בקשה לתפיסת רכב לפי מנהג בעלים 1. המבקשת, הגב' סריטה לוי (להלן: "המבקשת"), הגישה בקשה למתן פסק-דין הצהרתי, ביום 15/2/07 להצהיר כי רכב מסוג פיאט פונטו, מספר רישוי 82-652-10 (להלן: "הרכב"), הינו בבעלותה הבלעדית ואין לאיש זולתה זכויות ברכב ולהורות ללשכת הוצל"פ לשחררו לרשותה ממחסני הוצל"פ. 2. הבקשה הוגשה כנגד ניר לוי (להלן: "המשיב 1/ החייב"), אשר על פי הנטען הוא בעלה בנפרד והוא אשר חייב בתיק הוצל"פ 02-39708-06-7 (להלן: "תיק הוצל"פ), שבגינו עוקל הרכב. 3. קבוצת ק.ח.ל רהיטים בע"מ (להלן: "המשיבה 2") הינה הזוכה בתיק הוצל"פ הנ"ל. הקדמה 4. ביום 1/1/07 הטילה כב' הרשמת דנה עופר, בתיק הוצל"פ הנ"ל, עיקול ברישום על כלי רכב, שלא צוין מהו מספרו. 5. ביום 6/2/07 הורה כב' הרשם דאוד מאזן, בתיק הוצל"פ הנ"ל, לתפוס את הרכב בכל עת ומקום שהחייב נוהג בו ו/או הוא נמצא בחצריו, ושהעתק מהבקשה ומההחלטה ימסרו לו במעמד התפיסה, וזאת לאחר שהונחה בפניו תשתית עובדתית הסותרת, לכאורה, את חזקת הרישום, ולפיה החייב עושה מנהג בעלים ברכב. בהוראה לביצוע הליך לפי סעיף 5 לחוק הוצאה לפועל, צוין כי יש לתפוס את הרכב אצל הבעלים: "ניר לוי הנגרים 13 באר שבע". בדו"ח ביצוע באותו טופס, נרשם כדלקמן: "הרכב הנל נתפס ברח' עין גדי מספר 9 במקום מגוריו של החייב ובחצריו, אף לאחר דין ודברים עם ב"כ הזוכה אשתו של החייב מסרה את מפתחות האוטו ולקחה את חפציה האישיים מהאוטו..." 6. ביום 14/2/2007 עכב כב' הרשם דאוד מאזן, את מכירת הרכב ב- 40 יום, כדי לאפשר לצד ג' הטוען לבעלות, לפנות בתביעה המתאימה לביהמ"ש המוסמך. 7. ביום 15/2/07 במסגרת בש"א 3627/07 הוריתי על תיקון הבקשה, כך שהנתבעת 3, לשכת הוצל"פ חיפה (להלן: "המשיבה 3") תהיה גם המשיבה בבש"א זו, כן הוריתי בין היתר , ללשכת הוצל"פ להחזיר לידי המבקשת את הרכב, תוך שנאסר עליה לעשות כל פעולה אשר תוציא את הרכב מרשותה, ובמידה שהמשיבה 3 תבחר להתנגד ולהגיב, יהיה עליה להסביר את פשר עיקול הרכב, שלא כפי הוראת כב' הרשם מאזן. 8. ביום 22/7/07 בתיק פש"ר 3088/07 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ניתן על ידי כב' השופטת ברקאי, צו לכינוס נכסי המשיב 1. טענות הצדדים 9. המבקשת הצהירה, כי ביום 12/2/07 תוך כדי נסיעה, עצרו מספר אנשים שאינם מוכרים לה את רכבה, הודיעו לה כי הם מעקלים מטעם לשכת הוצל"פ בחיפה וכי הם תופסים את הרכב בגין חובותיו של בעלה, עימו נמצאת בהליכי גירושין. חרף האמור על ידה כי החוב הינו של המשיב 1, ואין לה כל חלק בו, מסרה להם את מפתחות הרכב בלית ברירה. המבקשת חיה בנפרד מהמשיב 1, ובבית הדין הרבני האזורי בבאר שבע, קיים הליך לאישור הסכם גירושין ביניהם, אשר צורף כנספח ב' לבקשתה. העיקול נעשה בצורה לא חוקית, הרכב לא נתפס בחצרי החייב, אלא תוך כדי נסיעתה בו. הרכב נרכש מכספיה בלבד , כתוצאה מעבודתה, מהלוואה שנטלה מישרכארט ע"ס 30,000 ₪ ומהחלפת מכונית אחרת מסוג מיצובישי, שאף היא הייתה בבעלותה הבלעדית. למשיב 1 מכונית משלו והוא משתמש ברכב לעיתים נדירות, כאשר קיים מצב חירום בו עליו להסיע את הילדים לטיפול רפואי או לצרכים אחרים שלהם. 10. המבקשת העידה והוסיפה בחקירתה, כי העיקול בוצע כאשר הייתה בבית אחותה ברחוב עין גדי, שאת מספרו אינה זוכרת. היא (המבקשת) גרה ברחוב עין גדי 9/4, אולם למעלה מ- 3 שנים שגרה ברחוב עלי דיוויס 4/4 בבאר שבע, לשם עברה עם בעלה. עתה אינם גרים יחדיו. לפני קניית הרכב בחודשים יולי-אוגוסט, היה לה רכב מסוג מיצובישי של גיסתה, אשר אחיה נתן לה אותו. הרכב נקנה בזמן שהיא והמשיב 1 היו יחדיו. המבקשת הצהירה כי עצרוה לא בזמן נהיגה, אלא בדרכה לרכב. לדבריה, המעקל רדף אחריה, חיכה לה במקום עבודתה, עד שראה שיצאה ונכנסה לרכב. לאחר תפיסת הרכב, לא ניסתה להגיע להסדר עם המעקל, כטענתו, אלא אחיה ניסה. היא אינה יודעת מה הוצע למעקל, לא שמעה את השיחה, אין בידיעתה אם היו בידי אחיה שיקים בכדי למסורם למעקל, והיא אף סירבה שאחותה תשלם. בתחילת העסק, הייתה קשורה לעסקו של המשיב 1, לא הייתה שותפה, אלא בעלת החשבון. עקרונית זהו רכבה, אבל אם יש פעמים המשיב 1 צריך אותו, לא תגבילו. אינה זוכרת אם היה נוסע עם הרכב לחיפה. 11. תגובה לבקשה התקבלה רק מהמשיבה 2 ובמסגרתה נטען, כי המשיב 1 הינו בעל חנות רהיטים ברחוב הנגרים 13 בבאר שבע ובכל הזמנים הרלבנטיים היה ברשותו הרכב, אשר השתמש בו כמנהג בעלים, לצורך הסעותיו העסקיות, בין היתר למבנה של המשיבה 2 בקריות. השימוש בו על ידו היה יום יומי, והוא נראה על ידי גורמי משיבה 2 שנמצאים בשטח, חונה בפתח חנותו. המשיב 1 קנה סחורה ממנה בשווי של 50,000 ₪ ומסר לה בעבורה, שיקים דחויים, שחלקם נשוא תיק הוצל"פ. למשיב 1 חוב נוסף לחברת ח. קובי תעשיות בע"מ, נשוא תיק הוצל"פ 02-39710-06-6, בגין קבלת סחורה ללא תשלום. בסמוך להגשת הבקשה לתפיסת הרכב, סגר המשיב 1 את החנות משנקלע לחובות. פקידי הוצל"פ לא תפסו את המבקשת בזמן נהיגה, אלא ברחוב עין גדי מס' 9, כאשר היא חונה בחניון המקום. הרכב נתפס בחצרו ובמקום מגוריו של החייב בהתאם לדו"ח המעקל. המשיב 1 עדין מתגורר עם המבקשת והליך הגירושין שנפתח בבית הדין הרבני הוא הליך פיקטיבי, להתחמק מתשלום חובותיו ולשם הברחת נכסיו. המבקשת לא צרפה לבקשתה את הסכם הגירושין, דבר המעיד על חוסר ניקיון כפיים. המבקשת לא המציאה כל ראיה למי היה שייך המיצובישי ועל שם מי היה רשום. אין ביכולתה של המשיבה 2, לדעת בעבור מי נתקבלה הלוואה בסך של 30,000 ₪, שכן המסמך שצורף לבקשתה אינו מעיד כי ההלוואה ניתנה לצורך רכישת רכב. במעמד התפיסה הציעה המבקשת לשלם למעקל סכום החוב בשיקים דחויים, אשר ישולמו באמצעות אחיה, שנזעק למקום, אולם המשיבה סירבה לקבלתם. 12. עו"ד חטיב עלי, המעקל, העיד , כי יחד עם הצו היו ברשותו ההחלטה והבקשה שהיה עליו ליתן לה. כן טען, כי לגבי הרכב לא חשוב איפה תופסים אותו, גם אם כתוב שההליך יבוצע אצל ניר לוי הנגרים 13. על פי תוכנה שיש ברשותו של מרשם האוכלוסין בדק את הכתובת, ומצא שהנגרים הינה הכתובת של העסק והיא אחת הכתובות. עו"ד עלי העיד, כי עקב אחרי המבקשת מקיבוץ חצרים, כי לא יכל לעצרה שהיא ברכב או במקום אחר. כיום ששמע שהכתובת בעין גדי הייתה נכונה עד לפני 3 שנים, ושם גרה אחותה השיב, שאין לו הוכחה אם זה נכון או לאו, וטען כי אם כך, אז למה הציעו לשלם כסף? סיכומי המבקשת 13. מעבר לאמור עד כה, העיקול והתפיסה בוצעו בניגוד לצו והרכב הוא בבעלות התובעת, מהנימוקים הבאים א. מתמצית רישום משרד הפנים, עולה כי אחותה, הגב' קרין דדון, גרה ברחוב עין גדי 11 דירה 21 בבאר שבע ולתובעת אין כל זיקה לבניין ברחוב עין גדי 9 בבאר שבע ורכבה לא חנה שם. ב. כאשר המעקל, אשר הינו גם עו"ד, נמצא במקום שאיננו "הנגרים 13 בבאר שבע" ומתיימר להוציא את הרכב מידי המבקשת, שאיננה חייבת בתיק, היה עליו להזהירו שמכאן ואילך הוא פועל בניגוד לצו ועושה שימוש לרעה ברישיון עריכת הדין ובעצם מבצע עבירה פלילית. הרכב לא עוקל, אלא נחטף מידי התובעת ללא צו חוקי/תקף. פעולת העיקול בלתי חוקית ודי היה בכך בכדי לבטל את כל ההליך. ג. המבקשת בהליכי גירושים וחתמה על הסכם ממון, אשר הרכב נשוא התיק נשאר בבעלותה, העתק מההסכם צורף לסיכומים. הנתבע מעולם לא נקט בהליך כלשהו לצרפה כחייבת לחוב המשיב 1, ואיננו יכול לעשות זאת בהליך זה. ד. נגד החייב ניתן צו כינוס נכסים, אשר במסגרתו ממילא קיים עיכוב הליכים. ה. יש לפסוק הוצאות ראויות ואף הוצאות עונשיות, בגין שימוש לרעה בצו ביהמ"ש. סיכומי המשיבה 2 14. מעבר לאמור עד כה, דין התביעה להידחות על הסף, תוך חיוב המבקשת בהוצאות לדוגמא, מהנימוקים הבאים: א. הערה מקדמית - יש להתעלם מכל המסמכים שמקורם מהתובעת עצמה או מכל מקור אחר ואשר צורפו לסיכומים ולא צורפו לתצהירה של התובעת. ב. הרכב אומנם לא נתפס בכתובת חנותו של המשיב 1, שכן החנות נסגרה, אך הוא נתפס בעין גדי 9 לאחר שהמעקל הוציא את הכתובת ממאגרי משרד הפנים. בהחלטתו של ראש הוצל"פ לא צוין מקום חצריו של הנתבע 1, ועל כן הפעולה של המעקל לתפיסת הרכב יכלה להתבצע בכתובת שבה הרכב נמצא, בכל מקום שיש למשיב 1 זיקה אליו. ג. אין להאמין לגרסת המבקשת, שכן היא מלאת סתירות וחסרת בסיס עובדתי וראייתי. בעוד שהצהירה שהרכב נתפס בזמן נהיגה, העידה, כי בזמן תפיסת הרכב שהתה אצל אחותה. כן, מחד טענה שלאחר העיקול לא האזינה למה שהתרחש ומאידך סיפרה שהיו ניסיונות לתשלום בפועל, כך גם טענה מחד, כי המעקל לא רצה להגיע להסדר ומאידך טענה כי סירבה שישלמו בעבורה. ד. המבקשת לא המציאה כל אסמכתא המעידה על כתובתה המדויקת ולא העידה עדים בנידון, לצורך הרמת נטל ההוכחה שרובץ על כתפיה. ה. טענה לפגם כלשהו בהליך העיקול צריכה להיות מופנית לראש הוצל"פ, דבר שלא נעשה. ו. הסכם הגירושין מיום 7/2/07 ותביעת הגירושים בביה"ד הרבני מיום 28/1/07, נעשו לאחר קבלת החלטת ראש הוצל"פ מיום 28/12/2006 לעיקול הרכב ברישום. לכן, מתבקש ביהמ"ש לשקול אם לא קיימת קנוניה בין המבקשת לבין בעלה להברחת נכסים. ז. עדות המבקשת, כי מקורו של רכב המיצובישי, הינו מתנה מאחיה, הינה הרחבת חזית, משטענה זו לא נטענה בתצהירים. מה גם, שהמבקשת לא המציאה ראיות כלשהן המעידות על מקורו של רכב המיצובישי. ח. גם אם המבקשת שילמה את רוב התשלום בעבור קניית הרכב, עדיין עובדה זו אינה מקנה לה בעלות בלעדית עליו, מכוח הלכת השיתוף בין בני הזוג. בתאריכים הרלבנטיים לקנייתו הייתה נשואה למשיב 1, העיקול נעשה בטרם עריכת הסכם חלוקת הממון בין בני הזוג, ועל כן הוא נעשה על רכוש משותף. חוק המטלטלין אינו משריין את חלקו של אחד השותפים ומחסנו בפני עיקול או מכירה בהליכי הוצל"פ. ט. התובעת טוענת כי מלחמת הנתבעת בתיק זה אין לה כל תועלת, שכן קיים במסגרת כינוס הנכסים עיכוב הליכים על הרכב הנ"ל. אם כבר מודה המבקשת כי הרכב, הינו חלק מנכסי המשיב 1, אז מדוע על ביהמ"ש, לדון בעניין הבעלות. האמור בסעיף 41 לסיכומיה מייתר כל הוכחה לגבי בעלותה של התובעת על הרכב. י. מעבר לדחיית התביעה יש לחייב את המבקשת בהוצאות לדוגמא. דיון 15. לאחר ששמעתי את הצדדים ובחנתי את הראיות נחה דעתי כי דין הבקשה למתן פס"ד הצהרתי להידחות. 16. רישום הבעלות של הרכב על ידי המבקשת, אין די בו להכשיר את בקשתה, שכן כידוע הרישום במשרד הרישוי הוא רישום דלקרטיבי ולא קונסטיטוטיבי, על אף שלא נאמרה עדיין המילה האחרונה בנידון ( ראה: רע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט, פ"ד נא(4), 464 (1997)) 17. המשיבה 2, אשר טענה כי השימוש ברכב על ידי המשיב 1 היה יום יומי וכי הרכב נראה חונה בפתח חנותו, לא העידה אף אחד מעובדיה, להוכחת טענה זו. ברם, על המבקשת, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", הנטל להוכיח כי המשיב 1 לא עשה שימוש ברכב כמנהג בעלים, כטענת המשיבה 2. המבקשת לא עמדה בנטל זה, מהנימוקים הבאים: התשלום עבור מכירת הרכב - המבקשת אישרה כי הרכב נקנה בתקופה שהיא והמשיב 1 היו יחדיו (עמ' 3, ישיבה מיום 8/5/07). בעוד שהצהירה, כי הרכב נקנה מכספיה בלבד, וכי לקחה הלוואה על סך 30,000 ₪ מחברת ישראכרט והחליפה את המכונית מסוג מיצובישי שהייתה בבעלותה הבלעדית, הרי שבמסגרת חקירתה, העידה, דבר שלא הוזכר כלל בתצהירה, כי את הרכב מסוג מיצובישי קיבלה במתנה מאחיה, לאחר שנפרד מגיסתה (עמ' 3, ישיבה מיום 8/5/07(. המבקשת לא הציגה כל אסמכתא ממשרד הרישום, על שם מי היה רשום רכב המיצובישי במשרד הרישוי, היא לא העידה את גיסתה או אחיה, כדי שיוכלו לאשש את גרסתה, ואין די בתצהירו של אחיה לאישוש גרסה זו, משלא נחקר על תצהירו. גם טענתה כי הרכב נקנה באמצעות הלוואה שנטלה לא אוששה, ותדפיס לוח הסילוקין, שסומן כנספח ז לתצהירה לא די בו, שכן לא ברור ממנו לשם מה נטלה ההלוואה. בנוסף, המבקשת לא טרחה להעיד את המשיב 1, או לכל הפחות לדרוש ממנו תצהיר, לאישוש טענותיה. הימנעות זו כידוע פועלת לרעתה. המבקשת שבזמנים הרלבנטיים לרכישת הרכב חיה עם המשיב 1, לא עמדה בנטל המוטל על כתפיה להוכיח, כי הרכב נקנה מכספיה היא ולא מכספים המשותפים לה ולבעלה. המבקשת, הבאה בבקשה למתן פס"ד הצהרתי, צריכה לבוא בניקיון כפיים לביהמ"ש. ספק רב בעיני, אם זהו אכן המקרה. המבקשת הצהירה ביום 14/2/07, כי היא חיה בנפרד מבעלה ובבית הדין הרבני האזורי בבאר שבע, קיים הליך לאישור הסכם גירושין ביניהם. קבלה מביה"ד הרבני האזורי בבאר שבע, מיום 28/1/07, שעניינה תשלום בעבור אישור הסכם גירושין צורפה לתצהירה (להלן: "קבלה"). בעדותה העידה, כי אינה חיה ביחד עם המשיב 1 (עמ' 2, ישיבה מיום 8/5/07), הסכם הגירושין, נעשה לאחר הקבלה, וכי יש לה דיון בבית הדין ביום 29/5 ( עמ' 5, ישיבה מיום 8/5/07). במסגרת סיכומיה צרפה הסכם ממון מיום 1/2/07 (להלן: "הסכם הממון"). מספר תמיהות עולות מהאמור לעיל: ראשית - כיצד מצורפת קבלה מביה"ד הרבני, בדבר אישור הסכם גירושין מיום 28/1/07, בעוד שהסכם הממון נערך ביום 1/2/07; שנית - כיצד המבקשת אשר הצהירה כי חיה בנפרד מבעלה ביום 14/2/07, צרפה הסכם ממון מיום 1/2/07, שלכאורה נערך מספר ימים בודדים לפני תצהירה, בו מופיעים המבקשת והמשיב 1, כאילו גרים באותה כתובת; שלישית - מדוע על הסכם הממון שלכאורה היה צריך להיות מוגש לביה"ד רבני אין חותמת קבלה של ביה"ד הרבני. עולה חשש יותר ממשי כי הוא נערך בעקבות המשפט נשוא דיוננו, חשש זה מקבל משנה תוקף למקרא ההסכם, שרובו ככולו, פועל לטובת המבקשת, ואין בו כמקובל בהסכמי ממון, איזון זכויות בני הזוג. כן, הסכם זה מעניק את המשך החזקה ברכב למבקשת, זאת לאחר שכבר ניתנה החלטה על ידי כב' הרשמת דנה עופר ביום 1/1/07, אשר לכאורה, משלא צוין מספר הרכב, הטילה בתיק הוצל"פ, עיקול ברישום על הרכב. לכל זה מתווסף כאמור, כמו בסעיף הקודם, היעדר העדת המשיב 1, אשר היה יכול יותר מכל, לחזק את גרסת המבקשת או להסביר את התמיהות הנ"ל. המבקשת לא הוכיחה שהמשיב 1 לא השתמש ברכב כמנהג בעלים. חרף המוצהר על ידה כי למשיב 1 יש מכונית משלו, הצהירה כי לעיתים נדירות הוא עושה שימוש ברכבה כאשר קיים מצב חירום כגון הסעת הילדים לטיפול רפואי או לצרכים אחרים. לא ברור מדוע הוא עושה שימוש ברכבה כאשר לו יש רכב משלו. מעדות המבקשת עולה כי המשיב 1 השתמש ברכב כבעליו ואם היה צריך את הרכב היא לא הגבילה אותו ( עמ' 5, ישיבה מיום 8/5/07). לשאלה האם נסע עם הרכב לחיפה השיב: "אני לא זוכרת, אבל שוב, אם הוא היה צריך, לא הגבלתי אותו" (עמ' 5, ישיבה מיום 8/5/07). לאור האמור לעיל, המבקשת לא הגבילה את המבקש בשימוש ברכב, משמע, ששני הצדדים ראו את הרכב, כרכב השייך לשניהם. כן, בלא להתייחס לסוגיה האם חל על המבקשת הלכת השיתוף או לאו, המבקשת לא הוכיחה כי קנתה את הרכב בכספיה הבלעדיים, מהסכם הממון עולה יותר מחשש ממשי כי נערך לשם המשפט. בנסיבות האמורות לא ניתן ליתן פס"ד הצהרתי כאמור. ביצוע העיקול 18. חרף האמור לעיל, המעקל נהג שלא כשורה, וזו בלשון המעטה, וביצע את העיקול שלא בהתאם להוראות כב' הרשם דאוד מאזן . 19. כב' הרשם דאוד מאזן הורה ביום 6/2/07 לתפוס את הרכב בכל עת ומקום, כשמשיב 1 נוהג ברכב ו/או הרכב נמצא בחצריו. העתק מהבקשה וההחלטה ימסרו לו במעמד התפיסה. בהוראה לביצוע הליך נכתב, כי פרטי ההליך: "תפיסת רכב מ. בעלים". ההליך יבוצע אצל: "ניר לוי הנגרים 13 באר שבע". בסופו של דבר לפי דו"ח הביצוע, הרכב נתפס ברחוב: "עין גדי מספר 9 במקום מגוריו של החייב ובחצריו". העתק מהדו"ח נמסר לידי המבקשת. 20. הרכב לא נתפס שהוא נהוג על ידי המשיב 1, אלא ברשות המבקשת. המשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה להוכיח כי רחוב עין גדי 9, משמש כמקום מגוריו ו/או חצריו של המשיב 1, בעוד שהמבקשת מצידה, כן הרימה את נטל ההוכחה להוכיח כי אינה גרה ברחוב עין גדי 9. 21. המעקל הוא בעל תפקיד כמשמעותו 5(ג) חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967: " מי שקיבל עליו תפקיד ביצוע (להלן - בעל תפקיד), דינו, לענין אותו תפקיד, כדין מוציא לפועל, עליו לבצעו אישית ואין הוא רשאי להטיל את ביצועו על אדם אחר" . בהתאם לתקנה 37ז (ב)(1) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979, בין יתר החובות המוטלות עליו כבעל תפקיד, מוטלת עליו החובה: " לבצע את תפקידו בנאמנות, במסירות ובהגינות וימלא בקפדנות אחר הוראותיהם של ראש ההוצאה לפועל ושל המוציא לפועל שבתחום סמכותם הוא פועל, ואחר סדרי המינהל שיקבע מנהל בתי המשפט". לעניין חשיבות ביצוע תפקיד המעקל בדווקנות יאים דברי כב' השופט עזרא קמא בע"ש (ירושלים) 7142/99 גיל לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 2000(1) (2000): " אף אם היה למערער ספק גבי הצורך לגבות הפרשי הצמדה וריבית, הרי שהיה עליו לפנות לראש ההוצאה לפועל או למוציא לפועל בסוגיה זו ולבקש הוראות, כאמור בתקנה 37ז לתקנות ההוצאה לפועל, לאמור: "בעל תפקיד יבצע את תפקידו בנאמנות, במסירות ובהגינות וימלא בקפדנות אחר הוראותיהם של ראש ההוצאה לפועל ושל המוציא שבתחום סמכותם הוא פועל, ואחר סדרי המינהל שיקבע מנהל בתי המשפט". בעל תפקיד פועל מכוח צו העיקול המסמיך אותו לבצע הליך שסכומו נקוב בצו, וכל פעולה של בעל תפקיד, בין אם בהסכמת החייב או הזוכה או שניהם גם יחד, המביאה לגביית סכום גבוה מהסכום הנקוב בצו העיקול, מנוגדת להוראות הדין ולנהלים. לבעלי הדין קיימת אפשרות להעלות את טיעוניהם בפני ראש ההוצאה לפועל, ולאחר שניתן צו עיקול, אין לסטות מהסכום הגבייה הנקוב בו". ביצוע העיקול שלא בכתובת בה נקבע שיבוצע, והחלטת המעקל על דעת עצמו בלבד, על פי תוכנת מרשם אוכלוסין שיש ברשותו, כי רחוב עין גדי הוא מקום מגוריו של החייב, אינה ביצוע באופן דווקני של החלטת ראש הוצל"פ והמוציא לפועל. נראה הוא, כי המעקל, ביכר לעשות דין לעצמו ולהיכנס לנעלי המוציא לפועל, ולתפוס בכל מחיר את הרכב, גם אם המדובר בעבירה על החוק, ובחריגה מסמכות שהוקנתה לו. דווקא ממעקל שהינו עו"ד מצופה שיבין כי ישנה חשיבות לביצוע הצו בצורה דווקנית, כאשר יש בהליכי ההוצאה לפועל בכדי לפגוע בזכויות קנייניות, ולא לטעון כי לגבי רכב אין חשיבות איפה תופסים אותו (עמ' 6, ישיבה מיום 8/5/07). 22. בנסיבות האמורות, למרות אי קבלת הבקשה למתן פסק דין הצהרתי לטובת המבקשת, רואה אני לנכון להשית הוצאות דיון זה על המשיבה 2, מטעמה פעל המעקל, בגין ביצוע העיקול שלא בהתאם לצו. סיכומו של דבר 23. הבקשה למתן פס"ד דין הצהרתי נדחית. 24. המשיבה 2 תשלם למבקשת הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין ביצוע העיקול שלא בהתאם לצו העיקול בסך כולל של 10,000 ₪ + מע"מ. מן הדין היה אמנם להטיל הוצאות אלו גם על המעקל עצמו, אך משלא צורף כבעל דין להמרצת הפתיחה, אין לעשות כן. 25. העתק מהחלטה זו תועבר ללשכת ההוצאה לפועל בחיפה. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.תפיסת רכברכב