פתח דבר התובע הגיש נגד הנתבעים תביעה זו לפיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת עבודה מיום 15/10/04, במהלך עבודתו אצל הנתבע מס' 1 (להלן:"המעביד"). התביעה הוגשה נגד המעביד, ונגד הנתבעת מס' 2 (להלן:"הפניקס") מבטחת המעביד בביטוח חבות מעבידים, במועד אירוע התאונה. המעביד הינו אחיו של התובע, ובשל חשש לניגוד אינטרסים ולרצון המעביד לתמוך בגרסתו של התובע, לא העניקה הפניקס ייצוג משפטי למעביד, וזה יוצג בהליך זה ע"י עו"ד אחר. כתב התביעה וההליכים לאחר מכן בכתב התביעה טען התובע, כי ביום 15/10/04, במהלך עבודתו במאפיה שבבעלות ובניהול המעביד, הלך לכיוון דלת היציאה של המאפיה לצורך נטילת ארגזים שהונחו מחוץ למאפיה. תוך כדי הליכה, בהתקרבו לדלת היציאה, הוא החליק באופן פתאומי "על הרצפה הרטובה", נפל על גבו ורגלו הימנית חבטה בזכוכית דלת היציאה. מעוצמת החבטה התנפצה הדלת, וכתוצאה מכך נפגע התובע ברגלו, ונגרם לו חתך עמוק בכף רגל ימין. הפניקס כפרה בנסיבות אירוע התאונה כפי שנטענו בכתב התביעה וטענה, כי התובע נפגע בנסיבות שאינן מקימות אחריות בנזיקין, וכי במקום נפילתו לא היה מפגע כלשהו. לאור כפירת הפניקס בחבות הורה כב' הנשיא כתילי בהחלטה מיום 25/09/07 על פיצול הדיון, באופן שתחילה תידון שאלת החבות . באותה החלטה הורה כב' הנשיא על הגשת תצהירי עדות ראשית. התובע הגיש מטעמו שני תצהירי עדות ראשית, תצהיר עדות ראשית שלו, ותצהיר של עד נוסף בשם חג'ו חג'ו שהיה, על פי הנטען, עד ראיה לאירוע. אף מטעם המעביד הוגשו שני תצהירים; תצהיר עדות של המעביד עצמו ותצהיר נוסף של וליד ח'לאילה, מנהל המאפיה במועד אירוע התאונה. המעביד והעד וליד הינם אחיו של התובע, ועל כן יש להתייחס לתצהיריהם בזהירות הראויה. הפניקס לא הגישה תצהירים, ומטעמה העיד בעל פה רק חוקר פרטי בשם האני שיבלי. ביום 10/01/08 התייצבו הצדדים בפני לישיבת הוכחות, במהלכה נחקרו המצהירים מטעם התובע והמעביד בחקירה נגדית, וכן העיד מטעם הנתבעת, כאמור, החוקר האני שיבלי. בסיום עדותם סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. עדות התובע בסע' 7 לתצהירו טען התובע, כי הוא החליק על "רצפת המאפיה שהייתה רטובה מנוזל כלשהו, ככל הנראה, מים, ועובדה זו הרגשתי בעת הנפילה "ואחריה". עדותו של התובע בפני הייתה מבולבלת לחלוטין ועשתה עלי רושם שלילי ביותר. התובע סתר את עצמו מספר פעמים, ואף סתר את גרסאותיהם של יתר העדים. סתירה אחת בעדותו של התובע נוגעת לשאלה אם וליד היה נוכח במאפיה בעת אירוע התאונה. בעוד שלגרסתו וליד היה במאפיה (עמ' 2 לפרוטוקול) העידו וליד וחג'ו חג'ו, כי וליד כלל לא היה במאפיה, וכי הוא הגיע לאחר שהתובע כבר פונה לבי"ח. סתירה נוספת בעדותו של התובע נוגעת לסיבה שגרמה להחלקתו. בתצהירו לא היה התובע משוכנע בסיבת ההחלקה ועל כן ציין, כי הסיבה לכך, "ככל הנראה" מים, ואילו בעדותו בבית המשפט היה התובע בטוח בעובדה זו ואף ציין, כי אין במאפיה נוזל אחר מלבד מים. סתירות רבות התגלו בעדות התובע בכל הנוגע לסיבה שבגללה, על פי הנטען, הצטברו מים על הרצפה. בסע' 1 לתצהיר טען התובע, כי "מקור הרטיבות על הרצפה היה כתוצאה ממים שטפטפו ממתקני המאפייה, והנתע לא דאג לתקן את התקלה". בעדותו בפני טען התובע תחילה (עמ' 3 לפרוטוקול), כי מקור המים היה "דליפות מתנור הלחמניות", לאחר מכן ובאותו עמוד ציין, כי הבעיה הייתה "אולי מצינור המקרר של השתיה, מתקן שתיה", ולאחר מכן נשאל על ידי מאיפה באו המים, האם מתנור האפיה, ממתקן השתיה, או ממכונת הטפיחה, והוא ענה, שאינו יודע (עמ' 5). כשנשאל אם באותו יום "התפוצץ" צינור מים של מתקן השתיה ענה התובע תחילה, כי הדבר אינו זכור לו. ואולם, לאחר שב"כ הפניקס הקריא לו קטע מעדותו של וליד שם טען וליד, כי ביום האירוע התפוצץ צינור המים של מתקן השתיה, שינה התובע את גרסתו וטען: "אני לא יודע אולי ידעתי זאת מאוחר. היום אני יודע שזה נכון. כשנשאלתי קודם ממה נבעה הנזילה במקום בו נפלתי וציינתי שאני לא יודע, התכוונתי שלא ידעתי לפני התאונה". מדובר בתשובה מוזרה בלשון המעטה, שאינה מתקבלת על הדעת. התובע נשאל כמה וכמה פעמים על הסיבה לנזילת המים, והוא סיפק תשובות שונות, פעם מתקן השתיה, פעם תנור האפיה ופעם חדר הטפיחה. רק לאחר שהוקרא לו קטע מעדותו של וליד, הוא שינה את גרסתו וציין בבטחון מלא, כי הנזילה הייתה בשל צינור מים שהתפוצץ. יתרה מכך, הגרסה לפיה התפוצץ צינור מים של מתקן השתיה אינה מופיעה בתצהיר התובע. נהפוך הוא בתצהיר מציין התובע, כי הסיבה לתאונה הינה בשל תקלה מתמשכת במתקני המאפיה (תנור האפיה או חדר הטפיחות) שגרמה לטפטוף במקום. משנשאל על כך, שוב שינה התובע את גרסתו באשר לסיבה שבגללה זרמו מים, כביכול, למקום וציין, כי הוא לא הזכיר את עובדת הפיצוץ בצינור מאחר שלא "ידעתי מה היה הגורם המדויק שגרם להחלקתי, אם זה המים שזרמו בגלל פיצוץ הצינור או גורם אחר" . אם לא די בכל אלה, הרי התובע לא יכול היה לשלול את האפשרות שלפני הנפילה בוצעו במקום עבודות ניקיון וכתוצאה מכך נשאר נוזל ניקוי במקום (עמ' 6 לפרוטוקול). גם גרסה זו אינה אפשרית מאחר שהתובע עצמו העיד, כי באותו יום לא עבדה עובדת הניקיון, וכי בכל מקרה עבודות הניקיון מבוצעות בשעות אחר הצהרים, לאחר שכל עובדי המאפיה מסיימים את עבודתם (ראה עדותו של חג'ו חג'ו). לאור כל המפורט לעיל, די ברור, כי לא ניתל לסמוך על עדותו של התובע, ולא ניתן לקבוע על פיה ממצא כלשהו. עדות חג'ו חג'ו חג'ו חג'ו היה עובד שכיר במאפיה, והיה עד ראיה לאירוע. בתצהיר עדותו הראשית העיד מר חג'ו, כי הוא עמד במרחק של כ- 3 מטר מהתובע, והבחין בתאונה במהלך התרחשותה. בתצהירו ציין מר חג'ו, כי במהלך העבודה החליק התובע "ורגלו הימנית נחבטה בדלת היציאה של המאפיה העשויה מזכוכית". לדבריו, הוא היה בקשר עין עם התובע ומיד ניגש אליו ונתן לו עזרה ראשונה. לעניין סיבת ההחלקה ציין חג'ו בסע' 6 לתצהירו, כי הרצפה הייתה "רטובה, ככל הנראה ממים שנשארו, זכור לי כי במאפיה ובסמוך לדלת הייתה כל הזמן נזילת מים" ממכונת הטפיחה ומתנור אפיית הלחמניות. בחקירתו הנגדית חזר חג'ו על גרסתו בתצהיר, ובגרסאותיו לא התגלו סתירות כלשהן. יחד עם זאת הכחיש חג'ו את העובדה שצינור של מתקן מי השתיה התפוצץ באותו יום, על אף שעובדה זו הייתה מקובלת על התובע ועל וליד. התכחשותו של חג'ו לעובדה זו מערערת את אמינותו ומראה, כי העד דבק בגרסתו, ללא קשר להשתלשלות האירועים האמיתית. יתרה מכך, חג'ו חג'ו נחקר על ידי החוקר האני שיבלי מספר חודשים לאחר התאונה ובמהלך שיחתו עם החוקר הוא טען, כי לא זכור לו אם הרצפה הייתה רטובה אם לאו. לא מתקבל על דעתי שמספר חודשים לאחר התאונה לא יזכור העד אם היו מים על הרצפה, ואילו במהלך עדותו בפני, שניתנה כמה שנים לאחר מכן, הוא יזכור בוודאות שמים היו במקום. מכל האמור עולה, כי לא ניתן, לסמוך על עדות התובע והעד חג'ו חג'ו, ולא ניתן לקבוע על סמך עדויות אלה, כי התובע החליק בשל מים או נוזל אחר כלשהו, שהיה במקום. עדות המעביד המעביד לא היה עד ראיה לאירוע, הוא הגיע למאפיה לאחר שהתובע כבר פונה לבי"ח, ועל כן עדותו אינה מעלה ואינה מורידה בכל הקשור לשאלה אם התובע החליק עקב מים שהצטברו במקום, או שמא מדובר בהחלקה סתם, שאינה מטילה אחריות בנזיקין. יתרה מכך, בעדותו של המעביד התגלו סתירות בהשוואה לעדויות העדים האחרים, בכל הנוגע למועד תיקון דלת הזכוכית, ולשאלה אם צינור מתקן מי השתיה התפוצץ אם לאו. על כן, גם מטעם זה לא ניתן לסמוך על עדותו של הנתבע לצורך קביעת הסיבה להחלקה. עדות וליד ח'לאילה בגרסת וליד התגלו סתירות פנימיות וחיצוניות מהותיות ומשמעותיות, שאינן מאפשרות קביעת ממצא כלשהו על סמך עדותו. בעדותו בפני טען וליד, כי בעת אירוע התאונה הוא לא היה נוכח במאפיה, כי הוא קיבל הודעה טלפונית על אירוע התאונה במהלך נסיעה ובעקבות הודעה זו הוא חזר למאפיה והבחין באמבולנס שהיה במקום. בניגוד לגרסה זו מסר וליד בהודעה לחוקר פרטי מטעם הפניקס (מוצג נ/4), כי בעת אירוע התאונה הוא היה נוכח במאפיה, היה במרחק של כ- 3 מטר מהתובע, ולפתע שמע צעקה. מדובר בסתירה מהותית מאוד, אשר מקעקעת לחלוטין את גרסתו של וליד, באופן שלא ניתן לסמוך על עדותו באופן כלשהו. יתרה מכך, בעדותו ובתצהירו טען וליד, כי במקום בו נפל התובע הרצפה הייתה רטובה, ואילו בהודעתו נ/4 הוא סיפר לחוקר, כי הוא אינו זוכר אם היו מים על הרצפה. זאת ועוד, בהודעתו נ/4 סיפר וליד, כי הם מעסיקים עובדת ניקיון, ואילו בעדותו בבית המשפט טען, כי לא מועסקת במאפיה עובדת ניקיון, וכי הנשים שלו ושל אחיו עוזרים להם לנקות. גרסה זו של וליד סותרת את גרסת יתר העדים (התובע וחג'ו חג'ו), אשר העידו, כי אכן מועסקת במאפיה עובדת ניקיון. בתצהיר עדותו הראשית טען וליד, כי הוא לא היה עד לתאונה, אם כי הוא הגיע למקום מיד לאחר התרחשותה והבחין בתובע כשהיה עדיין שרוע על הרצפה. בניגוד לגרסה זו העיד וליד בפני, כי הוא קיבל שיחת טלפון במהלך נסיעה והגיע למקום, כאשר אמבולנס כבר היה במקום, כך שלא ייתכן שהוא הבחין בתובע כשהוא עדיין על הרצפה. ריבוי הסתירות בין הגרסה שמסר וליד בפני לעומת הגרסה שמסר לחוקר, והסתירות שהתגלו בין עדותו לעומת עדויות יתר העדים מביאים אותי למסקנה, שלא ניתן לסמוך על גרסתו של וליד, ולא ניתן לקבוע על פיה ממצא כלשהו. סיכום ביניים מכל האמור עולה, כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה הרובץ עליו, בכל הנוגע לקיומו של מפגע או מים במקום התאונה, ועל כן לא ניתן להטיל על המעביד אחריות בשל החלקתו במקום עבודתו. ההלכה הפסוקה קובעת, כי החלקה סתם הינה חלק מסיכוני החיים, שאינם מטילים ברגיל, בהעדר סיכון מיוחד שהמעביד אחראי לו, אחריות בנזיקין. מאחר שלא עלה בידי התובע להוכיח קיומו של מפגע, אין להטיל על הנתבעים אחריות בשל עצם ההחלקה. התקנת דלת מזכוכית ומיגונה טענה נוספת בפיו של התובע נוגעת לתקינותה של דלת היציאה. כזכור, התובע החליק ורגלו נחבטה בעוצמה בדלת היציאה העשויה זכוכית, וכתוצאה מכך התנפצה הדלת ופגעה ברגלו. בתצהירו טען התובע, באופן סתמי, כי אילו המעביד לא היה מתקין דלת מזכוכית, או היה ממגן אותה, הדלת לא הייתה מתנפצת, והפגיעה הייתה נמנעת. אין בידי לקבל טענה זו של התובע. אין כל פגם בכך שהותקנה דלת זכוכית, ואין בעצם התקנת דלת מזכוכית כדי להצביע על רשלנות מצידו של המעביד. התובע לא הגיש חוות דעת של מומחה לעניין תקינות הדלת, החוזק שלה, והאם היא עומדת בדרישות התקן. לא ניתן לבסס, על סמך עדותו הסתמית של התובע, דבר וחצי דבר בכל הקשור לצורך במיגון הדלת, והאם סביר היה שהיא תותקן באותו מקום. לצורך הוכחת טענות אלה היה על התובע, כאמור, להגיש חוות דעת של איש בטיחות, תוך התייחסות לתקן המחייב, ואת זה הוא לא עשה. הדבר מדבר בעדו טענה נוספת בפיו של התובע נוגעת לכלל הדבר מדבר בעדו. לדבריו יש להחיל במקרה זה את הכלל "הדבר מדבר בעדו", מאחר שהדלת הינה בשליטתו המלאה של המעביד, ונסיבות פגיעתו מתיישבות יותר עם המסקנה שהמעביד התרשל מאשר עם כל מסקנה אחרת. אינני מקבל טענה זו של התובע. לצורך תחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו" על התובע להוכיח שלושה תנאים: לתובע אין ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזק. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו. נסיבות גרימת הנזק מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם כל מסקנה אחרת. אין ספק שהתנאי השני מתקיים בענייננו, מאחר שדלת הזכוכית הינה בשליטה מלאה של המעביד. יחד עם זאת, התנאי הראשון אינו מתקיים מאחר שהנסיבות שגרמו לנזק ידועות לתובע והוא העיד עליהן בפירוט רב בתצהירו ובעדותו בפני. הוא ציין, כי החליק, רגלו נחבטה בעוצמה בדלת, וכתוצאה מכך הדלת התנפצה. נסיבות אלה ידועות לתובע, והן אלה שהביאו לגרימת הנזק, ועל כן אין התובע יכול לטעון, כי נסיבות גרימת הנזק אינן ידועות לו. יתרה מכך, גם התנאי השלישי אינו מתקיים בענייננו. כאשר אדם חובט בעוצמה רבה בדלת זכוכית, סביר להניח שהדלת תתנפץ, ואין בעצם התנפצותה, בנסיבות אלה, כדי להצביע על התרשלותו של המעביד. סוף דבר: התובע נפגע עת החליק על רצפת המאפיה, ורגלו נחבטה בדלת זכוכית אשר התנפצה. התובע לא הוכיח קיומו של מפגע כלשהו, שגרם להחלקתו, ועל כן עצם ההחלקה אינה מטילה אחריות בנזיקין. התובע לא הוכיח שהדלת לא הייתה בטיחותית או לא ממוגנת, ועל כן גם טענה זו דינה להידחות. אין במקרה זה מקום להחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו". אשר על כן, אני דוחה את התביעה. לאור חומרת הפציעה ומאחר שלא הייתה מחלוקת שהתובע נפגע במהלך עבודתו במאפיה, אינני עושה צו להוצאות. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. פיצול הדיוןדיוןנזיקין