר 2000 ועד אוגוסט 2004 (האחרונה שבהן מנובמבר 2003 ועד לחודש מאי 2004) כך שהתובע לא השלים שנת עבודה אחת רצופה, בסמוך לפני אוגוסט 2004 - אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים ביחס לתקופה שמסתיימת בחודש אוגוסט 2004; ולהודעה מוקדמת של חודש בעקבות סיום ההתקשרות בין הצדדים באותו מועד. 24. במאמר מוסגר רק אוסיף, ככל שהתביעות לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת מתייחסות לתקופה שעד לחודש ספטמבר 2000 - התביעות התיישנו בשים לב למועד הגשת התביעה נשוא פסק הדין. 25. לאור האמור, התביעות לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת - נדחות. 26. התביעה לחייב את הנתבעת בפיצוי על הפרשות בחסר לטובת זכותו של התובע לפנסיה מבוססת על הטענה לפיה הגישה הנתבעת דיווח חלקי על החודשים והימים בהם עבד התובע בשירותה, לשירות התעסוקה. 27. כמצוין בהרחבה לעיל, הטענה לפיה הדיווח שהעבירה הנתבעת לשירות התעסוקה על הימים והחודשים בהם עבד התובע בשירותה היה חלקי וחסר - נדחתה. 28. בנסיבות הללו תביעת התובע לתשלום פיצוי על הפרשה בחסר לטובת זכויותיו לפנסיה בשירות התעסוקה - נדחית אף היא. 29. ככל שהתביעה לתשלום דמי חג מתייחסת לתקופה שמיולי 2002 ואילך - היה התובע חייב להוכיח את זכאותו לתשלום עבור ימי חג. כך היה על התובע להראות כי התביעה לתשלום עבור ימי חג אינה מתייחסת לאותן תקופות ארוכות שבהן על פי דוחות שירות התעסוקה הייתה הפסקה בעבודתו בנתבעת. כן היה על התובע להראות כי עבד בסמוך לפני ואחרי החג ביחס אליו נתבע התשלום. 30. אין בתצהיר ובעדויות שהגיש התובע, כל התייחסות למועדי החג אליהם מתייחסת התביעה לתשלום ימי חג, ולעבודתו של התובע בסמוך לפני ואחרי החג אשר בגינו נתבע התשלום. משכך דין התביעה לתשלום עבור ימי חג להידחות. 31. משאין חולק כי יחסי עובד מעביד הסתיימו בחודש אוגוסט 2004 - התביעה לתשלום דמי פדיון חופשה התיישנה. 32. ככל שהתביעה לתשלום קצובת הבראה מתייחסת לתקופה שעד לחודש ספטמבר 2000, התביעה כאמור התיישנה בהתחשב בעובדה כי תביעת התובע שבפנינו הוגשה רק בחודש יוני 2009. 33. ככל שהתביעה לתשלום קצובת הבראה מתייחסת לתקופה שמספטמבר 2000 ועד לחודש אוגוסט 2004 כולל - דינה להידחות. זאת מהטעם כי הזכות לקצובת הבראה מתגבשת רק לאחר תום שנה להעסקתו של העובד בשירות מעבידו, ועל פי נתוני שירות התעסוקה לא עבד התובע שנה ברציפות בשירות הנתבעת במהלך תקופה זו. 34. בכתב התביעה ובתצהירו לא הציג התובע את הבסיס לתביעה לתשלום דמי כלכלה. בסעיף 42 לסיכומי התובע טוען התובע לקיומם של שתי הגדרות לעניין דמי כלכלה - "תוספת 2000" ו-"יתרת דמי כלכלה"; לטענתו (ראה: סעיף 43 לסיכומי התובע), הוא זכאי לשני הרכיבים האמורים ולפיכך ביקש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי כלכלה בסכום של 13,440 ₪. 35. בתביעה זו אין ממש. 36. "תוספת 2000" היא תוספת לשכר, שנקבעה בהסכם הקיבוצי הכללי בענף הבנייה מדצמבר 99. אשר על כן, ככל שטוען התובע כי לא שולמה "תוספת 2000" - את הטענה היה צריך לטעון במפורש תוך התייחסות לשכר ששולם לתובע בפועל, ולשיעור התוספת הנתבע מידי חודש. 37. דבר מאלה לא נעשה על ידי התובע שבפנינו. 38. בתקופה שמחודש ינואר 2000 ועד חודש אוגוסט 2004 היו העובדים בענף הבניין זכאים לתוספת שכונתה "יתרת דמי כלכלה". תוספת זו הייתה מותנית בתנאי ולפיו לא סיפק המעביד כלכלה בעין במקום העבודה. יתרת דמי כלכלה שולמה על בסיס יומי, עד לתקרה של 257 ₪ לחודש. 39. לא יכול להיות ספק כי התביעה לתשלום "יתרת דמי כלכלה" התיישנה ביחס לתקופה שלפני חודש יולי 2002. 40. ביחס לתקופה שלאחר חודש יולי 2002. הרי שבשים לב, לתנאי בו מותנה תשלום התוספת האמורה, ובעובדה כי תוספת "יתרת דמי כלכלה" משולמת על בסיס יומי - היה התובע צריך להתייחס בתצהיר עדות ראשית מטעמו לאי מתן כלכלה בעין במקום העבודה ולכמת את התביעה תוך התייחסות למספר הימים שעבד מידי חודש (באותם חודשים בהם עבד) בתקופה שמחודש יולי 2002 ועד לחודש אוגוסט 2004. 41. בענייננו אין בתצהירו של התובע כל התייחסות להעדר מתן כלכלה בעין על ידי המעביד באתר העבודה. כך גם אין התובע מכמת את התביעה ליתרת דמי כלכלה בשים לב למספר הימים שעבד בחודש בחודשים בהם עבד בשירות הנתבעת. 42. בנסיבות אלה, אין בידי לפסוק לתובע תשלום דמי כלכלה והתביעה ברכיב זה - נדחית. 43. משזנח התובע את התביעה לתשלום תוספת הביגוד, דין התביעה להידחות. 44. סוף דבר, התביעה על כל חלקיה נדחית. 45. משנדחתה התביעה, ישלם התובע לנתבעת הוצאות בסך של 3,500 ₪. 46. הערעור על פסק הדין הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש. פסק הדין ניתן בדן יחיד בהתאם להחלטת בית הדין מיום 1/7/10. דמי חגיםהתיישנות