רקע ביום 18.9.03 בשעה 21:50 רשם מפקח עיריית תל-אביב יפו הודעת תשלום קנס (להלן: "ההודעה") בהתאם לסעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב -1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). ההודעה מתייחסת לחנייה של רכב שמספרו 4568210 ברחוב שפרינצק ליד בית מספר 23 בתל-אביב בניגוד להוראות חוק העזר לתל-אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד - 1983 (להלן: "חוק העזר") וצוין בה כי סימון העבירה הוא מספר 81 על פי הפירוט המופיע בצידה השני של ההודעה. בצידה השני של ההודעה פירוט כל העבירות על פי חוק העזר. ליד הסימון 81 נרשם כי הסעיף הרלוונטי לעבירה הוא סעיף 4(ב) לחוק העזר. בעמודת פרטי העבירה נרשם: "העמדת/החנית את רכבך הנ"ל בניגוד להוראות תמרור המתיר חניה לכלי רכב מסוימים ובשעות מסוימות כפי שפורט בו (חניה מועדפת)". כפי שנרשם על גבי ההודעה, היא הוצמדה לרכב, הצמדה המהווה דרך המצאה על פי תקנה 41 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד - 1974 (להלן: "תקנות סדר הדין הפלילי"). שידורי קשת בע"מ, בעלת הרכב, אשר קיבלה את הודעת תשלום הקנס הודיעה על בקשתה להישפט על העבירה שפורטה בהודעת תשלום הקנס וזאת על פי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי. בהתאם לכך נשלחה אליה הזמנה למשפט על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי. ביום 28.2.05 התקיימה ישיבת ההקראה בתיק בפני. עו"ד קריב, ב"כ שידורי קשת, ביקש לטעון טענות מקדמיות בעניין האישום וההליך כולו ולבקשתו ניתנה לו אפשרות להגיש סיכום טענותיו בכתב. יחד עם הגשת סיכומיו ביקש ב"כ הנאשמת להסב את שם הנאשם בתיק כך שהנאשם יהא הנאשם הנוכחי, אשר, על פי תצהירו מיום 13.3.05, אשר צורף לבקשה, החזיק ברכב במועד הרלוונטי להודעת תשלום הקנס והחנה אותו במקום המצוין בהודעה. הבקשה להסבה אושרה ביום 15.3.05. לעניין התשתית העובדתית הנדרשת לצורך הכרעה בטענות ב"כ הנאשם יש לציין, כי בהתאם לתעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי ב"כ המאשימה, במקום לגביו נרשמה ההודעה ובמועד בו נרשמה היו מוצבים שני תמרורים. האחד, תמרור ג-1 אשר משמעותו כי החנייה מותרת במקום. השני, תמרור א-43 אשר משלים את הוראות התמרור ג-1 ועל גבו נרשם כי בין השעות 17:00 ועד 9:00 בבוקר למחרת החנייה מותרת בלעדית לתושבי האזור בעלי תו חניה אזורי, ובין השעות 9:00 ועד 17:00 החנייה מותרת באמצעות כרטיסי חנייה בלבד. סימון אבני השפה במקום הוא כחול-לבן, כאשר גם סימון זה, למעשה, מהווה תמרור שסימולו ד-20 ומשמעותו כי מדובר בחנייה מותרת על פי הסדר שנקבע על פי חוק העזר (ראה התוספת להודעת התעבורה (קביעת תמרורים), תש"ל - 1970 ). מדברי ב"כ הנאשם בדיון מיום 28.2.05 עולה כי אין חולק כי הנאשם אכן חנה במקום לאחר השעה 17:00 כאשר לא היה בבעלותו תו חנייה אזורי מתאים, כך, שלכאורה, העובדות שנרשמו בהודעה נכונות ונעברה העבירה המצוינת בהודעה. עם זאת כאמור, לב"כ הנאשם טענות כנגד תוקף ההודעה עצמה ותוקף ההליך. נדון, אם כן בטענות אלו לגופן. טענת הנאשם הטענה המרכזית של ב"כ הנאשם היא טענה הנסמכת על הוראות סעיף 3 לתוספת לצו התעבורה (עבירות קנס) תשס"ב - 2002 (להלן: "צו התעבורה") בנוסחו נכון למועד רישום ההודעה (נוסח זה עודכן ביום 17.6.04 ולכך נתייחס בהמשך). סעיף 1 לצו זה קובע כי "כל עבירה או הוראה שבחוקים, בתקנות או בחוקי העזר שפורטו בתוספת מוכרזת בזה עבירת קנס". סעיף 3(א) לצו קובע כי "שיעור הקנס לכל עבירה על סעיף בחיקוק כנקוב בתוספת יהיה כפי דרגת הקנס שנקבעה לצדו". סעיף 3(ב) לצו קובע מהו שיעור הקנס לכל דרגה, מ-א' (הדרגה הנמוכה ביותר, קנס בסך 100 ₪) ועד ה' (קנס בסך 1000 ₪). בתוספת לצו שלושה סעיפים. סעיף 1 לתוספת עניינו "עבירות לפי פקודת התעבורה" והוא מפרט עבירות על פי שני סעיפים בפקודת התעבורה, בצד כל סעיף צוינה דרגת הקנס שנקבעה לו. סעיף 2 לתוספת עניינו "עבירות לפי תקנות התעבורה, תשכ"א - 1961" והוא מפרט עבירות על פי 310 סעיפים בתקנות התעבורה, בצד כל סעיף צוינה דרגת הקנס שנקבעה לו. סעיף 3 לתוספת, הוא, כאמור, הסעיף עליו מתבססות טענות ב"כ הנאשם. סעיף 3 לתוספת לצו קובע כך: "עבירות על פי חוק עזר של עירייה או מועצה מקומית בדבר העמדת רכב וחנייתו- לגבי חניה או העמדת רכב במקום חניה מוסדר- דרגה א'. לגבי עצירה, חניה או העמדת רכב במקום אסור לחניה כמפורט בתקנה 72 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, שהיא גם עבירה לפי חוק העזר כאמור להלן..." וכאן מופיע פירוט של שבעה סעיפים על פי תקנות התעבורה, כאשר בצד כל סעיף צוינה דרגת הקנס שנקבעה לו: א', ב', או ג'. ב"כ הנאשם מפנה לשתי הקטגוריות של העבירות המצויות בסעיף 3 לתוספת לצו. לטענתו, יש לפרש את הדיבור "מקום חניה מוסדר" בסעיף 3(1) האמור בהתאם להגדרת מונח זה בחוק העזר. הביטוי "מקום חניה" בחוק העזר מוגדר כ"מקום שהחניה בו מותרת לפי כל דין". "מקום חנייה מוסדר" מוגדר כ"מקום חניה שנקבע כמקום מוסדר לפי סעיף 3(א)". סעיף 3(א) לחוק העזר קובע כי "ראש העירייה רשאי לקבוע אזור חניה או חלק ממנו כמקום חניה מוסדר". בהמשכו של סעיף 3 לחוק העזר קבועים הפרטים והתנאים לגבי חניה במקום חניה מוסדר ועיקרם תשלום אגרת הסדר חניה, בהתאם ובכפוף לתמרור המוצב בכל מקום. לטענת ב"כ הנאשם, מהגדרות אלו ומחוק העזר יש ללמוד כי "מקום חניה מוסדר" יכול להיות רק מקום אשר מותר לחניה, אלא שההיתר מותנה בהסדר תשלום, ומקום חניה מוסדר אינו יכול להיות מקום אשר אסור לחניה כליל, אפילו בתשלום. נטען כי "הסדר" - יכול להיות רק הסדר אשר מגביל החניה בתנאי של תשלום אך לא הסדר אשר אוסר החנייה לגמרי. ההגבלה - יכולה להיות רק בדרך של קביעת הסדרי תשלום ולא בדרך של איסור חנייה. בהתאם לכך, כל המקומות אשר אסורים לחניה ואינם כלולים בתקנה 72 לתקנות התעבורה - אינם כלולים כלל בסעיף 3 לתוספת לצו ומכאן שהעבירות המתייחסות אליהם אינן עבירות קנס. לכן, נטען, לא ניתן למסור הודעה על עבירת קנס בגינן אלא יש לנקוט הליך פלילי שאינו בדרך של הודעת תשלום קנס, לאמור, הגשת כתב אישום בדרך הרגילה על פי חוק סדר הדין הפלילי ולא על פי פרק ז' לחוק זה. העבירות אשר כלולות, לטענת ב"כ הנאשם, בקטגוריה זו, של עבירות על פי חוק העזר שאינן מהוות עבירות לגבי חניה במקום חניה מוסדר וגם לא עבירות על פי תקנה 72 לתקנות התעבורה ולכן אינן עבירות קנס הן, כאמור, כל עבירה המתבצעת במקום ובמועד בו אסור כלל לרכב מסוים לחנות במקום על פי חוק העזר, אפילו תמורת תשלום, כאשר אין מדובר בחניה אשר אסורה גם על פי תקנה 72 לתקנות התעבורה. מדובר, לטענת ב"כ הנאשם, הן בחניה במקום בו קיים איסור מוחלט, לכולי עלמא ובכל שעה, לחנות במקום, והן בחניה במקום אשר יכול להיות מותר לכולי עלמא לחנייה בחלק משעות היממה, אף בתשלום, שאז מדובר במקום מוסדר, אך בחלק אחר של היממה אסורה החנייה בו לאנשים מסוימים או לבעלי כלי רכב מסוימים - אפילו בתשלום. אז הופך מקום החנייה המוסדר את אופיו כלפי אותו אדם או רכב עליו אסורה החנייה במקום וממקום מוסדר הופך המקום למקום אסור בחנייה, שלא יכול להיקרא עוד מוסדר. חניה במקום בו קיים איסור מוחלט היא, למשל, חניה בצד אבן שפה המסומנת "אדום לבן" - שהיא חניה אסורה על פי סעיף 6 (א) (2) לחוק העזר - דהיינו - חניה אסורה על פי תמרור, כאשר חניה זו אסורה על פי תקנה 22 לתקנות התעבורה אך לא לפי תקנה 72 ולכן, כנטען, לא נכללת בסעיף 3 לתוספת לצו התעבורה. חנייה במקום אשר משנה את אופיו ממוסדר ללא מוסדר היא גם החנייה בענייננו, כך נטען. המקום בו חנה הנאשם היה באותו היום, כנטען, מקום חנייה מוסדר עד השעה 17:00 ולנאשם מותר היה לחנות במקום כנגד תשלום. לאחר שעה זו - נטען - הפך המקום את עורו כלפי הנאשם: ממקום חניה מוסדר הפך למקום בו אסורה החנייה לנאשם, אפילו כנגד תשלום, כאשר החנייה במקום מותרת רק לבעלי תו אזורי. לפיכך, לא מדובר היה במקום מוסדר, שהרי לא היה כל הסדר תשלום בשעה זו. לכן, נטען, לא ניתן היה לרשום את ההודעה בגין חניה במקום זה כיון שעבירה בגין חניה במקום זה ובשעה זו אינה נכללת בסעיף 3 לתוספת לצו התעבורה. ההודעה, כנטען, נרשמה בחוסר סמכות וההליך כולו בטל מעיקרו. הליכים משפטיים אחרים בהם התעוררה הסוגיה טענה זו, של ב"כ הנאשם, אינה טענה חדשה. היא נטענה על ידו בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב בע"פ 80011/99 עדנה לוין נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין עדנה לוין") בהתייחס לחנייה לצד אבן שפה המסומנת "אדום לבן". במסגרת פסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 27.1.00 נאמר כי כיוון שבית המשפט לעניינים מקומיים לא התייחס ולא דן בטענה זו לגופה, למרות שנטענה בפניו, הרי שיש להחזיר הדיון לבית המשפט לעניינים מקומיים על מנת שידון ויכריע בטענה לגופה. הדיון הוחזר לבית המשפט לעניינים מקומיים. במקביל, הגיש ב"כ הנאשם בשם אחרים תובענה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.א. 2567/98) ובקשה להכיר בתובענה כתביעה ייצוגית על פי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. התובענה הוגשה כנגד מספר רשויות מקומיות, ביניהן עיריית תל-אביב. נטען כי אותן רשויות נוהגות להמציא, תוך חריגה מסמכות ובאופן בלתי חוקי, הודעות תשלום קנס בגין עבירות שאינן עבירות אשר מנויות בתקנה 72 לתקנות התעבורה ואשר, על פי הפרשנות הנטענת, אינן מהוות עבירה לגבי חנייה במקום מוסדר, על פי המשמעות שיש לתת לדיבור זה בתוספת לצו התעבורה. הפרשנות שנטענה במסגרת התובענה לגבי התוספת לצו התעבורה בנוסחו אז הייתה אותה הפרשנות שצוינה לעיל, אותה מבקש ב"כ הנאשם ליתן לסעיף 3 לתוספת לצו גם בכל הנוגע לענייננו ואשר נסמכת על ההגדרות שבחוקי העזר השונים בעניין העמדת רכב וחנייתו. נטען כי אותן עבירות לא הוכרזו כעבירות קנס ולכן לא ניתן לרשום הודעות תשלום קנס בגינן. נטען כי הודעות הקנס שנרשמו- בטלות מעיקרן. התובענה הייתה להשבת כל הכספים ששילמו אותם תובעים בגין הודעות הקנס שנרשמו להם, כנטען, שלא כדין. התובעים בקשו, כאמור, להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית, בשם כל מי ששילם הודעות קנס בגין עבירות כאמור (עבירות לגבי חנייה במקום שהוא אסור לחנייה, גם בתשלום, שאינן כלולות בתקנה 72 לתקנות התעבורה). בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 22.9.99 החליט לדחות את הבקשה ולמחוק את התובענה על הסף. נקבע כי כיוון שקיימים פסקי דין חלוטים ומעשה בית דין בכל הנוגע לאישומים שיוחסו לאותם המבקשים וכל עוד לא נקטו הליך שיבטל את הרשעתם או שיצהיר על היות אותם פסקי דין חלוטים בטלים מעיקרם - ההליך של הגשת התובענה אינו ההליך המתאים. על פסק הדין האמור של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית המשפט העליון במסגרת ע"א 8080/99. במסגרת זו הגישו הצדדים סיכומים בכתב. ב"כ הנאשם הודיע כי עדיין לא ניתנה החלטה בערעור. לאחר הגשת הערעור האמור, כך כותב ב"כ הנאשם, "בתיקי חנייה בניגוד להוראת תמרור המטופלים על ידי הח"מ התגבשה פרקטיקה לפיה מבקשים הצדדים מביהמ"ש הנכבד לעכב את הדיון בתיקים אלה עד שתינתן החלטה על ידי בית המשפט העליון" - כך בבקשתו לדחיית מועד ההקראה בתיק שבפני מיום 24.2.05 . הבקשה נדחתה על ידי. במהלך הדיון למדתי כי, למעשה, מאז שהוחזר התיק בע"פ 80011/99 לבית המשפט לעניינים מקומיים לצורך דיון בטענה שהועלתה - לא התקיים דיון בתיק שהוחזר וזאת לאור הגשת הערעור לבית המשפט העליון בע"א 8080/99 הנ"ל והסכמת המאשימה לדחות מעת לעת את הדיונים בתיק זה ובתיקים נוספים שהוגשו במהלך השנים, בהם התעוררה הסוגיה, אשר טופלו על ידי ב"כ הנאשם, זאת עד להכרעה בערעור. נפקות ההליך בבית המשפט העליון לעניין התיק הנדון לגבי התיק הנדון בפנינו, טוענת ב"כ המאשימה כי אין מדובר באותו סוג עבירות, לגביו הוסכם בעבר להמתין להכרעת בית המשפט העליון. נטען כי מדובר במקום אשר אינו אסור לחלוטין לחנייה אלא במקום מותר לחנייה, כאשר קיים הסדר של תשלום לגביו, אלא שהחנייה נאסרה בו בחלק משעות היממה ורק בהתייחס לרכבים מסוג רכבו של הנאשם, אשר אינם בעלי תו חנייה אזורי. לכן, נטען, אין ספק כי מדובר במקום חנייה מוסדר. ההסדר הוא הגבלת החנייה כאמור ואין מדובר באיסור כולל של החנייה. נטען, כי הערעור שנדון בבית המשפט העליון כלל לא מתייחס לשאלה זו. ב"כ הנאשם חולק על גישת ב"כ המאשימה וטוען כי, על פי פרשנותו, כאמור, יכול ומקום חנייה יהפוך עורו ממקום מוסדר למקום שאינו מוסדר, על פי שעות היממה ועל פי ההסדר הקיים לגביו בדיוק באותה השעה, וכי גם שאלה זו ממתינה להכרעה בבית המשפט העליון במסגרת הערעור שהוגש. ב"כ הנאשם, כאמור, חזר על בקשתו לדחות הדיון גם בתיק זה, כפי שנעשה בתיקים אחרים אשר בטיפולו, וזאת עד להכרעה בבית המשפט העליון. בסיכומיו, אליהם צירף את כתב הערעור ואת השלמת הטיעונים בכתב שהוגשו לבית המשפט העליון, חזר וטען כי העבירה המיוחסת לנאשם אינה עבירת קנס, על פי הפרשנות שיש להעניק לדיבור "מקום חנייה מוסדר" בסעיף 3 לתוספת לצו התעבורה. עוד טען, כי העבירה האמיתית המיוחסת לנאשם היא עבירה בניגוד לתמרור ולא עבירה על פי סעיף 4 (ב) לחוק העזר, כפי שנרשם בהודעה. נטען כי עבירה של חניה בניגוד לתמרור אינה יכולה, בכל מקרה, להיחשב כעבירה של חנייה במקום חנייה מוסדר במובן ביטוי זה בחוק העזר, כיוון שאיסור חנייה על פי תמרור יכול ויהיה בהתייחס למקום שהוא מוסדר בחלק משעות היממה ובחלק אחר אינו מוסדר, ויכול ויהיה בהתייחס למקום שהוא אסור בחנייה (דהיינו, לשיטת ב"כ הנאשם, אינו מוסדר) בכל שעות היממה, ללא קשר להיות המקום מוסדר. כיוון שכך, העבירה בענייננו היא כמו עבירה של חנייה במקום אסור לחנייה על פי תמרור, וזו, גם לשיטת ב"כ המאשימה, כך נטען, הסוגיה העומדת להכרעה בבית המשפט העליון. ב"כ המאשימה צירפה לסיכומיה עותק מלא מטיעוני עיריית תל-אביב ועיריית גבעתיים לבית המשפט העליון, לרבות כל מאות עמודי נספחיהם (למרות שחלק ניכר מהם מתייחס לשאלת זכות ההשבה של מי ששילם קנסות - שאלה אשר כלל אינה רלוונטית לדיון בפני). בסיכומיה טענה כי מקום חנייה מוסדר, כמשמעותו בסעיף 3 לתוספת לצו התעבורה יכול לכלול גם מקום בו אסורה החנייה, בבחינת הסדר שלילי, וזאת על פי סמכות מועצת עירייה להתקין חוקי עזר על פי סעיף 77 (א) (2) לפקודת התעבורה. בכל מקרה, נטען, בעניין שבפנינו כלל לא מתעוררת הבעייתיות שהתעוררה בתיקים האחרים, הדנים בחנייה במקום אסור, כי המקום הנדון בענייננו מהווה מקום חנייה מוסדר, גם אם פונים להגדרות המצויות בחוק העזר עצמו, על פיהן מקום חנייה מוסדר יכול להיות, לכאורה, רק מקום חנייה בו החנייה מותרת. הלכת אביב מוזס הסוגיה לגביה חלוקים ב"כ הצדדים היא, בתמצית, אופן הפרשנות של הדיבור "מקום חניה מוסדר" בסעיף 3 לתוספת לצו. ב"כ הנאשם טוען כי יש לפרש דיבור זה על פי חוק העזר. ב"כ המאשימה טוענת כי יש לפרש דיבור זה על פי סעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה. הצדדים, כאמור, טרחו וצרפו צרופות שונות רבות ומגוונות, לרבות פסיקה, והגישו סיכומים עבי כרס הכוללים צרופות אלו. לטעמי, כלל לא היה צורך בכך. דווקא שני פסקי הדין אשר מסדירים את הסוגיה האמורה - לא צוינו על ידי ב"כ הצדדים ולא נכללה אליהם התייחסות בסיכומי הצדדים- וחבל. אין כלל מקום לדיון נרחב בסוגיה בבית משפט זה, מכיוון שהיא כבר הוכרעה בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון עוד בסוף שנת 2001. ההלכה שנפסקה מחייבת את בית משפט זה. נעלמו ממני הסיבות לכך שב"כ שני הצדדים לא התייחסו לכך כלל במסגרת סיכומיהם בתיק זה ואף יותר מכך, לא ברור לי מדוע מעוכבים הדיונים בתיקים אחרים בהם התעוררה הסוגיה, זה מספר שנים. בע"פ(ת"א) 80165/99 אביב מוזס נ' מדינת ישראל, פ"מ תש"ס(2) 740 (להלן: "עניין אביב מוזס") דן בית המשפט המחוזי באותה הסוגיה, אותה החזיר למעשה לדיון לבית משפט לעניינים מקומיים במסגרת ענין עדנה לוין הנ"ל. באותו המקרה מדובר היה בחנייה במקום בו החניה מותרת לדיירי אותו הרחוב בלבד, בעוד המערער אינו תושב אותו הרחוב, וכן בחנייה בגין אי ציות לתמרור שאסר על עצירה במקום בין השעות 7:00 עד 19:00. המערער ביקש להישפט והעלה טענה מקדמית. הוא טען כי העבירות בגינן הועמד לדין אינן מוכרזות כעבירות קנס כיון שמדובר במקומות אסורים לחנייה שאינם יכולים להיקרא מקום חנייה מוסדר, על פי התוספת לצו התעבורה. זוהי, כמובן, הסוגיה הנטענת גם כיום בפני. בית המשפט לעניינים מקומיים דחה את הטענה אך ללא נימוקים. בית המשפט המחוזי דן בטענה לגופה וקבע בפסק דינו מיום 19.7.01 (כב' השופט המר בהסכמת כב' השופטת ברלינר וכב' השופטת שטופמן): "טענה זו כבר הועלתה לפני מותב זה בע"פ (ת"א) 80011/99 לוין נ' מדינת ישראל...אלא שהיא הוחזרה על ידנו שם להכרעתו של בית משפט קמא מנימוקים שפרטנו בפסק דיננו. החלטתנו כבר ניתנה בתאריך 27.1.2000 אולם נראה שבית משפט קמא טרם הכריע מאז בסוגיה. עתה, בערעור זה, עלינו להכריע בטענה זו. הטענה של המערער נקודתית וממוקדת מאד. לדעתו, הצו הרלוונטי של שר התחבורה קבע כעבירות קנס רק עבירות של חניה או העמדת רכב "במקום חניה מוסדר" כמשמעותו בחוק העזר, היינו: במקום שהעירייה הכריזה עליו כמקום חניה, שהחניה מותרת בו על-פי ההסדרים שנקבעו, ולא במקום שבו נאסרה החניה לפי תמרורים של איסורי חניה... לדעת המערער, יש לפרש את המילים "במקום חניה מוסדר" כהגדרתן בחוק העזר, היינו: מקום חניה מוסדר שהחניה בו מותרת בתשלום, ולא מקום האסור לחניה. הטענה שובת לב בשל פשטותה הפורמאליסטית, וכפי שאמרנו בפרשת עדנה לוין... היא בהחלט טענה משמעותית. אולם לאחר בחינה מדוקדקת הגעתי למסקנה שאין לקבלה. כפי שכבר נפסק בעבר... חוק העזר נחקק על-ידי מועצת העירייה לא רק מכוח סמכותה על-פי פקודת העיריות [נוסח חדש], אלא גם מכוח סמכותה על-פי סעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ... הסמכות שהוענקה שם למועצת העירייה היא להתקין חוקי עזר בדבר "הסדר כלי רכב העומדים בתוך תחומי העירייה... בדרך איסור או בדרך אחרת". ואכן, חוק העזר מסדיר את החניה או ההעמדה של כלי רכב בתחומי העירייה גם בדרך של קביעת איסור חניה, הסדר שתופס מקום נרחב ומפורט מאוד בחוק העזר. בסעיף 2 לחוק העזר מדובר על סמכות המועצה "לאסור, להגביל ולהסדיר העמדת רכב או סוג מסויים של רכב בתחום העיריה כולה או באזור, וכן לקבוע אזור כמקום חניה...". איסור החניה או הגבלתה הם אפוא חלק בלתי נפרד ומהותי, כפי שנאמר בסעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה, של סמכות המועצה להסדיר את החניה או ההעמדה של כלי רכב. לא מתקבל על הדעת, על-פי התכלית והמטרה העומדות מאחורי רעיון עבירות הקנס, כי שר התחבורה התכוון להכריז כעבירת קנס רק על עבירת חניה במקום שהותר לחניה (למשל: בשל אי-תשלום דמי חניה או חריגה מן הסימונים או מן השעות המותרות) בעוד שאותו מעשה, תחת תמרור האוסר חניה, בקטע אחר של הרחוב, יחייב הגשת כתב-אישום. נציין עוד, כי ההגדרות הטכניות והמשפטיות שבחוק העזר תוקפן יפה, כאמור בו, רק "בחוק עזר זה", ואין להחילן כמות שהן על חיקוק אחר. חזקה על שר התחבורה, שלו רצה לאמץ את ההגדרה הטכנית-משפטית שבחוק העזר, היה מציין בצו כי כוונתו למקום חניה מוסדר כמשמעותו או כהגדרתו בחוק העזר, וכן חזקה עליו שבהשתמשו בסמכותו על-פי סעיף 1 לפקודת התעבורה, עמד לנגד עיניו סעיף 77(א)(2) לפקודה זו שממנה משתמע באופן ברור ש"הסדר" חניה הוא גם בדרך של איסור חניה. אין מקום להניח ששיווה לנגד עיניו רק את חוק העזר של עיריית תל-אביב-יפו דווקא, שהרי כל העיריות והמועצות המקומיות רשאיות להתקין חוקי עזר בנושא זה, וההגדרות בהם עשויות להיות שונות ואחרות מאלו שבחוק העזר של תל-אביב-יפו." על פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון במסגרת רע"פ 6904/01 אביב מוזס נ' מדינת ישראל. בית המשפט העליון ( כב' השופט ריבלין) דחה ביום 30.12.01 את הבקשה וקבע: "בית המשפט המחוזי דן בפירוט בשתי טענות מרכזיות שהעלה בפניו המבקש. האחת היא כי העבירות בגינן הועמד לדין אינן מהוות כלל "עבירות קנס" לפי סעיף 221 לחוק סדר הדין הפלילי. המבקש הצביע על צו התעבורה (עבירות קנס), התשל"ז- 1976(להלן - צו התעבורה) המסמיך, בין השאר, עיריות להכריז על עבירת קנס בחוקי עזר לגבי "חניה או העמדת רכב במקום חניה מוסדר" (ראו חלק ג' לתוספת לצו התעבורה הנ"ל). על עניינו של המבקש חל חוק העזר לעירית תל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד- 1984(להלן - חוק העזר). המבקש טען כי עבירת הקנס, לאור גדרי ההסמכה, יכולה לחול רק על מקומות חניה מוסדרים, ואין היא יכולה להתייחס לחניה במקומות חנייה אסורים (מלבד אלה הנקובים בתקנה 72 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, שעניינו של המבקש אינו נופל לגדרם). היות והעבירות שיוחסו לו לא נגעו לחניה במקום חניה מוסדר, טען המבקש כי לא הייתה סמכות להעמידו לדין מכוח חוק העזר. …בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן) דחה את ערעורו של המבקש. אשר לטענתו המרכזית הראשונה קבע בית המשפט כי סמכות העירייה נובעת לא רק מכוח צו התעבורה אלא גם מכוחה של פקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961(להלן - פקודת התעבורה), ולכן היה בסיס להעמידו לדין. ...אשר לטענת חוסר הסמכות (להעמיד את המבקש לדין על בסיס חוק העזר) מקובלת עלי הקביעה כי סמכות העירייה לעשות כן אינה נובעת אך מצו התעבורה, אלא אף מסעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה ... בית משפט זה כבר קבע כי מקור הסמכה זה מאפשר הטלת קנס בחוק עזר על בעל רכב החונה שלא כדין ... לאור זאת אין לומר כי העמדתו של המבקש לדין נעשתה בחוסר סמכות. מצביע המבקש על כך כי קבלת פרשנות זו עלולה להוליך למסקנה כי בגין אותה עבירת חניה ניתן יהיה להטיל קנסות בשיעורים שונים על ידי שוטרים (הפועלים מכוח תקנות התעבורה) ועל ידי פקחי העירייה (הפועלים מכוח חוק העזר). אך גם אם כך הדבר, אין בכך בכדי לשלול את עצם הסמכות להעמידו לדין." הנה כי כן, קיימת לנו הכרעה של בית המשפט המחוזי אשר אושרה בבית המשפט העליון בכל הנוגע לפרשנות הראויה לדיבור "מקום חניה מוסדר" בתוספת לצו התעבורה. על פי הלכה זו, "מקום חנייה מוסדר" יפורש על פי סמכות העירייה להתקין חוקי עזר על פי סעיף 77 (א) (2) לפקודת התעבורה, לאמור, "הסדר כלי רכב העומדים בתוך תחומי העירייה או המועצה המקומית, בדרך איסור או בדרך אחרת". בהתאם לכך "הסדר"- יכול ויהיה גם הסדר שלילי על דרך איסור חנייה ולא רק הסדר לגבי תשלום במקום חנייה מותר. כיון שכך, כל העבירות על פי חוק העזר בדבר העמדת רכב וחנייתו, גם אלו המטילות איסור חנייה, כולל או חלקי, נכנסות לגדר הדיבור "מקום חנייה מוסדר" בתוספת לצו התעבורה וניתן להגיש בעניינן הודעות תשלום קנס בהיותן עבירות קנס, גם אם אינן עבירות עלפי תקנה 72 לתקנות התעבורה. טענת ב"כ המבקש כי הדיבור "מקום חנייה מוסדר" בתוספת לצו יפורש בהתאמה להגדרת "מקום חניה" בחוק העזר, דהיינו "מקום בו החנייה מותרת לפי כל דין" - אלא שהחנייה הותנתה בתשלום - נדחתה. יש לציין כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין אביב מוזס אוזכר בסיכומי ב"כ עיריית תל-אביב יפו ועיריית גבעתיים, אשר הוגשו לבית המשפט העליון ואשר צורפו לסיכומי ב"כ המאשימה. החלטת בית המשפט העליון ברע"פ 6904/01 הנ"ל לא צוינה על ידי מי מהצדדים, לא בטיעונים שהוגשו לבית המשפט העליון (ומסיכומי ב"כ הנאשם למדתי כי השלמות הטיעונים הוגשו על ידי הצדדים בשנת 2002, דהיינו לאחר מתן ההחלטה ברע"פ 6904/01) ולא בסיכומים שהוגשו בתיק זה. לעומת זאת צויין על ידי ב"כ כל הצדדים בהשלמות הטיעונים שהוגשו לבית המשפט העליון פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 30.1.2002 - ע"פ (ב"ש) 7183/01 פשס אורי נ' עיריית באר שבע. במסגרת פסק דין זה נדונה אותה הטענה. בית המשפט המחוזי קבע כי קיים קושי בהכרעת דינו של בית משפט השלום שדחה באותו עניין את הטענה, ציין את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א בעניין עדנה לוין (ולא בעניין אביב מוזס) ובסופו של דבר לא הכריע בטענה לגופה. ושלוש הערות נוספות לי בעניין סוגיה זו ובעניין טענות ב"כ הנאשם. הערה ראשונה: מה בין הכרזה על עבירת קנס ובין קביעת דרגת קנס גם אם הייתה מתקבלת טענת ב"כ הנאשם כי המילים "מקום חנייה מוסדר" לא יכולות לכלול מקום אשר אסור בחנייה אלא רק מקום אשר מותר בחנייה, אלא שקיים הסדר של תשלום לגביו, לא היה בכך, לדעתי, כדי לגרוע מכך שכל עבירה על פי חוק העזר בדבר העמדת רכב וחנייתו היא עבירת קנס ולא היה בכך כדי להוביל לקבלת טענת ב"כ הנאשם כי ההליך כולו בטל ונעשה בחוסר סמכות. השאלה אשר הייתה מתעוררת במקרה זה הייתה שאלת סכום הקנס ודרגתו ולא - אם בכלל מדובר בעבירה שהוכרזה כעבירת קנס. מסקנה זו נובעת מקריאת הוראות החוק הרלוונטיות ומקריאת צו התעבורה עצמו. בהתאם לסעיף 221 (א) לחוק סדר הדין הפלילי הוסמך שר המשפטים לקבוע כי עבירה על הוראה פלונית היא עבירת קנס. סעיף 221 (ב) קובע כך: "קבע שר המשפטים שעבירה פלונית היא עבירת קנס, יקבע את שיעור הקנס...". בענייננו, מדובר על קביעת עבירות קנס על ידי שר התחבורה, על פי סעיף 221 (ג) לחוק סדר הדין הפלילי, בהתאם להסמכתו על פי סעיף 1 לפקודת התעבורה, בהסכמת שר המשפטים ובאישור ועדת חוק חוקה ומשפט, כאשר בסעיף 30 לפקודת התעבורה הוסמך שר התחבורה לקבוע את שיעור הקנס. עם זאת, העיקרון הקבוע בסעיף 221 לחוק סדר הדין הפלילי הוא אותו העיקרון: השר פועל בשני שלבים. הראשון, הכרזה על עבירה מסוימת כעבירת קנס וקביעתה ככזו. השני, קביעה מהו שיעור הקנס שיחול לגבי אותה העבירה, לאחר שהוכרזה כעבירת קנס. השלב השני משלים את השלב הראשון רק לעניין דרגת סכום הקנס אך לא לעניין עצם ההכרזה על עבירה כעבירת קנס. וכך פעל השר גם בצו התעבורה. השלב הראשון הוא קביעת עבירות מסוימות כעבירות קנס. בסעיף 1 לצו נאמר: "כל עבירה על הוראה שבחוקים, בתקנות, או בחוקי העזר שפורטו בתוספת מוכרזת בזה כעבירת קנס". בשלב זה הסתיימה פעולת ההכרזה הנדרשת על פי סעיף 221 (א) לחוק סדר הדין הפלילי. בתוספת פורטו פקודת התעבורה (סעיף 1 לתוספת), תקנות התעבורה (סעיף 2 לתוספת) ו"עבירות על פי חוק עזר של עירייה או מועצה מקומית בדבר העמדת רכב וחנייתו" (סעיף 3 לתוספת). כאמור, סעיף 1 לצו קבע כי כל עבירה על אחד מהחיקוקים שפורטו בתוספת היא עבירת קנס (כאשר המילה "פורטו", בלשון רבים, מתייחסת לחיקוקים. אם הייתה מתייחסת למילה "עבירה" או "הוראה", הרי שצריך היה להיות רשום "שפורטה"). ברגע שצוין חוק העזר בתוספת, הרי שמכאן, כל עבירה על הוראה מהוראות חוק העזר הוכרזה כעבירת קנס, אשר ניתן למסור בגינה הודעת תשלום קנס. הטענה אותה מעלה ב"כ הנאשם היא טענה בדבר דרגת הקנס. טענתו האמיתית, היא, אם כן, שלגבי עבירות מסוימות לא קבע הצו מהו שיעור הקנס. קביעת שיעור הקנס היא, כאמור, השלב השני של פעולת השר, לאחר שהכריז על עבירה כעבירת קנס. סעיף 3(א) לצו קובע כי "שיעור הקנס לכל עבירה על סעיף בחיקוק כנקוב בתוספת יהיה כפי דרגת הקנס שנקבעה לצידו". הטענה היא כי קיימים סעיפים בחוק העזר אשר לא נקבעו לגבי העבירות הנקובות בהם דרגות קנס, כיון שעבירות אלו אינן נכללות לא בסעיף 3(1) לתוספת ("מקום חניה מוסדר") וגם לא בסעיף 3(2) (עבירות על פי חוק העזר שהן גם עבירות על פי תקנה 72 לתקנות התעבורה). גם אם כך הדבר, הרי שאין בכך כדי לגרוע מתקפות ההכרזה על אותה עבירה כעבירת קנס, הכרזה לגבי כל עבירה על הוראות חוק העזר, כאמור, אלא לכל היותר להעלות שאלה אם אכן מדובר בעבירות, אשר אמנם הוכרזו כעבירות קנס אך לא נקבעה לגביהן דרגת קנס. אם התשובה לשאלה זו תהא חיובית תעלה שאלה נוספת - האם אי קביעת דרגת קנס שוללת את תוקף ההכרזה של עבירות אלו כעבירת קנס ומאיינת את השלב הראשון של פעולת השר? בבחינת השאלות האמורות יש לפנות למספר כללים וחזקות לעניין פרשנות דברי חקיקה. יש לבחון ראשית, כיצד יש לפרש את סעיף 1 לצו, הקובע כי "כל עבירה" על הוראה מהוראות חוק העזר היא עבירת קנס, יחד עם סעיף 3 לתוספת לצו אשר, כנטען, לא מתייחס בפועל ל"כל עבירה". האם הפרשנות היא כי מחוקק המשנה לא קבע דרגת קנס לשורת עבירות, למרות שהכריז עליהן כעבירות קנס, ואז יש לבחון את הנפקות שיש לכך, או שמא כי כלל העבירות חייבות להיכלל באחד משני סעיפי המשנה של סעיף 3 לתוספת לצו. החזקות הפרשניות הרלוונטיות הן חזקות ההגיון, הסבירות, היעילות והחזקה כי המחוקק אינו משחית מילים לשווא. חזקה על כל דבר חקיקה כי חוקק בשכל ובהגיון. אין להניח כי תכלית החקיקה הייתה להשיג תוצאה בלתי הגיונית, נוגדת את השכל הישר וחסרת טעם. ההנחה היא, כי אין המחוקק מתכוון לדברים חסרי טעם ואבסורדים. מבין שני פירושים אפשריים יש לבחור באותו הפירוש המתיישב עם ההגיון והשכל הישר ולא את זה המשיג תוצאה בלתי אפשרית. חזקה על דבר חקיקה כי הוא מבקש ליצור מערכת קוהרנטית. חזקה כי תכלית החקיקה לא הייתה ליצור פרצות או לגרום לכך שדבר החקיקה יסכל את עצמו. לכן, יש לפרש חיקוק כך שמטרתו תושג ובדרך שתקיים את תוקפו. (ראה: א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני: פרשנות החקיקה, הוצאת נבו, תשנ"ד, ע' 539 ואילך). החלת חזקות פרשניות אלו בענייננו מביאה לכך, שיש לפרש את הוראות הצו כך שתתאמנה, ככל הניתן, זו לזו, תוך השלמה ובהרמוניה, ולא באופן אשר יותיר אחת מההוראות כחסרת משמעות, אבסורדית, בעלת תוצאה בלתי אפשרית או באופן אשר יביא למסקנה כי קיימים חסרים או פרצות בצו, אשר מסכלים את אפשרות הפעלתו ותכליתו. יש לזכור כי תכלית הצו, ובאופן כללי, ההסדר בדבר קביעת עבירות כעבירות קנס נועד לקבוע הליכי דיון פשוטים ואף "מקוצרים" בעבירות אשר נחשבות "קלות" מבחינת מיקומן בסולם הערכי של האיסורים הפליליים. המטרה היא להקל הן על מצוקת בתי המשפט מחד והן למנוע טרחה ועינוי דין לנאשמים מאידך. (ראה: י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שלישי, תשס"ג, ע' 1521 ואילך; ע"פ 348/96 (י-ם) מדינת ישראל נ' סרגובי). בסעיף 3 לתוספת לצו, כאמור, נקבעו שתי דרגות קנס. הפרשנות ההגיונית והסבירה ביותר, אשר מגשימה את תכלית החקיקה ואשר לא תאיין את מטרת הצו, לא תפגע באפשרות הפעלתו ולא תהא מנוגדת לקביעה בסעיף 1 לצו בדבר קביעת עבירות אלו כעבירות קנס, תהא, כי כל עבירה על פי חוק העזר אשר אינה עבירה על פי תקנה 72 לתקנות התעבורה, ובאופן טבעי תהא גם עבירה בעלת היבט תחבורתי חמור פחות - תיכלל בגדר סעיף 3(1) לתוספת, הקובע את דרגת הקנס הנמוכה ביותר. כיון שכך, הבטוי "מוסדר" בסעיף 3 לתוספת - יפורש כהסדר חניה על פי חוק העזר, מכל סוג שהוא, לרבות בדרך של איסור. כל פרשנות אחרת תביא למסקנה כי המחוקק לא קבע דרגת קנס למספר עבירות על פי חוק העזר, למרות שהוכרזו כעבירות קנס. התוצאה תהא כי קיים חוסר בצו, כי הוא אינו הגיוני, אינו סביר, קיימות בו פרצות והוא אינו מגשים באופן מלא את תכליתו. פרשנות זו יש לדחות, כאשר קיימת לפנינו פרשנות אחרת, כאמור, אשר מתיישבת הן עם לשון הסעיף בחיקוק, הן עם יתר הוראותיו והן עם סעיף 77 לפקודת התעבורה. כפי שציינתי, על פי פרשנות זו, הרי שבגין עבירות אשר, לכאורה, אינן כלולות בבטוי "מקום חנייה מוסדר" על פי חוק העזר אך בכל זאת הוכרזו כעבירות קנס ולכן יחשבו כעבירות "במקום חניה מוסדר" על פי סעיף 3 לתוספת לצו, דרגת קנס הנקבעת היא הדרגה המינימלית ביותר. לפרשנות זו ניתן היה להגיע אף אם היינו אומרים כי קיים חסר בעניין דרגת הקנס וכי, בטעות, לא נקבעה בצו דרגת קנס מתאימה לעבירות אלו. במקרה כזה, של "טעות" לכאורה בצו, הרי שהיה עלינו לפנות ולהחיל את הכלל הפרשני הקובע כי במקרה של אי בהירות בהוראה עונשית, תוחל הפרשנות המקלה ביותר עם הנאשם (ראה: בג"צ 4445/02 ורדה מור ואח' נ' ראש עיריית הרצליה ואח' ), ואכן כך. חסר בצו לעניין דרגת הקנס, לדעתי, לא יכול להביא לשלילה מוחלטת של ההכרזה על עבירה כעבירת קנס. תוצאה זו תהא בלתי הגיונית לחלוטין. מדוע ירצה מחוקק המשנה לקבוע כי דווקא עבירות אלו (שאינן חמורות במיוחד) לא תכללנה בהסדר של עבירות קנס? הרציונלים להחלת הסדר זהו חלים לגבי עבירות אלו, כמו לגבי יתר העבירות על פי חוק העזר. אין כל סיבה לקבוע כי דווקא בגין עבירות אלו יוגש כתב אישום ולא תינתן אפשרות לשלם קנס בסכום של 100 ש"ח ללא הליך משפט (כאשר העונש המרבי הקבוע בחוק לעבירות אלו הוא קנס בסך 3300 ₪ - ראה סעיף 254 לפקודת העיריות[נוסח חדש]). הערה שניה: "מקום חנייה מוסדר" על פי חוק העזר ולהערתי השניה. לדעתי, גם על פי פרשנותו של ב"כ הנאשם לדיבור "מקום חנייה מוסדר" על פי חוק העזר הרי שמקום החנייה בענייננו נכנס להגדרה זו. ב"כ הנאשם הרחיב וטען, כי מקום חנייה "מוסדר" יכול להפוך את עורו מרגע לרגע, בהתאם להסדר הקיים באותה השעה, ואם בשעה מסוימת הוא הופך ממקום אשר מותר לחנייה (בתשלום) למקום אשר אסור בכלל בחנייה לאותו רכב, הרי שכלפי אותו הרכב אין מדובר במקום חנייה מוסדר, כיון שאין הסדר תשלום תקף באותה השעה. לגבי הרכבים אשר מותר להם לחנות במקום - מדובר בחנייה חפשית אך עדיין לא במקום חניה מוסדר. לטעמי, אין לקבל פרשנות זו. ההבחנה היחידה אותה ניתן להעלות מהוראות חוק העזר היא בין מקום חניה אשר, עקרונית, מותר בחנייה (בדרך כלל החניה במקום לא תגרום הפרעה תחבורתית) ובין מקום אשר אסור תמיד בחנייה, לכולי עלמא. מקום אשר מותר עקרונית בחנייה אך מטעמים שונים של הקלת עומס החנייה באזור, תחלופת רכבים חונים ומתן עדיפות לתושבי האזור או משיקולים "עירוניים" אחרים (ראה בג"צ 441/97 צנוירט נ' ראש עיריית ירושלים)- נאסר על פי חוק העזר בזמנים מסוימים ובשעות מסוימות בחניה - נותר מקום חניה מוסדר. הרציונלים להסדר הם שונים מאלו הנקובים בתקנות התעבורה והם מושפעים גם משיקולי רווחת תושבי האזור ומעומס החניה באזור בכל שעה משעות היום. זהו ההסדר. כך, מקום חנייה מוסדר אשר כרוך בתשלום אגרת חנייה, נותר מוסדר גם כאשר לבעל הרכב אסור לחנות באותו המקום לאחר מספר שעות (בדרך כלל החנייה בתשלום מוגבלת לשלוש שעות). כך, מקום חנייה אשר מותר בחנייה בתשלום עד שעה מסוימת ולאחר מכן אסור בחנייה לכולי עלמא ומותר רק לבעלי רכבים מסוימים- עדיין נותר מקום חנייה מוסדר. כך גם סעיף 3(ג) לחוק העזר קובע: "אדם המעמיד רכב במקום חנייה מוסדר...(2)(ב) ימלא אחר כל ההוראות המפורטות על גבי כרטיס החנייה, על גבי הכריכה הצמודה לאוגדן של כרטיסי החנייה, על גבי תמרור המוצב בשטח במקום החנייה או בסמוך אליו, בכל הנוגע למקום החנייה, זמני החניה המותרים, משך החנייה...וכל עניין אחר הנוגע להסדרת החנייה" (ההדגשות בקו הוספו). כל ההוראות אשר מגבילות את החנייה במקום בזמנים מסוימים, הן הן ההסדר לגבי אותו מקום חנייה אשר עקרונית מותר. המקום נותר מקום חנייה מוסדר, אלא שההסדר המתייחס לאותן השעות מגביל את החנייה במקום ואינו מאפשר חנייה לכל רכב, אפילו בתשלום. גם החניה לתושבי האזור אינה יכולה להיקרא לגמרי "חפשית" וגם היא כרוכה בבצוע פעולות מסוימות ובמילוי תנאים מסוימים- שהרי על תושבי האזור להצטייד בתו חניה אזורי על פי ההוראות המפורטות בסעיף 4 לחוק העזר. תנאים אלו, גם הם, נכללים במסגרת ה"הסדר". ב"כ הנאשם טוען כי אין לקבל פרשנות זו, כי כך יחשב מקום חניה מוסדר גם כל מקום אשר אסור בכלל בחניה אך קיים הסדר חניה על פי הוראות תמרור, שאינו מכוון דווקא לתושבי האזור. לטענתו, כך, גם חניה במקום המיועד לפריקה וטעינה תחשב חניה במקום חניה מוסדר כיון שהחניה בו מותרת, על פי תמרור, לצורך פריקה וטעינה. כיון שכך, נטען, על פי סעיף 4 לחוק העזר תושבי האזור יוכלו לחנות במקום זה באופן חפשי וזוהי תוצאה בלתי הגיונית. טענה זו אינה מקובלת עלי. הגדרת המונח "חניה" בתקנות התעבורה היא: "העמדת רכב לזמן כלשהו, שלא לשם העלאת אנשים או הורדתם או טעינת מטען או פריקתו מיד, בלי הפסקות...". ומכאן- העמדת רכב לצורך פריקה וטעינה כאמור אינה מהווה כלל חניה, מקום המיועד לפריקה וטעינה אינו מהווה כלל מקום חנייה ומאליו ברור כי אינו יכול להיות מקום חנייה מוסדר. הערה שלישית: תיקון צו התעבורה ולהערתי השלישית. ביום 17.6.2004 תוקן צו התעבורה (ק"ת תשס"ד מס' 6323). במסגרת זו תוקן סעיף 3 לתוספת. לרשימת העבירות על פי חוק העזר שהן גם עבירות על פי תקנות התעבורה (סעיף 3(2) לתוספת לצו) נוספו גם תקנות אחרות מלבד תקנה 72 ובהן גם תקנות 22, 36, 69 ועוד. יתכן ומחוקק המשנה ביקש להסיר את אי הבהירות והספקות שהיו בכל הנוגע לפרשנות הדיבור "מקום חנייה מוסדר" בהתייחס לעבירות של איסור חנייה בכלל וייתכן שביקש להחמיר לעניין דרגת הקנס לעניין חלק מהעבירות שאינן מצויות בתקנה 72 אלא בתקנות אחרות ומהוות גם כן עבירות על פי חוק העזר. כך, למשל, חנייה בצד אבן שפה "אדום לבן" אשר מהווה עבירה על פי תקנה 22 (א) - אי ציות לתמרור ד-15 - דרגת הקנס שנקבעה לה כעת היא דרגה ב', וכך גם עבירות נוספות על פי תקנה 22 (א) לתקנות, בדבר אי ציות לתמרורים. ב"כ הצדדים לא התייחסו לנקודה זו. אכן, הצו המתוקן אינו רלוונטי למועד העבירה בענייננו ואינו דרוש לצורך הכרעה בתיק שבפני. עם זאת, מצאתי לנכון לציין כי ראוי להסב תשומת לב מחוקק המשנה לכך כי גם הצו בניסוחו כיום אינו כה מוצלח, וכי ברישא של סעיף 3(2) לתוספת לצו עדיין מצוינת תקנה 72 בלבד, למרות שנוספו לסעיף זה עבירות גם על פי תקנות נוספות. ראוי כי תקבע הוראה ברורה בסעיף 3 לתוספת, כי למעט העבירות על פי חוק העזר שהן גם עבירות על פי תקנות התעבורה אשר מפורטות בסעיף 3(2) הנ"ל, כל עבירה אחרת על פי חוק העזר - דרגת הקנס שלה תהא דרגה א', ובכך להבהיר הנושא, אם אכן זוהי כוונת מחוקק המשנה. פגם בכתב האישום לב"כ הנאשם טענה נוספת בדבר התאמתו של סעיף 4(ב) לחוק העזר לענייננו. כאמור, סעיף העבירה שנרשם בהודעה (אשר מהווה את כתב האישום - ראה: רע"פ 7752/00 שמחה ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 283) הוא סעיף 4(ב) לחוק העזר ולצידו צוין: "העמדת/החנית את רכבך הנ"ל בניגוד להוראות תמרור המתיר חנייה לכלי רכב מסוימים ובשעות מסוימות כפי שפורט בו (חניה מועדפת)". סעיף 4 לחוק העזר עניינו "חנייה לתושבי אזור חניה במקום חניה". סעיף 4(א) קובע כי תושבי אזור חניה שנקבע כמקום חניה מוסדר רשאים לחנות במקום שנקבע כמקום חניה מוסדר ללא תשלום. סעיף 4(ב) קובע: "חניה כאמור בסעיף קטן (א) מותרת רק לרכב הנושא תוית שאישר ראש העירייה ואשר עליה צוין מספר הרכב ואזור החניה בו מותרת החניה כאמור בסעיף קטן (א)". ב"כ הנאשם טוען, ראשית, כי סעיף 4(ב) אינו מהווה כלל סעיף של עבירה. שנית, נטען כי על פי ניסוחו של סעיף 4(ב) מדובר בעבירה אותה יכול לבצע רק תושב האזור, אשר אין לו תווית והוא לא שילם אגרת חנייה. נטען, כי סעיף העבירה המתאים לתיאור העבירה בהודעת הקנס הוא אחד מהסעיפים הקטנים של סעיף 6 לחוק העזר, הדן באיסורי חנייה הניגוד לתמרור. ב"כ המאשימה ביקשה לדחות טענות ב"כ הנאשם בעניין זה וטענה כי מכלל ההן, המתיר בסעיף 4(ב) חניה במקום לחניה מוסדר לבעלי תו חניה אזורי ללא תשלום, נלמד הלאו, האוסר על כל מי שאינו בעל תו כזה לחנות במקום. ניתן לומר כי מבחינה פורמלית יש צדק עם ב"כ הנאשם. מקריאת סעיפי חוק העזר עולה כי סעיף 4 כולו דן ב"חניה לתושבי אזור חניה במקום חניה" ומטרתו לקבוע את התנאים בהם יוכלו תושבי האזור לחנות במקום חניה מוסדר הסמוך למקום מגוריהם ללא תשלום. סעיף 4 אינו סעיף הבא לציין עבירות ואינו סעיף של איסורים. סעיף העבירות הוא סעיף 6 לחוק העזר. חניה בניגוד לתמרור אשר מתיר חניה לכלי רכב מסוימים ובשעות מסוימות, כפי שנרשם בכתב האישום, היא חנייה, כך נראה, בניגוד לסעיף 6(א)(1) לחוק העזר. ציון סעיף 4(ב) יכול לבוא בנוסף לציון סעיף העבירה על פי סעיף 6 לחוק העזר אך לא כסעיף עבירה יחיד. עם זאת, כאמור, מדובר לדעתי בטענה בעלת היבט פורמלי בלבד ואין בקבלתה בשלב זה כדי להביא לתוצאה אשר יכולה להשפיע על תוקף ההליך או ביטול האישום. לכל היותר, מדובר ב"פגם או פסול בכתב האישום" על פי סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי. כידוע, הגישה כיום בעניין פגמים פורמליים אשר לא גורמים לקיפוח הנאשם בהגנתו ואשר ניתן לתקנם מבלי לגרום כל עוות דין לנאשם - היא ליברלית. אם הנאשם ידע מהו המעשה המיוחס לו ומהי העבירה המיוחסת לו ואם ידע להתגונן כראוי ויוכל להמשיך להתגונן כראוי, כך שאין חשש שמא הוטעה מחמת אותו הפגם - הפגם לא ישפיע על ניהול ההליך ועל תוקפו של האישום ולכל היותר ניתן להורות על תיקונו. (ראה י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, תשס"ג, ע' 934 ואילך). בענייננו- תאור המעשה בכתב האישום, כפי שמציין ב"כ הנאשם עצמו- אינו שגוי. סעיף העבירה - אינו תואם במידה מלאה את תאור המעשה ונראה כי יש להוסיף סעיף עבירה נוסף. יש לזכור כי אנו עדיין בשלב של טענות מקדמיות טרם התשובה לאישום, טענות אשר כעת נדחות על ידי. ב"כ המאשימה רשאית בשלב זה לבקש תיקון כתב האישום בהתייחס לסעיף העבירה וגישת בית המשפט תהיה, כאמור, לבחון אם אין מדובר בקיפוח כלשהו של הגנת הנאשם. כמובן, שאין בכך כדי להוביל כעת לביטול האישום. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את טענותיו המקדמיות של ב"כ הנאשם וקובעת כי הודעת תשלום הקנס ניתנה כדין והיא תקפה. על הנאשם להשיב לאישום. המזכירות תעביר עותק ההחלטה לב"כ הצדדים ותזמנם להקראה נוספת על פי היומן. ניתנה היום, בהעדר הצדדים, 31 במרס, 2005. ארנה לוי, שופטתמשפט פליליחניה