1. התובע, שהועסק אצל הנתבעת כמזכיר בי"ס יסודי ופרש לגמלאות בסוף שנת 2003, עותר בתביעתו דנן לחייב את הנתבעת לשלם לו "תוספת ספיגה" מן המועד בו הופסק תשלומה - בחודש 2/02 - ועד למועד פרישתו לגמלאות. 2. העובדות הרלבנטיות אינן שנויות במחלוקת והן כדלקמן: א. התובע הועסק אצל המועצה הנתבעת (להלן: "המועצה") , כמזכיר בי"ס יסודי ג' , החל מ- 10/1972. ב. התובע היה המזכיר היחיד בביה"ס והועסק במשרה בהיקף מלא - 100%, בשים לב למספר הכיתות בביה"ס , אשר לא עלה באותה עת על 14. יצוין, כי זהו מספר הכיתות התקני להעסקת מזכיר במשרה מלאה ברשות מקומית , דוגמת הנתבעת. ג. בשנה"ל 1992/3 ואילך עלה מספר הכיתות בביה"ס מעבר ל - 14 כיתות. בסעיף 102.312 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות נקבע דלקמן: "102.31 ספיגת כיתות בבית ספר בו יותר כיתות ממשרה אחת 102.311 במקרה שבביה"ס ישנם (כך במקור - ע.ק) יותר כיתות מאשר למשרה מלאה של המזכיר ומספר הכתות העודף הנוסף הוא קטן , רשאית הרשות המקומית לנהוג באחת משתי האפשרויות:- תוספת כח אדם יחסי לחלקיות המשרה; התוספת בכסף תימסר למזכיר(ה) הקיים, אולם החישוב יהיה שכל כתה וחצי תחשב ככיתה למעשה. התוספת תשולם כפיצוי עבור ספיגה ועשיית תוספת העבודה הנ"ל". ד. בסעיף 102.312 לחוקה נקבע שיעור תוספת הספיגה (להלן: "התוספת") בהתאם למספר הכיתות העודפות, מעבר למשרה מלאה שהיא, בענייננו, לפי 14 כיתות. שיעורה המקסימאלי של התוספת מגיע ל 23.8% (בגין עודף של 5 כיתות ומעלה). ה. בהתאם להוראות ס"ק ב' לעיל שולמה לתובע "תוספת ספיגה" החל מחודש ינואר 1992. עד חודש ינואר 1997 (במהלך 5 שנים) שולמה לתובע התוספת בשיעור 47.6%, קרי - בשיעור כפול מן השיעור המירבי עפ"י החוקה. הצדדים לא פרשו בפנינו את הסיבה לכך. החל מ 2/97 ואילך שולמה התוספת בשיעורה המקסימאלי כקבוע בחוקה , לפי 23.8%. ו. במכתב מתאריך 16.10.99 הודע לתובע , כי החל מתאריך 1.11.99 תמונה מזכירה עוזרת בביה"ס, אשר תועסק באחוז המשרה העודף ולכן, החל מחודש זה לא תשולם לו עוד תוספת הספיגה ושכרו ישולם בשיעור המגיע לעבודה במשרה מלאה (100%). ז. המזכירה הנוספת אכן החלה לעבוד בביה"ס בתאריך 1.11.99 והיא זו שביצעה מאז את העבודה הכרוכה במספרן העודף של הכיתות. ח. חרף העסקת המזכירה הנוספת וחרף העובדה , כי התובע לא ספג עוד את העבודה העודפת ולא ביצע אותה מאז 11/99, המשיכה המועצה לשלם לתובע את תוספת הספיגה עד חודש 2/02. אליבא דנתבעת - התשלום לתקופה הנ"ל (מ 11/99 ועד 2/02 ), בוצע בטעות. הנתבעת גילתה, לטענתה, את הטעות רק בחודש 2/02 ומיד הודיעה לתובע , במכתב מיום 10.2.02 (מ/1- החתום ע"י יו"ר המועצה) דלקמן: "הנדון: תוספת בגין ספיגת עודף עבודה הריני להודיעך , כי החל מחודש 3/02 תנוכה התוספת בגובה 23% המשולמת כתוספת ספיגת עודף כיתות. בהתאם לחוקת העבודה לעובדי הרשויות וההסכמים הקיבוציים החלים בענף , התוספת היתה אמור להתבטל מיד עם העסקת מזכירה נוספת בביה"ס, אך כנראה עקב טעות לא נוכתה עד היום". ט. בהמשך להודעתה הנ"ל ובהתאם לה, חדלה הנתבעת לשלם לתובע את התוספת החל מחודש 3/02. יצוין, כי עובר לדיון בתיק זה , הנתבעת לא תבעה מאת התובע להחזיר את הסכומים אשר שולמו לו, בטעות, לתקופה מ 11/99 ועד 2/02. י. אליבא דנתבעת, הגם שלתקופה החל מ 1/97 ועד 2/02 שולמה התוספת בשיעורה המקסימאלי הקבוע בחוקה (23.8%) , הרי בחלק מן התקופה הנ"ל, התשלום בשיעורו זה בוצע ביתר, בשים לב למספר הכיתות שנפתחו בכל שנת לימודים ובשים לב להוראות החוקה, כי כל כתה וחצי נחשבת לכתה, לעניין התוספת. עיון ברשימת הכיתות בביה"ס אשר צורפה ע"י הנתבעת לסיכומיה מעלה, כי מדובר בשנה אחת בלבד, בהתייחס לפרק הזמן בו זכאי היה התובע לתוספת בהיותו עדיין מזכיר יחיד. מדובר בשנת 96/97 בה היו, מסתמא, סה"כ 18 כיתות בביה"ס עפ"י החישוב כקבוע בחוקה - התובע זכאי היה לתוספת בשיעור המגיע ל- 2 כיתות עודפות בלבד (ולא לפי 5 כיתות עודפות ומעלה). עד כאן התשתית העובדתית. 3. השאלה העומדת להכרעה בתיק זה היא, אם כן, האם זכאי התובע לתשלום תוספת הספיגה לתקופה מאז הופסק תשלומה ב 2/02 ועד למועד פרישתו מן העבודה בתאריך 31.12.03 (ראה הודעתם המוסכמת של ב"כ הצדדים, בסיפא עמ' 2 לפרוטוקול ישיבת ביה"ד מ 27.3.05). 4. תמצית טענות התובע: התובע זכאי לתוספת עד מועד פרישתו בהתבסס על הוראות החוקה ובהתבסס על הוראות ההסכם הקיבוצי מ - 3.3.99 (להלן: "הסכם 99"). א. באשר להוראות החוקה: בסעיף 102.312, סיפא, נקבע: "קיצוץ או ירידה במספר כיתות בבי"ס באופן שגודלו אינו מצדיק יותר תשלום תוספת ספיגת כיתות למנהלנית/מזכירת המוסד, לא יהווה עילה להפסקת תשלום התוספת לאותה מנהלנית/מזכירה אשר קיבלה אותה במשך 8 שנים ויותר ברציפות". לטענת ב"כ התובע, מאחר והתוספת שולמה לתובע במשך יותר מ - 10 שנים, מ- 1/92 ועד 2/02 , הרי נוכח ההוראה הנ"ל, קיצוץ או ירידה במספר הכיתות בביה"ס לא יהווה עילה להפסקת תשלום התוספת לגבי התובע. מוסיף ב"כ התובע ומבהיר: "גם עצם העובדה שהנתבעת העסיקה מזכירה נוספת אין בה כדי לשנות, שכן - העסקת מזכירה עוזרת מהווה למעשה קיצוץ/הורדה במספר הכתות דבר שאין בו כדי לפגוע בזכאות התובע". התשלום שבוצע מאז 11/99 לא נעשה, אפוא, בטעות, אלא מדובר בהמשך תשלומה של תוספת "שבכל מקרה הוא זכאי לה עפ"י דין". ב. לעניין הסכם 99 (טענה שהועלתה לראשונה בדיון בביה"ד והורחבה בסיכומים): "התוספת שולמה לתובע ללא פרופורציה למספר הכיתות העודפות כמפורט בהוראות חוקת העבודה. בלשון אחרת אפשר לומר, כי המועצה נתנה לתובע תוספת עפ"י הסכם ארצי אך ביישום שלא בהתאם להוראות ההסכם ובהתאם לכך אפשר לקבוע, כי התוספת בה עסקינן היא תוספת מכוח הסכם מיקומי (כך במקור-ע.ק) בהתאם להגדרת מונח זה בסעיף 2 להסכם הקיבוצי מ- 3.3.99 ...מגיעים לתוצאה שמדובר בתוספת מקומית שניתנה לתובע החל מ 1/92 באופן רצוף עד 2/02 ...כולל במועד הקובע עפ"י הסכם 99 (8/98) והמסקנה המתבקשת היא , כי התוספת בה עסקינן היא תוספת מקומית שאושרה עפ"י הסכם קוצ'יק (הוא הסכם 99 - ע.ק) והמועצה לא היתה יכולה לבטלה לאחר האישור". למען שלמות התמונה נוסיף ונציין, כי הגם שבכתב התביעה טען התובע, כי על המועצה להמשיך ולשלם לו התוספת בשיעור 47.6% (!) הודיע בא כוחו בביה"ד, כי התובע "מסתפק" בתשלום התוספת לפי השיעור המקסימלי עפ"י החוקה, קרי - 23.8% בלבד. 5. תמצית טענות הנתבעת: עפ"י נסיבותיו העובדתיות של המקרה, באין מחלוקת, כי בתקופה מ 1.11.99 ואילך לא ביצע התובע את העבודות המתחייבות משיעור העודף שמעבר למשרה, היות ובאותה תקופה מונתה מזכירה עוזרת לשיעור המשרה העודף - התובע לא זכאי לתשלום התוספת מן המועד הנ"ל. התשלום שבוצע לאחר מינוי המזכירה העוזרת , מ - 11/99עד 2/02 - נעשה בטעות ועל כן אין לומר, כי התוספת שולמה למעלה מ - 8 שנים רצופות. ממילא אין תחולה לסיפא סעיף 102.311 לחוקה. זאת ועוד. בענייננו לא התקיים כלל התנאי הקבוע בסעיף הנ"ל, שכן הסיבה לשלילת הזכאות לתוספת איננה ירידה במספר הכתות, אלא - העסקת מזכירה נוספת כמובהר במכתב המועצה לתובע. ב"כ הנתבעת הוסיף ועמד על כך , שאך חסד עשתה הנתבעת עם התובע, שעד כה לא תבעה השבת הכספים שקיבל מקופת המועצה, שלא כדין , לטענתו והגדיר את התביעה כ"עזות מצח מרהיבה". ב"כ הנתבעת לא התייחס בסיכומיו לטענות התובע בדבר חלותו של הסכם 99 וזכאותו לתוספת מכוח הסכם זה והסתפק בטענה, כי המסגרת הנורמטיבית בצילה חוסה תביעתו של התובע היא חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות ,על יסודה הוגשה התביעה מלכתחילה ולאורה בלבד יש לבחון זכאותו לתוספת. הכרעה נקדים ונאמר כבר עתה, כי לאחר ששקלנו טענות הצדדים ובבחינת מכלול נסיבות העניין הגענו למסקנה , כי יש לדחות את התביעה, כפי שיובהר להלן. 6. התוספת בה מדובר היא תוספת שתשלומה מותנה בביצוע העבודה הנוספת בגין עודף הכתות ובספיגתה ע"י המזכיר היחיד בביה"ס. בכל השנים בהן מספר הכיתות בביה"ס עלה על 14 והתובע שימש מזכיר יחיד ,כך שהוא לבדו ספג את העבודה הנוספת וביצע אותה - אין ספק, כי היה זכאי לתוספת , הגם לא בשיעור העולה על שיעורה המקסימאלי כקבוע בחוקה (23.8%) לכל היותר ובמשך שנה אחת - אף בשיעור נמוך מזה (ראה לעיל). באין מחלוקת, כי לגבי התקופה מושא הליך זה , מ 2/02 ועד 31.12.03 , התובע לא ספג את העבודה הנוספת ולא ביצע אותה בפועל , לא קמה לו זכאות לתשלום התוספת ואין כל בסיס לתביעתו. נהפוך הוא. עת מדובר בכספי ציבור ובגוף ציבורי הנתון לפיקוח, המועצה היתה צפויה להתערבות הממונה על השכר באוצר (מכח הוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב) ולדרישתו לפעול להשבת הסכומים וייתכן אף לחיובם האישי של נושאי המשרה במועצה, האחראים לתשלום, ככל שהמועצה היתה ממשיכה לשלם את התוספת לתקופה זאת. זאת , ככלל. 7. למען תנוח דעתו של התובע נוסיף , כי אף בבחינת טענותיו הפרטניות בדבר זכאות התובע מכח הסכם 99 ומכח הוראות סיפא סעיף 102.312 לחוקת העבודה - לא מצאנו כל בסיס לתביעתו, בנוסף ומעבר לאמור לעיל, כפי שיובהר להלן. א. לעניין ההסתמכות על הסכם 99: סבורים אנו , כי הוראות הסכם 99 כלל לא חלות על ענייננו, כפי שיובהר להלן. עפ"י סעיף 4.1 להסכם , הסכם 99 הכשיר חריגות שכר, אשר הוסכמו בהסכמים מקומיים בתנאים מסויימים. אחד התנאים הוא , כי התוספת החריגה בה מדובר שולמה ערב החתימה על ההסכם, דהיינו - שההסכם החריג יושם בפועל . כך עולה במפורש מנוסחו של הסעיף : "...וכפי שהם (ההסכמים החריגים) מיושמים על כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכם". ראה לעניין זה גם פסק דינו של כב' הנשיא, עע 1249/02 עיריית ירושלים נגד כהן ואין לנו אלא להפנות לקטע המצוטט ע"י ב"כ התובע עצמו בסיכומיו (סעיף 23 לסיכומים). כאמור, עפ"י המסכת העובדתית בענייננו (שהיא מוסכמת!) - הסיבה בעטייה שולמה תוספת הספיגה לתובע מלכתחילה ובכל התקופה מ 1992 ועד 11/99 נעוצה בעבודה כי היה המזכיר היחיד בביה"ס בו מספר עודף של כיתות. התוספת שולמה לו כפיצוי לעבודה העודפת שבוצעה על ידו בפועל. עובר ל"מועד הקובע" עפ"י הסכם 99 (חודש 8/98) ועובר למועד חתימתו של ההסכם ,ב - 3.3.99, התוספת ששולמה לתובע - שולמה לו, אם כן, כדין, משהתקיימו בו התנאים המזכים לתשלומה עפ"י הוראות החוקה. זאת ועוד. עיון בתלושי השכר שצורפו ע"י התובע לסיכומיו מעלה ,כי במועדים הרלבנטיים הנ"ל - התוספת אף שולמה בשיעורה החוקי , לפי 23.8% בשים לב למספרן העודף של הכתות בביה"ס, כמפורט ברשימה אשר צורפה לסיכומי הנתבעת. כך - בחודש 8/98 (ובכל שנת הלימודים 97/98 ) עמד מספר הכתות בביה"ס על 23, משמע - 9 כיתות עודפות (מעבר ל -14) ובחלוקה ל 1.5 (כל כתה וחצי נחשבת לכתה אחת עודפת, לעניין התוספת) הרי מספרן העודף של הכתות הסתכם ב - 6 כתות, מספר המקנה אכן זכאות לתוספת בשיעורה המקסימאלי הנ"ל. הוא הדין בחודש 3/99 (ובכל שנה"ל 98/99), עת הסתכם סה"כ מספר הכתות בביה"ס ב- 22 כתות, משמע 5.3 כתות עודפות (עפ"י החישוב הנ"ל) - מספר המקנה אף הוא זכאות לתוספת בשיעורה המקסימאלי. הנה כי כן, בכל המועדים הרלבנטיים להסכם 99 - התובע היה זכאי, עפ"י דין , לתוספת הספיגה בכלל ובשיעור בו שולמה בפרט ואין מדובר כלל בחריגות שכר ו/או ביישום החוקה שלא עפ"י הוראותיה , כטענת ב"כ התובע בסיכומיו. ממילא לא היה צורך בהסכם 99 על מנת "להכשיר" תשלום התוספת לתובע. תנאי הזכאות לתוספת חדלו להתקיים בתובע עם תחילת עבודתה של המזכירה הנוספת ב - 11/9, משלא ביצע עוד את העבודה העודפת, מעבר למשרה מלאה. בנסיבות אלו, החל מן המועד הנ"ל אין אף כל מקום להכיר בציפייה לגיטימית של התובע להמשיך וליהנות מתשלום התוספת בהיותה תוספת מותנית באופייה ובאין מחלוקת, כי תובע חדל לבצע את העבודה בה מותנה תשלומה. אף אם להניח, לצורך הדיון, כי התוספת ששולמה לתובע החל מ 11/99 ועד 2/02 מהווה תשלום חריג וכי אין מדובר בטעות (כך לטענת התובע - שאיננה מקובלת עלינו ועל כך בהמשך), הרי מדובר בתשלום ממועד שאינו רלבנטי כלל ליישומו של הסכם 99, נוכח העובדה כי ההסכם - עניינו תוספות שכר חריגות אשר שולמו ערב חתימת ההסכם. לתקופה מושא הליך זה , אין אפוא כל בסיס לתביעה , אף לא מכוח הסכם 99. ב. לעניין ההסתמכות על הוראות סיפא סעיף 102.312 לחוקה: כזכור טען התובע , כי הוא זכאי לתשלום התוספת מאחר וזו שולמה לו למעלה מ - 8 שנים ולפי הסעיף הנ"ל - קיצוץ ו/או ירידה במספר הכיתות בביה"ס באופן שגודלו אינו מצדיק יותר תשלום התוספת, לא יהווה עילה להפסקת תשלומה למי שקיבל אותה במשך 8 שנים ויותר - ברציפות. אף טענה זאת אין בידנו לקבל. הסיבה להפסקת תשלום התוספת לתובע אינה נעוצה כלל בקיצוץ ו/או בירידה במספר הכיתות. התובע לא טען וממילא אף לא הוכיח, כי חל קיצוץ/ירידה במספר הכיתות. מנגד, הנתבעת צירפה לסיכומיה רשימה המפרטת את מספר הכיתות בביה"ס בכל שנה החל משנה"ל 93/94 וכלה בשנה"ל 04/05. עיון ברשימה מעלה,כי במועד הרלבנטי לענייננו, עת התקבלה לעבודה המזכירה העוזרת, בשנת הלימודים 99/00 מספר הכיתות בביה"ס הגיע ל - 25 (!) כיתות, מספר העולה על מספר הכיתות בשנים שקדמו לשנת לימודים זאת ואכן הצדיק, מסתמא, העסקת מזכירה עוזרת. גם בשנה"ל 00/01 ועובר לשנה"ל 02/03 (תשלום התוספת הופסק בסוף 2003) מספר הכיתות בביה"ס היה עודף (נע בין 20 ל 23 כיתות). טענת ב"כ התובע בסיכומיו, כי העסקת מזכירה נוספת "מהווה למעשה קיצוץ ו/או הורדה במספר הכתות"- אף היא נטולת בסיס. מספר הכיתות לא צומצם עקב העסקת המזכירה הנוספת, אלא שתוספת העבודה הכרוכה במספר הכתות העודף ניטלה מן התובע, שלא היה עליו עוד לבצעה, ועשייתה הופקדה בידיה של המזכירה הנוספת שנשכרה במיוחד לשם כך. ממילא לא חלות הוראות סיפא סעיף 102.32 לחוקה ואין לתובע כל זכאות להמשך תשלום התוספת מכוח ההוראות הללו. זאת ועוד. אין לנו ספק, כי המשך תשלום התוספת לתובע בתקופה מ - 11/99 ועד 2/02 - בטעות יסודו. כך עולה ממכתב המועצה לתובע מיום 16.10.99 , בו הודע לו במפורש , כי עם קבלתה לעבודה של המזכירה/העוזרת יעבוד התובע בהיקף משרה שאינו עולה על 100% ומשכך אין הוא זכאי עוד לתוספת וזו לא תשולם לו עוד , כבר ממשכורת חודש 11/99. כך עולה גם מן העובדה, כי מיד לכשנתגלתה הטעות , ב 2/02 הודיעה המועצה לתובע , כי התשלום בוצע בטעות וכי יופסק מיידית, עם גילוייה של הטעות. אלמלא מדובר היה בטעות ואילו סברה המועצה, כי התובע זכאי לתשלום חרף העסקת מזכירה / עוזרת , מה היה לה להודיע לתובע ב - 11/99, כי התשלום יופסק עם תחילת עבודתה של המזכירה/העוזרת ומה היה לה להפסיקו ב 2/02, מיד עם עמידתה על הטעות? מכל מקום, התובע לא הביא כל הוכחות לטענתו, שהועלתה סתמית וכללית, כי אין מדובר בטעות ואף לא טרח להבהיר הטענה, לנמקה ולפרטה. נחה דעתנו כי מדובר בתשלום שבוצע בטעות ומשכך, מקובלת עלינו לחלוטין טענתה הנוספת של הנתבעת , כי לצורך מניין השנים לעניין סיפא סעיף 102.312, כלל לא ניתן להביא בחשבון את התקופה בה שולמה התוספת בטעות. ממילא התובע לא "צבר" כלל 8 שנים לתשלום התוספת, אף לו הוכיח צמצום/ירידה במספר הכיתות (טענה שכאמור, לא הוכחה, לכשעצמה). 8. לסיכום ומכל הטעמים כמפורט לעיל הננו קובעים , כי התובע לא הוכיח זכאות לתשלום התוספת לתקופה מושא הליך זה, מ - 2/02 ועד למועד פרישתו לגמלאות בסוף 12/03 והננו מורים על דחיית התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות הליך זה בסך 3,500 ₪. 9. לצדדים הזכות לערער על פס"ד זה לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים , תוך 30 ימים ממועד קבלת פסה"ד. תוספות שכר