אי מסירת פוליסה למבוטח מבוא 1. תביעה זו עניינה עתירת התובע להצהיר על ביטול הודעת ביטול פוליסה, עליה חתם ביום 20.3.02 (להלן:"הודעת הביטול") ופסיקת תגמולי ביטוח, בגין אבדן כושר עבודה. 2. התובע, אלפונסו חסון (להלן:"התובע"), יליד 1957, עסק במכירת חומרי בנין ואינסטלציה והיה אחד ממנהליו של עסק שנקרא "איציק וצורי" (להלן:"העסק" או "החברה"). 3. התובע בוטח, החל משנת 1991, בפוליסת ביטוח מס' 349887000 מסוג "מניב", שהוצאה על ידי הנתבעת, הדר חברה לביטוח בע"מ (להלן:"הנתבעת"). הפוליסה נערכה באמצעות סוכן הביטוח רפי ארביב (להלן:"סוכן הביטוח" או "הסוכן"). 4. ביולי 1997, לקה התובע באוטם חריף בשריר הלב ולאחריו עבר צנתור. 5. באותה עת, הוצאה על ידי הנתבעת, פוליסה משופרת למנהלים ובעלי שכר גבוה - "עוגן זהב". על פי פניית סוכן הביטוח, מיום 8.8.95, הסכימה הנתבעת "לשדרג" את פוליסת הביטוח של התובע ולהמירה לפוליסת "עוגן זהב מורחב" וזאת חרף העובדה שהתובע לקה בליבו, זמן קצר קודם לכן. בפוליסה המשופרת, נכללו הנספחים הבאים: נספח 808 - "תנאים כלליים לביטוח סיעודי ואובדן כושר עבודה". נספח 806 - "הרחבה לאובדן כושר", על פיה זכאי המבוטח לתגמולי ביטוח, בגין אבדן כושר עבודה חלקי, היה ונשלל ממנו, בשיעור של 25% ומעלה, הכושר לעסוק במקצועו או בעיסוק שבו עסק כמפורט בהצעה וכן נבצר ממנו, באופן חלקי לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים להכשרתו וניסיונו וכתוצאה מכך קטנה הכנסתו בלמעלה מ-25% (הפוליסה ונספחיה, צורפו כנספח ב' לתצהיר לאה נווה, נ/19, להלן:"הפוליסה" ו- "נספח 806"). 6. בדצמבר 1997, עבר התובע, אוטם נוסף ובאפריל 1998, עבר ניתוח מעקפים. 7. לטענת התובע, עקב מצבו הרפואי וצמצום היקף עבודתו, סברו שותפיו לעסק שאין הוא תורם כבעבר, עד אשר, בשנת 2000, הופסקה עבודתו בעסק. התובע ציין כי עקב ההתדרדרות במצבו הכלכלי, נאלץ למכור את ביתו ולעבור להתגורר בשכירות ולא יכול היה, להמשיך ולשלם את פרמיות הביטוח. לטענת התובע, סוכן הביטוח אמר לו כי הזכאות לתגמולי ביטוח, בגין אבדן כושר עבודה, מותנית בנכות של 75% ומעלה ולפיכך, עקב חסר יכולתו לעמוד בתשלום הפרמיות, ביקש לבטל את הפוליסה (למעט ביטוח ריסק), כאמור בהודעת הביטול. 8. התובע עותר לביטול הודעת הביטול מחמת טעות והטעיה שכן לטענתו, הפוליסה לא נמסרה לו והוא לא ידע על הזכאות לקבלת תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה חלקי, החל מ- 25% ומעלה. יתרה מכך, התובע טוען כי הסוכן הטעה אותו בכך שאמר לו כי אינו זכאי לתגמולי ביטוח כיוון שנכותו אינה עולה על 75% וכי למעשה, בעת ביטול הפוליסה, היה זכאי לתגמולי ביטוח, בגין אובדן כושר עבודה חלקי, אך הדבר לא הובא לידיעתו, על ידי סוכן הביטוח. 9. הנתבעת טוענת כי הודעת הביטול, שרירה וקיימת ולפיכך דין התביעה להדחות. נסיבות עריכת הביטוח וביטול הפוליסה - העדויות 10. התובע העיד על יחסי החברות הקרובים ששררו בינו לבין סוכן הביטוח אשר שימש לו גם כיועץ בענייני ניהול העסק. התובע ציין בתצהירו (ת/2) כי לא קיבל את פוליסות הביטוח שנערכו לו ואלה נותרו בידי הסוכן וכי כשפנה לסוכן, לאחר התקף הלב בו לקה, הודיע לו הסוכן כי אינו זכאי לתגמולי ביטוח שכן הביטוח מותנה בנכות של 75% ומעלה וכי אין טעם בתביעה שכן אין מדובר בתאונת עבודה. עוד ציין התובע כי לאחר ניתוח המעקפים ולאחר שהוכר כנכה בשיעור של 65% על ידי המוסד לביטוח לאומי, במסגרת נכות כללית, שב ופנה לסוכן, אך זה חזר והבהיר לו כי יהא זכאי לתגמולי ביטוח רק בשל נכות העולה על 75% ו/או אם מדובר בתאונת עבודה. כשנשאל התובע, באשר לדרישה לתשלום תגמולי ביטוח, עליה השיבה הנתבעת, במכתב מיום 25.5.98 (נ/12) וכן מכתב נוסף, מיום 26.1.99, (נספח ה' לתצהיר לאה נווה, נ/19) וביקשה המצאת מסמכים נוספים, לצורך השלמת הטיפול בתביעה, השיב כי "... גם לא המצאתי אישור מהמל"ל. בהמלצת סוכן הביטוח, נאמר לי שלא צריך להגיש ואין טעם להגיש כי אין לי 75% נכות ואני לא נכה מתאונה, הוא אמר לי אל תגיש, חבל על הכסף וחבל על הזמן" (עמ' 9 לפרוטוקול). 11. אשר לנסיבות שהובילו לביטול הפוליסה, העיד התובע כי לאחר שהופסקה עבודתו בעסק, המשיך, על פי עצת סוכן הביטוח, לשלם את הפרמיה מכיסו, אך עקב ההתדרדרות במצבו הכלכלי, לא יכול היה עוד לשאת בנטל תשלום הפרמיה ופנה לסוכן לשם ביטול הפוליסה, וכדבריו: "אחרי שפוטרתי באוקטובר 2000 הוא המליץ לי להמשיך ולשלם את הפוליסה, בגלל שלא עבדתי ולא קיבלתי שכר משום מקום, למרות הנכות שלי, הגעתי למצב שלא היה לי איך לשלם ופניתי אליו בשנת 2002 וביקשתי שאני רוצה לבטל את הפוליסה כי אין לי כסף לשלם וגם אז הוא לא אמר לי שמגיע לי מהביטוח ושאני צריך לתבוע אותם והוא ביטל לי את שתי הפוליסות שהיו לי בהדר" (עמ' 10 לפרוטוקול). התובע אישר את חתימתו על הודעת הביטול מיום 20.3.02 בה נאמר: "אבקש לבטל את ביטוח הבריאות. וביטוח אובדן כושר עבודה. וביטוח חיים למעט ביטוח ריזק (כך במקור - ב.ט.) שמשועבד לבנק אדנים. הביטול מיום 31.12.01 כפי שהודענו לסוכן הביטוח ובהמשך למכתבכם מיום 5.3.02" התובע העיד כי הודעת הביטול נכתבה בכתב ידו, אצל סוכן הביטוח וכי למרות שההודעה נחתמה, לכאורה, על ידו ועל ידי אישתו, הרי אשתו לא נכחה במקום ולא חתמה על הודעת הביטול, וכדבריו: "אני הייתי והסוכן אמר לי תחתום בשם אישתך" (עמ' 10 לפרוטוקול). 12. כן העיד מטעם התובע, מר חנן דוידוביץ (להלן: "דוידוביץ") אשר עבד בעסק, בין השנים 2001-1994, כחשב. דוידוביץ, ציין אף הוא בתצהירו (ת/1), כי סוכן הביטוח, שימש כיועץ של החברה וכי "כל הפוליסות לרבות הפוליסה האישית שלי היו בידי סוכן הביטוח ולא היו עותקים בידי העובדים והחברה" (סעיף 4 לתצהיר, ת/1). דוידוביץ הוסיף וציין כי לא היה ידוע לו וכי הסוכן לא ציין מעולם כי התובע זכאי לפיצוי בגין נכות העולה על 25%. בחקירתו הנגדית, הכחיש דוידוביץ את גירסת הסוכן בדבר מסירת הפוליסות וחזר על עדותו כי הפוליסות לא נמסרו, לא לו ולא לחברה (עמ' 5-4 לפרוטוקול). 13. מטעם הנתבעת, העידו הגב' נווה שלתצהירה (נ/19), צורפו מסמכים מתיק הפוליסה וכן סוכן הביטוח. 14. סוכן הביטוח, אישר בעדותו כי שררו יחסי חברות קרובים בינו לבין התובע וכדבריו: "התובע, צורי (כינויו של התובע - ב.ט.), היה חבר 15 שנים עד לכמה ימים לאחר הגשת התביעה. הוא היה חבר-חבר" (עמ' 20 לפרוטוקול). הסוכן תיאר בעדותו, כיצד ליווה את התובע, לאחר התקף הלב הראשון וכיצד השתדל ופעל בחברת הביטוח, על מנת להמיר את הפוליסה של התובע, לפוליסה המשופרת מסוג "עוגן זהב", במסגרת המבצע שנערך אותה עת וזאת חרף העובדה שהתובע לקה בליבו, זמן קצר קודם לכן (עמ' 21-20 לפרוטוקול). הסוכן העיד כי החתים את התובע, על הבקשה מיום 8.8.95 (נ/7), להמרת הפוליסה ל"עוגן זהב", הכוללת הצהרת התובע: "שלא חל שום שינוי לרעה במצב בריאותי מאז נתקבלתי לביטוח בחברתכם והנני בכושר עבודה מלא מלבד מקרה הלב לאחרונה (המבוטח חזר לעבודה בצורה סדירה)". כן העיד הסוכן כי הסביר לתובע את השיפור בפוליסה ואת הכיסוי הביטוחי, הניתן על פיה וכדבריו: "באתי עם התצהיר עצמו שקיבלנו מחב' הביטוח (חוזר הנתבעת, מיום 15.6.95, המופנה לסוכני הביטוח, הוגש כחלק מנ/7 - ב.ט.) ובו הראתי לו כמה זה טוב ויותר משמעותי זה גם היה יותר יקר" (עמ' 21 לפרוטוקול). הסוכן הכחיש בעדותו את טענת התובע כי רק בשנת 2002, נודע לו שיש כיסוי לאובדן כושר עבודה חלקי, והעיד כי הסביר זאת לתובע, כשנעשתה ההמרה של הפוליסה וכי גם כשטיפל בהגשת מסמכי התביעה לנתבעת, לאחר התקף הלב השני "...וגם אז לקחתי את המסמכים ואמרתי לו שעלי להודיע לחברת הביטוח, כי לא רציתי שיהיה פיגור בזמן. הסברתי לו שיש אובדן כושר עבודה חלקי" (עמ' 22 לפרוטוקול). אשר לטענה בדבר אי מסירת הפוליסות למבוטחים, העיד הסוכן כי גרסתם של התובע ודוידוביץ, אינה נכונה וכדבריו: "ראיתי את התצהיר של רואה החשבון (דוידוביץ - ב.ט) והוא שיקר במצח נחושה. הוא כותב שלא קיבל את הפוליסות, לא היה ולא נברא. כל הפוליסות היו אצלו מאז ומתמיד, במיוחד הפוליסות שלו. עד היום הוא מבוטח שלי..." (עמ' 26 לפרוטוקול). יחד עם זאת, כשנשאל סוכן הביטוח, על ידי בית המשפט, אם יש אישורים על מסירת הפוליסות, השיב: "יש דו"ח בתוכנה לגבי משלוח מכתבים" (עמ' 26 לפרוטוקול). הדו"ח: "רשימת תזכורות לחסון צורי" (נ/18), כולל אמנם מספר רישומים המציינים: "נשלח מכתב ללקוח - נלוה דואר", אך הסוכן הודה בעדותו כי אין ביכולתו לומר מה נשלח במצורף לכל מכתב וכדבריו: "לגבי נ/18 אני לא יכול לומר מה נשלח בכל פעם. כתוב לגבי איזה נושא נשלח המכתב, אבל אי אפשר לדעת איזה מכתב נשלח והאם נשלחה פוליסה" (עמ' 32 לפרוטוקול). הסוכן העיד כי בשנת 1998, הודיע לנתבעת, על ניתוח המעקפים שעבר התובע, אך לטענתו, הוא לא טיפל בתביעה לתגמולי ביטוח, וכדבריו: "אחרי ניתוח המעקפים היה מגיע לו הרבה יותר חודשים, כי הוא עבר טראומה קשה מהניתוח. העברתי את המסמכים לחב' הביטוח כי היא מימנה את הניתוח בהדסה. כל המסמכים היו בחב' הביטוח. כל המסמכים שהועברו לרשותי, העברתי לחב' הביטוח. העברתי הודעה כתובה על הארוע... אם זה היה מגיע אלי, אז יכולתי להגיש. המבוטח היה צריך לבוא אלי עם הטופס שקיבל מחב' הביטוח, למלא את כל הפרטים ואז הייתי מעביר את הטופס. אני אישית לא העברתי לו את הטופס, כי חב' הביטוח מטפלת בזה ומעבירה לו את הטופס" (עמ' 24 לפרוטוקול). 15. אשר לנסיבות ביטול הפוליסה, הסוכן אישר שהתובע הודיע לו כי אינו יכול לעמוד בתשלום הפרמיה וביקש לבטל את הוראת הקבע וכי במרץ 2002, הגיע התובע למשרדו וביקש לבטל את הפוליסה, וכדבריו: "במרץ הוא הגיע אלי עם המכתב ואמר לי לבטל את כל הביטוחים, ממילא הם לא משלמים לי והוא לא רצה את הביטוח הזה. לאור מצבו הרפואי אמרתי לו שאיני מסכים לבטל את הביטוחים. הוא כתב בכתב יד לבטל את כל הביטוחים ואמר לפקידה לשלוח את זה. היא שאלה אותי אם לשלוח, אמרתי לה שרצונו של אדם כבודו ושלחתי. זה (מכתב הביטול) נשלח ב- 20.3.02" (עמ' 25 לפרוטוקול). עוד יש לציין, שסוכן הביטוח העיד אמנם כי הסביר לתובע על הזכאות לפיצוי בגין אובדן כושר עבודה חלקי, אך מאידך, הודה כי ידע שלאחר התקף הלב הראשון, נקבעה לתובע נכות, בשיעור של 25% ולטענתו, למרות שידע כי מצבו של התובע הוחמר בשל התקף לב נוסף וניתוח מעקפים, לא היה ידוע לו, שנקבעה לתובע, נכות גבוהה יותר. כשנשאל הסוכן, אם בעת שהתובע ביקש לבטל את הפוליסה, אמר לו כי הינו זכאי לפיצוי בגין אובדן כושר עבודה, מעל 25%, השיב: "הוא לא היה מעל 25%, לפי המסמכים שהיו לי ביד. יכול להיות שמבחינה רפואית הוא כן היה, אבל לפי המסמכים שהיו בידי מס הכנסה, הנכות היתה 25%... אם התובע לא העביר לי את קביעת הועדה הרפואית של המל"ל, שקבעה 60%, אז לא ידעתי על זה, אם היה מעביר לי, הייתי מעביר לחב' הביטוח" (עמ' 30 לפרוטוקול) - ולמעשה, סוכן הביטוח, אישר בעדותו כי בעת שהתובע ביקש לבטל את הפוליסה, אמר לו שבמצבו הרפואי, לא כדאי לו לבטל את הפוליסה, אך לא אמר לו כי יתכן שזכאי הוא, לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה חלקי וזאת משום שידע, באותה עת, כי נכותו של התובע, נקבעה בשיעור של 25% ולא ידע שנקבעה לו נכות גבוהה יותר. מסקנות עובדתיות 16. שתי שאלות עובדתיות, טעונות הכרעה, לצורך הדיון בשאלת תוקף הודעת הביטול. האחת; האם התובע קיבל לידיו את הפוליסה והשניה; האם התובע ידע, טרם שביטל את הפוליסה, מהו היקף הכיסוי הביטוחי על פיה ואת היותה כוללת כיסוי בגין אובדן חלקי של כושר העבודה, בהתאם לנספח 806 לפוליסה. 17. בפתח הדברים, ראיתי להתייחס לשאלת אמינות עדותו של התובע. ב"כ הנתבעת, עמדה בהרחבה בסיכומיה, על חוסר האמינות שהתגלה בעדות התובע. ואכן, עדותו של התובע, בכל הנוגע לעבודתו וגירסתו כי אינו עובד כלל ואף אינו עובד בחברה בשם דור וצורי בע"מ, אשר אישתו, הינה המנהלת בעלת המניות העיקרית בה (עמ' 8-7 לפרוטוקול), נסתרה על פניה שכן מקלטות המעקב עולה כי התובע, שהה בעסק, שעות ארוכות, משעות הבוקר ועד שעות הערב וכי מדובר בעסק העוסק במכירת חומרי בנין - תחום עיסוקו של התובע משכבר הימים (קלטות ודו"חות המעקב - נ/6) יחד עם זאת, חרף אי אמינות עדותו של התובע, בנוגע לעיסוקיו ועבודתו, ראיתי לקבל את גירסת התובע, בשאלת אי קבלת הפוליסה ואי ידיעת היקף הכיסוי הביטוחי על פיה. הלכה היא כי גם מקום שנתגלו סתירות בעדות, יכול בית המשפט לקבל חלק מהעדות ולדחות חלק אחר הימנה, מכח הכלל של "פלגינן דיבורא" וראה לעניין זה; ע"פ 869/81 שניר ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד ל (4) 169, 231-230; "גילוייה של סתירה או אמירה מסוימת שאין בה אמת או אין בה דיוק, אינו חייב להוביל תמיד בהכרח לדחייתה של העדות כולה", וכן ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח (4) 253, 263. ובענייננו, יצויין כי בכל הנוגע לאי קבלת הפוליסה, לא זו בלבד שעדותו של התובע, לא נסתרה אלא שמוצאת היא תימוכין, בעדותו של דוידוביץ, שהעיד גם הוא כי הפוליסות, לא נמסרו. עדותו של דוידוביץ, לא הופרכה ומדובר למעשה, בעד ניטרלי, אשר סיים את עבודתו בחברה, בשנת 2001 ואין לו כל זיקה לתובע ומאידך, הינו מבוטח, עדיין, באמצעות סוכן הביטוח כך שאין לו כל אינטרס להעיד "כנגדו". 18. מעבר לכל זאת, יוזכר כי סעיף 2(א) לחוק חוזה ביטוח תשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"), מטיל על המבטח את החובה למסור למבוטח את הפוליסה, המפרטת זכויות הצדדים וחיוביהם. מכאן שעל הנתבעת, הנטל להוכיח כי מסרה את הפוליסה למבוטח - התובע, כחובתה על פי חוק חוזה ביטוח. אין מדובר בנטל כבד ודי היה שהנתבעת תראה כי שלחה לתובע את הפוליסה, בסמוך לאחר הוצאתה, בדואר רשום. בענייננו, הנתבעת לא הביאה כל ראיה עצמאית המעידה כי מסרה או שלחה את הפוליסה למבוטח, ומסתמכת היא, לעניין זה, על עדותו של הסוכן, בלבד. סוכן הביטוח, העיד אמנם כי מסר את הפוליסות, הן לתובע והן לדוידוביץ, אך הודה כי אין בידו להצביע על מסמך המאשר מסירת הפוליסות לתובע, או להציג אישור בדבר משלוח הפוליסה באמצעות הדואר. בנסיבות אלה, ראיתי כאמור, לקבל את גירסת התובע ולקבוע כי הפוליסה, לא נמסרה לו. 19. מקביעתי כי הפוליסה, לא נמסרה לתובע, עולה ונובעת המסקנה כי התובע, לא יכול היה לעמוד על היקף הכיסוי הביטוחי, מהמסמך היסודי המגלם את ההתקשרות בין הצדדים לחוזה הביטוח - הפוליסה. הפרת החובה, המוטלת על הנתבעת, למסור את הפוליסה למבוטח, מובילה, למסקנות במישור המשפטי. יחד עם זאת, בטרם אדון בהשלכת אי מסירת הפוליסה על תוקף הודעת הביטול, יש להשלים הדיון בתשתית העובדתית ולהכריע בשאלה האם התובע ידע על הכיסוי הביטוחי, בגין אובדן כושר עבודה חלקי, בהתאם לנספח 806 לפוליסה. 20. הסוכן העיד כי כשביצע את המרת הפוליסה ל"עוגן זהב": "באתי עם התצהיר עצמו שקיבלנו מחב' הביטוח (חוזר הנתבעת, מיום 15.6.95, המופנה לסוכני הביטוח, הוגש כחלק מנ/7 - ב.ט.) ובו הראתי לו כמה זה טוב ויותר משמעותי זה גם היה יותר יקר" (עמ' 21 לפרוטוקול), אלא שלא הוכח כי חוזר הנתבעת, המופנה אל סוכני הביטוח, נמסר לתובע ויצויין כי מסירת חוזר פנימי של הנתבעת, שנועד לצורך שיווק פוליסות, אינו יכול להוות תחליף למסירת הפוליסה עצמה, מה גם שבחוזר האמור, לא מופיעה הגדרת אבדן כושר עבודה חלקי, כמפורט בנספח 806 לפוליסה. 21. יתרה מכך, גם אם הסוכן, הסביר לתובע, בעת ביצוע ההמרה ו"שידרוג" הפוליסה ל"עוגן זהב" כי הפוליסה כוללת כיסוי בגין אובדן כושר עבודה חלקי, הרי אין לצפות שהתובע יקלוט, יפנים ויזכור, למשך שנים, את תנאי הפוליסה, וכל זאת מהסבר בעל-פה, שניתן לו, בעת עריכתה. דומה כי לא למותר להזכיר, בהקשר זה, את הנחיית המפקחת על הביטוח, מיום 9.12.98, בנוגע לחובת המבטח להשיב על תביעה המוגשת על ידי המבוטח ולפרט את הנימוקים לדחיית תביעתו, בכתב, כדלקמן: "מבוטח או צד ג' המגיש תביעה לחברת הביטוח (להלן: "התובע") זכאי וצריך לקבל לידיו, בכתב, את מלוא עמדתה של חברת הביטוח בנוגע לכל עילות תביעתו. הסברים ארוכים ושונים שנמסרו לתובע, בשיחות טלפון רבות ארוכות ומנומקות ככל שיהיו, אינן משנות את העובדה שללא מסמך כתוב בו מוצגת עמדתה של המבטחת, התובע אינו יכול להתייעץ עם גורמים מקצועיים ולפיכך גם אינו יכול לכלכל את צעדיו". הפסיקה הכירה בתוקפן המחייב של הנחיות אלה ובחשיבות קבלת תשובת המבטח בכתב, וראה לעניין זה; רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' חביב אסולין, תק-על 2006 (2) 1259,בר"ע (מחוזי תל-אביב יפו) 2656/02 גולדברג נ' ביטוח ישיר אי.די.אי חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי, כרך לד (1) 76 ובר"ע (מחוזי תל-אביב יפו) 1182/05 חביב אסולין נ' הפניקס הישראלי ואח', תק-מח 2005 (4) 766. מקל וחומר, יש להדגיש חשיבות מסירת הפוליסה למבוטח, בכדי שיוכל לעמוד על היקף הכיסוי הביטוחי ולהתייעץ עם גורמים מקצועיים, באשר לזכויותיו על פי הפוליסה ולא ניתן לקבל טענת הנתבעת כי התובע קיבל מסוכן הביטוח, הסבר בעל פה, בדבר היקף הכיסוי הביטוחי. 22. זאת ועוד, סוכן הביטוח, הודה למעשה בעדותו כי בעת שהתובע ביקש לבטל את הפוליסה, אמר לו שלא כדאי לו לבטל את הפוליסה שכן, במצבו הרפואי, לא יתקבל לביטוח חדש, אך לא אמר לו שיתכן וזכאי הוא, לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה חלקי וזאת משום שלסברתו, נכותו של התובע, נקבעה בשיעור של 25% והוא לא ידע שנקבעה לתובע, נכות גבוהה יותר (עמ' 30 לפרוטוקול). כאמור, לאחר התקף הלב השני וניתוח המעקפים, הוחמר מצבו הבריאותי של התובע ונכותו נקבעה, על ידי המל"ל, במסגרת נכות כללית, בשיעור של 60%. אמנם קביעת המל"ל, אינה מחייבת לצרכי תביעתו זו, אך לא סביר ולא הגיוני להניח כי אדם היודע שנקבעה לו נכות בשיעור של 60% וטוען כי עקב הפסקת עבודתו, מצבו הכלכלי התדרדר, עד כי אין הוא יכול לעמוד בתשלום הפרמיה, יבקש לבטל פוליסה המקנה זכאות לתגמולי ביטוח, בגין אובדן כושר עבודה חלקי, העולה על 25%. בנסיבות אלה, ראיתי לקבל את עדותו של התובע כי בעת שביקש לבטל את הפוליסה, לא ידע את היקף הכיסוי הביטוחי בכלל ועל דבר הזכאות לתגמולי ביטוח, בגין אובדן כושר עבודה חלקי, על פי נספח 806 לפוליסה, בפרט. תוקף הודעת הביטול - התביעה לסעד הצהרתי בדבר ביטול הודעת הביטול 23. על רקע המסקנות העובדתיות האמורות כי התובע, לא קיבל לידיו את הפוליסה ולא ידע, בעת ביטול הפוליסה, על הזכאות לתגמולי ביטוח, בגין אובדן כושר עבודה חלקי, יש לבחון את עתירת התובע, להצהיר על ביטול תוקפה של "הודעת הביטול" שניתנה על ידו, ביום 20.3.02. 24. התובע טוען כי בנסיבות העניין, הודעת הביטול, ניתנה בשל חוסר תום לב מצד הנתבעת וכתוצאה מהטעייה שהוטעה לגבי זכויותיו, כמשמעה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 (להלן:"חוק החוזים") ולמצער, בגין טעות שהנתבעת ידעה עליה או היה עליה לדעת עליה, כאמור בסעיף 14 לחוק החוזים. 25. ראשית, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי טענות התובע, בדבר הטעיה וטעות והסתמכותו על סעיפים 14 ו- 15 לחוק החוזים, הינן בגדר הרחבת חזית. בכתב התביעה, הונחה התשתית העובדתית ונטען, במפורש, כי התובע, הוטעה על ידי הנתבעת ולא ידע על הרחבת הכיסוי הביטוחי, על פי נספח 806 (סעיפים 25 ו-27 לכתב התביעה) ויוזכר כי אין חובה לפרט, בכתב התביעה, הוראות דין עליהן מסתמך התובע בטיעוניו (תקנה 74 (ב)לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984). טענתה הנוספת של הנתבעת כי אם הסוכן התרשל, אין בכך כדי לחייבה שכן במידה והסוכן פעל, כפי שנטען שפעל, מדובר בחריגה מהרשאה, המפקיעה את יחסי השליחות, גם היא אינה יכולה להתקבל שכן, לא זו בלבד שלא הוכחה חריגה מהרשאה אלא שהנתבעת אף לא שלחה, הודעת צד ג', כנגד הסוכן. 26. בפסק הדין בע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-על 2003 (2), 1767 (להלן: "פרשת שלזינגר"), דן בית המשפט העליון, במשמעות הודעת ביטול פוליסה שניתנה על ידי מבוטח ובשאלה האם הדוקטרינה החוזית בדבר השפעת פגמים ברצון, על כריתת חוזה, חלה, בשינויים המחוייבים, גם על ביטולו של חוזה. ראשית, עמד בית המשפט, על אופיה של זכות הביטול הנתונה למבוטח, מכח סעיף 45 (א) לחוק חוזה ביטוח, הקובע כי: "המבוטח רשאי בכל עת לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבטח". מדובר בזכות סטטוטורית שהוקנתה למבוטח, לבטל את חוזה הביטוח, בכל עת, באופן חד צדדי ועל פי רצונו, ללא קשר להפרה מצד המבטח או בפגם שנפל בכריתת חוזה הביטוח. ביטול חוזה הביטוח, על ידי המבוטח, בהתאם לסעיף 45 הנ"ל, מביא את היחסים החוזיים שבינו לבין המבטח, לידי סיום. כב' השופט א. לוי, ממשיך וקובע, ובעניין זה, מסכימה עימו כב' השופטת פרוקצ'יה כי הודעת ביטול, הינה בגדר "פעולה-משפטית", אשר מכח סעיף 61 (ב) לחוק החוזים, חלים עליה, דיני החוזים הכלליים, לרבות דיני תום הלב, מכח סעיף 39 לחוק החוזים ודיני הפגמים ברצון, וכלשונו: "בהפעלת דיני "הפגמים ברצון" על פעולת ביטול חוזה, בין אם מדובר בביטול פוליסת חיים בהתאם לסעיף 45 לחוק חוזה הביטוח, בין אם מדובר בביטול חוזה בשל פגם שנפל בכריתתו, ובין אם מדובר בביטול מחמת הפרת החוזה, קיים הגיון רב. שכן מעצם אפיונה של הצהרת הביטול כפעולה משפטית חד-צדדית, ששכלולה אינו דורש הסכמת הזולת, נובע כי רצונו של המבטל צריך להיות רצון כן ואמיתי. רצון שהובע כתוצאה מכפייה, עושק או הטעיה, לאו רצון הוא, ואין הבעתו משכללת את פעולת הביטול. על פי השקפתי, כאלו הם פני הדברים גם משמדובר בהצהרת ביטול שהסתמכה על טעות בעובדות, וכך סבורים גם ד' פרידמן ונ' כהן, שם בעמ' 777-8: "קיימות פעולות משפטיות חד צדדיות שמבחינת דיני הטעות הן אנלוגיות לחוזה (ולא לעסקת מתנה). פעולות אלה משתייכות לשתי קבוצות עיקריות, האחת חוזים מזכים, והשניה פעולות משפטיות חד צדדיות... לקבוצה השניה שייכות פעולות דוגמת הודעה על ביטול חוזה (למשל מחמת הטעיה, כפיה או הפרה), או הודעה על הפעלת אופציה. הפעולות הללו הן חד צדדיות (אף שיש להביאן לידיעת הצד האחר) אך אין הן כרוכות בהענקה חד צדדית של טובת הנאה. הן משפיעות לא רק על זכויותיהם אלא גם על חובותיהם של שני הצדדים, משום כך ייחתך דין הטעות לגבי פעולות אלה על פי הכללים הנהוגים לגבי חוזה". השופטת פרוקצ'יה, עומדת על חשיבות "עקרון הסופיות", החל על הודעת צד לחוזה, בדבר ביטולו, כפעולה בלתי הדירה המשחררת את הצדדים לחוזה, מהתחייבויותיהם ההדדיות, אך מוסיפה וקובעת כי "עקרון סופיות הביטול מניח כי הודעת הביטול, בהיותה פעולה משפטית, נעשתה מתוך רצון חפשי בלא פגם. כשם ששלב ההתקשרות החוזית מושתת על רעיון האוטונומיה של הרצון החפשי של שני הצדדים, כך נדרש כי ברירת הביטול של החוזה תיעשה מתוך רצון חפשי של המבטל. פגם ברצון חפשי זה עשוי לפגוע בתוקפו המשפטי של הביטול. על פעולת הביטול, בהיותה פעולה משפטית שאינה בבחינת חוזה, חל סעיף 61(ב) לחוק החוזים. סעיף זה קובע כי "הוראות חוק זה יחולו ככל שהדבר מתאים לענין ובשנויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה..." יוצא מכך, כי כשם שפגם בהתקשרות חוזית מאפשר ביטול, כך גם שימוש בברירת ביטול חוזה עקב הטעייה, עושק או כפייה, מאפשר בתנאים מסוימים חזרה מהביטול (פרידמן, כהן, שם, עמ' 1114). אם נעשה שימוש בברירת הביטול עקב טעות שלא נגרמה על ידי הצד האחר, קיימת אפשרות כי בית המשפט יתיר חזרה ממנה מכח שיקול הדעת הנתון לו בשינויים המתחייבים מכח סעיף 14(ב) לחוק החוזים (השווה רע"א 244/89 מקור הנפקות וזכויות נ' משה"ב משכנות פאר בע "מ, פד"י מד (1) 710;712 אומר על כך דויטש בספרו ביטול חוזה בעקבות הפרתו, עמ' 286: "כאשר נפגע בוחר בביטול, החלטתו בלתי הדירה. עם מסירת ההודעה, נכנס הביטול לתוקף. בחירה בענף זה של הברירה הוא, אפוא, סופי, תוך אובדן כח הקיום. הביטול הוא אמנם בלתי הדיר, אולם ככל פעולה חד צדדית, הוא כפוף לעקרונות שבחוק החוזים (חלק כללי). על כן, ניתן למשל לחזור מן הביטול כאשר הביטול נעשה מחמת אחד הפגמים ברצון המנויים בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), כגון, כאשר נכפה הנפגע ליתן הודעת ביטול". מהמקובץ עולה כי ב"פרשת שלזינגר", נקבע על ידי בית המשפט העליון, פה אחד, כי דיני תום הלב והפגמים ברצון, חלים מכח סעיף 61 (ב) לחוק החוזים, על הודעת ביטול פוליסה שניתנה על ידי המבוטח. הדעות נחלקו בכל הנוגע לתחולתם של דיני הטעות, בנסיבות אותו עניין; בעוד שכב' השופט לוי, סבר, בדעת מיעוט, כי אי-ידיעת המבוטח את מצבו הבריאותי, בעת שביטל את הפוליסה, עולה כדי פגם ברצון, קבעו השופטים פרוקצ'יה ולוין, בדעת הרוב, כי אי-ידיעת המבוטח את דבר המחלה המקננת בגופו, ואשר טרם התגלתה בעת מתן הודעת הביטול, הינה בגדר "סיכון מחושב" שהמבוטח נטל על עצמו, בעת שהחליט לבטל את הפוליסה ולפיכך, אין מדובר בפגם ברצון, במובנו המשפטי ואין למבוטח עילה, לחזור בו מהודעת הביטול. 27. ומן הכלל אל הפרט - בענייננו, בעת מתן הודעת הביטול, היה התובע מודע, למצבו הרפואי, בגינו נקבעה לו, על ידי המל"ל, נכות בשיעור של 60%. כן היה התובע מודע, למצבו התעסוקתי וההתדרדרות במצבו הכלכלי שנבעה מהפסקת עבודתו בחברה ואף סוכן הביטוח, אישר בעדותו כי התובע ביקש לבטל את הפוליסה, משום שלא יכול היה לעמוד בתשלום הפרמיה. אלא שבבטלו את הפוליסה, פעל התובע, בהעדר ידיעה, לגבי היקף הכיסוי הביטוחי הניתן לו על פיה ובהעדר ידיעה, לגבי זכאותו האפשרית, לתגמולי ביטוח, בגין אובדן חלקי של כושר עבודה, בהתאם לנספח 806 לפוליסה. ודוק - אין מדובר בטעות לגבי מצבו הרפואי של התובע, כפי שהיה בנסיבות שנדונו ב"פרשת שלזינגר", אלא בטעות לגבי המצב המשפטי - תנאי הפוליסה והיקף הכיסוי הביטוחי על פיה (איני מתעלמת מההחמרה הנוספת שחלה במצבו הרפואי של התובע, בעקבות התקף לב נוסף, במאי 2002, לאחר ביטול הפוליסה, אלא שהיקף ידיעתו וגיבוש רצונו של התובע, נבחנים על פי המצב הנתון והידוע, בעת מתן הודעת הביטול). טעותו זו של התובע, בדבר זכויותיו על פי חוזה הביטוח, נובעת מאי מסירת הפוליסה והסתמכותו על דברי הסוכן כי הזכאות לתגמולי ביטוח, בגין אובדן כושר עבודה, מותנית באי כושר עבודה של 75% ומעלה. הערכה שגויה זו של מציאות הדברים - הזכויות הנובעות מפוליסת הביטוח - עולה לטעמי, כדי פגם ברצון, המקנה לתובע עילה לחזור בו מהודעת הביטול. 28. סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה. (ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה. (ג) ...... (ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה." סעיף 15 לחוק החוזים, ממשיך וקובע כי:"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן." בענייננו, סבורה אני כי אי מסירת הפוליסה לתובע , עולה כדי הטעיה כמשמעה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) שכן מדובר בעובדות - תנאי חוזה הביטוח - שעל פי הדין - סעיף 2 (א) לחוק חוזה ביטוח - היה על הנתבעת, למסור לתובע. אי מסירת הפוליסה, גרמה לכך שהתובע לא ידע את תנאיה והיקף הכיסוי הביטוחי על פיה ואף לא יכול היה לבדוק ולהתייעץ, עם גורמים מקצועיים, לגבי זכויותיו על פיה, טרם גיבוש החלטתו, בדבר ביטול הפוליסה. אי מסירת הפוליסה, מהווה הפרת חובה המוטלת על הנתבעת, מכוח חוק חוזה ביטוח, ויש ליתן לה את המשמעות הראויה. בעניין זה, נפסק כי מקום שהמבטח הפר חובתו, למסור את הפוליסה למבוטח, מנוע הוא מלהסתמך על החריגים הקבועים בפוליסה; ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט (2) 749 וע"א (מחוזי תל-אביב יפו) 1021/01 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' דזורייאב, תק-מח 2003 (1) 9131). על אותו משקל, ניתן לגזור גזירה שווה ולומר כי אי מסירת הפוליסה לתובע, הביאה לכך שהודעת הביטול, ניתנה בהתבסס על הנחה שגויה, בדבר היקף זכויותיו על פי הפוליסה, ולפיכך יש לראות בה כנגועה בפגם ברצון; הטעייה בדבר הזכויות המוקנות מכח הפוליסה ולמצער, טעות שהיה על הנתבעת לדעת עליה, כלשון סעיף 14 (א) לחוק החוזים. זאת ועוד, נוכח מצבו הרפואי, נכותו ומצבו התעסוקתי, סביר להניח שהתובע, לא היה מבטל את הפוליסה, לו היה יודע שהפוליסה כוללת כיסוי בגין אובדן כושר עבודה חלקי. מעבר לכך שיש לייחס לנתבעת ידיעה בדבר טעותו זו של התובע, משום אי מסירת הפוליסה, הרי שיש ליחס לה את ידיעת הסוכן, בדבר מצבו הרפואי של התובע והמניע לביטול הפוליסה - אי יכולת לעמוד בתשלום הפרמיה - מה שלכל הפחות, היה בו כדי לחייב את הסוכן להמליץ לתובע לבדוק אם זכאי הוא לתגמולי ביטוח, בגין אובדן כושר עבודה חלקי, בהתאם לנספח 806 לפוליסה. לחלופין, מתקיימת, בנסיבות העניין, הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים, שהרי נוכח ביטול הפוליסה, בתנאים של העדר ידיעה לגבי תנאיה, בשל הפרת חובתה החוקית של הנתבעת, למסור למבוטח את הפוליסה, מן הצדק להתיר לתובע, לחזור בו מהודעת הביטול. יצויין כי הודעת התובע, בדבר בקשתו לחזור בו מהודעת הביטול, ניתנה עם הגשת כתב התביעה (30.12.02) ומדובר בזמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול ולאחר שהפוליסה נמסרה לתובע, על פי דרישתו, באוקטובר 2002 (סעיף 33 לתצהיר התובע). 29. מהמקובץ עולה כי התובע זכאי לחזור בו מהודעת הביטול, מכח דיני הטעות ובשל היותה של הודעת הביטול, נגועה בפגם ברצון. 30. עתירת התובע לחזור בו מהודעת הביטול, נבחנה על פי דיני החוזים. למען שלמות התמונה, ועל אף שהדבר לא נטען, ראיתי לציין כי לאותה תוצאה, ניתן להגיע, גם על פי דיני הנזיקין. אי מסירת הפוליסה - מהווה כאמור, הפרת חובה חקוקה מצד הנתבעת. סוכן הביטוח, אשר יעץ לתובע, בכל הנוגע לעריכת הביטוח וזכויותיו על פי הפוליסה, התרשל בכך שלא מסר לתובע את הפוליסה. לאור ההחמרה במצבו הבריאותי של התובע, לאחר התקף הלב השני, וניתוח המעקפים ולאור העובדה שהתובע הודיע לסוכן כי ברצונו לבטל את הפוליסה, מחמת אי יכולתו לעמוד בתשלום הפרמיה, התרשל הסוכן בכך שלא העמיד את התובע על הזכאות לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה חלקי ולא הציע לו, לבדוק ולהתייעץ, בעניין זכאותו האפשרית, לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה חלקי, בטרם יגבש החלטה בדבר ביטול הפוליסה. הנזק כתוצאה מהפרת החובה החקוקה על ידי הנתבעת והתרשלותו של הסוכן, מתבטא בביטול הפוליסה ותוצאותיו; הפסד תגמולי הביטוח להם זכאי היה התובע ועשוי להיות זכאי בעתיד, בניכוי עלות פרמיות הביטוח. 31. סוף דבר, ראיתי כאמור לקבוע כי הודעת הביטול שניתנה על ידי התובע, נגועה בהטעיה וטעות. בנסיבות אלה, זכאי התובע, לחזור בו מהודעת הביטול - וכך אני מצהירה. הפוליסה תשוב ותחזור לתוקפה, בכפוף לפרעון חוב הפרמיה, ממועד הביטול ועד היום, תוך 90 יום מהיום, וזאת בהתאם לחשבון חוב הפרמיה, בצרוף הפרשי הצמדה בלבד, שיוגש על ידי הנתבעת לתובע, תוך 30 יום מהיום. התביעה לתגמולי ביטוח 32. התביעה לתשלום תגמולי ביטוח , מתייחסת ברובה, לתקופה שעובר להודעת הביטול ועד למועד הגשת התביעה, 30.12.02. 33. אשר למצבו הרפואי של התובע וכושרו לעבודה, הוגשו מטעם התובע, חוות דעתם של ד"ר אדלר וד"ר סקולסקי ומטעם הנתבעת הוגשו חוות דעתם של ד"ר רסין ופרופ' לרמן. לאור הפערים בין חוות הדעת, מינה כב' השופט אל-יגון את פרופ' יוסף ריבק, כמומחה מטעם בית המשפט, בתחום הרפואה התעסוקתית. ב"כ הצדדים הסכימו כי חוות הדעת מטעמם, תוגשנה ללא חקירת עורכיהן (עמ' 13 לפרוטוקול). פרופ' ריבק, המומחה מטעם בית המשפט, נחקר על חוות דעתו ובסיכומיו עותר התובע לפסיקת תגמולי ביטוח, בהתאם לקביעותיו של פרופ' ריבק, ביחס לתקופות השונות. אבחן, על כן, זכאותו של התובע, לתגמולי ביטוח, בכל אחת מהתקופות הנטענות, בהתאם לקביעות המומחה וטענות הצדדים. שנת 1995 - אבדן כושר עבודה מלא 34. פרופ' ריבק, קבע שלושה חודשי אי כושר עבודה מלא, בתקופה שלאחר התקף הלב הראשון, מיולי 1995. אשר לתקופה זו, צודקת הנתבעת בטענתה כי דין התביעה, להדחות מחמת התיישנות, הואיל ותקופת ההתיישנות, בת שלוש השנים שנקבעה בסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, חלפה, טרם שהוגשה התביעה, בשנת 2002. מעבר לצורך יצויין כי "תקופת ההמתנה" הקבועה בפוליסה, הינה בת שלושה חודשים, כך שהתובע לא היה זכאי, בכל מקרה, לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה מלא, מעבר לתקופת ההמתנה. דצמבר 1997 - יולי 1998 - אבדן כושר עבודה מלא 35. לגבי תקופה זו, שלאחר התקף הלב השני, בעקבותיו עבר התובע, ניתוח מעקפים, קבע פרופ' ריבק כי התובע לא היה כשיר לכל עבודה. גם לגבי תקופה זו, מעלה הנתבעת, טענת התיישנות וסבורה אני כי הדין עימה. ראשית, יש לציין כי החלטת כב' השופט אל-יגון, מיום 16.3.03, מתייחסת לדחיית טענת ההתיישנות, כטענת סף, לפיכך יש לשוב ולדון בה לגופה. מעדות הסוכן עולה כי בגין תקופה זו, הוגשה לנתבעת הודעה ודרישה לתשלום תגמולי ביטוח. הנתבעת השיבה על הדרישה האמורה, במכתבה מיום 26.1.99, וביקשה כי התובע ימציא מסמכים נוספים, לצורך המשך הטיפול (נספח ה' לנ/19). התובע הודה בחקירתו הנגדית כי התגורר, אותה עת, בכתובת אליה נשלח המכתב האמור וכי "אם אני לא טועה ראיתי את המסמך הזה בעבר" (עמ' 9 לפרוטוקול). לגבי תקופה זו, לא ניתן לקבל את טענת התובע, להארכת תקופת ההתיישנות בשל אי ידיעת העובדות המהוות עילת התובענה (סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 להלן: "חוק ההתיישנות"), או מחמת הטעיה שהוטעה, על ידי הנתבעת ו/או על ידי הסוכן שהרי אף לגירסת התובע עצמו, הסוכן אמר לו שהזכאות לתגמולי ביטוח, מותנית בנכות של 75% ומעלה, ומקל וחומר, אובדן כושר עבודה מלא. לפיכך, כל העובדות המהוות את עילת התובענה, לגבי תקופה זו, במהלכה נטען כי התובע היה בלתי כשיר לעובדה, באופן מוחלט, היו בידיעתו של התובע והיה עליו, להגיש תביעתו בגינה, בטרם חלוף תקופת ההתיישנות. אוגוסט 1998 - מאי 2002 - אבדן כושר עבודה חלקי 36. לגבי תקופה זו, קבע פרופ' ריבק בחוות דעתו כי התובע היה מסוגל לעבודה ללא מאמצים גופניים קשים, בהיקף של משרה מלאה והיה כשיר לעסוק במכירות. בחקירתו הנגדית, ציין פרופ' ריבק כי התובע מסר לו שעסק, רוב זמנו, במכירות ובמקצת הזמן עסק בשיפוצים וכי בקביעת כושר עבודתו של התובע התייחס לעיסוקו זה. פרופ' ריבק העריך את הירידה בכושרו של התובע בהתייחס לעיסוקו במכירת חומרי בנין ב- 50%, וכדבריו: "עבודה פיזית שכרוכה בטיפוס או הרמת משאות, הוא לא יכול לעשות. ... הוא מסוגל לעבודה , ללא מאמצים גופניים, בהיקף של חצי משרה. מדובר ב-50% אי כושר לעומת אדם בריא" (עמ' 17 לפרוטוקול). 37. בהתאם לקביעת המומחה, עותר התובע, לפסיקת פיצוי בגין אובדן כושר עבודה חלקי, בשיעור של 50% ושחרור מ- 50% מהפרמיה. הנתבעת טוענת להתיישנות התביעה לגבי התקופה שמעבר לשלוש שנים קודם להגשת התביעה. כן מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובע לא הוכיח זכאותו לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה חלקי, בהתאם לתנאי נספח 806 לפוליסה. 38. אשר לטענת ההתיישנות, בנסיבות העניין, לאור קביעתי כי הפוליסה לא נמסרה לתובע והוא הוטעה באשר לתנאיה בכך שנאמר לו, על ידי הסוכן, כי הזכאות לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה מותנית בנכות של- 75% ומעלה, מן הראוי להאריך את תקופת ההתיישנות בנוגע לתביעה לתגמולי ביטוח בגין אבדן חלקי של כושר העבודה, מכח סעיף 8 לחוק ההתיישנות. 39. יחד עם זאת, סבורה אני כי דין תביעתו של התובע, לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה חלקי, בתקופה הנדונה להידחות לגופה שכן התובע לא הוכיח את התנאים המזכים בתגמולי ביטוח, על פי סעיף 2 לנספח 806 לפוליסה, הקובע כדלקמן: "אובדן כושר עבודה חלקי פירושו שלילה חלקית בשיעור של 25% לפחות מכושרו של המבוטח להמשיך במקצוע או בעיסוק שבו עסק. לפני האובדן החלקי של כושר העבודה, כנקוב בהצעה. כמו כן נבצר ממנו באופן חלקי לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים להשכלתו. הכשרתו ונסיונו וכתוצאה מכך קטנה הכנסתו בלמעלה מ-25% אובדן כושר העבודה יקבע מבחינה רפואית". מדובר בשלושה תנאים מצטברים; אובדן כושר עבודה של 25% לפחות, אי יכולת לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים להשכלתו הכשרתו וניסיונו, של המבוטח וצמצום ההכנסה בלמעלה מ- 25%. התובע טען אמנם לצמצום היקף עבודתו והתדרדרות מצבו הכלכלי, עקב הפסקת עבודתו אלא שעדותו, בעניין זה, נותרה בגדר עדות בעלמא אשר לא נתמכה בתעוד כלשהו בדבר הכנסותיו, עובר לפגיעה ולאחריה, דוגמת תלושי שכר או שומות מס שמהן ניתן היה ללמוד על היקף הירידה בהכנסות. יצויין כי מדובר במסמכים המצויים ברשות התובע ובשליטתו ומשלא הוכח היקף הצמצום בהכנסה, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הכנסתו צומצמה, בלמעלה מ-25%. ודוק- בעניין זה, אין די בקביעת אובדן כושר העבודה, מבחינה רפואית ואין די בעדותו של התובע כי לא עבד מאז הופסקה עבודתו בחברה, בשנת 2000. מעבר לכך שגירסתו של התובע כי אינו עובד כלל ואף אינו עובד בחברת "דור וצורי" שהוקמה על ידי אישתו ועיסוקה במכירת חומרי בנין, נמצאה בלתי אמינה (גם אם מדובר בתקופה מאוחרת, יותר בשנת 2004 לגביה אין התובע עותר לכל סעד, במסגרת תביעה זו, הרי התובע השיב כי אינו עובד מאז הפסקת עבודתו ועד מועד עדותו מה שאינו מתיישב עם המידע העולה מדו"חות קלטות המעקב מימים 16.5.04 ו- 3.8.04, נ/6), הרי שהיה על התובע להוכיח ב"רחל ביתך הקטנה" את שיעור הירידה בהכנסותיו והוא לא עשה זאת. מאי 2002 ועד מועד הגשת התביעה 30.12.02 40. ב- 25.5.02, סבל התובע מאוטם חריף עם פרפור חדרי ונזקק להחייאה וצנתור נוסף. על פי חוות דעתו של פרופ' ריבק, התובע היה בלתי כשיר לכל עבודה, עד סוף ספטמבר 2002, ומאז אוקטובר 2002, הינו מסוגל לעבודה קלה בישיבה, בהיקף של חצי משרה. 41. לפיכך, ועל בסיס קביעתו זו של פרופ' ריבק, ראיתי לקבוע כי התובע זכאי לתגמולי ביטוח, בגין אובדן כושר עבודה מלא, מתום תקופת ההמתנה, בת שלושה חודשים, דהיינו מ- 25.8.02 ועד ליום 30.9.02 (סעיפים 7.7 ו- 7.9 לפוליסה). כן זכאי התובע, לשחרור מתשלום פרמיה בתקופה הנדונה. 42. אשר לתקופה שמיום 1.10.02 ועד מועד הגשת התביעה 30.12.02, פרופ' ריבק קבע כי התובע היה כשיר לעבודה קלה, בהיקף של חצי משרה, אך גם כאן היה על התובע להוכיח את היקף הצמצום בהכנסותיו, וכי מדובר בירידה בהכנסות בשיעור של 25% לפחות, על מנת לעמוד בתנאי הזכאות לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה חלקי, על פי נספח 806 לפוליסה. סיכום 43. אשר לתביעה לסעד הצהרתי - ראיתי כאמור לקבוע כי הודעת ביטול הפוליסה שניתנה על ידי התובע, ביום 20.3.02 - נגועה בפגמים ברצון ולפיכך, אני מצהירה על ביטולה. הפוליסה תשוב ותחזור לתוקפה, בכפוף לפרעון חוב הפרמיה, ממועד הביטול ועד היום וזאת תוך 90 יום מהיום ובהתאם לחשבון חוב הפרמיה, בצרוף הפרשי הצמדה בלבד שיוגש על ידי הנתבעת לתובע, תוך 30 יום מהיום. עוד ראיתי להוסיף ולקבוע כי התובע זכאי, בגדרי תביעה זו, לתגמולי ביטוח, בגין אובדן כושר עבודה מלא, לתקופה שמיום 25.8.02 ועד 30.9.02. תגמולי הביטוח יחושבו על פי השכר המבוטח, בסך של 12,727 ₪, צמוד למדד מיום 1.4.97 ובצרוף ריבית חוקית, מיום 1.10.02 ועד ליום פסק הדין. כן זכאי התובע לשחרור מפרמיה בגין תקופה זו. בנוסף, תישא הנתבעת, בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק. חברת ביטוחפוליסה