מבוא 1. התביעה שבפניי היא תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף. התובע, יליד 1967, תלמיד ב"כולל" במועד הרלוונטי, מעד, לטענתו, ביום 27.1.00, שעה שפסע במדרכה ברחוב השומר פינת רחוב נפחא בבני ברק, ונפגע בעיקר בקרסולו (להלן: "האירוע"). עירית בני ברק היא הנתבעת 1 (להלן: "העירייה" או "הנתבעת"); הנתבעת 2 היא המבטחת. הנתבעות הגישו הודעת צד ג'; הדיון בין התביעה להודעה פוצל. המחלוקת 2. התובע טוען כי האירוע נגרם בשל רשלנותה של הנתבעת ובשל הפרת חובות חקוקות מצדה. לטענתו, מדובר במפגע ברור במדרכה, אשר בעטיו נפל. הנתבעות טוענות כי התובע כלל לא הוכיח את האירוע או כל אחריות, הרובצת לפתחה של העירייה. 3. הצדדים נחלקו גם בשאלת הנזק. הצורך בהוכחת התרשלות 4. שיטת המשפט בישראל איננה מכירה, כידוע, בעיקרון של אחריות מוחלטת, למעט בענפים מוגדרים, שהוגדרו בחקיקה. אירוע דוגמת זה נשוא התביעה מחייב הוכחת "אשם" כתנאי לפסיקת פיצוי. לא פעם נפסק, כי "רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש וסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 111 (1995)). ודוק - אין חולק בדבר קיומה של "חובת זהירות מושגית" של מחזיק המקרקעין והמנהל אותם כלפי הקבוצה שאליה משתייך התובע, היינו - כלפי ציבור הצועדים במדרכות העיר; שאלה לעצמה היא, האם קיימת "חובת זהירות קונקרטית", והאם הופרה חובת הזהירות המתחייבת בנסיבות העניין והמקרה. כדברי הפסיקה: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 127 (1982)). בהקשר זה ברור, כי "חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כענין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהתחלק. "הנפילה או ההתחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת בן פורת בת"א 277/59פ(מ) ל"ח 101, 108). אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היומיום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/71 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה (ראה Purkis V. Walthamslow B.C. (1934) 151 L.T. 30 (K.B.)), המשחק עם כלב עשוי להשרט (Lee V. Walkers (1940) 162 L.T. 89), והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו" (שם, בעמ' 126). 5. הדין מכיר, אפוא, בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק; זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. בעוד שבמסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטרקטית; הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי, ניצבת חובת הזהירות הקונקרטית, שבמסגרתה מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. בענייננו יש לשאול האם הוכח מפגע כזה, שגרם לנפילה ושיש בו כדי להקים את חובת הזהירות הקונקרטית בין העירייה לתובע. 6. בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 (1993), תבע עובד רכבת ישראל את מעבידו, בגין נזק שנגרם לו עקב החלקה על בוץ. נקבע, מפי כבוד השופט חשין: "... ובעניינינו: גם אם אמרנו כי סובחי נפגע באשר החליק על בוץ, לא נוכל להוסיף ולומר כי סכנת החלקה על בוץ- בהקשר ענייננו- היתה סכנה בלתי רגילה שהמדינה חבה בגינה חובה כלפי סובחי. כל קטן יידע כי ערבוב מים בעפר יוצר בוץ, וכי על בוץ מחליקים. לטענת סובחי כי לא הזהירו אותו מפני הבוץ, נשיב, כי הכל יודעים שעל בוץ מחליקים, וחזקה על סובחי שאף הוא ידע זאת. נזכור כי סובחי עבד כפועל- מסילאי כשש שנים, ובוודאי ידע על כל סכנות "רגילות" מסוג זה הכרוכות בעבודתו..." (בעמוד 349). ובהמשך: "... מוסיף הוא וטוען, כי שומה היה על הממונה עליו להזהירו מפני החלקה. חובה זו לא מצאתי מקומה; וגם לו אמרנו שעובד ביומו הראשון, בעבודות מסוימות, ראוי שיזכה לאזהרה... אזהרתו מפני החלקה על בוץ לא היתה דרושה בנסיבות העניין והמקום". ובלשונו של כבוד השופט ברנזון בע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30, בעמוד 32 "אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה הנראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק... שבו יוכל אדם להחליק...". 7. נפנה גם לע"א (מחוזי ירושלים) 4344/97 כהן נ' עירית רמת גן, דינים מחוזי, כרך לב (1) 651 (1998): "... המערערת נפלה כשהלכה באחד מרחובות רמת - גן. הנפילה נגרמה לטענתה מבליטה שהיתה במדרכה... רחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך ש... מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו. "מצרך המוני" כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום, ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. "גלים" שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות (כפי שהיה המקרה בענין קא עסקינן) הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לארועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה. כל אלו הם מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה. אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטיה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים הוא מפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש"יושר" כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ"אי-יושר" של מה בכך. בענייננו היה מדובר ב"אי-יושר" של כמחצית עוביה של מרצפת, ואי אפשר לבוא בטענות על העירייה על ש"אי-יושר" זה לא תוקן. לחילופין ואפילו יש מידה של רשלנות ב"אי-יושר" זה, הרי הרשלנות התורמת של המערערת באי תשומת לב לנעשה תדירות בדרכים, היא תרומה של %.100 לא הובאו בפני בית המשפט ראיות על עלות צפויה של השגחה, איתור ותיקון זוטי פגעים מהסוג שמדובר בו, ואולם איננו סבורים שנחטא לידיעה השיפוטית של בית משפט אם נאמר שמדובר בעלויות עתק, שספק אם הצבור היה שמח לממנן. נקל לשער את צוות המשוטטים ברחובות לצורך מדידה על עשרה או עשרים מילימטרים של "גלי" עליה או ירידה בכבישים מזופתים, או הפרשי גובה כאלו ברחובות מרוצפים, או כל סדק המצוי דרך קבע בכבישי ומדרכות אספלט. עוד יותר נקל לשער את עלויות עשרות קבוצות הפועלים שיטפלו מעשה יום יום (אם לא רגע רגע) בזוטות כאלו. כאמור הדרכים והכבישים נועדו למעבר ואינם זירה ליישום של מודלים גיאומטרים שאין בהם כל רבב". 8. לצד זאת, אין חולק כי מחזיק במקרקעין אחראי לבטיחות העוברים בהם. ראו, למשל, ע"א (מחוזי ירושלים) 6259/05 ברמן נ' עיריית אשדוד (פס"ד מיום 13.12.05, לא פורסם), שם נקבע: "אכן, לא כל פגם במדרכה מטיל אחריות על הרשות המקומית, ולא אחת נפסק שמדרכות אינן יכולות להיות שלמות וחלקות, וטבעי כי מדי פעם תהיינה בהן מהמורות. עם זאת, בענייננו חוברים שני נימוקים לכך שאל הרשות המקומית עבר הנטל לשכנע שהיא נקטה באמצעים הסבירים: האחד, טיב הליקוי במדרכה כפי שניתן לראות בתמונות שהוצגו בתיק בית משפט השלום ובפנינו. אין המדובר בחריץ צר כפי המתואר בפסק הדין, אלא בשקע במרצפות ממש, המשתרע על פני מספר אריחים. גם אם הליקוי הוא גבולי מהבחינה הזו, הרי בא הנימוק השני שהוא עדות המערערת בעמ' 8 לפרוטוקול, שם היא אומרת כי במקום האירוע היו פגמים קודמים שתוקנו והליקוי חזר על-כנו. באחד המקרים אפילו הבחינה המערערת באישה מבוגרת שנפלה במקום... יש בעדות זו כדי להצביע על-כך שהרשות המקומית הייתה צריכה להיות מודעת לפגמים במדרכה במקום, ומכאן שעליה הנטל לשכנע כי נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים.... כידוע, הרשות המקומית אינה חייבת להימצא בכל אתר ואתר, ולא כל פגם ברשות הרבים מקים עליה חבות, אולם עליה להראות שהיא נוהגת ונוקטת באמצעים סבירים כדי לבקר קיומם של פגמים כאמור ולתקנם. בענייננו לא הוכח דבר. לא הוכח שהמשיבה מס' 1 מחזיקה צוותים בהיקף סביר כדי לאתר ליקויים כאלה ברשות הרבים ולתקנם, ואף לא הוכח שנעשות ביקורות תקופתיות הנדרשות בנסיבות אלו". כן ראו ע"א (מחוזי תל אביב) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' משולם, פ"מ תשס"ב (2) 97, 106 (2002), שם נקבע, בדעת רוב אמנם, כי: "מעיון בתמונה שהוצגה אף בפנינו נראה אף לי כי מדובר במפגע ברור ומהותי של סדק רציני במדרכה, שאכן גרם להבדלי גובה שיכולים בהחלט לגרום להיתקלות ונפילה של אדם הצועד על מדרכה זו. כאשר קיים מכשול מהותי כגון בור במדרכה או הבדלי גובה פתאומיים הנובעים מסדק שעין אדם לא יכולה להבחין בהם מראש, אלו הם סיכונים שאינם בגודל הרגיל והמקובל אותם יכול וחייב אדם לצפות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במקום בלתי מואר. במקרה שכזה תהא העירייה נושאת באחריות משפטית לכך שלא יהיו מהמורות, בורות וסדקים מהותיים כגון זה שבפנינו שיביאו לכך שאדם יכשל בהליכתו ויפגע... ההבחנה צריכה להיות בין דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה לבין מכשלות מהותיות שהן בגדר של "בור כרה ויחפרהו" או "סדק סדק תרדוף". היעדר תאורה מתאימה מוסיפה אף היא לסיכון אשר אדם נמצא בו, כאשר הוא מהלך במקום בו אין הוא מצפה לקיומו של סדק מהותי ולהפרשי גובה בעקבותיו. אכן מדרכה אינה "משטח סטרילי" אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו" (ההדגשות שלי - א.ז.). 9. אכן, סיווגו של אירוע התקלות ונפילה כאירוע הגורר אחריות תלוי בעיקר בשני גורמים: זירת האירוע, וגובהו או עומקו של המכשול שבגינו אירעה הנפילה; האם מדובר ב"דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה", או שמא מדובר ב"מכשלה מהותית". יש להעיר ולהוסיף עוד, כי במקרים רבים קובעת הפסיקה אשם תורם משמעותי במקרה של נפילה. בהקשר זה, של אשם תורם, נוצר לעיתים פרדוכס מסוים, שהרי אם מדובר במכשול זניח, כמעט בלתי נראה, ייתכן שכלל לא יוכרז כמפגע, אך אם מדובר במכשלה מהותית, כך גוברת לעיתים מידת האשם התורם, כאשר ניתן היה להבחין בה. דוגמא לכך ניתן למצוא בע"א 5421/03 אבו גוש נ' עירית ירושלים, ניתן ביום 29.11.06; המערער מעד על מדרגה שבורה ופגומה בגן ציבורי ונחבל. בית המשפט המחוזי קבע אמנם את אחריות העירייה בשל אי תיקון הפגם, אך הטיל אשם תורם של 60%, דווקא בגלל שדובר שם בפגם בולט ונראה לעין. בית המשפט העליון לא התערב בחלוקה זו. מן הכלל אל הפרט 10. בתצהיר עדות ראשית מספר התובע: "... בדרכי לימודיי התורניים ב"כולל", הלכתי לתומי ברח' השומר פינת נפחא בבני ברק כאשר לפתע נתקלתי במעין מהמורה במדרכה אשר היוותה לי מכשול וכתוצאה ממנה נפלתי ונחבלתי... על מנת להגיע ללימודי בכולל היו לי אפשרויות הליכה רבות ולמעשה, עד לאותו אירוע לא הלכתי מעולם בדרך זו, ולפיכך לא יכולתי לדעת כי יש מהמורה במדרכה... רצ"ב תמונות ממקום האירוע..." (סע' 3). במהלך חקירתו הנגדית סימן התובע את מיקום הנפילה (נ/1). הוא גם העיד כי צילם את התמונות כמה ימים לאחר האירוע, לאחר שחזר למקום עם מונית (עמ' 25 לפרוטוקול). התובע נחקר ארוכות לגבי מסלול הליכתו הקבוע, ה"סטייה" לרחוב נפחא וסיבתה וכיוצ"ב. עדותו הותירה רושם אמין, גם אם הייתה חסרה פרט כזה או אחר או אם נתגלו בה ניואנסים שונים. אין גם להתפלא על כך שמיד לאחר הנפילה לא דאג התובע "לקחת פרטים" מעוברי האורח. בנוסף לכך, אין המדובר ב"עדות יחידה" במובן הקלאסי; עצם אירוע הנפילה והפגיעה, גם אם לא המיקום המדויק, מגובה בראיות נוספות, בעיקר מסמכים רפואיים. במקרה כזה אף לא נדרשת בהכרח אותה הנמקה מיוחדת. ראו: "חובת ההנמקה לפי סעיף 54 קמה בהתקיימותם של שני תנאים: האחד, פסיקה על-פי עדות יחידה שאין לה סיוע ואין היא הודיית בעל דין; השני, התקיימות אחד המקרים המנויים בסעיף... בין אם הסיוע לעדות היחידה אינו אלא ראיה ממקור נפרד ועצמאי ובין אם די אך ב"תוספת ראייה" - נתקיימה כאן ראיה מסייעת... פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפרט את הראיות הנוספות עליהן הוא נסמך, בהן מכתבים מאת רופאים תעסוקתיים, מכתב סמנכ"ל הבנק בו עבדה המערערת ובעיקר תמליל חקירתה של המערערת על-ידי חוקרת פרטית מטעם המשיבות - שנסקר בהרחבה בפסק הדין. משכך לא קם עוד הצורך בהנמקה נפרדת להסתמכות על עדותה של המערערת" (ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 5.12.05, פיסקה 5). אני קובע אפוא כי התובע נפל במקום הנטען. 11. עיון עצמאי בתמונות עצמן מלמד כי לא מדובר אך ב"דבר רגיל כגון בליטה קטנה" אלא ב"מכשלה מהותית". רואים פגם משמעותי במדרכה; ניתן להבחין בשקע רחב יחסית, שאומנם איננו עמוק כמו בור, אך בהחלט כולל הפרשי גבהים. באשר לאפשרות כי מדובר בשקע שנוצר בשל העבודות באתר הבניה הסמוך או בשל מעבר משאיות לאותו אתר (טענה המשליכה כמובן גם על ההודעה לצדדי ג'), ציין התובע בעדותו (עדות שלא "חשודה" בניסיון לפטור דווקא אשמים פוטנציאליים נוספים), כי "... אני מצייר את אזור הנפילה, שם התבצעו עבודות, אבל ברור לי גם ברגע התאונה וגם לאחר מכן שאני לא מוצא קשר בין המפגע לבין העבודות. אין שם שום קשר. העבודות היו בתוך מתחם מגודר והפתח לכניסת משאיות היה פנימה יותר. זו מדרכה ישנה שהיתה פגועה..." (עמ' 25 - 26 לפרוטוקול). ובתשובות לשאלותיי: "ש. אני רואה בתמונה העליונה בצידה העליון מעין גדר או חומה מפח? מה זה? ת. כן, מפח. זה גידור של אתר העבודה. ש. מה היה מעבר לגדר? ת. אין לי מושג, אף פעם לא עברתי. ש. ראית שילוט כלשהו שקשור לאתר הזה? ת. יכול להיות שבכניסה היה שלט, לא זוכר מה היה כתוב. לא התעמקתי בנושא הזה. זה לא עניין אותי. היה לי ברור גם אז וגם היום שאין קשר בין המפגע הזה לבין העבודות. כניסת המשאיות לאתר היתה בהמשך. רואים בצילום סתם רכב שחנה" (עמ' 28 לפרוטוקול). האחריות אפוא מוטלת על העיריה. 12. עם זאת, מדובר באירוע שארע באור יום; מדובר במפגע בולט יחסית; התובע אף שם לב מבעוד מועד ל"כתם הזה", אך בכל זאת התקדם לעברו (עמ' 27 לפרוטוקול). בשים לב לפסק הדין בעניין אבו גוש הנ"ל, ובנסיבות העניין, אני רואה לנכון לייחס לתובע אשם תורם של שליש. הנזק נכות רפואית 13. התובע נבדק על ידי מומחה מטעמו בתחום האורטופדי, דר' ארנן גרינטל, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה של 15%, כתוצאה מחבלת הקרסול עקב הגבלת תנועה בקרסול, הנזק לסחוס והסינוביטיס בפרק הקרסול. המומחה מטעם הנתבעות, פרופ' נרובאי, קבע כי לתובע לא נותרה כלל נכות צמיתה. המומחה מטעם בית המשפט, דר' אברהם שטרן, העריך את נכותו של התובע ב - 10% נכות, לפי סעיף 35(1) ב' לתוספת לתקנות המל"ל. בחוות דעתו מפרט דר' שטרן את ממצאיו ומסכם כדלקמן: "... מדובר בפגיעה בקרסול הימני עם חבלה בסינדסמוזיס הקדמית וקרוב לודאי גם ברצועה הטיביו-פיבולארית הקדמית שהותירה פגיעה ביציבות המפרק וההגבלה קלה בתנועות פרק הקרסול במישור היישור הגבי בלבד כפי שתואר... בהתאם לקובץ התקנות של המל"ל נכותו בגין הפגיעה הנדונה בפרק הקרסול הימני לפי סעיף 35(1) ב' - 10%". אני מעמיד את נכותו הרפואית של התובע על 10% (עצם העובדה שנעשה דווקא שימוש ב"סעיף הסל" - 35 - ולא בסעיף אחר, אינה גורעת מהקביעה). "נכות תפקודית"/אובדן כושר השתכרות/הפסדי שכר 14. "נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. נפסק, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית הינו, מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית" (ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, תק-על 2005(3), 29, ניתן ביום 4.7.05, פיסקה 10). עם זאת, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה, ובוודאי שיש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע. כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות... רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"". (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792 (1995), 799 - 800; ההדגשה שלי - א.ז.). בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. כאמור לעיל, יש להיזהר מבלבול בין המושגים של "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 800). לפיכך נפסק עוד כי: "כשמובאות בפני בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסוים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד" (ע"א 3526/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, נז', 717 (2000)). 15. בענייננו מדובר בנכות אורטופדית, של מי שאינו עוסק בעבודה פיזית הכורכת עמידה ממושכת או הליכה ממושכת. משנת 2002 הוא אינו מקבל טיפול רפואי כלשהו בקשר עם פגיעתו (עמ' 21 לפרוטוקול). הוא גם דאג לתקן את תצהירו ולהבהיר כי הוא לא מקבל טיפולים ולא טוען להוצאות רפואיות (עמ' 23 לפרוטוקול). התובע, שהיה תלמיד בכולל, חזר ללימודיו כחודש לאחר האירוע; בהמשך פנה ללימודי משפטים; הוא מצוי לקראת תחילת ההתמחות. דומה כי הוא פעיל ביותר: "... חלק מהיום אני במכללה, חלק אני נוסע במיוחד כדי לשוטט באתרי מאגרי הפסיקה כי אין לי אינטרנט בבית ובאתר של המכללה. אני נכנס לאוטו ונוסע למכללה. שלוש שנים זה מה שאני עושה. אני גם לומד לימודים תורניים בבית הכנסת במסגרת לא פורמאלית. יש לי עוד חיים חוץ מהמשפטים. אני פעיל בהתנדבות בלשכה המשפטית באמצעות המחשב והפקס שלי לצורכי ציבור שקשורים בעיקר לעיר אילת" (עמ' 27 לפרוטוקול). התובע סובל עם זאת ממגבלה מסוימת, שעלולה להקשות ולגרום לאי נוחות. אני רואה לנכון לפסוק פיצוי גלובלי בראש הנזק של הפסדי שכר/אבדן כושר השתכרות בסכום כולל של 70,000 ₪. כאב וסבל 16. בהתחשב באחוזי הנכות, בסבל שנגרם בסמוך לאירוע ובעקבותיו, אך גם בהעדר צורך בטיפולים בשנים האחרונות, אני מעמיד את הפיצוי לתובע בראש נזק זה על סך של 30,000 ₪. עזרה והוצאות שונות 17. אני פוסק לתובע סכום גלובלי, על דרך האומדן, בגין עזרה והוצאות מסוימות מוגברות בסמוך לאחר התאונה בסכום כולל של 5,000 ש"ח, נכון להיום. ניכויים 18. נטען, כי האירוע אירע בזמן שהתובע היה בדרכו ללימודיו ב"כולל", גם אם "סטה" מדרכו לצורך כלשהו. בכל מקרה, שיעור הניכוי (הרעיוני) לא הוכח. לסיכום 19. נזקיו של התובע מסתכמים ב - 105,000 ₪. לאחר ניכוי שליש בשל אשם תורם, מדובר בסך של 70,000 ₪. 20. אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע: א. פיצוי בסך 70,000 ₪; ב. שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ; ג. החזר הוצאות (אגרה, שכ"ט מומחים) בצירוף הפרשי הצמדה מיום הוצאתן. היה ולא ישולם הסך הנ"ל תוך 30 יום, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. 21. ב"כ הנתבעות מתבקש להודיע, תוך 45 יום, לאחר תיאום עם ב"כ צדדי ג', האם ישנה הסכמה (שעליה אני ממליץ) בדבר דחיית ההודעה, ללא צו להוצאות.תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורימרצפות