ערבות אישי חסרת תוקף כללי בפניי תביעה כספית על סך של 112,959 ₪ שמהותה חוב כספי בגין סחורה שסופקה. התובעת, חברת אמ.ג'י.אס ספורט טרדינג בע"מ, עוסקת (בין היתר) בייבוא ובשיווק נעליים (להלן- "התובעת"). את התביעה הגישה התובעת כנגד חברת עיר המותגים בע"מ, המחזיקה בחנות להנעלה ומוצרי ספורט בשם "נבחרת פתח תקווה" הנמנית על לקוחות התובעת (להלן- "הנתבעת 1" או "החייבת"), וכנגד מר ברוך ליבר, שהינו כביכול בעליה של הנתבעת 1 והערב לחובותיה (להלן- "הנתבע 2" או "הערב"). על-פי כתב התביעה, הפרו הנתבעים 2-1 את התחייבויותיהם לשלם תמורת סחורות שרכשו, וחרף דרישות חוזרות ונשנות מצדה של התובעת, לא שולם החוב בגין הסחורות. ביום 19.3.2009 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבעת 1, המחייב אותה לשלם לתובעת את סכום התביעה. התביעה בפניי נותרה, אפוא, רק ביחס לנתבע 2. עיקרי טענות הצדדים טענות הצדדים יובאו, בקצירת האומר, כדלקמן: טענות התובעת: התובעת טוענת, כי בין הצדדים שררו יחסי מסחר, לפיהם התובעת סיפקה ומכרה לנתבעים 2-1 סחורות שונות. לטענת התובעת, הנתבע 2 הינו הבעלים של הנתבעת 1 והערב לחובותיה לפי כתב ערבות משנת 2004 (להלן- "כתב הערבות" או "הערבות" או "שטר הערבות") והסכם קונסיגנציה משנת 2008 (להלן- "ההסכם" או "הסכם הקונסיגנציה"). כמו כן, ובנוסף לכתב הערבות של הנתבע 2 כלפי התובעת, טוענת התובעת כי בהתאם לסעיף 4 להסכם, התחייב הנתבע 2 לפרוע את החשבונות ולשלם את מלוא התמורה הכספית בגין הסחורה שתירכש מהתובעת. לטענת התובעת, הנתבעים 2-1 רכשו ממנה סחורות אך לא עמדו בהתחייבותם לשלם בעבור סחורות אלו. יתרת חובם של הנתבעים 2-1 בגין סחורה שסופקה להם עומדת, על-פי הנטען בתביעה, על סך של 112,959 ₪. לטענת התובעת, כל ניסיונותיו של מנהל התובעת ליצור קשר עם הנתבעים 2-1 בקשר להסדרת החוב, לא צלחו. התובעת טוענת, כי על הנתבעים 2-1 לשלם לה את סכום התביעה מכוח הוראת כל דין, לרבות ובמיוחד חוק החוזים, דיני עשיית עושר שלא במשפט ומכוח ההסכם. טענות הנתבע 2: הנתבע 2 טוען, כי דין התביעה כנגדו להידחות או להימחק על הסף, מחמת היותה קנטרנית וטורדנית וחסרת כל בסיס עובדתי ומשפטי, כמו גם מחוסרת עילה ויריבות משפטית כנגדו. לטענת הנתבע 2, שטר הערבות פקע, בטל ו/או חסר תוקף משפטי, לאור העובדה שהוחתם על-ידי התובעת על שטר ערבות לגבי הזמנה שבוצעה בשנת 2004 ו/או חובות שנוצרו על-ידי החייבת בשנת 2004. על כן, נטען כי התובעת אינה יכולה לעשות שימוש בערבות זו לגבי חובות שנוצרו לכאורה בשנת 2008. הנתבע 2 טוען, כי הינו ערב מוגן לפי סעיף 19 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן- "חוק הערבות"), שכן ערבותו היתה מוגבלת בסכום עד לגובה של 60,000 ₪ בלבד, שהם גובה ההזמנה שעתידה החייבת להזמין בשנת 2004, ולפיכך עומדות לו הגנות שונות לפי חוק הערבות. הנתבע 2 מוסיף וטוען שערבותו מוגבלת בהתאם לסעיף 4(ג) לחוק הערבות, נוכח דברים שנאמרו לו בעת החתימה על שטר הערבות, לפיהם הערבות הינה מוגבלת לגבי הזמנת עבודה שתבצע הנתבעת 1 עד לסך של 60,000 ₪ וכי מלבד סכום זה אין הוא נושא ו/או ערב בתשלום נוסף. לטענת הנתבע 2, התובעת לא קיימה את דרישת המסוימות ההכרחית ליצירתו של הסכם מחייב על-פי חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: בכתב הערבות שנערך על-ידי התובעת, לא נרשמה מגבלה בסכום, נעדרת ממנו התייחסות להזמנה מסוימת וכן חסר פירוט האם מדובר בהזמנה שבוצעה בשנת 2004 בלבד, האם הותנתה בתנאים ומהו מועד פקיעתה. עוד טוען הנתבע 2, כי נפל קורבן להטעיה ו/או מצג שווא של התובעת, אשר פעלה יחד עם מר אברהם גבאי (להלן- "מר גבאי" או "אבי גבאי"), בעליה בפועל של הנתבעת 1, במטרה להחתימו על כתב הערבות. נטען, כי מר גבאי הטעה את הנתבע 2 באומרו לו כי נתבע 2 נרשם באופן פורמאלי בלבד, ולא בפועל, כבעל מניות נתבעת 1 במרשם רשם החברות. זאת ועוד, מר גבאי עשה שימוש בשמו של הנתבע 2 ו/או הטעה וזייף את חתימתו ללא ידיעתו ו/או הסכמתו, תוך התקשרות עם ספקים ו/או חברות אשראי ו/או צדדים שלישיים מאחורי גבו. הנתבע 2 טוען, כי לא קיבל תמורה בשל פעילות הנתבעת 1 ו/או כי היה לו חלק בפעילות זו, וכי העובדים והספקים אינם מכירים אותו כלל. לטענת הנתבע 2, כאשר הוחתם על הערבות, היתה זו התקשרות למראית עין או "חוזה למראית עין", תוך הטעיה ועושק מצד התובעת לגבי החתימה על כתב הערבות והמשמעות המשפטית שלה. לטענתו, בשל תקנת הציבור מן הראוי להורות על בטלותו ו/או פקיעתו של כתב הערבות ו/או לקבוע שהינו חסר תוקף ונפקות כלפיו. הנתבע 2 גורס שיש לקזז מסכום התביעה סך של 15,597 ₪ בעבור מכירות חודש מאי שנת 2008, שכן לטענתו מדובר בתשלום ששולם על-ידי הנתבעת 1 ובטעות נרשם על-ידי התובעת בכרטיס הנהלת החשבונות שלה תחת שם אחר. הנתבע 2 טוען שמוצרי התובעת סופקו שלא במועדם ו/או סופקו פגומים ו/או לא ניתנה תמורה בת ערך התשלום ולמעשה המדובר בתמורה שנכשלה, ולכן גם מן הטעם הזה עומדת לו הגנה מכוח חוק הערבות. לבסוף טוען הנתבע 2, כי התובעת לא עשתה דבר בכדי להקטין ו/או למזער את נזקיה הנטענים והמוכחשים וכי לתובעת אשם תורם ב-100% בגין הנזקים שנגרמו לה. גדר המחלוקת מעיון בטענות הצדדים עולה, כי המחלוקת ביניהם מתמקדת בשאלת תוקפה והיקף תחולתה של הערבות בעניינו של הנתבע 2. כמו כן, האם חלות על הנתבע 2 הגנות מכוח חוק הערבות, כערב מוגן ובכלל. לאחר מכן, יש לדון בשאלה האם עומדת לנתבע 2 זכות קיזוז בגין תשלום ששולם על-ידי הנתבעת 1 בגין הסחורה שנרכשה. נטל ההוכחה עסקינן בתביעה אזרחית, כאשר נטל ההוכחה הוא על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". במישור האזרחי ההוכחה היא במידה של "הטיית מאזן ההסתברות". דהיינו, בית המשפט צריך להשתכנע על יסוד מהימנות הראיות, כמותן, דיוקן והמשקל הראייתי שלהן, כי גרסה אחת באשר לעניין השנוי במחלוקת, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. די לנושא בנטל השכנוע, שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב- 51% מתוך 100%. (ראה לענין זה, ספרו של כב' השופט קדמי על הראיות, חלק שלישי, בעמ' 1548). דיון, הכרעה ועיקרי נימוקים כתב הערבות ביום 27.1.2004 חתם הנתבע 2 כלפי התובעת על כתב ערבות אישית. מעיון בשטר הערבות עולה, כי לא נרשם בו שמו של החייב שלמענו ניתנה הערבות, ואולם אין למעשה מחלוקת שעסקינן בעסקיו וחובותיו של מר גבאי, אשר נכון לשנת 2004 היה בעלים של חברה בשם נאקו פנסי (1975) בע"מ, ובשלב מאוחר יותר (בשנת 2005) הקים את הנתבעת 1. הנתבע 2 הודה כי חתם על כתב הערבות על-פי בקשתו של אבי גבאי, ולראיה עדותו בבית המשפט: "...נקראתי לחתום, וחתמתי" (עמ' 11 לפרוטוקול, מול שורה 16). "לגבי 2004 עשיתי לו טובה באופן חד פעמי..." (עמ' 12 לפרוטוקול, מול שורה 4). "אני מודה רק בכתב הערבות... חתמתי" (עמ' 13 לפרוטוקול, מול שורה 16). כן ראה עדותו בבית המשפט של עובד התובעת, מר שמעון אלברמן, אשר אימת בשעתו את חתימת הנתבע 2 המופיעה על-גבי כתב הערבות: "ש. מי זה הלקוח שבגינו ניתנה ערבות ביום 27.1.04 ת. עיר המותגים ונאקו." (עמ' 4 לפרוטוקול, מול שורות 20-19). טוען הנתבע 2 להגנתו, כי שטר הערבות פקע, בטל או חסר תוקף משפטי לגבי החוב נשוא כתב התביעה, לפי שנוצר בשנת 2008, היינו בתקופה שלאחר מועד החתימה על הערבות. ייאמר מייד, כי לא הוכחה בפניי טענה זו, שכן בכתב הערבות, עליו חתום הנתבע 2, נכתב, בין היתר: "...אני ערב בזאת כלפיכם בערבות אוול לכל שיק או שטר, שנמשכו הוסבו או הועברו אליכם ע"י החייב או מטעמו. כל האמור בכתב ערבות זה יחול גם לגבי ערבותי לשיקים ולשטרות ו/או חשבוניות ו/או תעודת משלוח. בין חובות והתחייבויות קיימות ובין עתידיות שתתחייב בהן החברה, מעת לעת." (ההדגשה שלי - ד.א.ג.). ועוד נרשם בכתב הערבות: "אני מסכים ומאשר בחתימת ידי על גבי כתב ערבות אישי זה כי כתב ערבות זה אינו ניתן לביטול, מכל סיבה שהיא." לטעמי, נוסחו של כתב הערבות הוא ברור דיו. ניתן להסיק ממנו, כי הערבות איננה מוגבלת בזמן והיא עודנה בת תוקף. בכל הנוגע להיקף ערבותו, טענתו של הנתבע 2 הינה, כי ערבותו מוגבלת עד לסך של 60,000 ₪. על כן, סבור הנתבע 2 כי הוא עונה על הגדרת "ערב מוגן" שבסעיף 19 לחוק הערבות, לאמור: "ערב יחיד, שבחוזה הערבות בינו לבין הנושה נקוב סכום שאינו עולה על 60,000 שקלים חדשים", ומשכך, חוסה תחת ההגנות אשר מכוח חוק הערבות, ובכלל זה משום שהתובעת העלימה ממנו מידע מהותי, לא הודיעה לו שהנתבעת 1 אינה מקיימת את חיובה, לא המציאה לו עותק מההסכם עליו חתם, וטרם קיבלה פסק דין כנגד הנתבעת 1 או מיצתה את ההליך כנגדה ולכן מנועה מלתבוע אותו. בנוסף, נסמך הנתבע 2 על הוראת סעיף 4(ג) לחוק הערבות, אשר קובעת כך: "היה היקף הערבות מוגבל, אין הערב חב אלא בתחום ערבותו." לפי גרסת הנתבע 2, בעת שחתם על כתב הערבות, נאמר לו על-ידי הנתבעת 1 ומר גבאי, כי "ערבותו הינה מוגבלת לגבי הזמנת עבודה שתבצע החייבת עד לסך של 60,000 ₪ וכי מלבד סכום זה אין הוא נושא ו/או ערב בשום תשלום". אין בידי לקבל את טענותיו של הנתבע 2. ראשית, לפי סעיף 19 לחוק הערבות: "היה החייבת תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל עניין בתאגיד". במקרה דנן, הואיל והנתבע 2 נרשם בשנת 2005 כבעל עניין בנתבעת 1, הרי שאינו יכול להיות בבחינת "ערב יחיד", לא כל שכן ערב מוגן, על כל המשתמע מכך. שנית, שטר הערבות אינו נוקב בסכום כלשהו, וההיפך הוא הנכון - בכתב הערבות עליו חתום הנתבע 2 נקבע כדלקמן: "כל חוב ו/או חבות, לרבות החובה לפרוע שטר או שיק של החייב כלפיהם, יחולו עלי במלואם והנני מתחייב לקיימם מיד עם דרישתכם הראשונה. הנני מתחייב לשלם לכם כל חוב ו/או חבות ולרבות לפרוע כל שיק או שטר כנ"ל במלואם, בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק, תוך 7 ימים מיום שאדרש לכך על ידכם." הנה כי כן, לא זו בלבד שלא נכתב על-גבי הערבות שהיא בלתי מוגבלת, כטענת הנתבע 2, אלא צוין במפורש כי הערבות חלה הן על חובות והתחייבויות קיימות, קרי נכון למועד החתימה על כתב הערבות, והן על חובות והתחייבויות עתידיות. טענת הנתבע 2, כאילו הובטח לו בעל-פה שהערבות מוגבלת לעסקה מסוימת ובסכום מוגבל, נטענה בעלמא ובהעדר כל ביסוס ראייתי דינה להידחות. נמצא, אפוא, כי ערבותו האישית של הנתבע 2 הינה בלתי מוגבלת בסכום, וכי עסקינן בערב "רגיל" לכל דבר ועניין. ההסכם על-פי גרסת התובעת, הנתבע 2 חתום על הסכם הקונסיגנציה שנערך עמה. אציין, כי בכותרת ההסכם לא צוין שמו של "הספק" (היינו, התובעת) מצד אחד, ואילו תחת הגדרת "הלקוח" מצד שני, צוין שמו של הנתבע 2 ופרטיו המלאים. בתוך כך, נרשם במבוא להסכם כי הלקוח הינו חברה הידועה בשמה המסחרי "עיר המותגים בע"מ" (היינו, הנתבעת 1). מר יחיאל עזריאל, מי ששימש סוכן מכירות של התובעת במועד הרלבנטי לתביעה והגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה, העיד כי הנתבע 2 הוא שחתם על ההסכם נשוא התביעה: "ש. מתי נחתם ההסכם הזה? ת. מתישהו במהלך 2008. ש. מי הלקוח שחתם? ת. ליבר ברוך. ש. מול מי? ת. אין פה. מולנו הוא חתם..." (עמ' 8 לפרוטוקול, מול שורות 27-22). לפי עדותו של מר עזריאל, ערבותו הבלתי מוגבלת של הנתבע 2 לחובותיו של מר גבאי, "שודכה" בשנת 2008 לעסקת הקונסיגנציה המדוברת (ולה בלבד): "בשנת 2004 כשמר ליבר חתם ערבות הוא חתם על אבי גבאי. בשנת 2008 כשנפתחה הקונסיגנציה שידכנו את כתב הערבות להסכם, והוא מתייחס אך ורק לעסקה של הסכם הקונסיגנציה." (עמ' 8 לפרוטוקול, מול שורות 9-8). ובהמשך עדותו: "...ב-2004 החתמנו את ליבר על כל העסקים של מר אבי גבאי וגם עיר המותגים זה עסק של אבי גבאי והערבות משמשת מאז 2008 רק לערבויות בקשר לעיר המותגים." (עמ' 9 מול שורות 4-2). חרף הנטען לעיל, הפכתי ולא מצאתי בגרסה הנגדית מפי נתבע 2, כל זכר ואזכור באשר לנסיבות עריכת ההסכם ותחולתו על הנתבע 2. כך למשל, בסעיף 33 לכתב הגנתו, התייחס הנתבע 2 לכתב הערבות, אך לא התייחס להסכם: "...הנתבע התבקש כמחווה של רצון טוב לעשות טובה לחברו הבעלים של החייבת והוחתם על ידי התובעת על שטר ערבות לגבי הזמנה שבוצעה בשנת 2004 ו/או חובות שנוצרו על ידי החייבת בשנת 2004 בלבד !!! כפי שאף מצוין במועד חתימת כתב הערבות ולפיכך אין התובעת יכולה לעשות שימוש בשטר ערבות זה לגבי חובות של החייבת שנוצרו לכאורה בשנת 2008." בתצהיר עדותו הראשית, חזר הנתבע 2 על דבריו אלו בלבד, ואילו בבית המשפט טען, לראשונה, כשנשאל על ההסכם: "אני ממש לא זוכר שחתמתי על ההסכם הזה. אני ממש לא בטוח שאני חתום על ההסכם..." (עמ' 11 לפרוטוקול, מול שורה 24). בצדק טענה התובעת בסיכומיה, כי התייחסותו לעיל של הנתבע 2 להסכם נשוא התביעה, מהווה הרחבת חזית אסורה, משלא הועלתה על-ידו בהזדמנויות קודמות, הן בכתב ההגנה והן בתצהירו. כעולה מן האמור בסעיף 4 להסכם הקונסיגנציה: "הלקוח מתחייב לפרוע את החשבונות ולשלם את מלוא התמורה הכספית בגין הסחורה שירכוש בהתאם לתנאי האשראי האמורים בהסכם זה, ולחלופין להחזירה מבלי תשלום במועד שיקבע לכך עפ"י תנאי הקונסיגנציה." באותו הסכם, בפרק הדן בנושא הבטוחות, נקבע כדלקמן: "14. להבטחת התחייבויותיו לספק יעמיד הלקוח את הבטוחות הבאות, כולן או חלקן:- 14.1 ערבות אישית בלתי מוגבלת של בעלי/החברה/החנות/העסק. ... 15. הבטוחות שניתנו או יינתנו ע"י הלקוח לספק לפי הסכם זה, תהיינה בלתי תלויות זו בזו. כל בטוחה לא תשפיע, ולא תושפע ע"י בטוחה אחרת או נוספת שהספק מחזיק או יחזיק בה, מעת לעת, והיא תהווה בטחון מתמיד לסילוק כל סכומים אחרים שהלקוח יהיה חייב לספק, בכל חשבון שהוא, ובכל אופן שהוא, כולל הוצאות, שכ"ט עו"ד, אגרות משפט וכל דמי הנזק." מכאן, שעל-פי הוראותיו הנ"ל של ההסכם, המנוסחות גם בלשון עבר (לאמור "הבטוחות שניתנו"), הערבות האישית שנדרש הנתבע 2 להעמיד לצורך הבטחת התחייבויות הנתבעת 1 כלפי התובעת וניתנה על-ידו בעבר, אינה מוגבלת לשנה מסוימת כנטען על-ידו. הטעייה, מצג שווא, זיוף ומרמה הנתבע 2 טוען לקנוניה בין מר גבאי לבין התובעת לצורך החתמתו על כתב הערבות, תוך שהוא מכחיש כל מעורבות מצדו עם הנתבעת 1, הגם שהינו רשום במרשם רשם החברות כדירקטור ובעל מניות בה. "...[הנתבע 2 - ד.א.ג] לא שימש כבעלים של החייבת ו/או ניהל את החייבת ו/או העסיק עובדים מטעם החייבת ו/או התקשר עם ספקים מטעם החייבת ו/או עשה ולו פעולה אחת שנוהג לעשות בעלים של חברה." (סעיף 33 לכתב הגנתו של הנתבע 2). לפי טענתו של הנתבע 2, בשנת 2005 פנה אליו מר גבאי וביקש ממנו לעשות לו טובה אישית וכחבר להירשם כזכיין של הנתבעת 1, על-מנת שהאחרון יצליח לגייס כספים בשל מצבו הכלכלי הקשה. מעדותה של התובעת מצטיירת תמונה שונה בתכלית. התובעת טוענת כי הנתבע 2 ומר גבאי ניהלו ועשו יחדיו עסקים, ועל כן לא בכדי חתם הנתבע 2 על הערבות וההסכם. מעדותו של עד התובעת, מר עזריאל, עולה כי אבי גבאי היה שותף עם הנתבע 2 בחנויות הנתבעת 1, אשר רשומות בבעלות הנתבע 2. משנקלע עסק הנתבעים 2-1 לבעיות כלכליות, התנהלו עם הנתבע 2 מגעים בקשר לבירור והסדרת המחלוקות הכספיות בין הצדדים, אך ללא הועיל. לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהונח בפניי, ועל-פיו את גרסאות הצדדים והערכתי את אמינותן והגיונן, מצאתי שיש לדחות את גרסתו של הנתבע 2. כבר נפסק כי: "אין חולק, שהטוען לבטלות חוזה בטענת מראית עין - עליו הראיה" (ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יהודית אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41 (1996). "כבר נאמר כי על שכמו של בעל דין הבא לטעון טענת אי-חוקיות מוטל נטל מוגבר של הוכחה" (ע"א 8789/96 מריאנה פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נג(5) 689 (1999)). "כלל ידוע הוא, שעל בעל דין הטוען טענת תרמית או היצג כוזב מוטל נטל הוכחה מוגבר..." (ע"א (חיפה) 1052/05 פלא אלקטרוניקה בע"מ ואח' נ' יוסף שלו, תק-מח 2006(1) 11196 (2006)). אני סבורה, כי הנתבע 2 כשל מלהוכיח שכתב הערבות נגוע בהטעיה או אי חוקיות. הנתבע 2 לא הוכיח באיזו הטעיה מצד התובעת עסקינן, באשר הוא בעצמו אישר את חתימתו על-גבי כתב הערבות וציין כי עשה זאת כטובה למר גבאי. נטען על-ידי הנתבע 2, כי החתמתו על כתב הערבות נעשתה למראית עין, כפי שגם ניתן ללמוד מתצהירו של מר גבאי שהוגש לבית המשפט. ואולם, מאחר והאחרון לא התייצב להיחקר על תצהירו, נהיר כי התצהיר שמסר אינו יכול לשמש כראיה, ובנסיבות אלו אין מקום להידרש לאמור בו. יתירה מכך. לפי הנטען בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 2: "אני אינני בעל עניין בחייבת ו/או מורשה חתימה מטעמה... אני באותו מועד וגם היום עובד כעוסק עצמאי בשיווק לבני נשים... הבעלים של החייבת הטעה אותי ואמר לי כי אני נרשם באופן פורמאלי בלבד כבעל מניות בחברה במרשם רשם החברות (לא בפועל), כאשר לצורך הבטחת זו יופקד הסכם נוסף אצל בא כוח הבעלים של החייבת והרו"ח שלו בו יצוין, כי הנתבעת מחזיק (כך במקור - ד.א.ג.) בנאמנות עבור הבעלים של החייבת את המניות." לא הוצגה בפניי כל ראיה (לרבות "ההסכם הנוסף" המוזכר לעיל), המעידה כי מניות הנתבעת 1 אכן מוחזקות אצל הנתבע 2 בנאמנות בעבור אבי גבאי, וכי רישומו של הנתבע 2 כבעל מניות בנתבעת 1 הינו למראית עין בלבד. כידוע, צד הנמנע מהמצאת ראיה, האמורה להוכיח את טענותיו, פועלת ההימנעות נגד הנמנע: "הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע" (ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד אסעד קנג' אבו סאלח, פ"ד נ(1) 499 (1996), בסעיף 13 לפסק הדין). עוד צריך לומר, כי רצף פעולותיו של הנתבע 2 לאורך השנים בכל הנוגע לנתבעת 1 ולמר גבאי, מלמד, על-פניו, כי אין מדובר בסיטואציה אקראית וחד פעמית אליה נקלע הנתבע 2, בין אם בטעות ובין אם מרצון, אלא על מעורבות נמשכת מצדו בעסקיו של מר גבאי, ובהעדר ראיה לסתור, חזקה עליו כי ידע והבין את משמעות מעשיו. כלפי מר גבאי טוען הנתבע 2, בנוסף, טענות בדבר זיוף ומרמה: "בפועל עשה שימוש הבעלים של החייבת בשמי ללא ידיעתי ו/או הסכמתי, באופן בו התקשר עם ספקים ו/או חברות אשראי ו/או צדדים שלישיים תוך שהוא עושה שימוש בשמו של הנתבע ו/או מטעה אותו ומזייף את חתימתו כל זאת מאחורי גבו." (סעיף 13 לתצהיר עדותו הראשית). הלכה פסוקה היא, כי הטוען טענות מרמה וזיוף: "...עול ההוכחה לעניין טענת המירמה רובץ על הטוען זאת, ועול זה הינו כבד למדי..." (ע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ' אבו חמדה ואח', פ"ד מו(1) 491 (1992). בענייננו, הסתפק הנתבע 2 בהטחת טענות מבלי שאלו יתמכו בראיות של ממש. הנתבע 2 אמנם הציג בפניי אישור מיום 19.3.2009 בדבר הגשת תלונה במשטרה כנגד מר גבאי בגין קבלת דבר במרמה וזיוף. עם זאת, יושם לב כי התלונה הוגשה לאחר הגשת התביעה הנוכחית (ביום 27.10.2008). עובדה זו ממעיטה ממהימנותו של הנתבע 2, שכן טענתו, לפיה לאורך השנים זייף מר גבאי את חתימותיו ורימה אותו, אינה עולה בקנה אחד עם הגשת התלונה במשטרה בשלב כה מאוחר. וכבר נקבע כי "על בעל דין לשכנע את בית-המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה" (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד ט"ז(2) 1000, בעמ' 1005). הדעת אף נותנת, כי צד שנפל קורבן למעשי מרמה יפנה להתעמת עם מרמיו, אך הנתבע 2 לא עשה כן. ויודגש, כי עד עתה לא טרח הנתבע 2 להגיש הודעת צד ג' (או לחלופין תביעה נפרדת), כנגד מר גבאי, "...שכן זה האחרון מצוי בפשיטת רגל וניתן צו כינוס נגדו... אין סיכוי לגבות חוב מהבעלים של החייבת" (סעיף 18 לתצהיר הנתבע 2). דא עקא, עצם היותו של אבי גבאי בהליך כינוס נכסים אינו מונע, כשלעצמו, מהנתבע 2 להיות אחד מנושיו, ועל כן, אם אמנם יש ממש בטענות נתבע 2 כלפי מר גבאי, מצופה היה כי יגיש תביעה מתאימה. דומני שגם הימנעותו של הנתבע 2 מהגשת תביעה כנגד מר גבאי ומיצוי הדין עמו, מעמידה בספק רב את אמיתות גרסתו של הנתבע 2, כפי שנמסרה על-ידו במסגרת התביעה הנוכחית. כישלון תמורה וטענת קיזוז טענת נוספת שמעלה הנתבע 2 הינה, כי הסחורות נשוא התביעה לא סופקו במועד או שהגיעו פגומות או שלא ניתנה תמורה בת ערך התשלום. בהקשר זה, הוא מבקש להיכנס לגדרו של סעיף 7(א) לחוק הערבות הקובע כי: "כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב." אין בידי לקבל טענה זו, וזאת לנוכח העובדה כי מחד גיסא, מכחיש הנתבע 2 כל קשר לנתבעת 1 וטוען כי: "לא ביצע הזמנת סחורה מהתובעת ו/או קיבל סחורה מהתובעת והרוח החיה והפועלת הינו הבעלים של החייבת, כפי שיודעת היטב התובעת" (סעיף 31 לתצהירו), ומאידך גיסא, טוען כי המוצרים שסיפקה התובעת לא הגיעו במועדם או שהגיעו פגומים ולכן מדובר בתמורה שנכשלה. במצב דברים זה, לא ברורה לי כלל ועיקר מהי גרסתו האמיתית של הנתבע 2, ואדגיש כי "נטל השכנוע על הטוען חוסר תמורה" (קדמי לעיל, בעמ' 1749). והוא הדין גם באשר לטענת הקיזוז שמעלה הנתבע 2, לפי שלא נהיר הכיצד הוא מרחיק עצמו מכל קשר לנתבעת 1, ובד בבד קושר עצמו לניהול כספיה של הנתבעת 1 מול התובעת. זאת ועוד, מצופה היה מהנתבע 2 כי יסתמך על ראיות חותכות ולא יסתפק בהצגת דו"ח הנהלת חשבונות שעל-גבו נרשם בכתב יד, על-ידי גורם עלום שם, כאילו הסך של 15,597 ₪, עבור מכירות חודש מאי, "...לא נרשם בדיאדורה בכרטיס של עיר המותגים, הוא נרשם בכרטיס של רון ספורט", רוצה לומר, כי הסכום האמור שולם (בשיק) על-ידי הנתבעת 1 ולא על-ידי גורם אחר, כפי שנרשם בכרטסת אצל התובעת. אציין, כי לדידה של התובעת, החוב נשוא התביעה הינו חוב בכרטסת נפרדת של הנתבעת 1 והשייך לה בלבד ואינו שייך לאף חברה אחרת ו/או אדם אחר. כידוע, על הנתבע 2 הטוען קיזוז להוכיח את טענתו, ומשלא מצאתי כל בסיס, הן עובדתי והן ראייתי, לטענה זו, הרי שדינה להידחות. אי מיצוי ההליך כנגד הנתבעת 1 הנתבע 2 טוען, כי לפי חוק הערבות, על התובעת למצות קודם את ההליך מול הנתבעת 1 ורק לאחר מכן ניתן להגיש התביעה כנגדו. כפי שציינתי בתחילת דבריי, התובעת תבעה הן את החייבת והן את הערב, וכנגד החייבת ניתן פסק דין בהעדר הגנה על מלוא סכום התביעה. יחד עם זאת, במהלך ניהול ההליך שבפניי התברר לצדדים, כי הנתבעת 1 אינה קיימת ואינה פעילה עוד ולפיכך לא ניתן לבצע את פסק הדין כנגדה. אוסיף ואציין, כי לא עסקינן בערב מוגן, כאמור לעיל, ולכן גם מן הטעם הזה, התובעת לא נדרשת למצות את ההליך מול הנתבעת 1. הקטנת הנזק טענת הנתבע 2, לפיה התובעת לא הקטינה את נזקיה, צריכה להיסמך על ממצאים עובדתיים ממשיים, שכן חובה עליו להוכיח טענה זו ולא די באמירה בלבד. ראה לענין זה ע"א 9598/05 חנן ממן נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ ואח', תק-על 2007(1) 4729 (2007), שם נפסק, כי: "נטל ההוכחה, כי הניזוק-התובע לא עמד בחובת הקטנת הנזק, מוטל על כתפי המזיק-הנתבע... נטל זה מחייב את המזיק להראות כי מאזן ההסתברויות נוטה לכוון טענתו, על-פיה הניזוק לא עשה את המוטל עליו, ולא נהג כנדרש על-מנת להקטין את נזקו" (סעיף 7 לפסק הדין). במקרה דנן, לבד מטענה סתמית לא הביא הנתבע 2 כל פירוט עובדתי מינימאלי, הנתמך בראיות, על-מנת להוכיח את טענתו, ועל כן יש לדחותה. סוף דבר לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובעת הוכיחה את תביעתה במידה הנדרשת בהליך אזרחי, בעוד שהנתבע 2 לא הוכיח את הגנתו. מצאתי, כי כל טענותיו של הנתבע 2 הינן טענות סרק שאינן מגובות בראיות מספקות, ונראה כי מן הראוי שיפנה טענותיו (אם בכלל) כלפי חברו, מר גבאי, ולא כלפי התובעת שסיפקה סחורה ולא קיבלה תמורה עד עתה. אשר על כן, התביעה מתקבלת. הנתבע 2 יישא בהוצאות התובענה: אגרת משפט כפי ששולמה, שכר העדים כפי שנפסק בפרוטוקול הדיון מיום 22.2.2010 ושכר טרחת ב"כ התובעת בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. ערבות